שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 61

וכיון דבשגגת מלאכות איירי. הא אין מחיקה וכתיבה מצטרפין דחלוקין לחטאות. ושמעתין בשגגת שבת דאין חלוקין לחטאות על כן מצטרפין. כן נראה לי ליישב דעת המאירי: ה) ומכל מקום לדינא אין נראה לפי עניות דעתי לפי מה שהעלינו דכתיבה פחות משתי אותיות אין שם מלאכה עלי' אם כן איך יצרף המחיקה שתחשב על ידי זה הכתיבה מלאכה. בשלמא בעשה שתי מלאכות כל מלאכה פחות מכשיעור כיון דאידי ואידי מלאכה הוא. הרי עשה מלאכה בכשיעור. אבל איך יעשה מלאכה הכתיבה על ידי צירוף מחיקה. והירושלמי שהביא המאירי אין ענין לזה. כי בירושלמי כתב משום כותב ומשום מוחק דמשמע דחייב שתים והיינו בלהשלים וכמו שפרש"י. וכן כתב הקרבן עדה שם. ואם כדברי המאירי משום כותב ומוחק מבעיא לי'. דהי' משמע חיוב אחד. אבל משום כותב ומשום מוחק משמע שני חיובים: ו) ולולי פירוש הראשונים הי' נראה לי לפרש דהנה הרא"ש פירש אהא דמחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב משום דבמשכן פעמים שטעה באות. ושוב הקשה דאם כן במחיקת אות אחת יתחייב. ונראה ליישב לפי שיטת רש"י דפטור מוחק שלא על מנת לכתוב רק משום מקלקל. ועל כן גוזרין מלמנות אורחים מתוך הכתב שמא ימחוק. משום דכשצריך למחיקה. מחיקה עצמה הוי מלאכה אפילו שלא על מנת לכתוב. ואם כן כשטעה בקרש וכתב אות אחרת הרי צריך למחוק האות שלא יטעהו. ומלבד שצריך המחיקה כדי לכתוב במקומה אות אחרת [נראה שהי' להם מקום קבוע בקרשים לכתוב ולא הי' משנים מקום הכתיבה כמו שלא היו משנים הקרשים ואמרו קרש שזכה להיות בצפון כו' הכי נמי לא הי' משנים מקום הכתיבה ועל כן צריך המחיקה לכתוב במקומה האות אחרת] צריך לו מחיקת האות בעצמותו. ואם כן הוי כמו לכתוב במקומה שתי אותיות.

דכיון דכדי לכתוב שתי אותיות חייב ואפילו נטף שעוה ומחקה ויש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב. וכן חייב על מחיקת שתי אותיות אפילו אין צריך לכתוב כלום. הוא הדין דכשמחק אות שצריך למחיקה בעצמותו. וכוונתו גם כן לכתוב אות שצריך דחשיב כשתי אותיות. דמחיקת אות שצריך למחיקה עם הכוונה לכתוב אות שצריך מצטרפין לשתי אותיות. ולמדנו מזה למחק אות ויש במקומה לכתוב שתים חייב. דאם לא כן אלא דבתר מחיקה לבד אזלינן. הרי במשכן לא מחק אלא אות אחת שטעה. והרא"ש שלא פירש כן אזיל לטעמי' במתיר דאינו חייב אלא על מנת לקשור כמו במשכן והוא הדין דבכל הני דמפורש במתניתין על מנת לא חייב אלא בעל מנת וכשיטת התוס' כמו שבארנו במלאכת מתיר סי' קפ"ו. על כן פירש פירוש אחר וכמו שבארנו לעיל דבריו. אך לשיטת רש"י נוכל לומר כן: ז) ולפי זה יש לפרש שמעתין דבספר תורה שיתר אות אחת פסול כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה שדין היתר כדין החסר. וא"כ כשצריך לכתוב ריש וכתב דל"ת הנה יתר דלת בס"ת וחסר ריש וצריך מחיקת הדלת בעצמותו שלא יהי' יתר על כן חייב משום מוחק אות אחת שצריך להמחיקה בעצמותה כדי לכתוב אחת ומצטרף לשני אותיות כנ"ל. וזה הוי דומיא דמשכן ממש: ח) ולולי דמסתפינא הוה אמינא דחייב משום כותב גם כן. דכיון דיתר כחסר והספר תורה שחסר בו רי"ש ויתר דל"ת הוי כחסר בו שני אותיות דאחת הא חסר והשני משום יתר כחסר. וכיון שעתה הספר תורה חסר שתי אותיות ועל ידי שמחקו לתגו הדל"ת נתקן. הרי כתב שתי אותיות שמתחילה כאילו הי' חסר שתי אותיות ועכשיו שלם: והי' מיושב הירושלמי שכתב בדין זה חייב משום מוחק ומשום כותב. אלא דלא ברירא לי אם הסברא הזאת נכונה. אך משום מוחק נראה לי ברור דחייב:

ט) ומה שלא פירש רש"י כן נראה דאזיל בשיטת הר"ן בהלכותיו והספר התרומה והאור זרוע בפרק ב' דגיטין דהוי חק תוכות אלא דבשבת אפילו בחק תוכות חייב. וכיון דאינו מכשיר הספר תורה. שוב אין לחייב משום מחיקת היתר. שלא נאמר כאן יתר כנטול. דיתר כנטול היינו לפסול הספר תורה. ולהכשיר הספר תורה הא לא מהני האות שכתב ואין שתי אותיות אלו מועילים לדבר אחד. ודומה לכתב שתי אותיות ואין נהגין זה עם זה דפטור ופירושי הנ"ל ניתן להאמר לשיטת הרשב"א והר"ן בחדושיו דכהאי גוונא לא חשיב חק תוכות ודו"ק: סימן רז. א) הנה הר"ן והאור זרוע חילקו בין ספר תורה לשבת דבשבת חייב בחק תוכות משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. לשון הספר התרומה. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזו ענין נעשין רק שעל ידו יהי' ועל ידי מעשיו] וסברא זו הוזכרה בש"ס בבא קמא (דף ס'.) לענין זורה ורוח מסייעתו דבשבת חייב אף דבנזקין פטור דגרמא בעלמא הוא. בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אך הרא"ש שם כתב דחיוב זורה ורוח מסייעתו דבהכי חייביה רחמנא דעיקר המלאכה נעשית כך. אבל בעלמא אין לנו: ב) אולם בספר התרומה הוסיף בה דברים שבמשכן לא הי' מקפידין להיות חק יריכות דוקא ולא הי' חילוק אצלם בין חק תוכות או חק יריכות רק שתהי' האות כתובה: ג) ולפי עניות דעתי הי' נראה דנהי דחק תוכות לאו כתיבה הוא. תולדה לכתיבה הוי ובשבת נתרבה תולדות מקרא דמאחת מהנה. וכהאי גוונא כתבו התוס' בכורות (דף כ"ה.) דיבור המתחיל ואמר ריש לקיש עיין שם היטב. וראיתי בספר יראים שכתב סתם כתיבה הוא רק בקלף ובדיו. וכתב בסם ובסיקרא הוא תולדה. וקשה דאם כן למה יועיל בגט כתיבה בסם ובסיקרא דבגט ליכא קרא לרבויי תולדות. ואפשר דסבירא לי' כדעת השיטה מקובצת בבא קמא. הובא אצלינו במלאכת מכבה ומבעיר אות א'.

ועוד קשה מה זה שכתב אינה אלא בקלף ובמשכן הי' כותבין על גבי קרשים וצריך עיון. ואפשר דסבירא ליה מכתיבת חשבונות ילפינן. עיין לעיל סי' קצ"ט: ד) ובירושלמי מבעיא לי' בהא דפריש גבי גט וכתב ולא השופך עשה כן בשבת מהו. ונראה לי דתלי בשני התירוצים. תירוץ הספר התרומה. ותירוץ שלי. דתירוץ ספר התרומה לא שייך רק לענין חק תוכות. דאפשר שבמשכן הי' חק תוכות. דאין נפקא מינה אצלם בין חק תוכות ליריכות. אבל תחבולות השפיכה לא הי' בקרשים שבמשכן. דתחבולה זו רק בקלף שאינו עפיץ. ובלאו הכי מה צורך הי' להם לעשות תחבולה זו. אך תירוץ שלי משום דמכל מקום הוי תולדה שייך גם בשופך: סימן רח. א) בש"ס גיטין (דף י"ט.) המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. וחשיב מוחק על מנת לכתוב דצריך העברת מראה אדום כדי שיראה מראה שחור ולא יערבב המראה אדום את המראה שחור. סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא [ואמרי לה פטור מקלקל הוא] פרש"י ולא כותב שמתחילה הי' כתב הגון מעתה: ב) וקשה לי דאם כן בהעביר דיו על גבי סיקרא לא יחשב מוחק. הלא עכשיו כתב הגון מבתחילה. ואפשר ליישב על פי התוספתא הביאוה הרמב"ם והרא"ש נטף שעוה על הפנקס ומחקה אם יש במקומה לכתוב שתי אותיות. והכא נמי נהי שאין כאן מחיקת אותיות דעכשיו כתב הגון מבתחילה. מכל מקום יש כאן סילוק הסיקרא כמו סילוק השעוה דכיון שיש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב. והוא הדין שעכשיו כותב במקומה שתי אותיות בדיו. כללו של דבר כיון דבמחיקה עיקר חיוב על מה שיש במקומה לכתוב. אפילו לא מוחק שום אות הכא נמי חייב: ג) ובהעביר סיקרא על גבי דיו דחייב משום מוחק. אף דאינו על מנת לכתוב אותיות אחרות רק אותיות אלו של סיקרא דלאו כתב ניהו.

מכל מקום חייב על מחיקת אותיות אף שלא על מנת לכתוב לדעת רש"י שבארנו בביאור מלאכת המתיר סי' קפ"ו דהא דבעינן על מנת לכתוב הוא רק כדי שלא יהי' מקלקל. והכא דלא חשיב מקלקל ללישנא קמא. לרש"י חייב על מחיקת האותיות אף שאינו על מנת לכתוב. ובהעביר דיו על גבי סיקרא חייב על מה שעל מנת לכתוב אף שאינו מחיקה כמו בסילוק שעוה כנ"ל. והתוס' דסבירא להו דאינו חייב רק על מנת לכתוב הוקשה להם שפיר. ותירצו דמסתמא עומד לחזור לכתוב עליו בדיו: ד) ועוד יש ליישב על דרך פלפול. דמשמע לי מפרש"י שבת (דף ק"ג) משני סמניות. שפירש אחת בדיו ואחת בסיקרא. שאם האותיות עצמם מחולקים חציים בדיו וחציים בסיקרא פטור דבמקום שכלה מראה אחד כלה האות. ואם כן כשהעביר דיו על חצי אות הוי מחיקה על מנת לכתוב כשיעביר על חצי האחרון של האות. אבל בסיקרא על גבי דיו ליכא למימר דכיון שהעביר על חצי האות נמחק ובחצי האחרון הוי כתיבה. לפי מה שהעלינו בביאור מלאכת תופר סי' קפ"ז אות ו' דכתב אות אחת ושוב נמלך וכתב אות אחרת פטור כיון שכתיבת אות הראשון לא הי' על דעת מלאכה. והכא כיון שבשעה שכתב האות ראשון עדיין אות שני בדיו קיים ולא הי' אז מחשבת כתיבה על השני דבשעת מחשבה הי' כתב הגון מעתה ודו"ק: ה) איך שיהי' מיושב קושיית התשב"ץ במעביר עליו קולמוס ומקדשו שיחשב מוחק את השם. כיון שעכשיו כתב הגון מבתחילה שהוא לשמה והראשון שלא לשמה לא הוי מוחק. דבזה אזדו שני התירוצים הנ"ל: סימן רט. א) כתב הרמב"ם פרק י"א הלכה ט' הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. ביאור זה דאף שקלקל העור הרבה יותר מתיקון הכתיבה. הואיל וחייב על הכתב אזלינן בתר תיקון המלאכה ולא על קלקול שחוץ למלאכה.

ואף שהרמב"ם פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וחייב אף על תיקון שחוץ לגופו והכא נפטרנו מכח הקלקול [שהרבה יותר מתיקון] שחוץ לגופו. מכל מקום תיקון דגופו עדיף: ב) וזה ביאור הגמרא דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אפילו לר' יהודה. דהני מילי מתקן. האי מקלקל הוא. ואינו מובן שהרי מתקן הוא אצל העפר אך הוא הדבר דקלקול דגופו עדיף. וכי אזלינן בתר תיקון וצורך שחוץ לגופו היכי שבגופו אינו לא תיקון ולא קלקול כגון מוציא מת לקברו. או השתין ורק לרשות הרבים וצד נחש שלא ישכנו. דכל הני אף שאין תיקון וצורך בגופם. מקלקל נמי לא הוי: ג) ואף דהקורע על מתו ובחמתו חייב. לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אף שמקלקל בגוף הבגד. שאני התם דבאמת יש לו צורך בגוף הקריעה. אלא דבמקלקל בעי ר"ש שיהי' צריך לגופו ולגופה כמו שכתבו התוספות פרק המצניע. אבל לר' יהודה שפיר חייב אף דיש קלקול בבגד. דמכל מקום יש לו צורך בגוף הקריעה גם כן: ד) שם הלכה יוד ואפילו משתי סמניות. כתב הרב המגיד פי' רבינו האי סימנין נוני"ן הפוכין שבויהי בנסוע. ותמיהני שהרמב"ם בפי' המשניות פירש סימני גימטריא עיין שם. הן אמת שבירושלמי משמע כפירוש רבינו האי דקאמר שם דר' יוסי הוא דחייב ברושם. משמע שאין אותיות גמורים. אך רש"י ורמב"ם כתבו פירושים אחרים משום דבגמרא דידן לא קאמר ר' יוסי הוא. ומכל מקום אף לרבינו האי אין הלכה כן. דלדידי' על כורחין מתניתין ר' יוסי הוא דמחייב ברושם. אבל לדידן למה יתחייב בסימנים שאינם אותיות. ועיין במגן אברהם סימן ש"מ הקשה מכח דברי רבינו האי והרב המגיד אלו על הפוסקים שפוטרים בכתב דקה. ולפי עניות דעתי ברור שאין דעת הרמב"ם כמו שפי' הרב המגיד. ואף לדעת רבינו האי אינו הלכה כמ"ש: ה) שם הלכה י"א.

המתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן פטור. תימה דלא הביא שהוא רק בגוונא שתירץ הש"ס (דף ק"ה.) הא דבעי זיוני. ואין לומר דרמב"ם פירש דלעולם בזייני"ן פטור משום דבעי זיוני. ליתא שהרי הרמב"ם פסק בהלכות ספר תורה תגין אין מעכבים. ואם כן דומה להא דאמר ר' חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר על כן חייב אף דלכתחילה מצוה לעשותו סתום. הכא נמי אף דלכתחילה מצוה לעשותו בתגין אם עשה בלא תגין חייב והדבר ברור שאם לא נתכוין לכתוב שעטנ"ז ג"ץ בתגין חייב ועל כן צריך לאוקמי שרצונו לכתוב בתגין: ו) ואין לומר דסבירא לי' דברייתא דנתכוין לאחת ועלו בידו שתים לאו היינו נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידי שני זייני"ן וגורס בגמרא והתניא [ועיין פר"ח] דאכתי קשה למה לא הביא דין הברייתא: ז) על כן נראה מזה דסבירא לי' כמו שכתבתי לעיל סי' ר"א בשינה מסתום לפתוח או להיפוך חשיב כלאחר יד. ודוקא בשם משמעון חייב בשעשאו פתוח למ"ד סתום ועשאו פתוח כשר כמו שבארנו שם באריכות. ואם כן ממה נפשך אם נתכוין לכתוב כהלכה שעטנ"ז ג"ץ בזיוני"ן. כיון שעלה בידו שני זייני"ן בלא זיון אף דחזיין לעשות מהם חי"ת דלא בעי זיון. הא לא נעשה כל מחשבתו כנ"ל. ואם נתכוין לכתוב בלא זיון. הא לא כתב כדרך הכותבין ולאו מלאכת מחשבת הוא כיון שלא נתכוין לכתוב כדרך הכותבין: ח) שם הלכה י"ג. חילק גג חי"ת ועשאה שני זייני"ן חייב. יש לעיין אם חייב שתים משום מוחק גם כן דהוי כמוחק אות אחת ויש במקומה לכתוב שנים דחייב. ועיין בירושלמי פרק כ"ג במחק לתגו דדל"ת ועשאה רי"ש או הוסיף תג על הרי"ש חייב משום כותב ומשום מוחק: ט) שם הלכה י"ד. הכותב בשמאל פטור. נראה לי פשוט דהמוחק בשמאלו חייב כמו המוציא בשמאלו וכמו הכותב לר' יוסי דמחייב משום רושם דמפורש בגמרא דחייב גם בשמאל.

ודוקא הכותב שאינו יכול לכתוב בטוב בשמאל פטור לדידן. אבל רשימה שיכול לעשות בשמאל כמו בימין ודאי חייב. ועל כן גם הכותב חייב משום רושם. הכא נמי מוחק בשמאל. ולא הוצרכתי לכתבו. אלא מפני שראיתי לאלי' רבה בענין פתיחת הספרים וסגירתו שכתוב אותיות על צד הדפין וכן בענין שבירת העוגות. לעשות בשמאל. ולי הדבר תימה דלא מבעיא בפתיחה ובשבירת העוגות דמשום מחיקה דין שמאל כמו ימין. אלא אפילו בסגירה דמשום כותב. מכל מקום כתיבה זו דהיינו סגירה יוכל לעשות בשמאל כמו בימין וחייב כמו הוצאה ורשימה לר' יוסי: י) שם הלכה ט"ו. ויכתוב על דבר שמתקיים כו' כתב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור. ובהלכות גירושין פסק הרמב"ם שאם כתב על העלין כשר. ולאו דוקא בעלה של זית. והטעם צריך לומר דוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת ואם אינו מתקיים לא הוי מלאכת מחשבת. וכיוצא בזה חילק הטורי זהב לדעת הרמב"ם דלכלאים הוי תפירה חיבור אפילו לא קשרן ואינו מתקיים דדוקא לענין שבת בעינן קשרן דמלאכת מחשבת בעינן. אך הדבר הקשה לדעת הרמב"ם למה פטרה המשנה הכותב בדבר שאינו מתקיים. דהא אפילו בגט לאו כתיבה הוא, וטפי הי' למשנה לשנות דין הכותב על גבי דבר שאינו מתקיים. דהא בגט כשר ואף על פי כן בשבת פטור. וממילא היינו לומדין דין הכותב בדבר שאינו מתקיים בקל וחומר. והשתא שהמשנה שנאה דין הכותב בדבר שאינו מתקיים דפסול בגט. משמע הא הכותב על גבי דבר שאינו מתקיים דכשר בגט גבי שבת נמי כתב הוא. ומשמע מזה כדעת רוב הפוסקים דאין חילוק בין שבת לגט. ואף בגט אם כתב על גבי דבר שאינו מתקיים הגט בטל. וכן פסק הפר"ח באבן העזר סימן קכ"ד סעיף ב': יא) שם. וכן המוחק אינו חייב עד שימחוק כתב העומד מעל גבי דבר העומד. יש לדקדק למה לא אמר גם כן על מנת לכתוב כתב העומד.

וכעין שכתב הרא"ש במתיר דסבירא לי' דאינו חייב אלא בעל מנת לקשור. וכתב דאינו חייב אלא במתיר קשר של קיימא על מנת לקשור קשר של קיימא: יב) ונראה מזה דרמב"ם סבירא לי' כדעת רש"י דבכל הני דפטור שלא על מנת כו' הטעם משום מקלקל. וכן משמע מהא דכתב הרמב"ם פרק א' הלכה י"ז כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל וכו' דרך השחתה או קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה עד כאן לשונו, הנה דהפטור רק משום מקלקל ולא שבעצמותו אינו מלאכה וכמו שהארכנו בביאור מלאכת המתיר] ועל כן בעל מנת לכתוב כתב שאינו מתקיים ומכל מקום הוא מתקן לשעתו חייב. דמכל מקום לאו מקלקל הוא אלא מתקן והוא צריך לתיקון זה: יג) ומכל מקום נראה במחק אות אחת או נטף שעוה וסילקה. דהחיוב משום שהוא על מנת לכתוב שתי אותיות. בודאי בעינן על מנת לכתוב בדבר המתקיים. ומשום דבמוחק שתי אותיות חייב אפילו לא כוון לכתוב בדבר המתקיים. לא פסיקא לי' לרמב"ם לומר על מנת לכתוב בדבר המתקיים: סימן רי. א) כתב הלבוש דספרים שכותבין על צד הדפים או על גביהן אסור לפותחן דאז האותיות מופסקין. וכשפותח הוי מוחק על מנת לכתוב כשחוזר וסוגר וכשסוגר מחויב משום כותב. והוא קרוב לחיוב חטאת. והטורי זהב השיג עליו מהא דכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב. כתיבה הוא אלא שמחוסר קריבה. והכא נמי אף בשעה שפותח שם אותיות עליהם דאינו מחוסר אלא קריבה לסגור הספר. ואין לומר דהתם לחומרא. דגם קולא נוכל ללמוד מהתם. דכמו אם הי' שני אותיות כתובים אחד בטבריא ואחד בצפורי. ובא זה וקירבם פטור. הכא נמי כשסוגר פטור. וכן כתב הרמ"א בתשו' סימן קי"ט: ב) ובעיני הדברים תמוהים. דמה שהביא ראי' מהא דלא מחייב על הקירוב הוא פלא. דגדולה מזה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב פטור.

פרש"י הי' אות אחת כתובה ובא זה וכתב אות שני. הנה בזה אין טעם לפטור משום דרק מחוסר קריבה. דבזה הי' מחוסר כתיבה ואף על פי כן פטור. דלא עשה אלא חצי מלאכה. דכבר הי' אות אחת. ומוכח דבמה שכתב אות שני סמוך לראשון לא נחשב כאילו עשה כל המלאכה. ואם כן בהי' שני אותיות כתובים וקירבם הרי לא ( עשה אפילו מקצת מלאכה. ואין כאן סרך חיוב. ואפילו איסורא ליכא: ג) אבל בדינו של הלבוש בסוגר הספר דבשעה שהי' פתוח לא הי' שום אות שלם. ואיתא בתוספתא הי' שני נקודין וגמרם חייב. הרי דבגמר האות נחשב כאילו כתב כל האות. וכן פסק הרמ"א באבן העזר סימן קכ"ה סעיף ד' וזה לשונו ולא מקרי חק תוכות אלא בשכל האות נעשה כך. אבל אם צריך עדיין לתקן שיהי' אות כשר. הרי דבגמר כאילו כתב כל האות (וכמו הי' חצי קנה פגום וגמרו דחשיב כאילו שחט כולו] ומשום דקודם שנגמר כיון שלא הי' צורת אות עליו. כאילו לא הי' כתוב כלום. ועל כן בעוד שהי' פתוח שהי' חצי אות בזה וחצי אות בזה נחשב לא כלום. וכשסוגר כאילו כתב כל האות. [ואין לומר עוד דמכל מקום הסגירה לאו מעשה כתיבה הוא. הא חק תוכות בודאי לאו כתיבה הוא ואף על פי כן בשבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שכתבו האור זרוע והר"ן. או כמו שכתבתי לעיל סי' ר"ז דמכל מקום הוי תולדה דכותב. והכי נמי יש לומר בקירוב החצאי אותיות עד שנעשה אות שלם]: ד) מעתה גם תחילת דבריו שהביא ראי' מכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה נמי לאו ראי' דהכא מחוסר כתיבה. ודאי הוא מחוסר מעשה. ודוקא בכתב אות אחת בטבריא ואחת בצפורי. ואפילו תימא דחשיב מחוסר הא לאו כתיבה הוא כנ"ל. על כן לא חשיב מחוסר מעשה דהוה מחוסר קריבה בלבד. אבל הכא אם תמצי לומר דחשיב מחוסר יהי' הסגירה כתיבה כנ"ל.