שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 37

והנראה לי בדעת רש"י דהנה חביבה מצוה בשעתא, והוא מדאורייתא, דמהאי טעמא אברים ופדרים הקטרתן דוחה שבת אף שכשרים רק משום חביבה מצוה בשעתה, ובטור או"ח סי' תנ"ח לאפות המצות אחר חצות משום חביבה מצוה בשעתה [ובשעתה ממש בליל יו"ט אי אפשר דמצוה לאכול תיכף בשביל התינוקות שלא ישנו] הנה דאפילו לצורך מצוות אכילה מצוה לעשות בזמן מצוות אכילה, ובטו"ז סי' כ"ו בהא דשלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף בלא כוונה, וכתב הט"ז דה"ה שלא במקומו כשלא בזמנו ובעי כוונה, ומובן מזה דכשם שחביבה מצוה בשעתה כך חביבה מצוה במקומה, שאם יהי' שלא במקומה יהי' כשלא בזמנו והרי חביבה מצוה בזמנה, וע"כ אפיית שתי הלחם לצורך הקרבתו חביבה לעשות במקום הקרבתם, ומקום הקרבתו הוא בעזרה, שהלחם צריך להיות בשעת הקרבת הכבשי עצרת בעזרה, והשוחט הכבשי עצרת והלחם חוץ לחומת העזרה לא קידש הלחם כדתנן מנחות (ע"ח) השוחט תודה ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם ואף קי"ל כר"י חוץ לחומת ירושלים חומת עזרה לקדשי קדשים כחומת ירושלים לקדשים קלים [ועיין תוס' מנחות (מ"ז.) ד"ה שיהא דאפי' לר"א בר"ש כן כ"ש לדידן דנפסל ביוצא] הנה דהעזרה מקום הקרבת השתי הלחם, ע"כ צריך שתהי' גם האפי' בעזרה משום חביבה מצוה במקומה כמו שצריך לאפות המצות בשעת מצוות אכילתן כך צריך לאפות השתי הלחם במקום מצוות הקרבתן בעזרה, אך בלחם הפנים קשיא לי' לש"ס שגם בפנים בעזרה אינו מקום מצוותם, שהרי מצוות לחה"פ לסדר אותן על השלחן בהיכל, ואף אם יאפנו בעזרה יהי' חוץ למקומם ושוב יוכל לאפות בחוץ לגמרי, ואין נ"מ בין בעזרה בין חוץ לעזרה,, ועל זה שפיר משני במקום זריזין, ובשתי הלחם מעיקרא לא קשיא: תגדל מעלה מעלה בתורה כחפץ אביך זקינך דו"ש וש"ת הק' אברהם.

סימן צא לרב אחד דבר מ"ש כבודו מהבאר היטב שבש"ע או"ח סי' תס"ב סק"ד וז"ל וה"ה נילוש תחילה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפוך ת"י עיי"ש, (וכן כשנתייבשו המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתיר) עכ"ל: לדעתי מה שעשה באה"ט מחלוקת, באמת אין כאן מחלוקת, כי הר"ן כתב שנפלו מי פירות תחילה עד שתפחו החטים או העיסה מחמתם ואח"כ נפלו מים בזה מצטרף פעולת המ"פ שעשתה עם המים להחמיץ, אבל אם נתייבשו המי פירות טרם נפלו המים אין זכר בר"ן לאסור רק הב"י בשם הגהת סמ"ק כתב לאסור גם בזה וכן הוא בפר"ח באותו סימן, שבסוף סק"ב הביא דברי ר"ן לפסק הלכה בלי חולק וז"ל אין חילוק בין נתערבו מים ומ"פ יחד או שנתערבו מ"פ עד שנתפחה העיסה מחמתם ואחר כך נתערב בה מים, תשו' הר"ן, ובסוף סק"ד כתב דע שאם נתייבשו [ט"ס נתבטלו] המ"פ שוב אין לחוש אם ילושו אחר כך במים כדמוכח מתשו' הרשב"א ודלא כהג' סמ"ק וכו', ואם הר"ן והרשב"א חולקים בזה איך הביא כל דברים הסותרים לפסק הלכה, רק פשוט כמ"ש, וכן בתשו' שבו"י חלק ב' סימן מ"ג בנתייבשו המ"פ ואחר כך מים יש מחלוקת ישינה, והראה מקום לח"י סי' תנ"ג ס"ק כ"ב כתב המחלוקת שבין הגהת סמ"ק לי"א שבטור, וכבר כתב הב"י שם שהרשב"א סבירא לי' כיש אומרים שבטור ואת דברי הר"ן בתשו' לא הביא כלל, והיינו כי המחלוקת הוא בלא ראינו שום פעולה שעשו המי פירות אבל בנדון הר"ן שתפחה העיסה או נתבקעו החטים מחמת המי פירות לא נחלק. אדם מעולם שיהי' מותר וחילוק זה כתב הפרי מגדים שהביא מעלתו להדיא: הק' אברהם. סימן צב ב"ה יום א' קרח האמת והצדק לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד האברך כמדרשו מו"ה פלוני בן פלוני נ"י בק"ק פלונית יע"א.

מכתבו הגיעני, והדבר ברור דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים בין בהלכות כו' אך באופן שאין סברא ללמוד זה יותר מזה. על כן יבואו שניהם, דהי מינייהו מפקת, וכן לשון הש"ס בכמה מקומות שקולין הם ויבואו שניהם עיין ב"ק (ג'.) גבי שן ורגל, וחייב על זה וחייב על זה, [ואי אפשר לפרש כלל לחייב מספק, דספק ממון לקולא, ועוד דא"כ לא הי' הגמ' מקשה ולכתוב ושילח ולא בעי וביער, דהא נפקא מינה שיהי' מחויב בוודאי, ומלבד זה א"א לפרש כן כלל] וכן בכמה מקומות כפי שנסמן שם בצדו: אך אם מסתבר יותר לימוד אחד מחבירו למידין רק הלימוד הקרוב, וזה אם הלימוד בענפי המצוה, הלימוד היותר קרוב אל עיקר המצוה הוא שלמדין, אבל אם השני לימודים בעיקר המצוה, כמו בלא תאכלו על הדם, ע"כ כל הפירושים שקולים ויבואו כולם, וזה פירכת הש"ס ברוב המקומות בענפי המצוה והאי להכי הוא דאתי, משום שרחוק מאד לצמצם ששני הלימודים שווים לגמרי: ומ"מ עולה בזכרוני שכמה פעמים משני הש"ס תרתי שמעינן מיני', ומשום דהתם מסתבר להש"ס ששקולים הם, ובע"ז (כ') לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע, ומקשה הש"ס הא לא תחנם מבעיא לי' דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן. ואף ששני הפירושים בעיקר המצוה, נראה לי דקושיית הש"ס הוא דמידי קרקע כתיב בקרא, ובוודאי מסתבר יותר דלא תתן להם חן, אבל בלא תאכלו על הדם כיון שמחלוקת בעיקר המצוה, ואין סברא לימוד אחד יותר מחבירו, כל הפירושים שוים לטובה: אבל מה שעלה על דעתך לומר ח"ו שאין אמת רק פירוש אחד, וזה ענין לאו שבכללות אין לוקין דהוי ספק.

לא ניתן להאמר כלל, ואסור לשומעו, ואני מצטער מאד על מעלתך כי תלך ח"ו באורחות עקלקלות כמו זה, ורציתי לכבודך לשרוף המכתב, אך אמתין עוד עד בוא דבריך שנית, ודבר בריאת גופך, כאשר יהי' לימודך על אופן הראוי, בטח תהי' התורה רפאות לשריך ושקוי לעצמותיך: הק' אברהם. סימן צג. ב"ה יום ב' וישלח תרלפ"ק. שלום לכבוד ידידי הרב המאה"ג החסיד מו"ה אלכסנדר זיסקינד נ"י הכהן אבד"ק פיאנטקי. מכתבו הגיעני וכעת הנני מופנה מעט אמרתי להשיבו. דבר שאלתו בבועה בדקין וליחות בתוכה ומצד השני מראה ולאחר שגררה הבועה עם הליחות הלך המראה: לדעתי הדבר פשוט שכשר וכמ"ש הפרמ"ג, ואפי' לדעת התב"ש בריאה שהי' לה מראה פסולה ולאחר קליפות הקרומים מהריאה הלכה המראה פסולה, היינו משום דמשמע לי' לשון הש"ס דלא מהני בדיקה, ולא דמי לחסרון בפנים. אבל בנ"ד למאי ניחוש לה מסברא כיון שרואין שאין ריעותא מעבר השני, וגם בריאה רוב אחרונים חולקין עליו, וכ"ש בנ"ד שאפי' יש מראה גמורה מעבר השני אין ברור להטריף, והפרמ"ג בעצמו באפשר כתבו בפרט הטעם שכתב בסי' מ' דהוי כקורט דם וכבר הסכימו האחרונים במחט שנמצא ומעבר השני מראה אודם אינו אוסר. ודווקא נצרר הדם בעובי הבשר הוי כקורט דם, אבל אודם בעלמא אינו מזיק, רק הנוב"י כתבו מסברא כיון שהשינוי מראה בא מחמת הלקותא שמעבר השני ואין דבריו מוכרחים, ודי לנו להחמיר באופן המבואר מדבריו: אכן אם נפוח מעבר השני י"ל דנהי דנפוח לבד אין מספקין לבשר שהרופא גורדו, מ"מ אם אבעבוע מעבר השני האבעבוע מעיד על הנפוח שמחמת לקותא, אך אין לחדש חומרות שלא נזכרו בפוסקים:

ולכאורה הי' מקום לומר לדעת התוס' בקוץ בוושט שמא הבריא ונתרפא וס"ל ג"כ נקובת הוושט טריפה, והא דלא חיישינן במחט בבה"כ משום דשאני וושט דגמדא ופשטא ע"כ חיישינן שחזרה לאחוריו משא"כ בבה"כ, וא"כ בניקב מחמת חולי שוה דין וושט לדקין, ולפמ"ש התוס' בפרק השוחט הא דניקב זה בלא זה כשר בשניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי, וא"כ י"ל אפי' רק נפוח בחוץ כיון דניכר חולי בחיצון חיישינן שמא נתרפא: אך י"ל דהתוס' לא כתבו כן רק בוושט דאי אפשר לבדוק החיצון אבל שמא נתרפא לא שייך במחמת חולי דא"כ גם מצד הפנימי הי' נתרפא, ודווקא בתחוב מחט בפנים חיישינן שמא נתרפא שהרי הפנימי לא הי' אפשר להתרפאות כיון שהמחט תחוב, ע"כ נ"ל להתיר אפי' החיצון נפוח: עוד הי' אפשר לומר אם המראה אדום דג"כ אי אפשר לבודקו כמו בוושט שחיצון אדום, אך אין לדמות אדום לאדום, וניקב זה בלא זה בריאה כשר אפי' שהפנימי אדום כמאמר הש"ס כאהינא סומקא: מיהו אם נראה למורה שאדמימותו שוה לאדמימות הוושט אפשר להחמיר בזה, וכן במחט בעבר אחד ובעבר השני מראה אדום אף שהאחרונים לא כתבו כן. בשגם שיש לחלק בין ניקב זה בלא זה דריאה דבודקין בנפיחה, אולם דעת הש"ך והאחרונים דנפיחה אינה מעכבת בניקב זבל"ז רק בדיקה במראה ובמשמוש כנ"ל, רק באם נראה שאדמימות שוה לאדמימות הוושט יש להחמיר כנ"ל, שאדמימותו ובאבעבוע בלא"ה אסור לדבר הנו"ב הנ"ל רק הנפ"מ במחט כנ"ל: דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם בפנקס נרשם שלא להעתיק אולי הי' כוונתו שלא לסמוך ע"ז להלכה]. סימן צד. ב"ה יום ד' שמיני תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב לרב אחד. יען הדבר במחלוקת כתבתי התשובה מחובר עם השאלה:

הדבר ברור דבנפוח לבד אין חשש בבשר שהרופא גורדו, וראי' מדברי הש"ך יו"ד סי' נ"ו בשם מהרש"ל דצריך לעיין קודם שיטריף אם יש רקבון ונמוח, אבל אם אין שם רקבון ונמוח לא הוי ריעותא. ואם הי' בשר שהרופא גורדו זהו ודאי ריעותא גדולה, אלא ודאי שאין בנפוח חשש בשר שהרופא גורדו, וכמדומה לי שראי' זו כתובה בספר נוב"י לענין שינוי מראה: ועוד ראי' מדברי בה"ג שהביאו הרמב"ן והר"ן היכי דעביא כבדא חזינן לריאה דידה וכו' ואי יש חשש בשר שהרופא גורדו. הלא דעת בה"ג שאין בקיאין בבדיקה כמו שהביא רש"י בשמו (נ"ב.) אלא ודאי שאם אין כאן רק נפוח לבד אין חשש: מ"מ לכתחילה מחוייב לבדוק אם אינו נימוח וכמו בצוה"ג שצריך לבדוק. ובעיקר דינו של בה"ג בכבד נפוחה שצריך לבדוק בריאה, בראש אפרים פרי תבואה סי' ל"ח סעיף יו"ד י"א החזיק בדברים אלו שבכל ענין צריך לבדוק בריאה: והנה בנדון דידי' שבמקום מרה הי' נרקב פשיטא שהיא טריפה, ובלבד שלא ישאר במקום מרה כשיעור שאינו ניקב, אך אפי' בלא זה מאחר שבספר טוב טעם ודעת הטריף מה יש להתלונן על מעלתו הלא המחבר הזה מן המפורסמים שבדור, ואין ספרו תחת ידי, גם ספר חכמת אדם שכתב מעלתו: והי' בזה שלום מאת הק' אברהם. סימן צה. להרה"ק מהר"י זצ"ל מפילעוו. השבת אבידה. תשלום התשובה מסימן תנ"ז מחלק יו"ד שבאבני נזר שהיתה אבודה בשעת הדפסה ונמצאה הדפסנו גם ההתחלה כאשר השיג הרה"ק הנ"ל את הקונטרס כתב עליו השגות ומלא כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אז את ידי להשיבו, וזה אשר מצאתי באמתחת הכתבים אשר השבתיו אז בעזהש"י, ובאשר יש בזה באיזה מקומות ביאור דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ראיתי נכון להדפיסו פה:

א) ראיתי אשר באות א' הביא כ"ק שליט"א את דברי הכלבו והתשב"ץ קטן בשם הר"מ וכ"ק שליט"א חשב שהם הם דברי הר' חיים שבתוס' כתובות, ולדידי אין זה ענין כלל להא דר' חיים, כי דברי הר' חיים הם דעכשיו אין מצוה לדור בא"י משום מצות התלויות בארץ דאין אנו יכולין ליזהר בהם, ודברי הר"מ הם בכל המצות בכללם שכתב ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובחפזותם להתקוטט שם קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי ומי בקש זאת מידכם רמוס חצרי עכ"ל. הרי שלא כתב כלל שעכשיו אין מצוה לדור בה, רק חלק בין גברא לגברא, והם הם הדברים שכתב כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א בהתשובה הנכבדה שיש חילוק בין איש צדיק או לא, ואם כי הספרים הנ"ל אינם אתנו, אבל הוא ראה זאת במהר"ם מינץ בשם התשב"ץ, אך העלה דלדידן דקדושת עזרא לא פסקה שוב אין חילוק בין צדיק או לא, וזה נכון וברור כי מי שאינו מקיים מצוה אחת, היתכן שיפטור מחברתה, וע"כ בארצות שכבשום עולי בבל אין חילוק בין גברא לגברא, ורק בהמקומות שלא כבשום עולי בבל והוא רק מצד הסברא שוב יש חילוק בין גברא לגברא, וזה עולה לדעת הר"מ. דלשיטתו אזיל דלא קידשה לעתיד לבא ואין מצוה בזה"ז ע"כ מחלק בין גברא לגברא, האומנם כי קשה קצת שעכ"פ הוא מצוה מדרבנן אך בזה י"ל דס"ל דהגרעון הנצמח מזה הוא דוחה את הדרבנן, מכל מקום דברי הר"מ הם רחוקים מדברי הר' חיים כרחוק מזרח למערב, שהרי הר"ח כתב דעכשיו אין מצוה לעלות, והר"מ לא כתב דאין מצוה לעלות, דבאמת מצוה דרבנן יש לדידי', רק התנה שלא ילך לשם הרוצים לנהוג קלות ראש ולהתקוטט, והתימה על כ"ק שליט"א שרצה לקרב בזרוע את המרוחקים ומה שהביא כ"ק שליט"א את הט"ז והב"ש שהביאו את דברי הר' חיים, רבותא למחשב גברי, מי לא ידע בכל אלה.

אך בהא שכתב שהמצוה הוא רק להתיישב בתוך קיבוץ ישראל זה פשוט וברור ולא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו. כי היתכן שנחייב את איש לישב בין הפראים או בדד במדבר או בחברת החטאים בנפשותם אשר זה הוא פתח לכל עון ולכל חטאת כידוע. ולא מצינו שמצות ישיבת א"י תדחה את כל התורה בכללה: ב) באות ג' הוכיח כ"ק שליט"א שהגי' בספרי שלו היא עקרית שבמעשה ראשונה לא חזרו לא"י, שהרי התנאים האלו מצינו שהיו בחו"ל ואם חזרו לא"י היכן מצינו שיצאו אח"כ עכת"ד, אי משום הא לא איריא, שבע"כ צ"ל כך שהרי מפורש בש"ס פסחים (ג':) שריב"ב הי' בנציבין בזמן הבית, ואם כדברי כ"ק שליט"א שמאותו מעשה ואילך שיצא עם אינך התנאים היו בנציבין, ע"כ שהיציאה הי' בזמן הבית, ולמה לא חזרו כשזכרו את א"י בזמן הבית הכל מודים, ואם קושית כ"ק שליט"א האיך מצינו שיצאו יהי' קושיא ע"כ יקשה בכפלים. אבל באמת אין זה קושיא כלל, דתורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות, והנה נמצא אתי ספרי עם הגהות הגר"א ז"ל וגורס בשניהם שחזרו למקומם, ולא אדע אם הכתב יד של הספרי שלו שקול יותר מהגהות הגר"א, ובר מן דין מה הועיל כ"ק שליט"א להמגלת אסתר בזה אשר יהי' כדאי להתווכח, כי הנה כ"ק שליט"א כתב בקונטרסו שבמעשה השני' לא הגיעו עדיין לחו"ל שעדיין לא חל עליהם השבועה ובהם יש מצוה לכן חזרו, וא"כ מה תירץ המגלת אסתר על הרמב"ם שלא מנה מצות ישיבת א"י משום דבזה"ז אין מצוה הלא יש מצוה באנשים שהם בא"י, ומעולם לא פסקו ישראל מארץ הקדושה כמ"ש הרמב"ם בס' המצות במצות קידוש החדש, וע"כ כוונת המגלת אסתר שבזמן הזה ליכא מצוה כלל אף להיושבין בא"י, והרי הספרי עכ"פ במעשה השני' הוה תיובתי':

ג) שם כתב ליישב דברי המגלת אסתר מהא דקשה עליו מהרמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"ח וז"ל כ"ק שליט"א ומזה ליכא הוכחה כלום דלענין לעלות נראה מדברי הגמרא שאינו אלא תקנת חכמים משום ישוב ארץ ישראל כמו כל התקנות עכ"ד, ואנכי לא ידעתי דסוף סוף הרי הרמב"ם סובר דהדין דהכל מעלין הוא גם בזמן הזה, יהי' מאיזה טעם שיהי', מ"מ לא סבר לה להא דר' חיים שכתב דבזמן הזה ליכא מצוה לעלות ואין מעלין. ומה זה שכתב המגלת אסתר הא דר' חיים לסייעתא בדעת הרמב"ם שאינו נוהג בזמה"ז שהרי ע"כ פליגי אהדדי:

ד) שם בדבר מה שהשיג כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א על המגלת אסתר במ"ש ליישב דעת הרמב"ם שלא מנה עשה דארון וכפורת משום דאינו נוהג בזמן הזה, והשיג עליו שדומה למצות החרם תחרימם דשבעה אומות ועמלק אף דלאחר שימחה שמם לא יהי' מצוה, מ"מ באם הי' בעולם הי' מצוה שוב המעשה מתקיימת במה שאינם בעולם, וה"נ בארון וכפורת כיון שאם לא הי' ארון וכפורת בעולם הי' מצוה לעשות אף שלעולם לא יהי' כן, כמו ששוב לא יהי' ז' האומות האלו, מ"מ שוב נחשב שהמצוה מתקיימת במה שיש ארון וכפורת, וכ"ק שליט"א כתב שפליאה בעיניו מהרמב"ם בס' המצות, אנכי מה אשיב על דברים האלה כי הלא כל דברי כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א מדברי הרמב"ם אלו מוצאם, ודברי הרמב"ם האלה הם יסוד דבריו שכתב שם אלו דברים עצמן, וסיום דבריו כי אינה נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות רק אם יהי' עכשיו כמו אז ואעפי"כ לא תנהוג כמו שבמדבר הי' מצוה שלא יעבדו הלוים מחמשים שנה ואילך ועכשיו מותר לעבוד, כמו כן אם באיזה זמן יהי' הדין שאף יהי' עמלקי לא יצטרך להורגו הי' נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות, אבל מה שאינה מצוה מחמת שעכשיו אין עמלקי בעולם לא בשביל זה נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות, וה"נ בענין ארון וכפורת דמה שאינה נוהגת לדורות הוא מחמת שהראשון קיים לא בשביל זה יחשב אינה נוהגת לדורות, ואם הי' הדין דאף שלא יהי' ארון וכפורת לא יתחייב לעשות אחר הי' נחשב אינה נוהגת לדורות.

ולא ידעתי מי דחקו להסב כוונת דברי הרמב"ם אשר שפתיו ברור מללו לכוונה אחרת רחוקה ובלתי מובן כלל וכלל אשר בשום אופן אין להעמיס זה בכוונת דברי הרמב"ם, ואנכי הרואה כי גרם לו מה שחשב את בעל מגלת אסתר לאחד מן ארזי הלבנון כמו הרמב"ם והרמב"ן באשר ראה את המגלת אסתר נדפס בדף אחד עם הרמב"ם והרמב"ן, חשבהו לחבר להם (זה הבנתי ממ"ש כ"ק שליט"א חלילה שלא דקדק ראשון כמוהו על מעשי אצבעותיו לכתוב שלא כדת] וע"כ ממשכן נפשי' אדרב אע"ג דלא סבירא לי': ה) שם מ"ש כ"ק שליט"א עוד לחלק בין מצות החרם תחרימם לצורך ישיבה ממצות ועשו לי מקדש שהוא לצורך ארון וכפורת, נסתרה דרכו של כ"ק שליט"א ממני ואיני יודע מה קאמר כדי שאדע להשיב. ובאמת נ"ד עדיף טפי, כי ביהמ"ק אינו לתכלית ארון וכפורת לבד, שהרי בזמן בית שני אף שלא הי' ארון וכפורת הי' ביהמ"ק בנוי, אבל מצות החרם תחרימם הוא רק לצורך ישיבת ישראל, שהרי הגרגשי שפינה לא נצטוינו להחרימו, וכן סיחון ועוג אלמלא יצאו לקראת ישראל והניחום לעבור לא הי' מחרימם ולא ביערו ע"ז שלהם אף שארצם מנחלת ישראל הוא משום שמשה לא רצה להושיב את ישראל תיכף שמה כמ"ש הרמב"ן פ' חקת, ע"כ לא החרימם, וכן שלח יהושע תחלה הרוצה לפנות יפנה, הרי שהמצוה לפנות המקום מע"ז ומעובדי' הוא רק לצורך ישיבת ישראל: שם כתב כ"ק שליט"א שקבלה בידו ומאמר אסתר קים, הנה כ"ק שליט"א דן אסתר אסתר לגז"ש וידוע שאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קיבלה מרבו ואנחנו לא קבלנוה, ואחשוב כי דברי הש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד קצת סתירה לקבלתו:

ז) באות ד' כותב כ"ק שליט"א טעם על הא דעבד אינו אוכל אלא מפסח של רבו ועבד של שני שותפין אינו אוכל לא משל זה ולא משל זה, וז"ל באמת הטעם פשוט בפסח דהוה שלא למנויו דעבד של שני שותפין הוי כשני חבורות או עבד אפי' מפסח עצמו לשנה קמא שאינו אוכל דאינו יכול למשוך א"ע מידי בעלים שקנין כספו הוא ועדיין הוי כשתי חבורות עכ"ל, איני יודע מה ענין שמטה אצל הר סיני. שהרי העבד הוא מונה א"ע דוקא על פסח זה ואפי' אין רבו מנהו על פסח שלו כלל נמי אינו אוכל, ומה שלא למנויו איכא, ומה שתי חבורות איכא, וכל דבריו אינם אלא דברי תימה: