שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 35

ח) ונעתיק דברי הש"ס זבחים (נ"ב.) א"ר ישמעאל קו"ח ומה שירי חטאת שאינה מכפרת טעונה גג יסוד עולה שמכפרת אינו דין שטעונה גג יסוד, אמר רע"ק קו"ח ומה שירי חטאת שאין מכפרין ואין באין לכפר כו' עולה שמכפרת ובאה לכפר כו' ובגמ' מאי בינייהו שירים מעכבים איכא בינייהו ר' ישמעאל סבר שירים מעכבים, פירש"י ר' ישמעאל דאמר אינה מכפרת כפורי הוא דלא מכפר אבל עיכובא מעכבא רע"ק דמוסיף אין באין לכפרה אשמעינן דאין מתן דמים של מתנות תלוי בהן ולא מעכבי שירים להזאות, ר"פ אמר מיצוי חטאת איכא בינייהו וכפירש"י הנ"ל, והכי קי"ל דמיצוי חטאת העוף מעכב אף שאינו מכפר: ט והנה לפי המבואר דאף שאינו מכפר אין הכרח שלא יעכב יתעורר עוד קושיא בהא דיליף הש"ס דאין חומש מעכב מדכתיב באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב, ופירש"י משמע אין סליחה אלא בשניהם, מ"מ יעכב אף שאינו מכפר דומיא דמיצוי חטאת העוף. בפרט דמקרא דלעיל דהאשם המושב מוכח דהמושב זה חומש צריך ג"כ להקדים קודם האשם כמו הקרן: יוד) וקושיא זו הוקשה לרש"י ז"ל, ע"כ האיר עינינו בפירוש שכתב במשנה אם לא נתן עדיין ולבסוף יתן, והוא לפי מה דאסיק הש"ס (ק"ד) דכיון דאודי לי' הוה גבי' כפקדון עד דשקיל לי' ויצא אף ידי שמים רק בנשבע דרחמנא אמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, והתינח בקרן, אבל בחומש דא"צ להוליך אחריו למדי שוב אמרינן כיון דאודי כפקדון דמיא וכמו שהשיב החומש, והיינו דדווקא הקרן שהיא גופי' מכפרת ע"כ אין לו כפרה עד דמטי לידי', אבל חומש שהוא עצמו אינו מכפר רק שהוא תנאי שאין מכפר אם לא החזיר החומש ע"כ א"צ להוליך למדי וסגי באודי לי':

יא) ושפיר מיושב הקושיא שבאות ג', דהא כתיב המושב נמי קודם האשם, דאה"נ דצריך ליתן החומש קודם האשם, אלא דכיון דאודי כפקדון דמיא וכמי שהחזיר דמי: יב) ומיושב נמי הקושיא שבאות ב' ממתני' דכריתות, דהתם שעדיין לא נודע וספק אם יתוודע לו בזה לא שייך לומר שהוא כפקדון אצלו, שהרי לא ירצה ליתן עכשיו ועדיין אינו ברשות הקדש, ע"כ מוכרח ליתן החומש תיכף אף אם לא יתוודע לו: יג' ומיושב הקושיא שבאות א', ודברי הרמב"ם מזוקקים שבעתים שכתב וז"ל שהחומש והאשם לכפרה הם באים, הבט לשונו שלא אמר שמכפרים, שבאמת החומש אינו מכפר, רק לכפרה הם באים והוא לשון הש"ס זבחים הנ"ל דרע"ק דאמר שאין באים לכפרה ס"ל שאינו מעכב ור' ישמעאל שס"ל מעכב לא אמר שאין באים לכפרה, דלדידי' בא לכפרה, וע"כ בחומש שמעכב אלא שאינו מכפר כתב הרמב"ם שבא לכפרה, וגם האשם בא לכפרה אף שמכפר ג"כ, שכן לשון הש"ס זבחים תחילת עולה שמכפרת ובא לכפרה, וע"כ מיושב שפיר הא דחומשא ממונא, דכיון דאודי לי' ונתחייב הו"ל כפקדון ויצא ידי שמים ושוב הוא חיוב גרידא, וע"כ כשמת מ"מ חייבים היורשים לשלם החומש כיון דכפקדון הוא אצלו וכאלו כבר החזיר החומש לנגזל שהפקידו אצלו, ואף שעדיין לא החזיר הקרן ומת והחומש בעצמו אינו כפרה ונמצא שלא כפר כלום, מה בכך, מ"מ מחיים הי' מחוייב ונתן והא אביי לא הוכיח דכסף מכפר מחצה אלא משום דאדעתא דהכי לא נתן, וכמו שהקשה ע"ז מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין, אבל לא משום דלא נתכוין אלא לפרעון ובאמת לא הי' מחוייב. דא"כ לא הי' מקשה כלום מיבמה, אלא ודאי הי' פרעון אז שאז הי' מחוייב, וע"כ בחומש דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא נתן, דכיון דאודי לי' ממילא כפקדון דמיא וא"צ שום כוונת הקנאה שפיר נעשה אצלו כפקדון אף שלבסוף לא כיפר כלום:

יד) ומעתה לק"מ על הרא"ש דכיון דכמאן שנתן לו מחיים דמי ואז הי' אשם, ומה שהביא ראי' בספר הנ"ל מהא"ז דכתב דין קרן וחומש ושיירי' לאשם מכלל דבזמה"ז מיירי, ודאי אין ראי' דאטו הגהת אשרי בשם הא"ז מעתיק דיני המשנה, הלוא לא הביא רק המחלוקת בדין נותן לבניו ובאשם דליכא מחלוקת לא כתב, גם מהרמב"ם בס' המצוות שכתב חומש בכלל מצוות הקרן אין ראי' דאמת שהוא מצוה בפ"ע אבל מ"מ כפרה אחת היא כמו שאמרו כסף מכפר מחצה, וע"כ אין כפרת כסף בלא אשם וכמ"ש לעיל באריכות ודינו של הרא"ש אמת ויציב: טו) ובמ"ש ניחא ליישב פירש"י במשנה דהגוזל את אביו ונשבע לו משלם קרן וחומש לבניו פירש"י דבמת אביו ואח"כ הודה איירי, ועיין במהרש"א שכתב שתלמיד טועה כתבו, ולמ"ש מיושב היטב דבהודה בחיי אביו כיון שהודה כמו שנתן לו החומש דמי וירש הבן החומש עם שאר נכסיו, ומיושב ג"כ הרמב"ם שכתב דגזל הגר הניתן לכהנים כשהודה לאחר מיתת הגר, ולמ"ש מיושב היטב דע"כ קרא בהכי מיירי דאל"כ למה יתן החומש לכהן: סימן פה. ב"ה יום ב' חיי נשיש לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד חתני חביב אלי כבני החריף ובקי משכיל ומפואר מגזע היוחסין מכל פינה מו"ה יצחק יהודא נ"י [כעת הגאבד"ק קוטנא]. אשר הוקשה לך הגמ' ב"ק (צ"ו.) האי מאן דקטיל דיקלא דחברי' לא הוי שינוי מעיקרא דיקלא והשתא דיקלא, והוקשה לך תיפוק לי' דקרקע אינה נגזלת וגזילה היא משנקצץ ומאז לא נשתנה, גם לי הוקשה כן, ואני מפרש כי טעם שינוי קונה הוא שצריך להשיב שיהי' לנגזל כמו שהי' לו תחילה קודם שגזל, כי זה לשון השבה ששב לקדמותו, וע"כ אם הי' הקציצה שינוי הי' קונה, שהרי כשהי' ברשותו עוד לא נקצץ:

הוקשה לי בש"ס ב"ב (קע"ב.) אי ידעיתו יומא דקניתו בי' כתבי', והא שטר צריך להיות מדעת המתחייב ואי לאו הוי מפי כתבם, והרי בעדותם מחייבים הלקוחות שקנו לאחר שקנו מיד הלוה קודם כתיבה, והרי נכתב שלא מדעת הלקוחות, אולי נמצא הקושיא באחרונים ואין לי פנאי לחפש: דברי חותן זקינך דו"ש וש"ת ושישלח לך השי"ת רפואה ותהי' בריא אולם לתורה ופלפול ולעבודה. הק' אברהם. סימן פו. ב"ה יום א' עקב תרנט"ל ערענסדארף. שוכ"ט לכבוד חתן בני החריף והשנון מו"ה אהרן נ"י. אשר אמרת ליישב קושיית חת"ס איך מקבלין קרבנות מגוי למ"ד בעלים מפגלין שמא יפגל הגוי וכן במנחת קנאות ג"כ שמא תפגל האשה כדי שלא יבדקוה המים, ואמרת כי הר"ן בנדרים הקשה בפיגול איך יכול הכהן לאסור דבר שאינו שלו, ותירץ משום דאדם אוסר דשא"ש על ידי מעשה, משא"כ בבעלים מפגלין עולה או מנחה אין יכולין לאסור ממון גבוה בלא מעשה, ובעלים מפגלין רק בקדשים קלים דהוי ממון בעלים עכ"ד: תשובה. הנה אם הי' כתוב כן בר"ן הי' זה דבר שכלי, אך להד"ם, וענין אין אדם אוסר דשא"ש לא שייך רק בשוחט לע"ז שמחשב על הבהמה שתיעשה תקרובת ע"ז, וכן כלאים הואיל ותלוי במחשבה ונתייאש ולא גדרה, שמתרצה שיהיו הזרעים כלאים בלא גדר בנתיים, אבל במפגל אינו מחשב על הבהמה שתהי' פיגול, רק מחשב על העבודה על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, וכשמחשב כך גזירת הכתוב שתהי' פיגול, ואין זה ענין לאוסר דשא"ש:

וזה לשון הר"ן בנדרים (ל"ו.) ד"ה תנן, דקשה לי' בשלמא במזיד נהי דשליחא דידן כו' אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה כו' מבואר דהר"ן בא ליישב למה לא מוכיח הש"ס דשלוחא דרחמנא נינהו מדיכול לפגל במזיד, ומיישב משום דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ואם ההוכחה הי' דנימא אין אדם אוסר דשא"ש, הלא זה יקשה גם אי שלוחי דרחמנא, וכמו שתרצה לומר באמת גם לדידן דשלוחי דרחמנא מ"מ אין אדם אוסר דשא"ש: אך להבין דברי הר"ן, דהנה צריך להבין מ"ש הר"ן בפיגול אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ולכאורה תמוה דלא מצינו זאת רק בע"ז דהאוסר המעשה, ותדע דמחייב עלי' חטאת, וכן בכלאים דמחייב מלקות על הזריעה, אבל בפיגול דמפורש בש"ס דהוי לאו שאין בו מעשה רק מחשבה ובמחשבה אינו יכול לאסור: אך דעת הר"ן כהרמב"ן, הובא בר"ן פרק ר' ישמעאל דטעם אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה משום דע"י מעשיו נאסרת כאילו היתה שלו, ועל כן דעת הרמב"ן דגוי האוסר חפץ ישראל ע"י מעשה יש לה ביטול, אף דע"ז של גוי משזכה בה ישראל אין לה ביטול, זו שלא באה לאחר העבודה ליד ישראל וכל האיסור הי' משום שהי' חושבין אותה ע"י מעשיו כשל גוי יש לה ביטול, ואף דהר"ן חולק עליו לענין ביטול, מ"מ במקור הסברא יש לומר שמודה לי', ועל כן שפיר אמר הר"ן בפיגול אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה שאוסר במחשבתו, כיון שעל ידי מעשיו חשבינן לה כשלו שוב אוסר במחשבתו:

ועתה נבוא לביאור דברי הר"ן, דבש"ס הקשה למ"ד שלוחי דידן ובלתי שליחות בעלים אין עבודתו כלום בקרבן אחר, הכי נמי איך יועיל מחשבתו לפגל כיון דבעלים לא עשאוהו שליח לכך, וקשיא לי' להר"ן דלמה לא הקשה כן ממזיד, וניחא לי' להר"ן כיון דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולענין איסור חשבינן לה כשלו ע"י מעשיו ע"כ יכול לפגל, אך בשוגג דעשה לדעת בעלים אין לו קנין כלום ע"י מעשיו, דכהאי גוונא כתב הרשב"א ב"ק (צ"ט) בענין אומן קונה בשבח כלי, ואם שיבר אומן לאחר שגמרו אינו בשבח אומנות משום דקונה בשבח, וכתב הרשב"א דמ"מ אם לא שיבר השבח לבעלים כיון דאדעתא דבעה"ב עביד, רק אם שיבר אחר כך על דעת זה לא עשה אומן השבח לדעת בעלים שיתחייב הוא בנזקו עיי"ש, מ"מ מבואר דבעושה לדעת בעה"ב אינו קונה מחמת מעשיו, ה"נ כיון דשוגג הוא ועל דעת בעה"ב בעל הקרבן עשה אין לכהן שום קנין מחמת מעשיו, וחזר הקושיא איך יועיל מחשבת הכהן אי אמרת שלוחי דידן, וכל כח הכהן מחמת שליחות בעל הקרבן, ובפיגול שאין בעל הקרבן עושהו שליח לכך אין פיגולו כלום, וכל זה למ"ד שלוחי דידן, אבל למה דקי"ל שלוחי דרחמנא א"צ לשום מעשה, וכ"ש למ"ד בעלים מפגלין דמהני מחשבתם בין למ"ד שלוחי דידן בין למ"ד שד"ר: ובהרא"ש שם מבואר דשייך אדם אוסר דשא"ש בפיגול, אך לדברי הרא"ש אין דבריך עליו כלל וק"ל ודברי הרא"ש שם ציינתי דצריך נגר ובר נגר להולמן ואכ"מ: ועיקר קושיית חת"ס בגוי לק"מ, דגוי אינו חשוד להתכוון להכשיל במה שאין בו הנאה ולמה יוחשד לפגל או לכוון לע"ז, ואם דעתו לע"ז למה הביאו למקדש אם לא שיכוון להכשיל ולזה אין הגוי חשוד:

אך הקושיא ממנחת קנאות לכאורה קושיא אלימתא, ומצד הסברא הי' נראה שאין לאשה חלק רק אם טהורה היא שאז מתכפר עלי' שתלד לבנים ובריוח וגורם לה במנחה שתהי' מותרת לבעלה, אבל אם טומאה היא מה תועלת לה במנחתה, וע"כ אין הפיגול מועיל לה כלל שלא יבדקוה המים, שאם נטמאת הא אין לה חלק ואין פיגולה כלום: ואשר הקשית בהא דמבואר בגמ' זבחים (כ"ו) לשמואל דאמר שלא במקומו במזבח כמקומו דמיא לענין שנתכפרו בעלים מ"מ הבשר אסור באכילה ואפי' חזר ונתן במקומו דמי איכא זריקה דלא מכפרי ושריא בשר באכילה, וקשיא לך מ"ש משלא לשמו ובאים לאחר מיתה שאינו מכפר כמפורש בשלא לשמן דלא כיפרו על מה שבאו וכן בבאין לאחר מיתה דמפורש בדף ה' שכשרין ואין מרצין ואעפי"כ בשר מותר באכילה] יפה הקשית: ונראה הפירוש דלענין כפרה הרי הדם נעשה שירים למ"ד פסול עושה שירים, ולמ"ד פסול אינו עושה שירים, טמא לכולי עלמא עושה שירים ולא מועיל אחר כך זריקת טהור], דומה לזרק פסול ואחר כך כשר לא מהני הואיל ונעשה שירים, והיינו דקאמר מי איכא מידי דלענין כפרה נעשה שיורי דם ויתיר בשר באכילה, ואינו דומה לבאין לאחר מיתה שאין קלקול בדם רק שהבעלים אינם, וכן שלא לשמן הקרבן נעשה נדבה שאינו עולה לבעלים לחובה, אבל בדם אין קלקול והנה אין ספרים אתי ובסאכטשאב ספר שטמ"ק וספר טהרת הקודש וספר מים קדושים תעיין בהם וקרוב הדבר שדיברו בזה, עלה והצלח בתורה כנפשך ונפש חותנך זקינך דו"ש וש"ת: הק' אברהם. סימן פז. ב"ה יום ג' תצוה תרח"ם לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לנכדי השנון מו"ה מענדל נ"י במס' שקלים פרק א' משנה ד' העיד בן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא, והקשה התיו"ט על פירוש המשניות להרמב"ם שכתב לפיכך אם רצו ליתן שקליהן מותר כמו שהעיד בן בוכרי, כיון דלריב"ז מחוייבין מאי אם רצו כבן בוכרי יעיי"ש: ונראה לפרש דהנה הא דכתב הרע"ב פ"א משנה ה' בהא דנשים ששקלו מקבלים מידם בתנאי שימסרו לציבור לא משמע כן במנחות (כ"א:) דמקשה לבן בוכרי כיון דלא מחייבי לאתויי הא מייתי חולין לעזרה ולא מקשה לנשים לכולי עלמא, וביותר בתוס' יומא (ל"ה) שכתבו אפי' לבן בוכרי דכהנים אינם מחוייבים ומסרו לציבור, אפי' תימא דסברי כרבנן דפרק הבית והעלי' דחיישינן דילמא לא מסרו יפה כיון שכל הריוח הבא משקלים משלהם לא חיישינן דילמא לא מסרי יפה עיי"ש, ואכתי תקשי מנשים: ע"כ נראה עפ"י מה דפסק ר"ת ר"ה (ל"ג.) נשים סומכות רשות ולא חיישינן לעבודה בקדשים שלא לצורך, דנשים אף שאינם מחוייבות אי עבדי מצוה הוא ומקבלים שכר עליהם, ומברכין עליהן, וע"כ אם שוקלים נמי חל הקדש עליהם ולאו חולין בעזרה הוא, אך בכהנים מקשה הש"ס שפיר וכמו שאבאר: דהנה מה שהנשים מקבלות שכר ע"מ שהאנשים מחוייבים.

ואף שגוי העושה מצוה (לבד משבעה מצוות שלהם שמקבלים שכר כאינו מצווה ועושה וכדאיתא בע"ז] אינו כלום, וגוי ששבת כו' היינו משום דישראל עם אחד הוא, וכיון שהאנשים מחוייבים גם הנשים יש להם שייכות במצוה, וכמו שפירש"י בפ' ויחי מ"ט כ"ט בפסוק בירך אותם יכול שלא כללם כולם בכל הברכות ת"ל בירך אותם עיי"ש, ובמ"ר פ' נשא עשה אותם יונקים זה מזה עיי"ש, ועל כן יש לנשים מעלת האנשים ג"כ בקצת, וזה שייך בנשים שהפטור שלהם מצד גריעות שבהם, שייך לומר כיון שיונקים מהאנשים ויש להם מעלות האנשים בקצת, ע"כ אם שקלו שם שקל עליהם, אבל כהנים שלא נופלים המה משאר ישראל אלא שהכהונה פוטרתם, לא שייך לומר שיונקים מישראל כנ"ל, דהא הם בעצמם ג"כ ישראל הם ואעפי"כ הכהונה פוטרתם, על כן מקשה הש"ס שפיר דהוי חולין בעזרה, ומשני דמסרי לציבור: העולה מזה שנשים בשקלים חיישינן שמא לא ימסרו יפה והא דמקבלים מנשים, משום דלא בעי מסירה לציבור רק לבן בוכרי דלא חיישינן להכי: ולפי זה יש לומר שהרמב"ם הוקשה לו קושיית התוס' יומא הנ"ל וקשה על רבנן דהבית והעלי' מבן בוכרי שהי' בזמן הבית, ומריב"ז לא שמענו דפליג על סברא זו דלא חיישינן דילמא לא מסרי יפה, וניחא להרמב"ם דאדרבא מדהוצרך בן בוכרי להעיד דאם שוקל אינו חוטא, מכלל דלולי עדותו הי' הסברא דחיישינן דילמא לא מסרי יפה, וממילא לריב"ז שהכהנים מחוייבים ואין ראי' מעדותו הנ"ל, הדרינן לסברא פשוטה דחיישינן דילמא לא מסרי יפה, וזה שכתב הרמב"ם "ולפיכך" אם רצו לתת שקליהם מותר, פירוש משום דמחוייבין הוא דמותרין, אבל אם היו פטורין לתת הי' אסורין לשקול דילמא לא מסרי יפה, ואפשר שבנוסחת הערבי הי' מפורש כן, כידוע שכמה פעמים קשה הלשון מחמת ההעתקה: זקינך הדו"ש הק' אברהם סימן פח. ב"ה ה' יתרו סת"ר לפ"ק פה סאכטשאב.

לחתן בני החו"ב מו"ה אהרן נ"י. מה שהוקשה לך בזבחים (ט"ז:) דיליף תנא דבי ר"י לאונן דמחלל עבודה מבעל מום מה בע"מ שאוכל אם עבד חילל כו' מה לבע"מ שכן עשה בו קריבין כמקריבין זר יוכיח מה לזר שכן אין לו תקנה בע"מ יוכיח הצד השוה שבהן שהן מוזהרין כו' אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל היכן מוזהר כו' מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה עד כאן, והיינו למ"ד מפני טומאה נשרפה לא הוזכר שם אנינות לענין הקרבה וכמו שפירש"י שם בעמוד א' ד"ה קסבר מפני טומאה עיי"ש, על כן מוכרח הש"ס לומר דקסבר מפני אנינות נשרפה שלא הי' לו אוכלין וכשאמרו לו מפני אנינות שרפוה טעה מרע"ה וחשב שמא הקריבוה אוננים עיי"ש ברש"י: והנה בש"ס (ק"א) הקשה למ"ד מפני אנינות נשרפה הי' להם לאוכלה לערב ומשני קסבר אנינות לילה דאורייתא, עוד הקשה הש"ס והלא פנחס הי' עמהן ומשני קסבר לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי: והרמב"ם שפסק אנינות לילה דרבנן, ועוד פירש פרק ה' מהלכות ביאת המקדש הלכה יו"ד הא דכיור שאין בו כדי לקדש ממנה ד' כהנים אין מקדשים הימנו היינו מקרא דורחצו ממנו אהרן ובניו אהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס, הנה דלא ס"ל הא דלא נתכהן פינחס כו' וא"כ הדרא הקושיא הלא יכולין לאוכלה לערב, ועוד הלא פינחס הי' עמהן, ועל כרחין ס"ל מפני טומאה נשרפה, ובפ"ב מהלכות ביאת המקדש הלכה ז' פסל עבודת אונן מקו"ח דבע"מ והדר קושיית הש"ס מה לבע"מ שכן עשה בו קריבין כמקריבין, וליכא למימר זר יוכיח ויליף מצד השוה שבהן שכן מוזהרין אף אני אביא אונן שמוזהר מהן הקריבו כו' דלמה דס"ל מפני טומאה נשרפה כנ"ל אין ראי' מהן הקריבו כדמוכח בש"ס דקאמר וקסבר מפני אנינות נשרפה זה קושייתך:

תשובה הנה בבכורות (מ"ג) דיתר על מומין שנמנו בבהמה פוסל באדם משום דבעינן שוה בזרעו של אהרן, ובגמ' דבמומין אלו אינו מחלל עבודה רק הוא בעשה, והרמב"ם פסק דאינו מחלל עבודה רק היא בלאו ולוקה, ובספר מעיין החכמה שכך הי' לו להרמב"ם הגירסא בגמ', וא"כ לפי זה למה לי' להגמ' ללמוד אזהרה לאונן מהן הקריבו, תיפוק לי' מקו"ח דאינו שוה בזרעו של אהרן שאוכל ומוזהר קו"ח לאונן ובזה ליכא למיפרך מה לאינו שוה בזרעו של אהרן שכן עשה בו קריבין כמקריבין, דליתא דאינו שוה וכו' לא פסל רק באדם ולא בבהמה דתנן יתר עליהן באדם, ונילף מיני' אזהרה, ושוב לענין חילול ניליף מבע"מ גמור ומזר בצד השוה וליכא למיפרך אינו שוה בזרעו של אהרן יוכיח שמוזהר ואינו פוסל, דכל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן כבחולין (קט"ו:) עיי"ש] ואין לומר דאין ללמוד אזהרה מקו"ח דאין מזהירין מן הדין, דליתא דלטעם בעל מדות אהרן משום דחיישינן שמא יש בו פירכא ואנן לא ידעינן עכשיו ואין עונשין רק בפסק ברור מאד, וכן נוטין דברי רש"י סנהדרין (ע"ג) שפירש משום דקו"ח אדם דן מעצמו, והיינו אינו ברור כל כך כנ"ל, דמ"מ לענין חילול עבודה דלא חיישינן לפירכא שאין ידוע ותופסין שאין בו פירכא [דאל"כ קשה בכל קו"ח דילפינן לאיסור ולא למלקות שאין יכולת ביד הקו"ח לתת לו שני מדריגות, ואיך ילפינן איסור הא זה גופי' חשוב פירכא דבמלמד לוקין ובהנלמד אין לוקין ובכהאי גוונא חשוב פירכא, אלא וודאי כיון דלענין איסור לא חיישינן לפירכא שאין ידוע אנו תופסין שבאמת אין בו פירכא כלל] ומוזהר הוא באמת ושפיר נילף במה הצד שמוזהר אף אני אביא אונן שמוזהר, ומה בכך שאנחנו לא נוכל לענוש אותו שחוששין לפירכא כיון שבאמת אין בו פירכא: