שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 32

מכתבו דמר הגיע לידי בצירוף מכתב בנו הבן יקיר ציץ ופרח לתורה כמר נחום נ' יהי ה' בעזרו, והנני להשיבכם כחפצו דמר: דבר קושיית האחרונים שכתב הבן יקיר נ"י בהא דנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ומקשה בגמ' פשיטא אתגורי מיתגר ומשני אמר רבא כגון שנגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א גברא קטילא הוא קמ"ל, והקשו האחרונים מהא דנסקלין שנתערבו בנשרפין ידונו במיתה קלה והקשו בתוס' ניזיל בתר רובא ואם רובם נסקלין ידונו כולם בחמורה, ותירץ ר"ת ריש פרק כל הזבחים ובחולין (י"א) כיון דבלאו הרוב נהרג לא אזלינן בתר רוב לידון בחמורה, והנה קי"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, מ"ט גמירי דבעינן הלנת דין דילמא חזי לי' זכותא, וכיון שראו כולם לחובה לא חזי לי' זכותא, וא"כ ממנ"פ אם ראו כולם לחובה במיתה שני' הא פטור ממנה, ואי רק רוב לחובה הא לא ניזיל בתר רוב כיון דאף לפי המיעוט מחוייב במיתה קלה עכ"פ, ותירוץ הבן יקיר קצת דוחק וקצת מושכל: תשובה. עיקר הקושיא אינו כלום אצלי, חדא דמה ענין רוב סנהדרין לשאר רוב, הא רוב דיינים מהני אפי' להוציא ממון, וכתבו התוס' הטעם דלא שייך חזקת ממון דב"ד מפקי מיני', והיינו דעל ידי הרוב נעשה הפסק דין כך, ושוב הוי דבר ברור שהדין כך ומוציאין, והרוב רק שהי' הדין כך וממילא מוציאין ממון ע"י דין ברור, וה"נ בזה לא חשיב שום ספק שחייב מיתה חמורה:

ועוד דבשלמא אם הי' הדין ראשון שלא ע"י רוב, אבל בסתמא הי' דין ראשון ע"י רוב, וכיון דעל כרחין משום רוב קטלית לי' שוב דיינין לי' משום רוב חמורה, וע"י כולם נמי משכחת לה אם הי' רוב המתחייבים ביום ראשון, ואפי' את"ל שאין מחייבין אותו חמורה משום רוב לפי תירוץ ר"ת אין פוטרין אותו ג"כ, כהא דתנן שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין אף שאין הטיית הדין בדיני נפשות לחיוב עפ"י אחד, מ"מ דנין אלו כנגד אלו עד שיהי' רוב עפ"י שנים לחיוב או רוב לפטור, וה"נ מלינין הדין שמא למחר יהי' רוב לפטור אם אמרו כולם חייב דבשעת גמר דין המלמד זכות יכול ללמד חובה: ובעיקר הדין אני מסתפק במי שנגמר דינו למיתה קלה ושוב בו ביום נדון בחמורה, אם בעי הלנת דין כלל, דאפשר הלנת דין אינו רק אם אפשר לפוטרו ממיתה לגמרי, ומה שהביאני לידי ספק זה דקשה לי איך ממתינין שלא להמיתו עד למחר, דא"כ אתה מענה את דינו שכבר נגמר דינו למיתה, והא גם בחיוב חמורה אם אי אתה יכול להמיתו בחמורה אתה ממיתו בכל מיתות, וא"כ האיך אתה עובר על עינוי הדין עכשיו בשביל ספק מצוה לכתחילה למחר, והרי בפרק הישן דמצוה קלה הבא עתה אין מדחין אותה בשביל מצוה חמורה שלמחר: הן אמת שכתב החכ"צ בתשובה דבשביל לקיים המצוה זו עצמה מן המובחר לא חיישינן לחימוץ מצוה ואין מעבירין על המצוות, אבל הכא מצוה זו מיתה קלה שנידון בה עכשיו לא תתקיים יותר למחר רק מצוה של חמורה, ואיך תבטל מצוה זו של עכשיו בשביל מצוה אחרת שלמחר, בפרט שהוא ספק, ע"כ עלה בדעתי דבכהאי גוונא לא בעי הלנת דין כלל:

אך יש לדחות קצת דאף מצוה של מיתה חמורה שלמחר חשוב שמקיימין עכשיו כיון דאי אפשר בלא משא ומתן ביום שלפניו גם המשא ומתן מצוה, וכהא דכתבו התוס' ישנים כתובות (ל"א) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה, הכא נמי כיון שאי אפשר בלא משא ומתן מתחיל המצוה בשעת מו"מ: מ"מ עדיין סוף סוף איסור הלנת דין ודאי, ואף את"ל שיתחייב חמורה עכשיו הוא חייב קלה כיון דאכתי לא נגמר דינו לחמורה אכתי גברא לאו בר חיוב חמורה, ואיכא איסור הלנת דין במה שאין ממיתין אותו היום בקלה ואיך דוחין ודאי משום ספק, לזאת אני מסתפק דאפשר בכהאי גוונא לא בעי הלנת דין כלל, ותירוץ הבן יקיר ה' ירחמהו קצת מושכל יתחזק ויתאמץ בתורה ואילנא רבא יתעביד:

ואשר שדר לן כבוד גאונו אשר העלה בזרוע עיונו לבאר דברי התוס' פסחים (ס"ה.) בסוף העמוד בהא דר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות, ומקשה הש"ס והלוא דם התמצית מעורב בו ומשני ר' יהודה לטעמי' דאמר דם אין מבטל דם, וכתבו התוס' דלא מקשה מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זה את זה אפילו לרבנן, ותמוה דפסול לאו עולין הוא, וכן תמה מהרש"א והניח בצ"ע, ותירץ כ"ג עפ"י שיטת רש"י זבחים (ע"ו) דהזורק ממותר לוג שמן עובר בכל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו וכתבו בהא דהניתנין במתן אחת שנתערבו במתן ארבע ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ולא עבר על הניתנין במתן אחת משום כל שממנו לאישים משום דהשירים נשפכין ליסוד והוא ג"כ למזבח, ועפי"ז העלה כ"ג דשירי דם שבצואר בהמה הואיל ואין נשפכין ליסוד לכולי עלמא אם זרק ממנו לאחר זריקה למזבח עובר בבל תקטירו, וא"כ שירי דם אלו אין מבטלין דם הראוי לזריקה כמו שירים שאין מבטלין את הקומץ דיליף הש"ס דנאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרה הנאמרה בקומץ אינו מבטל קומץ את הקומץ ה"נ הקטרה האמורה בשירים אינו מבטל את הקומץ, וה"נ בזה נאמר הקטרה בעולין המבטלין את העולין ונאמרה הקטרה בשירי דם אלו אין מבטלין את העולין, וע"כ דם הראוי להתקבל היינו שבצואר בהמה שזרקו ממנו ושירים נשפכו שאין דרך להתקבל כל הדם והוא בבל תקטירו ואינו מבטל דם עכ"ד כ"ג הנחמדים: והנה במ"ש שאין דרך לקבל כל הדם מהרש"א תחילה רצה לומר כן, ושוב חזר בו דלהדיא בזבחים שצריך לקבל כל דם הפר הראוי לזריקה ועיי"ש במהרש"א וחידוש אצלי שכ"ג הלא ראה דיבור מהרש"א שהביא הקושיא בשמו:

אך במה שחידש לומר דלשיטת רש"י יש איסור לזרוק שירים שבצואר בהמה, לא כן אנכי עמדי, דאיסור הקטרת שירים היינו השירים השייכים אל מה שעלה לאישים, והרי בלחם הפנים ושתי הלחם שעובר עליהם משום בל תקטירו משום שהלבונה והכבשים מתירין את הלחם, אף שלא עלה מגופן כלום למזבח, רק משום שמתירין אותם, וא"כ שוב א"צ להוסיף איסור במה שבגופו, ואינו מתיר ועיין במנחות (נ"ז) ברש"י ודו"ק וע"כ בניתנין במתן אחת שהנותן אחת מתיר השירים ליסוד הוה קשיא להתוס', וניחא להו כיון דהנשפך ליסוד ג"כ למזבח לית בהו משום בל תקטירו, אבל שירים שבצואר בהמה לא ס"ד לאסור כלל, ובאמת שאין לי ראי' ברורה בזה כעת, ואולי יש לכ"ג איזה ראי' ברורה בזה לכאן או לכאן יוציאה אלינו ונדעה אותה:

ואשר אחזה ליישב בזה, דהנה נבאר, לר"ג דאמר דם פסול שעלה ע"ג מזבח לא ירד, דם שלא נתקבל בכלי ועלה מאי, ונראה דלא ירדו, וראי' לזה מקמצים שלא קדשו בכלי ירדו דפירש"י הטעם ריש פרק המזבח מקדש משום שלא הובררו לחלק גבוה דאע"ג דקידשו המנחה כולה בכלי אין זה חלק גבוה ברור שאין המנחה קריבה כולה ובקמיצה בלי מתן כלי אין זה מבורר למזבח, ובש"ס רוצה לדמות לזה אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמים, והיינו משום דאין מועיל בהם לפני זריקה ס"ד דלא חשיב חלק גבוה עד לאחר זריקה, אבל קדשי קדשים אף שאין ראויין למזבח עד לאחר זריקה מ"מ חשיב מבורר למזבח, ודווקא קמצים שהיא סולת המנחה שאינה כולה לגבוה, ובקמצים אינו מבורר, וא"כ דם הנשפך שהדם נבדל מן הבשר בעצמותו לא ירדו לר"ג, ממילא אף לדידן דקי"ל כר"י דירדו, מ"מ אם זרקו על המזבח לא יקנחנו כמ"ש התוס' (פ"ז:) סד"ה ר"ש, וכן משמע לי מהא דזרקו פסולין את דמו לא ירדו ואם איתא דדם שזרקו בפסול יקנחנו אלמא דלא קלטו המזבח, א"כ לאו זריקה הוא וליהוי כנשפך דמה דירדו, אלא ודאי זריקה בפסול שם זריקה עלה: העולה מזה דדם שנשפך מצואר בהמה אם זרקו שם זריקה עלה דלא יקנחנו, נמצא דבשעה שבא דם תערובות מדם כשר ודם הנשפך למזבח נעשה גם דם הפסול עולין וחוזר וניעור:

ולכאורה יש להקשות על זה, דנהי דבשעה שבא למזבח חוזר הדם להכשירו, מ"מ בשעת זריקת הכהן קודם שבא למזבח הי' בטל, והרי מעשה עבודה הכהן כמאן דליתא, וכאילו בא מאלי' למזבח, אך לא קשיא, דהתוס' בע"ז (נ"ה) סד"ה ירד לבור בשם הרשב"ם דנכרי הדורך בגת ומכח דריכתו יורד לבור מה שבבור אסור משום כחו, דמכח הנכרי יורד לבור, והשאר מותר שאינו נאסר במגע הנכרי שאינו יין עד שיורד לבור, עיי"ש היטב, הנה דמה שבבור חשיב כחו של גוי, אף דבשעת מעשה הגוי עדיין לא הי' יין, ה"נ חשיב עבודת הכהן בדם כשר כיון שבא למזבח חוזר וניעור ונעשה דם כשר אף שבשעת זריקה עדיין לא הי' דם כשר: אך עוד יש לפקפק לפמ"ש הר"ן בנדרים דעולין אין מבטלין זא"ז הוא משום מין במינו אלא דר' יהודה אזיל בתר גוף הדבר ורבנן אזלי בתר או"ה, ובפרק גיד הנשה בהא דחתיכה של נבילה שנגע בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ומקשה הש"ס ת"ל דחתיכה גופה אוסרת בכ"ש ומשני שקדם וסילקה, והקשה הר"ן למה לי חנ"נ תיפוק לי' דטעם שנבלע בחתיכה אוסר כל החתיכות משום מב"מ, ותירץ הר"ן דלא אמר ר"י מב"מ לא בטל במקום שטעם אחר של היתר מעורב בו, ולכאורה בכל מב"מ לאחר שנתערב טעם אחר של היתר מעורב בו, וצ"ל דבתר תחילת התערובת אזלינן והכא דבתחילת התערובת לא הי' הדם פסול עולם, ולא הי' מב"מ רק אח"כ בשעה שבא אל המזבח, ואז כבר מין אחר מעורב בו ובכי הא לא חשיב מין במינו לפי דברי ר"ן הנ"ל, מיהו המעיין בסוגיא ובתוס' שם יראה דהא דהר"ן לאו דברי הכל, ורבינו אפרים ע"כ לית לי' הא דהר"ן, וא"כ יש לומר דהתוס' דפסחים אזלי בשיטת רבינו אפרים ותו לא מידי: ידידו מחו' הדוש"ת הק' אברהם. סימן עו. ב"ה יום ד' טו"ב למטמונים תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף הבקי בנש"ק החסיד מו"ה מנחם מענדיל נ"י בק"ק ראדזמין אשר הקשה לו רב אחד בפירש"י תענית (ה:) בקרא דוישב שם עד עולם דכתיב גבי שמואל עולמו של לוים חמשים שנה, והא פ"ק דחולין דבשילה ובית עולמים אין לוים נפסלים בשנים אלא בזמן שעבודה בכתף ושמואל סוף ימי שילה הוה, וניחא לי' לכת"ר דכתב רמב"ם פ"ב מהלכות כלי המקדש הלכה י"ב בעת שמוליכין הארון ממקום למקום כו' מצוה לנוטלו על הכתף ובימי שמואל שנשבה הארון וכשהחזירוהו פלשתים הי' נושאין אותו איזה פעמים כמפורש בקרא והי' שם עבודה בכתף, זה העולה בזכרוני מדבריו: תשובה אולם קשה על זה שהרי מפורש ברמב"ם ספר המצוות מצוה ל"ד דאין משא ארון בלוים אלא במדבר שהי' שם מיעוט כהנים אבל משעברו הירדן מצוותו בכהנים, וע"כ כתב בשורש ג' דל"ת דומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד אינה נוהגת לדורות אף דמצוה לישא ארון בכתף נוהגת לדורות ומנאוהו במ"ע ל"ד, רק משום דלדורות המשא בכהנים שאין נפסלין בלוים, וא"כ אין לאחר ביאת ארץ פסול חמשים שנה דלוים:

אך בדברי הימים א' כ"ג ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה, ומינה מייתי רמב"ן ראי' דאף אחר שבאו לארץ המצוה בלוים ולא נשתנה הדבר משעברו הירדן ואף במדבר היו הכהנים יכולים לשאת הארון והי' נפסלים ג"כ בעבודה זו בשנים, והא דאין שנים פוסלים בכהנים היינו בעבודה המיוחדת לכהנים, אך הרמב"ם דס"ל משבאו לארץ משא הארון מיוחד לכהנים ומשא הארון נמי אין שנים פוסלים בו, ע"כ כתב דולא יעבוד עוד אינו נוהג לדורות [וכאן יש חידוש ששיטת רמב"ם שאין שנים פוסלים בכהנים אף למשא בכתף הוא עולה עפ"י הזוה"ק דטעם פסול לאחר חמשים שנה משום דאתחלש תוקפא דאשא אחר דאתקשר בי' [לוואה], וע"כ כהנים אין להם ענין לפסול שנים כמובן, ורמב"ן אבי הקבלה אין שיטתו עולה עפ"י הזוהר]:

ולשיטת רמב"ם צ"ל דקרא דויספרו הלוים הוא למשא שאר כלי הקודש מגבעון לירושלים כשבנה שלמה המקדש וכ"כ בספר מרגניתא טבא] דשאר כלי שרת נמי המשא בכתף כמפורש בכתוב, ולא הוכשרו הלוים כי אם מבן שלשים עד בן חמשים אבל אין לומר כלל דס"ל קודם שלשים שנה גם לשאר עבודות הלוים נפסלים וכמו שעלה על דעת הכ"מ פ"ג מהלכות כלי המקדש הלכה ז', דבמחכ"ת הרמה אני אומר באימה דזה אינו כלל, וכן כתב רש"י להדיא בסוגיא חולין (כ"ד.) דפסול שנים היינו קודם שלשים ג"כ וכדעת הרמב"ן ואין זכר למו ברמב"ם דלוים לדורות עובדים רק מבן שלשים, רק הרמב"ם למד ממדבר דאין נכנס לעבודה עד שילמוד תחילה חמשה שנים, ולענין זה מה חילוק יש בין מדבר לדורות וכן מצאתי בס' ת"ט] וע"כ מה שאמרו שבשילה ובירושלים אין ללוים משא בכתף היינו בירושלים שמשם לא ישאו עוד הכלי שרת לעולם, בזמן שילה, אבל אחר שילה הי' משא בכתף בכלי שרת כמו משחרבה שילה להביא הכלי שרת לנוב וכשחרב נוב להביאם לגבעון, ושפיר הוה בימי שמואל משא בכתף גם לדעת רמב"ם בכלי שרת: אך יש מקום עיון לדעת רמב"ם בהא דבשילה ובירושלים אין להם משא בכתף והא משכחת לה אם נתקלקל אחד מכלי שרת והי' צריך לעשות חדש ישאוהו הלוים למקדש בכתף, אך זה י"ל בפשיטות שהרי לא חל עליהם שם כלי שרת עד שיעבדו בו במקדש דעבודתו מחנכתו ובשעה שנשאוהו לעזרה עוד לא הי' כלי שרת: אך יש לעיין אם נטמא כלי שרת והי' צריך להוציאו לחוץ לטבילה והערב שמש יהי' מחוייבין הלוים לשאת אותו בחזרה למקדש, אך גם זה נוכל ליישב עפ"י פירש"י ע"ז (נ"ב:) ז"ל דאטבלינהו מטומאת ע"ז ואקדשינהו שחזרו ומשחום בשמן המשחה, וה"ה די"ל בכל טומאות דמשנטמאו הכלי שרת פקעה קדושתייהו ונתחנכו מחדש בעבודה ובשעה שחזרו ונשאוהו לא הי' עליו שם כלי שרת:

וכן משמע בס' הנצח למהר"ל מפראג דצ"ל דכל כלי שרת פקעה קדושתם בטומאה במה שפירש הגמ' דקשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד דטומאת כלי שרת כמו שפ"ד וז"ל פירוש כי סילוק קדושה שע"י טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה משפ"ד, הנה כי נסתלק הקדושה, ובאמת משמע בגמ' עצמו כן, דאל"כ מה הקושי בזה כיון שהטומאה יש לה טהרה רק משום שנסתלק הקדושה והי' צריכין לקדשו מחדש ופנים חדשות באו לכאן וקדושה ראשונה נתבטלה: אך עדיין צ"ע בנטמא טומאה דרבנן דמדאורייתא נשאר בקדושתו ויהי' צריך משא לוים, האומנם כי בפי"א מפרה משנה ה' דהטעון ביאת מים מד"ס א"צ הערב שמש וטבילה לבד היתה יכולה להיות בעזרה עצמה בבית הפרוה, אך זה אינו רק בטומאות שעיקרן דרבנן אבל שאר טומאות דרבנן הי' צריכין הערב שמש כמ"ש הרמב"ם פרק יו"ד מה' אבות הטומאות הלכה ב' וברמב"ם פי"א מה' מטמאי משכב ומושב הלכה י"א אחר הרגל במוצאי יו"ט הי' מטבילין כל הכלים שהי' במקדש מפני שנגעו בהם ע"ה ברגל וכו' וכל הכלים טעונין טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב וכו' וא"כ הי' צריכין להוציאה לחוץ עד שיעריב שמשם והי' הרבה כלי שרת והי' צריך לנושאם בכתף למקדש כמו כלי שרת שבמדבר, וא"כ גם בבית עולמים הי' משא בכתף בכל רגל, ואולי מפני שהי' מעט משא ממחנה לוי' לעזרה לא הי' צריך בכתף וביד לבד הי' נושאין אותם וצ"ע: הדו"ש הק' אברהם סימן עז. ב"ה אור ליום ג' ט"ז אדר תרח"ם לפ"ק פה"ק סאכטשאב שוכ"ט לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול המפורסם נ"י מ"ה פה"ד איש חמודות שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה אביגדור יהודא נ"י אב"ד ור"מ בק"ק קויל יקרת מכתבו הגיעני אתמול בלילה עם שני מנות יקרה מפנינים, אך כי עוד לא עלתה ארוכה למחלת בתו תי' חי' רבקה בת לאה יה"ר מלפני אבינו שבשמים שישלח לה רפואה שלימה בתשח"י:

דבר אשר תמה על הגאון רעק"א ז"ל בספר דרו"ח שכתב דסגי בטבילה אחת ביום קודם הזאה וסגי להכשיר האיש כדי לקבל הזאה, וסגי ג"כ לטהרתו אך אם אינו רוצה לטבול ביום קודם הזאה, יכול לטבול טבילה כדי לקבל הזאה בלילה, וצריך לטבול לטהרתו אחר הזאה משום שטבילה הראשונה היתה בלילה ולא מהני לטהרתו, עכ"ד רעק"א ז"ל, והקשה כת"ר דהא קרא כתיב וחטאו וגו' ורחץ. הנה מבואר סדר הקרא טבילה אחר הזאה: תשובה. באמת אי משום הא לא אריא, דאינו קושיא כ"כ, דגבי חליצה כתיב רקיקה אחר חליצה, ואעפי"כ אם הקדים רקיקה לחליצה מה שעשו עשו, אך דבריו תמוהים מאוד, שהרי התוס' הביאו הספרי שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום, ובאמת הספרי יליף מסדר הקרא כמו שהביא הר"ש סוף פרק י"ב דפרה: וצריך לחלק בין הא דיבמות, דבלאו הכי קשה אהא דיבמות מיומא (מ'.) דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים פסול אפי' לר' יהודה דלא קיימא חוקה אדברים הנעשין בחוץ בהיכל, הא חשיב שינוי בעבודת פנים, הוא דם השעיר בפנים שהקדים לה את דם הפר בחוץ, וה"נ כיון דבחליצה כתיב ככה, אף דלא קאי ארקיקה, מ"מ הא חשיב שינוי בחליצה שיקדים לה הרקיקה: וראיתי לריטב"א שם שכתב וז"ל כסדרן לא מעכב ואע"ג דכל היכי דכתיב ככה עיכובא, הכי גמירי לה שאין עיכוב בסדר אלא במעשה, ולדבריו י"ל דגבי חליצה הכי גמירי, וגבי עיוהכ"פ הכי גמירי, וא"כ י"ל גבי פרה הכי גמירי דחוקה קאי גם על הסדר: אך הטעם שכתב כת"ר משום דבעינן קרא כדכתיב, זה אינו לענין הסדר, דהרי מפורש ביומא דהנך דלא כתיב בהו חוקה אין הסדר מעכב, רק משום דכתיב חוקה: ובאמת אי לאו הא דספרי היינו יכולין לומר דחוקה דפרה נמי הכי גמירי דלא קאי לענין הסדר כמו בחליצה, אך הא הביאו התוס' הספרי, ודברי רעק"א ז"ל מרפסין איגרי:

וסבור הייתי למשכוני נפשין אדרב גוברי' שכוונתו לשיטת הרמב"ם והרע"ב סוף פי"ב דפרה, הא דהקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום, היינו דווקא בשביעי אבל ביום שאחר השביעי יכול להקדים הטבילה. וא"כ יש לומר הא דאין טובלין אלא ביום, ביום לאחר שביעי מיירי, ואף דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, היינו שאינו רוצה לטבול ביום עד אחר הזאה סגי בטבילה שהוא כדי לקבל הזאה בלילה, מ"מ צריך לטבול עוד ביום לטהרתו: אך זה אינו שהרי מה שכתבו הרמב"ם והרע"ב שלאחר שביעי סגי בטבילה שקודם הזאה למדו זאת מהמשנה דטובל בלילה ומזה ביום, ואי צריך עוד טבילה ביום לטהרתו, א"כ אין ראי' כלל מהמשנה דאחר שביעי מהני טבילה קודם. דאימא דטבילה שעושה ביום לטהרתו הוא אחר הזאה, ועוד שהתוס' ס"ל בקידושין ובפ"ק דיומא דלא מהני הזאה אחר שביעי, ושו"ר בחי' רעק"א על משניות שכתב ג"כ דברים אלו, ושם כתב להדיא שביום השביעי סגי בטבילה אחת קודם הזאה ביום: ומה שהקשה רעק"א ז"ל עוד על התוס' דאימא דהא דאין טובלין אלא ביום בטבילת זב וזבה איירי, הנה בגמ' [חסר איזו תי'] דכ' וחטאו ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה, הנה דבטבילת טמא מת איירי, ואף דרש"י כתב וה"ה בטבילת זב וזבה, התינח אם לא הי' צריך הזאה קודם הטבילה נוכל ללמוד משם שלא מהני הזאת טמא מת בלילה כמו כן טבילת זב וזבה, אבל השתא דטבילה אחר הזאה אין ראי' כלל מטמא מת, דכיון דהזאה ביום, על כן אי אפשר לו לטבול בלילה שקודם הזאה, ואחר הזאה באמת יכול לטבול בלילה: