שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 33

ואין להקשות לפי מה שפירשו התוס' דהא דילפינן טבילה מהזאה היינו טבילת הזב ואין ללמוד טבילת זב וזבה מטמא מת כנ"ל א"כ מנלן באמת דזב וזבה טבילתן ביום ולא בלילה שקודם לכן, דלק"מ, שהרי דעת התוס' בכמה מקומות דשימור דלילה לאו שמה שימור וצריך לספור דווקא ביום, וכיון דכתיב וספרה לה וגו' ואחר תטהר, ממילא אי אפשר שתטבול אלא ביום, וכן בזב אי אפשר שיטבול קודם ספירה דהוי כטובל ושרץ בידו בשלמא בטמא מת לדעת הרמב"ם דמהני לאחר שביעי הזאה אחר טבילה יש לומר הזאה עושה הטהרה, משא"כ ספירה דאינו אלא הפסק מהזיבה והטהרה במי מקוה, א"כ אי אפשר לטבול קודם ספירה וזה פשוט] ודברי התוס' כראוי מוצקים וכבוד הגאון רעק"א ז"ל במקומו מונח וכאן דבריו תמוהים, שוב שלחתי אחר פירוש תפארת ירושלים שחיבר הרב ז"ל מקוטנא על ספר תוס' רע"ק וראיתיו כתב זה דרך תירוץ מהספרי, ובאמת זה אינו תירוץ אלא שאין התחלת קושיא: ובתוס' יומא (י"ד) בהא דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני למזה ולמזין עליו טהור ונוגע טמא, כתבו התוס' תימה מזין עליו נמי אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו יטהר, וא"כ למה יהיה נוגע טמא טפי ממזין עליו, ואזלי התוס' לטעמייהו שלמדו מספרי שצריך טבילה אחר הזאה דווקא, אך לדעת הרמב"ם דאחר שביעי סגי בטבילה קודם הזאה, א"כ הוי חידוש שבשעה שמזין עליו הוא נוגע במי הזאה, וכיון דנטמא במי הזאה, איך מועיל טבילה שקודם הזאה על מה שנטמא אח"כ, הא בנדרים (ע"ה) שאין המקוה מצלת על הטהורים מלטמא, אלא וודאי מזין עליו ולא נטמא במי הזאה אף דשאר נוגע טמא, והיינו חידושא: דברי ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן עח. ב"ה אור ליום ג' נח תרסט"ל פה סאכטשאב. שוכט"ס לכבוד אהובי ח"א הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק.

דבר העצים הנטועים בבית הקברות וספק אם הם על הקברים עצמם ורוצים לקוצצם לעשות מגופם קורות לבהמ"ד אשר יבנו מחדש: תשובה. הנני מסכים עם כת"ר להתיר, מאחר שהטעם משום כבוד מתים ולעשות מהם בהמ"ד זה כבודם ומינח ניחא להו עכ"ד האומנם כי לכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים בהדלקה מנר לנר אם מותר ע"י קינסא, דבגמ' מבואר בסלע של מעשר שני דכיון דעכשיו לאו מצוה אף דאחר כך יהי' בעצמם מצוה דומה לקינסא, והכא נמי בשעת קציצה הא לאו מצוה עד שיבנה: הא הרמב"ם הוא האוסר ע"י קינסא והוא כתב בסלע של מע"ש הטעם דגזירה שמא לא יכוון משקלותיו, וכתב בלח"מ דסובר דלפי האמת לא דמי לקינסא ומסברא לא הוי כקינסא וא"כ ממנ"פ מותר בין לרמב"ם בין לראב"ד: אך מה שכתב כבודו דמשום איסורי הנאה לדעת האוסרין עפר הקבר בהנאה אין לחוש דהוי זה וזה גורם יחור דהיתר, ואין לומר דעפר עיקר דא"כ ביחור דאיסור ועפר דהיתר גם למ"ד זוז"ג אסור יהי' מותר עכ"ד, אין הוכחה, שהרי תנור שנגמר בעצי איסור אם אפה בו עם עצים דהיתר מפורש בגמ' דתלוי בזוז"ג, ומ"מ עצים דאיסור ותנור דהיתר כתב הר"ן בע"ז דאף למ"ד זוז"ג מותר אסור דעצים עיקר, אך אני כתבתי בתשובה דחשיב זוז"ג משום דיניקת האילן לצדדים ל"ב אמה: ובעיקר הדין אני מסכים להתיר הגם שאין הסברא ברורה כל כך, עיקר האיסור חשש רחוק שינטעו על הקבר עצמו והב"ח בעצמו כתב שזה רחוק, ע"כ ראוי לסמוך על סברא זו להתיר: בדין שאר קדשים שנשחטו לשם חולין אם עלו לשם חובה יעיין תוס' רע"ק פ"ק דזבחים אות ט' פשיטא לי' דלא עלו: דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן עט ב"ה אור ליום ד' ויגש תרס"ב לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד אחי וחתני השנון חריף טובא ובקי כש"ת מו"ה מאיר נ"י מכתבך הגיעני בזמן שימי חנוכה ממשמשים ובאים וטרדות שונות גם בעניני שו"ת, הגם כי לחולשתי וטרדותי אני מונע א"ע מלהשיב, הי' דברים שלא יכולתי להשמיט עצמי מהם, אתמול ראיתי דבריך והנם חרופים ושנונים חזק ואמץ: והנה הקשית למה בנשא מת ואח"כ נשא חי הוי כולל ולא מוסיף הא לגבי דידה הוי מוסיף מיגו דנאסר הוא על שאר קרובות נאסר גם עלי' ממילא גם לדידי' הוי מוסיף מיגו דנאסרת ביאה זאת עלי' משום בעל אחותה נאסרת גם עליו משום אחות אשה, ותרצת דעיקר האיסור בעריות עליו רק היא נתרבה מקרא דלא תקרבו, וי"ל דלא נאסרת רק כשהוא נאסר, ממילא אין כאן מוסיף, דאיך תתחיל מיגו שחל עלי' הא כל זמן שלא החלטנו איסורא בדידי' גם עלי' לא חל האיסור ודומה לנקודה נפלאת שבפירוש המשניות בבב"ח, ובעיניך דבר זה חדש הוא דאיסורא דידה תלוי בדידי' וכתבת אם אסכים: ויש קצת ראי' לדבריך מרשב"א במשנה דטמאה אני לך תביא ראי' לדברי' והקשו הראשונים ז"ל הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ בשם הר"א ממיץ דזונה אינה מוזהרת מכהן אלא היכי דהוא מוזהר וכדאמרינן ביבמות כל היכי דהוא מוזהר היא מזדהרא דלא יקחו כתיב עכ"ל, וה"נ אין איסור עלי' כל זמן שהוא לא נאסר דלא תקרבו כתיב וממתניתין דקידושין (ס"ד.) היא אומרת קדשתני היא אסורה בקרוביו אף דעל הקרובים לא שייך שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותהי' ג"כ מותרת כסברת הר"א ממיץ לא קשיא דעל הקרובים נאמנת לאסור עצמה עליהם כיון שבידה לקדש עצמה לאחרים ותיאסר עליהם כמו אב שנאמן לאסור בתו]:

ובוודאי כי יש לחלק דווקא בלאוי כהונה כל האיסור מחמתו שהוא הכהן, אבל בעריות האיסור עלי' מחמת עצמה ובתוס' כתובות גבי מאנס שאם היא מחייבי לאוין אסורה לו דמקשה וניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל, ופירשו בתוס' משום דהאיסור גם עלי' ובדידה ליכא דיחוי דאי בעיא אמרה לא בעינא, והנה שאף שנדחה הלאו אצלו היא אסורה ואף נתינה דהאיסור משום לא תתחתן בם, הרי האיסור נכתב על הישראל המתחתן אלא שהאיסור גם עלי' נימא כיון שאצלו נדחה האיסור גם עלי' ליכא איסור, ויש לדחות כיון שאינו רק דיחוי לא היתר חשיב איסור בדידי']: ויש להביא ראי' לזה ותחילה נבאר דברי הר"א ממיץ דלכאורה אינו מובן שהרי לפי דברי' גם הוא מוזהר אלא שאינו יודע ושוגג הוא מ"מ הוא מוזהר, אך סברת הר"א ממיץ דשוב לא שייך בזה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמקור האיסור מחמתו ועליו אין לה נאמנות גם לגבי עצמה אינה נאמנת, דומה למ"ש הרמב"ן ז"ל באמר ע"א ראיתי אביך שהטמין מעות ואמר של מעשר שני הן אינו נאמן, וכתב הרמב"ן דלא אמרינן בזה ע"א נאמן באיסורין, דאיסורא דאית בי' ממונא דמע"ש ממון גבוה] הוא יעיי"ש, ואף דאומר שאסור ג"כ דמעשר שני אסור בלאו דלא תוכל לאכול וגו' ובעשה דוצרת הכסף בידך, כיון דשורש האיסור מחמת מה שהוא מע"ש ממון גבוה, גם לגבי איסור אינו נאמן.

ה"נ כיון דשורש האיסור מחמתו ועליו אינה נאמנת גם לגבי עצמה אינה נאמנת, דכיון שאם דנין עליו אנו פוסקים שהוא מותר גם עלי' אנו פסקינן שמותרת וזה ברור בדעת הר"א ממיץ ז"ל, ואי אמרת שגם בעריות כן יקשה סוגיא דכתובות (כ"ב:) הבא עלי' באשם תלוי קאי כגון שניסת לאחד מעדי' היא גופה בא"ת קאי באומרת ברי לי], ונימא כיון שהעד הנושאה מותר גם היא תהי' מותרת, דכיון שפוסקין שמותרת ממילא הפסק שגם היא מותרת, וקו"ח מטמאה אני לך שאומרת בברור שגם הוא אסור, מ"מ כיון שהב"ד פוסקין שהוא מותר אנו פוסקין שגם היא מותרת ואין מאמינים לה, כ"ש כאן שאצלה ספק, ועליו הדין שמותר, גם לה שהאיסור מחמתו] יהי' מותר, אלא ודאי דברי הר"א ממיץ אינו אלא בלאוי כהונה: אך כד מעיינין ע"כ הא לאו קושיא דאפי' תימא שדברי הר"א ממיץ הם רק בלאוי כהונה יקשה סוגיא דיבמות (פ"ח:) מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו כו' אלא לאו דניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי עייש"ה, והא שם בלאוי כהונה קאי, ולמה לי ברי לי, אלא ודאי אינו דומה לנידון הר"א ממיץ דגבי טמאה אני לך כיון שעליו אינה נאמנת היא בחזקת היתר אצלו ע"כ גם עלי' אין איסור, אבל בניסת לאחד מעדי' הרי הדבר ספק אצלינו ואין פוסקין כלל שמותרת לו, רק משום שהעד טוען ברי לי אין כח בידינו למחות בו, אבל מ"מ ספק הוא והיא שאינה טוענת ברי הוא ספק איסור אצלה, וא"כ אין ראי' מהא דכתובות, והדבר צ"ע אם לדמות בעריות לנידון הר"א ממיץ והא דר"א ממיץ חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה:

ועיקר קושייתך דבדידה הוי מוסיף דמיגו דנאסר על שאר אחיות נאסר גם עלי', בזה כוונת לדעת תשו' מנחם עזרי' סי' קכ"ג, אך סוף דבריך דממילא גם לדידי' הוי מוסיף מיגו דנאסר האי ביאה עלי' נאסר גם עליו ליתא, דהביאה בדידה הוא מה שהיא נבעלת, ובדידי' מה שהוא בועל, ותרי מילי נינהו [ועי' במזרחי בפסוק לא תקרבו] וכל מעלת מוסיף משום שחל איסור על אותו חפץ לגבי אחרים, והכא שתאמר מוסיף על הפעולה [מיגו דחייל עלי' חל נמי עליו] ובאמת שנים המה ועל פעולת הבעל לא חל איסור כלל: ותדע לך דשנים המה דר"ש דפוטר בשבת זה אינו יכול וזא"י מפורש בתוספתא שאין שנים חייבים על מלאכה אחת, וקשה עריות יוכיח ששנים חייבים על ביאה אחת, אלא ודאי שני מעשים המה זה נהנה וזו נהנית דעריות אחשבה רחמנא מעשה ועיין ב"ק (ל"ב.) בתוד"ה איהו קעביד, ואיך תאמר מיגו שחל איסור על הנאתה יחול איסור על הנאתו, ואין להוסיף אלא בדבר אחד: ועוד דכיון דעל גופה לא חל האיסור דעל גופה לא חל איסור לאחרים וליכא מוסיף איך יאסר הביאה, ולשון רש"י שבועות (כ"ד:) בד"ה מודה ר"י באיסור מוסיף מתוך שחל עלי' שם נותר כו' עיי"ש, וזו שאין בה מוסיף אין שם אחות אשה חל עלי' וביאתה כביאת נכרית: זה מה שראיתי להשיב על דבריך, וה' יתן לך חיים ושלום כנפש אחיך וחותנך הדו"ש: הק' אברהם. סימן פ. ב"ה לכבוד חתן אחותי הרה"ג המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק אשר הוקשה לו נילף דאזלינן בתר רובא מדיליף מקרא ביבמות דקטן בן ט' מותר לייבם יבמה יבא עלי' כל דהו ולא חיישינן שמא סריס הוא: תשובה יותר הי' לו להקשות לר"מ דס"ל באמת דאסור לייבם מספק סריס, ואפי' לדעת תוס' חולין (י"ב.) דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן [ובתוס' נדה כתבו להיפוך], זה באין חזקה נגד הרוב.

אבל באיכא חזקה כנגד הרוב מפורש בקידושין (פ.) דאפילו לקולא חייש למיעוטא, וכן כתבו תוס' חולין בעצמם דבדאיכא חזקה כנגדה חייש ר"מ מדאורייתא למיעוטא, וגבי קטן וקטנה יש חזקת איסור אשת אח בשעה שהי' הבעל קיים ולאחר שמת הבעל נולד ספק שמא נתחדש מצוות יבום המפקיע איסור אשת אח [והיא חזקה גמורה דקי"ל נשואין אין מפילין אלא מיתה מפלת] וא"כ חייש ר"מ למיעוטא מן התורה: אך הנה דעת רש"י פ"ק דקידושין דיבם בן ט' קונה ביבמה אך דמעטי' קרא ממיתה. א"כ קרא נ"מ לדיעבד שקנאה, ואף דכתיב יבא היינו אם הוא יבם, וכי תימא מה נ"מ כיון דאסור מספק, הא נ"מ לענין דיעבד, וכדעת רש"י דעת רמב"ם וראב"ד ורמב"ן ור"ן, ואפי' לדעת תוס' ורשב"א דמדאורייתא אינו קונה כלל יש לומר דהיינו למה דקי"ל כרבא דמשום מי איכא מידי, ומזה אין מוכח רק דשריא לי', אבל לא דקונה אותה, אך לאביי דמקרא יבמה יבוא עלי' כל דהו מסתברא דהוי יבום וקונה אותה, ומ"ש מעלתו שגם רבא אית לי' דאביי אינו מוכרח כלל: עוד י"ל דמשכחת להתיר לכתחילה ביבמה שנפלה מן האירוסין לפני יבם קטן.

ואם היבם סריס ותצטרך להעגן מספק עד שיגדיל היבם, וזה ללא דבר, דאם הוא סריס גם בגדלותו לא ייבם וודאי אדעתא דהכי לא קדשה נפשה ועי' ב"ק (ק"ה) ובתוד"ה דאדעתא, וא"כ מותרת להתייבם אליו מקטנותו ממה נפשך, שאם סריס הוא בטלה קידושי בעלה והיא זרה אצלו (והא דקטן לא מייבם לר"מ הא איכא ממנ"פ היינו בנפלה מן הנשואין דאיתהני מיני', ולא אמרינן דאם הוא סריס בטלו הקידושין של בעלה דרק באירוסין שייך זה דלא איתהני מיני' כמ"ש תוס' ב"ק שם ואם נאמר השתא דאסורה להתייבם לו ותצטרך להתעגן בוודאי אדעתא דהכי לא קדשה נפשה], ואין לומר דהשתא שנתקדשה אליו אין רצונה כלל שלא תתקדש אם תפול לפני יבם קטן סריס, דאפי' לא תתקדש תצטרך להמתין עד שיגדיל להתוודע שהוא סריס יש לומר שהיא מרווחת מיבמה שבטלו הקידושין עבור שהוא סריס שתוכל להתייבם בקטנותו ממנ"פ ולא תתעגן: מה שהוקשה לו בעידי מכירה שהוזמו אין נהרגין, הא הוא נמי אינו נהרג ואיך משכחת לה נגמר הדין, ה"נ קאמר שהם אין נהרגין ממילא גם הוא אינו נהרג, וכ"כ רש"י בתחילת הסוגיא, ומה שהוקשה להכ"מ בעידי טריפה שהוזמו, היינו משום דעידי טריפה ג"כ משום עדות שאי אתה יכול להזימה שאינו בזוממי זוממין] ומטעם זה הי' לו לומר שהוא אינו נהרג: נסתפקתי אם האחד מהעדים טריפה דפשיטא שהמזימין יהרגו, מ"מ עיקר העדות יפסול דהוי נכי ריבעא אפומא דהאי שאינו טריפה ודומה לנידון החלקת מחוקק סי' ל"ה סק"ג: דברי דודו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן פא ב"ה פה כפר מלאדשין. לכבוד אחי וחתני הרב החריף ובקי מו"ה מאיר נ"י.

אשר הוקשה לך דברי הש"ס ריש פרק האשה שנתארמלה (ט"ז:) דמקשה מכדי האי מיגו והאי מיגו מ"ש האי מיגו מהאי מיגו, ותמוה דהא במשארסתני נאנסתי זה וזה אינה נאמנת להוציא הכתובה רק שהיא טענה טובה שלא תפסל לכהונה, ובהא דשדה זו של אביך הי' מיגו גמורה, שאם לא הי' מודה הי' השדה נשאר בידו, ואמנם שהתוס' פירשו באמת כך. אך רש"י דמחלק בין תבעו ללא תבעו משמע דזה גם למסקנא שני המיגות שוים ואינו מובן כלל: ובהשקפה ראשונה הי' נראה שאם תאמר מוכת עץ אני תחתיך תהא נאמנת מספק ספיקא שמא מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש שמא תתתיו, דבספק ספיקא מוציאין ממון, כ"ש לר' יהושע דמפורש (דף י"ד) דלר"י אלים לי' ס"ס יעיי"ש, רק באומרת מוכת עץ אני קודם לא נוכל לצרף לס"ס שמא תחתיו, שכבר הודית שאבדה בתולי' קודם ולחובתה נאמנת כענין כל האומר לא לויתי כו', אבל אם תאמר מ"ע אני תחתיך תהא נאמנת מספק ספיקא: ואף דלכאורה הך ספיקא דתחתיו אינו חיוב גמור, דאף אם תחתיו שמא ברצון, ליתא דטענת רצון אינה טענה לבעל כיון שכבר נתחייב והספק בפטור, והוי כאומרת מנה הלויתיך והלה משיב איני יודע אם פרעתיך, וכן מוכח להאי לישנא דלר"ג נאמנת משום חזקת הגוף אכתי יפטור עצמו בטענת רצון, ומוכרח כמ"ש, וכן משמע ריש פרק מי שקינא בעוף הפורח שאמר נטמאת נאמן לאסרה אבל לא לפוסלה מכתובתה, וקשה דלנאמני' עוף הפורח כיון שהשתי' נמנעת נשאר ספק זנות והאיך תוציא הכתובה בספק, וע"כ משום דהוי כאינו יודע אם פרעתיך וכ"כ בספר בית מאיר וחילק בין מתו בעליהן עד שלא שתו עיי"ש:

ואמנם כי יש לפקפק באומרת מוכת עץ אני תחתיך דאת"ל דרוסת איש הא אינה טוענת כלל שבאונס הי' שהיא אומרת לא זינתה כלל, אך אם זנתה יוכל להיות ברצון כמו באונס, ודווקא באומרת משארסתני נאנסתי היא דאין לספק ברצון כיון שאומרת נאנסתי והוי כאומר הלויתי ולא נפרעתי והלה משיב איני יודע אם פרעתיך, אבל באומרת מ"ע את"ל שאיננה מ"ע אין ממנה טענה על האונס ואינה כאומרת לא נפרעתי, ובאמרו המלוה והלוה שספק בפרעון הא פטור, מ"מ י"ל כיון שכל מוכת עץ באונס, הרי טענה שאבדה בתולי' באונס, ואת"ל שזנתה בכלל טענתה שבאונס הי': ויש לדמותו להא דסנהדרין (ט:) פלוני רבעני לרצוני דפלגינן דיבורא, ומפרשים התוס' דאמרינן שרבע אחר עיי"ש, הרי דאף שאנו אומרים שלא רבע אותו דא"כ רשע הוא, מ"מ אנו מוציאין מכלל דבריו שהוא רבע, ה"נ אף את"ל שדרוסת איש היא ואיננה מ"ע מ"מ מוציאין מכלל דברי' שאונס הי' ודו"ק: ואף לדעת הרשב"א דלא פלגינן רק התיבות לא הכוונה ופלגינן דיבורא היינו שלוקחין תיבת לרצוני, אבל באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן, א"כ באומרת מ"ע אני את"ל שאינה מ"ע לא נחשב לברי שבאונס זינתה, מ"מ גם לדעת הרשב"א יש לה מיגו שתאמר באונס ניטלו ממני הבתולים ע"י עץ, וע"כ אף אם ניקח תיבת ע"י עץ ישאר תיבת באונס נלקח ממני הבתולים ויחשב לברי שזינתה באונס כן הי' נראה לי הפירוש:

אך בתוס' (ט') בד"ה אי [בתוך הדיבור] דמקשו לר"י באומרת מ"ע אני למה תפסיד הכתובה הא ספק ספיקא היא ספק מ"ע ואת"ל דרוסת איש שמא תחתיו באונס, ולפי דבריי אינו קושיא, דהא מפורש בגמ' בסוגיין דהאי מוכת עץ היינו מעיקרא, וא"כ את"ל שאינה מ"ע מ"מ הודית שקודם נאבדו הבתולים, ואת"ל דרוסת איש הנה היתה ד"א מקודם, וגם תירוצם דהא שמא באונס אין ספק דשמא קודם שנתארסה נאנסה, אכתי נימא ס"ס שמא מ"ע ואת"ל ד"א שמא תחתיו ושמא ברצון אינו ספק כלל דהוי איני יודע אם פרעתיך, אלא ודאי התוס' לית להו כל הנ"ל, וע"כ יפרשו תירוץ הש"ס שור שחוט ואף אם תאמר מוכת עץ לא תהי' נאמנת: וע"ד מה שהקשית גם לתוס' מה ס"ד דמקשה הוא דקדוק, ויספיק לזה תירוצך (וגוף הסברא שאמרת דבלא תבעו ג"כ מיגו גרועה, דכל מיגו הוא שמוכח שאינו שקרן, שאם הי' שקרן הי' יכול לטעון טענה מעולה מזו, אבל בלא תבעו אף אם אינו שקרן למה אמר לו של אביך הי', וע"כ שיש לו איזה כוונה, ואת"ל שמרבה דברים הי' ואם באמת של אביו הוא ויושב בה בגזילה לא הי' לו לגלות אף אם באמת לקחה לא הי' לו לגלות כיון שאין לו עדים על הלקיחה, וע"כ שחשב שוודאי יהי' נאמן, א"כ אף אם באמת לא לקחה תוכל לומר כן, [וקצת יש ליישב דמוכח שמסל"ת הוא ומספר מה שיודע, אך אם באמת לא לקחה ובודה שקר, א"כ אינו לפי תומו יותר הי' לו לשתוק וק"ל] מ"מ הוא סברא טובה מאד]: אך יותר חידוש בעיני כי בש"ך ריש דיני מיגו הוכיח מסוגיא דמשארסתני נאנסתי דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא, והי' לו ללמוד חידוש יותר דאפי' אם בטענה אחרת לא הי' נאמן רק שטענה טובה יותר לדבר אחר אמרינן מיגו בבריא ושמא, ואנכי בכפר בלא ספרים לעיין בהם: דברי או"ח הדו"ש הק' אברהם. סימן פב ב"ה יום א' תצא תרמ"ז לפ"ק פה סאכטשאב.