שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 34

שלום לידידי החריף החסיד אוהב תורה מו"ה אלי' נ"י מקוטנא מה שהוקשה לך בדברי הרמב"ם שהביא הא דרבא דגזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא אשם קרי' רחמנא, והשמיט מאמר רבא בצידו החזירו חצאין לא יצא ידי חובתו מ"ט אשם קרי' רחמנא, והיא תמוה גדולה. וכבר תמה בזה היש"ש לב"ק, ונדחק ליישב באפשר וזה אשר נ"ל, דלדעת התוס' זבחים (ק"י.) הא דרבא דהחזירו חצאין נדחה מהלכתא, דהנה שם בגמ' בעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרא שרי או מקלש קליש היינו דקומץ ולבונה שניהם מתירין את השירים וכל אחד חצי מתיר] אליבא דמאן אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר משרא שרי כו' אלא אליבא דרבנן דהכא [דמחייבי הקומץ והלבונה שהקריב אחד מהן בחוץ] מאי משרי שרי או מקלש קליש תיקו, ובתוס' שם וצ"ע אי שחט סימן אחד וקיבל אחר את דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן משרא שרי, ומיהו הא פשיטא אי לא גמר אח"כ שחיטתו לא שרי: והנה אף שהתוס' מספקא להו אליבא דר"א ה"נ איכא למבעי לדידן דקי"ל כרבנן בשחוטי חוץ, ועל כרחין אי משרי שרי או מקליש קליש, ויש להסתפק אם כן הדין בשחט סימן אחד וכו': והנה לפי סברת התוס' הנ"ל בזרק הדם מסימן אחד מתיר חציו, נראה שאם אח"כ קיבל דם סימן שני וזרקו ניתר חציו שני, ואם לא כן לא הי' חציו ראשון ניתר בזריקת דם סימן ראשון, דהא כהאי גוונא דמשרא או מקליש מצינו גבי נערה מאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' דחד מינייהו מיגז או מקליש הובא שם בתוס' בד"ה קומץ יעיי"ש] ושם מפורש דאין הפרת אחד מועלת אלא אם כן ראוי להפרת השני, ואי אמרת דאח"כ אין זריקת דם שנתקבל בשחיטת סימן שני מתיר, א"כ איך מועיל זריקת דם סימן ראשון ודו"ק:

ולפי זה למדנו דבעלים נתכפרו בשתי הזריקות יחד, דאל"כ איך יתיר בשר באכילה, הא בזבחים (כ"ו:) מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר לאכילה, וגם מצד הסברא כן הוא, דכיון דמתיר הבשר למה לא יכפר, ובמנחות (כ"ו.) הקטיר קומצה פעמים כשירה, ופשוט דהיינו להתיר לכפר, וכן ברש"י זבחים (ק"ט:) במשנה, וה"נ שתי הזריקות מכפרים יחד, ואף שהתוס' לא פשיטא להו דין זה נראה דמקום ספיקא כיון דעדיין לא יצא הבשר מידי נבילה עד שישחוט כולה, דבחולין לא מצינו דשחיטת סימן אחד יתיר חצי בהמה, וכיון שעדיין לא יצא מידי איסור נבילה, אפשר שאין הזריקה מתירתו, דההיתר צריך להיות כסדר, תחילה מתירתו שחיטה מידי נבילה שאפילו בחולין אסור ואח"כ מתירתו זריקה מאיסור מוקדשין, ועיין מנחות (ס"ח:) מבעיא לי' שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן, ומ"מ שתי הזריקות מכפרים יחד, דומיא דהקטיר קומצה פעמים כשירה ומכפרים שתי הקטרות יחד: ועוד יש לפרש ספיקו של התוס' אם יכול לזרוק דם שחיטת סימן ראשון קודם שחיטת סימן שני, ובתוס' זבחים (מ"ג:) דאף שיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ מ"מ קודם קמיצה נראה דאין להקטירה יעיי"ש, והרי הקומץ והלבונה שני חצאין מתירין הם ואינו יכול להקטיר האחד קודם שנעשה המתיר חצי השני, וה"נ יש לומר שאינו יכול לזרוק חצי האחד קודם שנעשה השני, והרי שחיטה בדם כמו קמיצה במנחה, אבל אם קיבל דם שחיטת סימן ראשון בכלי אחד וחזר וקיבל דם סימן אחרון בכלי אחר וזרק הראשון וחזר וזרק השני, אפשר פשיטא להתוס' דמהני:

ואין לומר דבזה יהי' חצי דם אחרון כמו קומץ שחלקו בשני כלים כדבעינן למימר לקמן דליתא דוודאי דם היוצא אחר שחיטת שני סימנים אם יזרקנו תחילה יתיר הכל אלא שאחר שזרק דם שאחר שחיטת סימן ראשון שוב לא הוי זריקה שני' רק לסימן שני דאין זריקה אחר זריקה, ומ"מ שפיר הדם מהקדש לאחר שחיטת סימן שני בכלי שני קודם זריקת דם ראשון, דבדם זה יש בו כדי זריקה אם יזרקנו תחילה ודו"ק: והנה לפי זה קשה מימרא דרבא מה אשם אינו בא חצאין, הא אשם נמי משכחת לה חצאין בכהאי גוונא ששחט סימן אחד וקיבל דמו בכלי, ושוב שחט סימן שני בתוך שיעור שהי' וקיבל דמו בכלי אחר וזרק מכלי ראשון וחזר וזרק מכלי שני דהשתא בכל זריקה כאילו הביא חצי בהמה, דכל זריקה מתיר חצי בהמה, ואפי' לאותו צד דמיקלש, מ"מ כיון דאין כפרה אלא בדם וכפרת הדם הי' בשני פעמים, קבלה הולכה זריקה, והרי כפרת האשם חצאין, ואיך ניליף מיני' לכפרת הכסף שלא יבא חצאין:

אך רבא לשיטתו לק"מ, דהוא ס"ל זבחים (ל) אין לשחיטה אלא לבסוף עיי"ש בתוס' ד"ה וסימן ראשון, ואם קיבל דם קודם שחיטת סימן שני אין הקבלה כלום, ולא משכחת אשם בא חצאין, ואין לומר לפי משמעות הגמ' חולין (ל"ו) דפליגי בהותז דם שחיטה בתחילה על הדלעת ונתקנח בין סימן לסימן למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכשיר ולמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לא מכשיר, ומ"מ אי איתא לדם של תחילת שחיטה על הדלעת בשעת גמר שחיטה לכ"ע מכשיר ומבואר דלבסוף נעשה הכל שחיטה, וא"כ שפיר נתקבל דם של [תחילת שחיטה] סימן ראשון, ליתא דכיון דבשעת קבלה לא הי' עליו שם שחיטה האי קבלה לאו מידי, וכשדם שחיטה אח"כ בכוס ממילא בלא קבלת כהן וכאילו קוף נתנו בכוס, וכהאי גוונא ביומא (כ"ט:) כיון שסדרו שלא כמצוותו נעשה כמי שסדרו הקוף, ואפי' שפכו כהן משם לכלי אחר דומה לנשפך על הרצפה ואספו פסול דכתיב ולקח מדם הפר, דם מהפר יקבלנו, עי' זבחים (כ"ה.) והאי טעמא נמי סגי שלא יועיל מה שנעשה אח"כ דם שחיטה, דמ"מ קבלתו מהפר לא הי' דם שחיטה וכשנעשה דם שחיטה לא נתקבל מהפר ופשוט, וכל זה רבא לטעמי', אבל לדידן דקי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף גם אשם עצמו בא חצאין, לא מבעיא אי חצי מתיר משרא שרי דחשיב בכל זריקה מביא חצי בהמה, אך אף אי מקלש קליש י"ל דחשוב חצאין כיון דאין כפרה אלא בדם כנ"ל, העולה מזה דלפי דברי תוס' הנ"ל השמטת הרמב"ם נכונה מאד:

אך קשה לי בדעת התוס' הנ"ל, מהא דמנחות (ז':) איתמר קומץ שחלקו בשני כלים ר"נ אמר אינו קדוש רבא אמר קדוש, ומסקנא דהדר בי' רבא ומודה דאינו קדוש לחצאין דילפינן מדם דקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש, וא"כ איך קדוש לחצאין הדם שקיבל אחר שחיטת סימן אחד חצי מתיר לבד, ועל כרחינו לפרש דברי התוס' שמתחילה בשעת קבלה הי' דעתו לקבל הדם לאחר שחיטת סימן שני ג"כ באותו כלי עם הדם ראשון יחד, ושוב נמלך וזרקו תיכף קודם שחיטת סימן שני, וס"ל להתוס' דכי היכא דאיתא שם גבי מנחה שאינה קדושה לחצאין מ"מ אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, כמו כן בקבלת הדם. וא"כ התינח בדם שאחר שחיטת סימן ראשון, אבל דם שני שקיבל משחיטת סימן שני, ואחר שזרק דם שחיטת סימן ראשון, דשוב אין בכלי אחרון רק חצי מתיר איך יתקדש: אך יש לומר דכיון שכבר נזרק דם ראשון וא"צ עוד רק דם השני שפיר מתקדש דם שני לבד, וכדומה ראי' לזה הא דיומא (ס"א.) לר"א ור"ש נתן מקצת המתכות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל ממקום שפסק, הרי לא שדם האחרון פחות מכדי הזאה ומסתמא גם ר"א ור"ש ס"ל הא דקיבל פחות מכדי הזאה לא קידש, דמקרא דבדם ילפינן לה, ועל כרחין לומר דכיון שא"ל לקבל עוד רק אותן הזאות שפיר מתקדש ואתי שפיר: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן פג. ב"ה יום ב' בשלח תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה נחמי' אלטר נ"י האבד"ק ראדזמין.

מכתבו הגיעני דבר בתולה יתומה שבאה בקשר שידוכין עם בחור, וכעת נלקח לצבא ובאתה אם הכלה לפניו ותבעה לד"ת את אם החתן וטענה אשר אין באפשרה להחזיק את בתה עד בוא החתן כי אין לה במה לפרנס את בני' הקטנים, והבתולה כבר באתה בימים וגנאי לפני' להשכיר עצמה למשרתת, ופסק כת"ר שעפ"י ד"ת בטלו השידוכין מטעם מום כמו שפסק המחבר בחו"מ במוכר עבד ונמצא מוכתב למלכות בטלה המכירה ואף שכאן נולד המום אח"כ, הלא בשידוכין לא אמרינן נסתחפה שדהו, ואחר הפסק חזר וניחם הואיל ואונסא דשכיח איבעי לה לאתנויי ובזה האריך, ועתה נפשו בשאלתו אם מחוייב לחזור מהפסק: תשובה. כדין פסק אך לא מטעמי' דהנה ביו"ד ס"ס (ר"ל) שנים שקיבלו חרם לישא זא"ז בזמן קבוע להם מי שעיכב והעביר המועד אסור לישא והשני מותר, וברמ"א שם שאם נתברר שהעביר המועד באונס גם השני אסור, והנה דין זה לאחר שעבר האונס ורוצה לישא גם השני אסור, אבל בעוד האונס קיים שיהי' השני מחויב להמתין עד שיעבור האונס לא שמענו והנה בדינו של הרמ"א מחלק הט"ז שאם הזמן הי' עיקר בהעסק אף אם האחד העביר באונס אין השני צריך לקיים ומדמה לעייל ונפיק אזוזי עיי"ש:

והנה בנ"ד שתצטרך להמתין עליו זמן רב בוודאי הזמן שהגבילו והוא רוצה להעבירו זמן רב ודאי עיקר בשידוך, שלא נשתדכה להמתין עליו כל כך, ואף שאפשר שאם לא היתה עושה שידוך עד שיבוא מאנ"ח שלא היתה רשאה לעשות שידוך אחר, כיון שעכשיו השידוך טוב לפני' כמו אז, ולא דמי לעייל ונפיק אזוזי שהי' צריך המעות דווקא באותו זמן, ואם עבר הזמן שוב אין לו תועלת בהמעות בעסק שהי' צריך אז כדי שימכור עבור המעות, אבל הכא יש לה התועלת זה עצמו שהי' לה אם הי' בביתו, אבל שתצטרך להמתין עליו זה ודאי הפסד גדול, והרי לענין זה הזמן עיקר אצלה שלא תצטרך להמתין, ואם תאמר הלא יכולה ליסע למקום שהוא שם בין אנ"ח ולהנשא אליו שם, ליתא דלא מבעיא אם נכתב מקום הנשואין בתנאים, אך אפילו בסתמא, הנה בתשו' להרמב"ן סי' רע"ח כפול בתשו' הרשב"א חלק ה' סי' רל"ו שהקפדה היא זאת להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נשואין ועיין חלקת מחוקק סי' נון סקי"א, ולדברי תשו' מיימוני לסדר נשים סי' כ"ח המובא בתו"א סי' ע"ה סעיף ב' שאם טענות ואמתלאות האשה צריכה לילך אחריו, לא דמי, דשאני התם, שהסיבה הי' מחמת צד הכלה יעיי"ש, ועוד בר מן דין אינה מחוייבת לילך עמו מדחי אל דחי ועיי"ש סי' ע"ה בב"ש סק"ט, וידוע שאנ"ח אין להם מקום קבוע וכל אשר יהי' רוח השרים להוליכם מחוייבין לילך, ועוד דכשתהי' עמו בין אנ"ח מנין יהי' לו ליתן לה מזונות, וכשהוא עני ואין לו לזון פסק המחבר סי' ע' סעיף ב' יוציא ויתן כתובה, ואף שהרמ"א שם חולק, מ"מ בשידוכין וודאי מודה דאינה מחוייבת להנשא אליו באופן זה כמבואר בתשו' מהרי"ו שאכתוב בסמוך:

נחזור לענינינו דכיון שהזמן עיקר גדול אצלה שלא תצטרך להמתין אינה מחוייבת להמתין אחר שעבר הזמן, ואף שהש"ך בנקה"כ שם חולק על הט"ז וס"ל דאפי' אין הזמן עיקר ונאנס שכנגדו אינו מחוייב, והטעם בשידוכין משום שתחילה נשתדכה סתם ואח"כ קיבלה בח"ח לינשא לזמן קבוע, וכן כותבין בתנאים שלנו, תחילה כותבין השידוך ואח"כ כותבין הזמן, מ"מ בזה מודה להט"ז שאם התנאי עיקר אף באופן זה אינו מחוייב לקיים, ותדע שאי נשתנו התנאים לגמרי א"כ אפי' אחד העביר הזמן במזיד יתחייב שכנגדו, וכ"כ ח"מ שם סי' כ"א להדיא, ועיקר דברי הנקה"כ שהשיג על הט"ז לא נודע לי במה הכהו, כי הראי' שהביא מהר"ן פרק האומר תמוה לענ"ד, דהתם תנאי גמור הי', אבל בנ"ד הרי לא כתיב בתנאים שאם לא יקיים שכנגדו גם הוא לא יתחייב אלא שאומדנא הוא שלא נתחייב אם שכנגדו יעבור על מה שנתחייב גם הוא, וזה אם יעבור במזיד אבל אם נאנס אף שמ"מ לא קיים ואונסא לאו כמאן דעביד, מ"מ לאו אומדנא בשכנגדו בדברים שאינם עיקרים כגון הזמן, שאין הזמן דווקא, גם מה שכתב דטעם רמ"א משום שתחילה נשתדכה סתם אינו מובן דמה בכך הלוא השידוך הי' בלא חרם והחרם הי' לו זמן, והנה הש"ך עצמו מודה אף אם הי' הכל בפעם אחת אם העביר הזמן באונס מחוייב שכנגדו לקיים, ולנ"ד אין נ"מ שבזה הט"ז והש"ך שוים שבדבר שהוא עיקר אף אם העביר באונס אין שכנגדו מחוייב לקיים:

עוד יש מקום לומר עפ"י תשו' מהרי"ו סי' קל"ז בטוענת מאיס עלי איננה מחויב לקיים השידוך כי בזה סמכינן על הפוסקים דאפי' היא תחתיו אם טוענת מאיס עלי מחויב לגרשה ואף החולקים יודו בשידוכים וכמו כן י"ל בנ"ד, שהרי הרמב"ם והמחבר סי' ע"ו סעיף י"א אם הוא חולה ואינו יכול לקיים עונתו ימתין ששה חדשים עד שיבריא ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה, וכיון שא"צ להמתין עליו יותר מששה חדשים, כ"ש בשידוכים שא"צ להמתין עליו איזה שנים: ואף שהב"ש בשם ריא"ז שאם יש לו רפואה מחוייבת להמתין, ונידון דידן הרי בוודאי יתרפא מחולי הצבא שבוודאי לאיזה שנים ישוב מצבא העבודה לביתו, הנה מהרמב"ם ומחבר משמע להיפוך מדלא חילקו, עוד דאם בשאין לו רפואה למה ימתין ואו חדשים יגרש לאלתר, ועל כרחין, במצפה שיתרפא ואעפי"כ לאחר ואו חדשים יוציא, וא"כ אף שריא"ז חולק בנשואה יודה בשידוכים כעין תשו' מהרי"ו במאיס עלי: אך ראיתי בכנה"ג שם דאפשר רמב"ם וריא"ז לא פליגי, דריא"ז ביש זמן ידוע לרפואתו, ורמב"ם בשאין זמן ידוע, ונ"ד הרי זמן ידוע אימת ישוב מהצבא: אך יש לסמוך על טעם ראשון דכל שכנגדו עובר על התנאי שהוא עיקר במעשה אפי' באונס אינו מחוייב לקיים ולא שייך לומר אבעיא לה לאתנויי, דזה לא שייך רק אם בא לבטל מעשיו מחמת מום או אונס שאלו ידע שהי' בו מום לא הי' קונה, או אלו הוה ידע שנאנס בזה אמרינן הו"ל לאתנויי ובסתם אמרינן שדעתו לקיים בכל ענין, אבל היא אין רצונה לבטל מה שכתוב בתנאים, ואדרבה אותה היא מבקשת להנשא בזמנו ואתה בא לחייבה יותר ממה שכתוב שם, א"כ הוא הי' לו להתנות ולא היא, וזה פשוט:

אך אם הגיע זמן הנישואין קודם שנלקח לאנ"ח והוא הי' מוכן לישא והיא היתה מעכבת אזיל טעם זה, אך בזה יש לומר דבטלו שידוכין משום מום, ואם תאמר אבעיא לה לאתנויי, היא חשבה בעת התנאים שתנשא טרם ילקח לצבא, אך הא ליתא דכיון שהי' בידה להנשא לו קודם שהלך לצבא אין לבטל משום אומדנא וטעות כהא דפ"ב דקידושין בהאי דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל ולבסוף נמלך ולא סליק דאמרינן אי בעי סליק ולא בטל המכר ה"נ בזה, ואין לפוטרה רק מחמת טעם הב' שהוא נסתר מחמת הכנה"ג וצ"ע בזה לדינא אך אם נלקח לצבא קודם זמן הנשואין או שהגיע זמן הנישואין קודם שנלקח לצבא והי' העכבה מצדו אפי' באונס בטלו השידוכין, ויש עוד איזה פרטים ואי אפשר לפרש הכל ישמע חכם ויוסיף לקח: אך זאת ראיתי במכתבו אשר אמו של הכלה רוצה לנתק קשרי שידוכין, בכן אם הכלה עצמה אין דעתה לנתק השידוך חלילה לאם הכלה לפתות הכלה לזה, וידוע מעשה דחולדה ובור שעמדה באמונתה אף שעפ"י דין לא הי' עלי' שום טענה מאחר שהוא לא בא, ועוד נשא אחרת ואעפי"כ המתינה וזכתה למעלה גדולה עד שעלי' אמר הכתוב עיני בנאמני ארץ, כ"ש בנ"ד שאנוס הוא, לכן החכם עינו בראשו לראות דעת הכלה המשודכת בעצמה, ואם הכל מעשה אמו של הכלה ראוי להתרחק מהיתר זה כעין שמצינו בגמ' התרחק מן המיאון: הק' אברהם סימן פד. א) כתב הרא"ש בב"ק סי' כ"ד וז"ל והאידנא אע"ג דאין חומש ואשם לענין הקרן נוהג דין זה דכי נשבע צריך לילך אחריו, וביש"ש סי' ל"ה כתב בטעמא דאין חומש בזמה"ז משום דחומש אשם קריי' רחמנא:

ב) ובס' ישועת ישראל תמה שהוא נגד הש"ס דקרן קרי אשם, ודבריו נכונים, אך בעיקר הדין שרצה לומר דבאמת גם בזמה"ז איכא חיוב חומש, לפענ"ד אין דבריו נראין כלל בפרט שרצה לומר דגם הרא"ש מודה דחייב בחומש רק שאין דנין בזמה"ז, וזה אינו, שהרי מסיים לענין הקרן נוהג שצריך לילך אחריו, והרי דין שצריך לילך אחריו אינו לענין דינא רק כשהודה ובא לצאת ידי שמים כמבואר ברש"י (ק"ד.) בד"ה אלא אמר רבא, ובש"ס שם דכל הודה היינו בא לצאת ידי שמים, ע"כ דברי הרא"ש ברור מללו דאין חיוב חומש כלל בזמה"ז, ודברי הרא"ש אלו נובעים מדברי רש"י ב"ק (ס"ג:) וחומש נמי אינו בלא אשם: ג) וגדולה מזה נראה לי שדעת הרא"ש שדין הגוזל את אביו ונשבע לו ומת יחזיר לבניו ג"כ אינו בזמה"ז דליכא אשם, וראי' שלא הביא הרא"ש דין זה בפסקיו, ואף דבש"ס מפורש שכסף לבד מכפר מחצה נ"ל שזה אינו אלא לענין שאם מת קודם שהביא אשמו נתכפר מחצה, אבל אם מתחילה לא הי' ראוי להביא אשם לא אמר רחמנא למיעבד פלגא דכפרה: ד) ודמיא הא מילתא לנערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' שכל אחד מיפר חצי', ומבעיא התם אם בעל לחוד מיגז גייז או מקלש קליש, ומבואר שם דאין הפרת אחד כלום אא"כ גם השני ראוי להפר, וגדולה מזה אמרינן התם דאם הפר אחד מהם ומת בטלה הפרתו כיון דאח"כ אין ראוי להצטרף וא"כ קשה אהא דקמבעיא לי' התם בעל מיגז גייז או מקלש קליש נ"מ דנדרה מתרי זיתי והפר אחד מהם ואכלה לשניהם אי אמרת מקלש קליש לא לקי, הא כיון שאכלה אותם שוב לא יוכל להפר דאין להפרה על מה לחול וא"כ בטלה הפרת בעל, ומוכח שכיון שבשעה שאכלה אותם הי' הפרת בעל קיימת לא לקיא.

ונראה שאח"כ א"א שיתבטל הפרת בעל כיון שאין כאן דבר שישוב הנדר עליו וה"נ ממש בנ"ד שאף שהכסף מכפר מחצה, היינו כשראוי להצטרף עם האשם, ואם מת קודם שהביא אשם, הרי מת בחצי עון ואף שאח"כ לא הביא האשם מ"מ מת בחצי העון, ואח"כ על מי יחזיר העון, אבל בזמה"ז דליכא אשם אין הכסף לבד מכפר כלום, רק בקרן שמחוייב לשלם בלא"ה ס"ל להרא"ש שבנשבע צריך להוליך אחריו ואפשר הטעם כמ"ש הרמב"ם משום שנתייאשו הבעלים] כנ"ל בדעת הרא"ש: ה) נשוב לדין החומש דליכא חיוב בזמה"ז דליכא אשם כמפורש ברש"י הנ"ל, אבל בנתן הכסף לאנשי משמר ודאי אף החומש א"צ להחזיר כיון שבשעה שנתנו הי' אשם כיפר החומש ג"כ, וכמו שהבאנו הדמיון מהפרת בעל ודו"ק: ואו) וראיתי בספר הנ"ל שהקשה מהא דכסף מכפר מחצה וכבר ישבנו זה, אך ראיתי עוד שם שהקשה מהא דיורשים משלמים חומשא דאבוהון אף דליכא אשם, ולכאורה יפה הקשה:

ז) והנ"ל ליישב זה ועוד כמה קושיות וגמגומים בדין החומש א) שהרמב"ם כתב שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, וכיון דכפרה הוא ממילא אינו יכול למחול כמ"ש התוס' בגזל הגר דכהנים, ובש"ס מבואר דחומשא ממונא ויכול למחול, ב) שהרמב"ם כתב פ"ח מהלכות גזילה ואבידה וז"ל אין מקריבין האשם עד שיחזיר הקרן וכו' מבואר דמשהשיב הקרן אפי' לכתחילה יכולין להקריב האשם אף שלא נתן החומש, והא דאין חומש מעכב ילפינן בש"ס ממעילה, וע"כ כ"ש דבמעילה יכולין להקריב האשם קודם שנתן החומש, וקשה הא דתנן בכריתות (כ"ב) בספק מעילה מועטת מביא מעילה וחומשה ואשם ומתנה אם עתיד ספיקו להוודע יהי' אשם וודאי, ולמה לו להביא החומש, הלא די שיתן החומש כשיוודע לו, כיון שאף לכתחילה יכול להקריב האשם בלא החומש ולמה יתן החומש על הספק ג דיליף בש"ס דהביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא מדכתיב האשם המושב לה' לכהן מלבד איל האשם אשר יכפר בו מכלל דכסף ברישא וקשה מהאי קרא נלמוד ג"כ דחומש ברישא דהא אמרינן לעיל האשם זה קרן המושב זה חומש: וכ"ש דקשה על הרמב"ם שאף לכתחילה יכול להקריב בלא חומש, ד) פירש"י במשנה וז"ל נתן הקרן לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן, ובתוי"ט תמה דמשמע דאם לא נתן כלל מעכב ומנ"ל זה, והביא מהרמב"ם שאינו מעכב כלל, ע"כ הגיה ולבסוף נותן, ואכתי קשה מילת עדיין וגם למה לו לרש"י לכתוב זה, ורש"י פרשן ולא פסקן, ולפענ"ד נראה להגיה ברש"י ולבסוף יתן, ובזה יתיישב הכל בלי מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, ואף לפי הגהת התוי"ט נוכל לפרש כן, אך לפענ"ד יותר טוב כמו שהגהתי ולאו תרוצי מתרצת לה וכו':