שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 36

ולטעם ב' כתב הקרבן אהרן פ' שמיני דהא דאין מזהירין מן הדין היינו כשאין לנו שום איסור בלמד הזה ואנו רוצים ללמוד מקו"ח לזה נאמר שאין יכולת ביד הקו"ח לתת לו שני מדריגות, אבל כשיש לנו לאו הבא מכלל עשה אז מזהירין מקו"ח, דאל"כ קו"ח למה אתא, והם דברי הה"מ בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות, נמי יקשה בנידון דידן, דהנה בת"כ ותקראנה אותי כאלה, אותי מיעט הלוים שאין פוסל בהם האנינות לשיר, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש הלכה ג' לוי אונן מותר לעבוד ולשורר, ונשמע מזה דכהן פוסל בו אנינות לעבודה (דומיא דלוי דאינו פוסל באנינות על כרחין היינו לעבודה דלוי לית בי' אכילה ולא אצטריך הכשירא דידי' רק לעבודה ובכהן פסול] וכיון דמצינו איסור בגופי' שוב נוכל ללמוד האזהרה מקו"ח: גם לטעם מהרש"א דמשום החומרא אינו מתכפר במלקות, הרי מה שאין מוזהר מקו"ח הוא עוד חומר יותר ושפיר נוכל ללמוד במה הצד שמוזהרין. כ"ש אונן שחמור יותר שאינו מתכפר במלקות (וזה יש לדחות קצת]: כרחין לומר דהא דזבחים והיכן מוזהר מהן הקריבו היא לפי הגירסא בבכורות דאינו שוה בזרעו של אהרן היא בעשה, ולגירסת הרמב"ם שם בלאו לא גרס בזבחים והיכן מוזהר מהן הקריבו, רק האזהרה היא מקו"ח, והא דפסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביאת המקדש אונן שעבד אינו לוקה היא משום שאין מזהירין מן הדין כטעם מדות אהרן שמא יש איזה פירכא, וזה לא יזיק לענין מה הצד אף אני אביא אונן שמוזהר, כיון שלענין חילול אנו תופסין שאין בו פירכא ומוזהר באמת, אך לפי זה יקשה לשיטת הה"מ דהיכא דיש איסור בגופי' עונשין מקו"ח למה לא ילקה אונן שעבד מקו"ח דאינו שוה בזרעו של אהרן כיון דיש בו איסור בגופי' מדאיצטריך למעט מאיסור לוי אונן:

והנראה לי בזה, דהנה בתמורה (ד') אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי, ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, והרמב"ם פסק כאביי (וכמו שהוכיח בנוב"י מהד"ת מדפסק מערבין לקרנות עיי"ש בסוגיא] דעל דעבר אמימרא דרחמנא לא לקי כמבואר בדבריו פרק ואו מהלכות בכורות הלכה ה', ולפי זה יש יותר חומר בפסול לעבודה כשאינו מחלל עבודה מאשר הוא כשמחלל עבודה, דזה עבד עבודה כשירה והוא אסור בעבודה וזה לא עבד באיסור רק עבודה מחוללת, ואין ללמוד לאונן שעבד שילקה מאינו שוה בזרעו של אהרן, כיון דמי שאינו שוה בזרעו של אהרן אינו מחלל העבודה ועבד באיסור עבודה כשירה, משא"כ אונן דלא עביד רק עבודה מחוללת, ועל כן מבע"מ גמור אין ללמדו, דמה לבע"מ שכן עשה בו קריבין כמקריבין, ומאינו שוה בזרעו של אהרן אין ללמוד כלל שאונן שעבד עבודה מחוללת ילקה, וכל זה לענין מלקות לפי האמת שמחלל עבודה, אבל כשבאין ללמוד חילול עבודה באונן במה הצד, שפיר נאמר אף אני אביא אונן שמוזהר, דאת"ל שאינו מחלל ועבד עבודה כשירה ולוקה מקו"ח דאינו שוה בזרעו של אהרן, ושוב נלמוד מבע"מ ומזר שמחלל עבודה אי אפשר להכשיר עבודתו, דאם תהי' כשירה ילקה כנ"ל, ולומדים אותו במה הצד שפסול ודוק היטב כי חריף הוא:

עוד אני חוזר על מה שלמדתי מתורת כהנים דמיעט עבודת הלוים מכלל דכהן בעבודה אסור, ונראה לי להשיב על זה אחרי שדקדקתי בלשון הת"כ להכשיר הלוי בשיר ולמה נקיט שיר דווקא ולא נקט סתם להכשיר הלוי בעבודה, על כן נראה דאזהרת הכהן באכילה שהיא בגופו ואינו דומה לעבודה שהיא חוץ לגופו שמקריב הקרבן, וע"כ מצינו חומר יותר באכילה מבעבודה בכהן גדול שמקריב אונן ואינו אוכל, ועל כן כשרצה ללמוד שיהי' הלוי אסור מאיסור אכילה בכהן דהא ממעט לי' מותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת דבאכילה קאי דאהרן מקריב אונן באמת רק שאינו אוכל] אין ללמוד רק השיר שהיא עבודה שבגופו, ודומה לאכילה שבגופו לזה צריך מיעוט דאותי ועל כן אין ללמוד כלל לאסור כהן בעבודה כיון דעבודת הכהן אינו עבודה שבגופו, וע"כ לדעת הה"מ נאמר בזה אין עונשין מן הדין, ואין תירוצו עולה רק לדעת בעל מדות אהרן דהטעם יש בו משום פירכא ולענין חילול הא לא חיישינן לפירכא כנ"ל: עוד יש לומר דלהכי נקיט שיר משום דאמרינן בערכין (י"א) תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב איזהו עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה ואונן הא אינו בשמחה, וטעם איסור אכילת מע"ש וקדשים באנינות ג"כ משום דאין נאכלין אלא בשמחה, וכן לשון הש"ס פסחים (ל"ו) יצא מע"ש שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, ובקדשים נמי כתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ועל כן אף משום טירדא לבד אסור בקדשים כדאיתא ביומא (י"ד) נהי דאנינות לא חיילא אטרודי מי לא מיטרד ופירש"י ובקדשים כתיב שמחה וגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, וע"כ ס"ד ללמוד לוי בשיר מאכילת קדשים בכהן ולעולם כהן בעבודה אין לאסור ממקרא זה, לזה העירני נכדי מו"ה דוד נ"י, ולפי זה ג"כ אין תירוצי עולה לדעת הה"מ רק לדעת בעל מדות אהרן כנ"ל:

וכל זה ליישב הקושיא דהרמב"ם פסק מפני טומאה נשרפה וליכא אזהרה מהן הקריבו, אך מלבד זה יש להקשות דהא בש"ס מקשה מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן תאמר באונן שהותר מכללו בכהן גדול, ומשני טמא יוכיח שהותר מכללו בעבודת ציבור, וזה אליבא דר' ישמעאל לשיטתו בשבת (י"ב) דאיסור היסח הדעת בתפילין קו"ח מציץ שאמרה תורה תמיד שלא יסיח דעתו ממנה, וכיון דס"ל תמיד שלא יסיח דעתו ממנה ולית לי' קרא שיהי' מרצה תמיד, ועל כן ס"ל אין עודהו על מצחו אינו מרצה וקשה כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו כו' וצ"ל משום דהותרה בציבור ולא צריך ציץ לרצות כמבואר כל זה בפ"ק דיומא (ז':) וע"כ משני שפיר ר' ישמעאל לשיטתו דטומאה חשיב הותר מכללו בעבודת ציבור, אבל למה דקי"ל טומאה דחוי' בציבור אין זה הותר מכללו, ואף שמ"מ יש בו קולא מה שנדחה מ"מ איכא פירכא מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו מכללם תאמר באונן שהותר, דכיוצא בזה כתב הכ"מ סוף פ"ז מהלכות בית הבחירה, בהא דפסק הרמב"ם בצריך לתקן בהיכל יכנוס בע"מ ולא יכנוס טמא שטומאה דחוי' בציבור, ופירש הכ"מ דבע"מ עדיף דהותר באכילת קדשים אבל טמא אין לו היתר בשום מקום דאף בעבודת ציבור אינו אלא דיחוי. וע"כ בעל מום באכילה קיל מטמא בעבודת ציבור, וה"נ איכא למיפרך דאף טמא לא הותר בעבודה בשום מקום דאף בעבודת ציבור אינו אלא דיחוי תאמר באונן שהותר בכה"ג לגמרי וליכא למימר טמא יוכיח ואתיא במה הצד: חותנך הדו"ש הק' אברהם. סימן פט. ב"ה יום ב' ואתחנן תרס"ח לפ"ק פה אטוואצק. שלום לנכדי המופלג השנון יניק וחכים כמר יעקב נ"י. שמחתי בשלומך ובשלום תורתך והנני להשיב על דבריך.

מה שהקשית בהא דספק מלוה ישנה דפרשו מספק שבועה, והא כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כמ"ש תוס' שבועות (מ"ה) ד"ה כי וז"ל תוס' שם כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואינו נותן לב לזכור פן יהי' מוחזק שקרן, וזה בבעה"ב דשכיר, שעכשיו נדמה לו שבאמת פרעו, לא יתן לב לזכור, אבל כאן גם עכשיו ספק הוא אצלו ומספק יפרוש ועיין תוד"ה ספק, אולי הוקשה לך מחמת דברי תוס' שם סד"ה דילמא שכתבו טוען ברי אעפ"י שמסופק, וה"נ במסופק במלוה ישנה מספק ישאר בברי שלו ולא יודה, וגם זה אינו, דמ"ש תוס'. ואעפ"י שמסופק, היינו שבעצמו מסופק שמא מחמת טרדה שכח וסבור שפרע, אבל עכשיו בדמיונו שפרע ודאי, והרי בדיבור זה עצמו כתבו תוס' ומחמת שסבור שפרע הנה שנדמה לו ודאי שפרע רק מסופק בעצמו שמא שכח:

מה שתרצת קושיית הגאון ר"מ איגרא ז"ל על תוס' שהקשו מנ"ל דכופר הכל פטור, ואי מדאצטריך שע"א מחייב שבועה מכלל דבלא עד וכופר הכל פטור, הא אצטריך לטענו בספק עפ"י עד, והקשה הגאון הנ"ל דאם איתא דכופר הכל חייב לא יועיל לו העד אחד שיפרענו ויחזור ויתבענו לקחת ממון שלא כדין, ושכנגדו הרי טוען איני יודע, ולפי הנחה דכופר הכל חייב שבועה והוא טוען איני יודע הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, והעד לא יוכל לפוטרו כמ"ש הרא"ש והר"ן דאין ע"א יכול לפטור כה"ג דאין ע"א קם לממון וכן פסק הש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ז, ואמרת ליישב עפ"י דברי רמ"א סי' ע"ה סעיף יו"ד באיני יודע אם פרעתיך ואמר נזכרתי שפרעתי נאמן (ולא דמי למודה שחייב ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי שאינו נאמן, דשאני התם דסותר למה שאמר תחילה אלא שאומר מוטעה הייתי ע"כ אמרינן הודאת בע"ד כעדים דמי כשם שעדים שהעידו ואח"כ אמרו מוטעים היינו הוה חוזר ומגיד כך זה, אבל באומר איני יודע ואח"כ אומר נזכרתי אינו סותר דבריו הראשונים שאומר שאמת אמר תחילה איני יודע, אך עכשיו נזכר וידע] וה"ה באומר איני יודע באופן דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וחזר ואמר נזכרתי שנאמן, וא"כ יתיירא הנתבע לשלם ולחזור ולתבוע פן יאמר התובע אח"כ נזכרתי שחייבת לי, ולא יהי' מחוייב רק שבועה ויפטרנו העד, יפה אמרת:

אך יש לעיין לפמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או באומר איני יודע וע"א מכחישו אם ידוע שבאמת אינו יודע פטור, ודווקא באפשר שבאמת ידע שחייב ואומר איני יודע אינו נאמן בשבועה שאינו יודע, דאין נשבעין שבועת התורה באיני יודע, וא"כ כל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאין ע"א יכול לפוטרו, הא י"ל מיגו דאי בעי אמר נזכרתי ויפטרנו העד ויהי' נאמן שאינו יודע במיגו, ואין לומר דהוי מיגו דהעזה, דבאומר איני יודע אין חבירו מכיר בשקרו, משא"כ אם יטעון אח"כ ברי, ומיגו דהעזה לפטורי משבועה הא לא אמרינן ועדיין מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומחוייב ממון, ואין ע"א יכול לפוטרו מממון, דליתא, כיון דאית לי' עד דמסייע לי' מעיז ומעיז כמ"ש הה"מ פ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א דאפי' בע"א לבד מסייע יכול להעיז, וכיון שנאמן במיגו שאינו יודע הרי ידוע מכח המיגו שאינו יודע ויפטור כדברי ש"ך סי' ע"ב הנ"ל: ויש ליישב לפמ"ש הנמק"י פרק חזקת באחד יושב בשדה שלש שנים אך אין טוען שלקחה מבעל השדה המערער רק שלקחה מאחר, אם יש עדים שאותו שמכרה לו דר בה אפי' חד יומא טענינן שאותו אחר לקחה מהמערער (שישיבתו ג' שנים מוכיח שהמערער מכרה להאחר] והקשה הנמק"י אפי' אין לו עדים רק שהוא אומר שמי שמכרה לו דר בה יום אחד יהי' נאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה, ותירץ כיון שאחר שנאמין לו במיגו עוד לא יהי' ברור שהוא שלו רק מכח אנן טענינן כולי האי לא אמרינן מיגו, והובא כלל זה בכנה"ג ובתומים תחילת כללי מיגו יעיי"ש, וה"נ אפי' אחר שנאמין לו במיגו שאינו יודע עדיין אינו ברור שפטור שהרי אינו יודע כולי האי לא אמרינן מיגו:

ובעיקר קושיית הגאון ר"מ ז"ל נראה דהנה עיקר היסוד דאין ע"א יכול לפוטרו ממחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הוא בשומר שמסר לשומר דחייב משום דאמר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, והקשו בהרא"ש פ"ג דב"מ סי' ג'] יפטרנו שומר שני בעדותו ויפטור, ותירצו דאין נאמן לפוטרו ממתוך דאין ע"א קם לממון, ולכאורה הלא כל החיוב מחמת החיוב שבועה ואינו יכול לישבע] והרי העד פטרו, אך הדבר נכון דמכי נעדרה הבהמה חל על הראשון שבועת שומרים, דשומרים א"צ שיטעון בעה"ב טענת ברי, וכיון שחל עליו חיוב שבועה ואינו יכול לישבע חל עליו חיוב ממון, ונאמנות העד אינו רק בשעה שהעיד בב"ד ואז כבר נתחייב ממון, ועיין שבועות (מ"ח.) אטו בי דינא מחייבי לי' שבועה מעידנא דמית לוה נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ה"נ משעה שנעדר הפקדון נתחייב שומר ראשון שבועה, וכיון שאינו יכול לישבע נתחייב בממון ואין העד שהעיד אח"כ יכול לפוטרו, אבל בנ"ד שחייב התובע שבועה לאחר שפרע לו והעד כבר העיד אין שבועה יכול לחול כלל על התובע ולא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שהעד פטרו משבועה, כ"ש שהועיל שלא יוכל לחול עליו חיוב שבועה (כהא דנדרים (ע"ו:) אין בעלמא דרשי קו"ח, זה כתבתי לרווחא דמילתא]: ומה שמבואר בפוסקים שגם מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע שבועת מודה במקצת אין העד פוטרו, נראה דהיינו דווקא אם הודה במקצת קודם שהעיד העד, דהרי סתמא דמילתא שטוענין הבע"ד ואח"כ מקבלין העדים, אבל אם אירע שהעיד הע"א קודם שהודה במקצת שפיר העד פוטרו: זה מה שראיתי להשיב על דבריך הנעימים וחזור על למודך אהובי נכדי, המה גמ' ופוסקים כי המה דברים העקריים, אפי' לחזור על דבר אחד כמה פעמים, ויהי' דברי תורה מחודדין בפיך ובעז"ה ת"ח גדול תהי' כנפשך ונפש אביך זקינך: הק' אברהם.

סימן צ. ב"ה ג' הברכה י"ג תשרי עת"ר לפ"ק. שלום לחביבי נכדי השנון יניק וחכים כמר שבתי נ"י ראיתי דבריך מ"ש ליישב הרמב"ם דפסק אין עודהו על מצחו אינו מרצה ופסק טומאה דחוי' בציבור, וקשה קושיית ר"ש מכה"ג ביוהכ"פ ע"ז אמרת משום דרש"י פירש בפסחים דביוהכ"פ אינו לובש בגדי זהב משום דרב חסדא דטעמא יהיב משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ואינו מובן דלמה הוצרך לזה הלא הדבר מפורש בכתוב דלעבודת היום לובש בגדי לבן. וכתבת בשם מפרשים דבלא רב חסדא הוה אמינא ד' בגדי לבן חובה וד' בגדי זהב רשות, אך מדר"ח מוכח דאסור דאין קטיגור נעשה סניגור ואמרת דהא דר"ח כר' שמעון דדריש טעמי' דקרא, אך למה דקי"ל דלא כר"ש לא קי"ל כרב חסדא, וע"כ רק ר"ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא הביא ראי' מכה"ג ביוהכ"פ, אבל לדידן אין ראי' מכהן גדול, דיש לומר שאר בגדים רשות ואי אירע טומאה לובש הציץ עכ"ד: ואינו נראה שיהי' הא דר"ח דלא כהילכתא, ואביי דמפרש של פרה פסול בשופר משום דאין קטיגור נעשה סניגור כדרב חסדא יהי' ג"כ דלא כהילכתא אינו נראה כלל, ואם הי' אמוראים סוברים כר' שמעון הי' לרמב"ם לפסוק כן כמ"ש בתשו' הר"ן דלא משגחינן בכללים [ר' יהודא ור' שמעון הלכה כר"י וכדומה] נגד פסק אמוראים:

מה שהוקשה לך הא לא דרשינן טעמא דקרא, יש לומר שאני בגדי זהב שהטעם מפורש בתורה במעיל ונשמע קולו בבואו אל הקודש, הוקשה לרב חסדא דיותר הי' צריך לזה ביוהכ"פ שנכנס לפני ולפנים, ותירץ דאי אפשר משום דאין קטיגור כו' [וקצת ראי' לזה מה שהאבנט של כה"ג נשתנה משאר ימות השנה מכלאים לבוץ, דבזה ליכא טעם אין קטיגור כו', והתינח למ"ד בגדי כהן הדיוט של בוץ כיון שאינו עובד בשמונה ככה"ג עובד בד' ככהן הדיוט שהאבנט של בוץ אך למה דקי"ל אבנט של הדיוט ג"כ כלאים למה נשתנה אבנט של כה"ג ביוהכ"פ היות של בוץ, אך לפי האמור אתי שפיר דבאבנט אין לנו לבקש טעמים כמו בכל המצוות, רק בבגדי זהב קשיא לי' לרב חסדא משום ובעיקר מה שאמרת דבדלא דרב חסדא אם אירע טומאה הי' לובש הציץ ליתא, דפירוש אין עודהו על מצחו, היינו שאינו על מצחו בשעת טומאה כמו שפירש"י סנהדרין (י"ב:) בין שישנו על מצחו של כה"ג בשעת טומאה, ובפסחים (שם) בין שישנו על מצחו בשעה שאירע טומאה בקרבנו, אבל אם בשעה שאירע הטומאה לא הי' הציץ על מצחו שוב אין תקנה, וכן משמע בירושלמי פ"ב דחגיגה סוף הלכה ד' כה"ג מתלבש בכליו בכל יום כדי לרצות על טומאה כמ"ד אין הציץ על מצחו אינו מרצה, ואי מהני כשלובש אחר שאירע הטומאה, למה לו ללובשו תחילה, כשיארע טומאה ילבשנו. אלא ודאי לא מהני אם אינו על מצחו בשעה שאירע לו טומאה:

אך צריכין להבין לפירש"י שפירש בדר' שמעון משום דרב חסדא, וצ"ל דאי לאו דר"ח הוה אמינא הני ד' בגדי לבן חיוב לעבודה ויכול ללבוש הציץ ג"כ לרצות על הטומאה, ומשום יתור בגדים ליכא כיון שהוא שלא במקום בגדים ופחות משלשה (דציץ רחב שתי אצבעות כדאיתא ריש סוכה] ובזבחים דכהאי גוונא אינו פוסל, מזה מוכיח ר"ש דתמיד מרצה, ואי אפשר לדעת הרמב"ם שכן עושה באמת, דפשוט במשנה וברמב"ם שאינו לובש לעבודת היום רק ד' בגדים:

מ"מ מה שהבאתי מרש"י וירושלמי דפירשו עודהו על מצחו בשעה שאירע טומאה, התוס' בסנהדרין (י"ב:) חולקים על רש"י ומפרשים דבשעת הקרבה קאי עיי"ש, אך נראה ראי' לדעת רש"י ממתני' דזבחים (צ"ב:) דם חטאת פסולה אינו טעון כיבוס אפי' הי' שעת הכושר ונפסלה אח"כ שנטמאה, והקשו בתוס' הא מדאורייתא זורקו לכתחילה ע"י ריצוי ציץ, ותירצו כגון שאינו על מצחו [או נשבר לר"ש] ואי בשעת הקרבה קאי למה יחשב פסולה הא יכול ללבוש ולהקריבו, ואין לומר כיון דכל זמן שלא לבשו אסור להקריבו פסולה חשוב לי' ואינו טעון כיבוס, ליתא דשם בעמוד ב' נשפך דם חטאת העוף מן הצואר על הרצפה אוספו ופסול, ומקשה מדתניא יכול יהא דם חטאת העוף טעון כיבוס כו' ואי ס"ד פסול הא איפסל משהגיע לאויר הבגד פירש"י דאויר כלי ככלי, ואי אמרת פסול שיש לו הכשר פסול חשיב לי', דם חטאת בהמה נמי שנשפך מכלי שרת על הבגד משהגיע לאויר נפסל כל זמן שלא החזירו לכלי קודש, דהא בזבחים (ל"ד:) מקשה אמתני' דקיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול וליהוי דיחוי עיי"ש בתוס', [ומשני כל שבידו לא הוי דיחוי], הרי דכל זמן שלא החזירו פסול הוא מדקרי לי' דחוי', ה"נ משהגיע לאויר דחשיב לי' כאילו בא לכלי פסול, אלא ודאי כיון דיש לו הכשר ע"י חזרה לכלי קודש חשיב כשר, וא"כ נטמא נמי אם יש לו היתר ע"י שילבש הציץ למה יחשב פסול, אלא ודאי כפירש"י דאינו מרצה אלא אם כן הי' על מצחו בשעה שאירע טומאה:

ראיתי מה שכתבת ליישב פירש"י במנחות (צ"ה:) בהא דתנן אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ומקשה ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסלו בלינה, ואמר ר"א מה מבפנים במקום זריזין, ופירש"י שלא יחמיץ, והרעישו העולם דהתינח לחה"פ שתי הלחם שהם חמץ מאי איכא למימר ועיין בנוב"י, ותרצת דשתי הלחם לא קשיא כלל דיש לומר אפייתן דוחה שבת, והא דתני אינו דוחה אלישתן קאי, אך בלחם הפנים אי אפשר לומר כן כיון דלישתן בחול אי אפשר שתהי' אפייתן למחר שיחמיץ כל הלילה, ועל כורחין יאפו בליל שבת ואכתי יפסלו בלינה, ובלחה"פ שפיר משני במקום זריזין עכ"ד: ולא הועלת בדבריך כלום, דמה ס"ל לתנא דמתני', אי תנור מקדש, קשיא לחם הפנים דיפסול בלינה, ואי אין תנור מקדש קשיא שתי הלחם למה אפייתן בפנים, אלא אם כן תאמר בלחה"פ אין תנור מקדש, בשתי הלחם תנור מקדש, ומה טעם לחלק ביניהם, ולא מצינו שום תנא שיסבור כן, אך זאת אמת דקושיית הש"ס הי' רק מלחם הפנים דכן פירש"י להדיא בד"ה אפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן, הנה דהקושיא מלחה"פ: