שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 31

דברים אלו הם לפי דברי הפרמ"ג יור"ד סוף סי' ס' במשבצות זהב דאכלה סם המות וכן מסוכנת ודאי תמות ומ"מ כשירה, ועולה בזכרוני שכן דעת התב"ש (ואין ספר תב"ש תח"י כעת] דבסנהדרין (ע"א) דאמר בטעם טריפה דמחתכי סמנים הא סופו למות לחוד לאו טריפה, אך נתגלה בזמנינו רמ"ה על סנהדרין [ובזמנם מעט מעט הי' במדינתינו] שפירש מחתכי סמנים ואי אפשר שתחי' גוסס לא מחתכי סמנים ואפשר שתחי', וביותר נדפס בזמנינו פירוש ראב"ד לת"כ בפסוק אך את זה לא תאכלו ממפריסי הפרסה (ואין הת"כ כעת תח"י] פירש המשנה דמעושנת ומצוננת ואכלה סם המות דמותרת משום דאי בדרי לה סמא חיי, והרי המעושנת כו' היינו מסוכנת, מ"מ אי לאו דאי בדרי לה סמא חיי היתה אסורה, ולעולם כל שוודאי תמות אסורה משום טריפה, וכן משמע בר"ן גבי צומת הגידין: אך גם לדעת פרמ"ג הנ"ל סופו לנקוב י"ל דחשיב נמי מה שיש בו הריעותא עכשיו מחתכי סמני חיותא דמכח זה סופו לנקוב ולמות, ולא דמי למסוכנת וסופה לנקוב ע"י מחט דדעת אחרונים באמת להכשיר דלא כפר"ת ואין להאריך: (עי' השמטה בסוף הספר) הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן עב ב"ה להרה"ג המפורסם הצ' שליט"א הגאבד"ק אסטראווצע. דבר מה שהקשיתי בהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' ביצה (י"ח.) ופירש"י דנראה כטובלת לצורך עצמה ולא לטבול הבגדים וטבילת עצמה הא מותר משום דנראה כמיקר, והקשיתי לפי מה שהקשו בתוס' שבת (קי"א:) דיהי' אסור מגזירה דאתי לידי סחיטה, ותירצו דמצוה שאני, דבמקום מצוה לא גזרינן, עיי"ש, וא"כ מוכח דלהטביל הבגדים מתכוונת, דאי לטבילת עצמה לבד היתה אסורה לטבול בבגדי' מגזירה דסחיטה:

ותירץ כבודו לפי דברי כ"מ סוף פ"ו מהלכות אבות הטומאה דאין הטובל נטהר בעודו במים רק לאחר שיצא, א"כ בטובל בבגדיו קשה אם יוציא גופו תחילה יטמא מחמת שנוגע בבגד שעודו תוך המים, ואם יוציא הבגד תחילה יטמא הבגד מחמת נגיעת גופו ובבת אחת ממש א"א לצמצם, ועוד אם יוציא גופו תחילה יטמא המים שעליו ויחזרו ויטמאו את הבגדים דמדרבנן משקין מטמאין כלי, ע"כ צריך לפרש שמוציא הבגדים תחילה וחוזר ומטבילם לבדם, דמה שחוזרין ומטמאין מחמת האדם זה נעשה ביו"ט וכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותה ביו"ט, וע"כ מיושב קושייתי דאף שניכר בשעה שטובלת עם בגדי' דלטבילת מצוה היא מותר דאינה מתקנתם כלום שחוזרים ונטמאו מן האדם עכ"ד: ואף שדברי פלפול המה אינם עולים האחד דטבילת האדם גופי' ליתסר מאחר שניכר שלצורך טבילת מצוה הוא, ואף שיוכל לומר דלא גזרו על טבילת האדם מפני שנראה כמיקר, ושוב אף במקום שאירע שאינו כמיקר מותר, אין זה מחוור, שהרי גזרו על הזאה משום שנראה כמתקן כמו שפירש"י ריש פ"ו דפסחים, הנה דגזרו על טהרת האדם, וגם טבילה בשעה שאינו נראה כמיקר בכלל וגם טבילה גופה אסורה, טבילת גירות וכתבו התוס' יבמות (מ"ו) משום שאינו נראה כמיקר דשני ת"ח עומדים על גביו, ועיין תוס' פסחים (ז':) פירוש ר"י, וא"כ בטובלת בבגדי' דע"כ לטבילת מצוה מתכוונת טבילת גופה יאסר, ומ"ש רש"י דלטבילת עצמה נכנסה שם טבילה לכל דבר הבא במים ולא מצוה לבד:

ועוד מ"ש להתיר לטבול שנית משום דהוי כלי שנטמא ביו"ט לעשות אותו כלי שנטמא ביו"ט לענין מתקן לא הוצרכנו לתלאות אלה, דבשטמ"ק מפרש אליבא דרבא משום מתקן הא דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין ביו"ט, משום דלא הי' אפשר לטבול מעיו"ט וא"כ הוא הדין והוא הטעם אף בנטמא קודם יו"ט והגיע זמן טבילתו ביו"ט, והא דפסיק ותני כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין ביו"ט, היינו בנטמא בעיו"ט ממש דאי אפשר שיהי' טומאת שבעה, דא"כ לא הגיע זמן טבילה ביו"ט, וע"כ שהי' טומאת ערב והי' יכול להטבילו מעיו"ט, וכ"כ בשאג"א, וא"כ נדה דמסתמא בהגיע זמן טבילתה היא טובלת ולא הגיע זמן טבילתה עד יו"ט ליכא טעמא דמתקן רק שמא יעבירנו ואטו סחיטה, וכשטובל' בבגדי' ליכא טעמ' דיעבירנו, דכ"ש שתביא הבגדי' כשהוא לבושה בהם ולא גזירה אטו סחיטה, דכיון שלא התרנו לה להטביל הבגדים רק אגב גופה וסחיטה אינה בגופה כלל רק בבגדים ולק"מ:

אך קושייתי הי' מפירש"י שפירש דליכא טעמא דמתקן משום שאינו ניכר דלטבילת מצוה, והדין עמו שלא פירש כמו שפרשתי ונדחק לפרש דאף שטובלת בבגדי' לא יהי' ניכר שלהטביל הבגדים מתכוונת] דטעם נטמא ביו"ט משום דקי"ל כר"י במכשירין שאי אפשר מעיו"ט, וכ"כ בשטמ"ק ובשאג"א, והתינח בכלים שמשתמשין בהם אוכלין ומשקין, אבל בגד שאין ענין לאוכל נפש מה יועיל מה שאי אפשר מעיו"ט, ועיין במלחמות פ"ב דביצה דלא קי"ל כר' יהודה אלא בדברים שהם עיקר אוכל נפש, וא"ת בגדים נמי אפשר יגעו באוכלין ויטמאם, יזהר שלא יגעו באוכלין, ואם אסור בהי' אפשר מעיו"ט כ"ש שיאסר באפשר גם עכשיו בלא המלאכה, וגם אין זה עיקר אוכל נפש, וא"כ נסתר טעמו בהיתר טבילה השני' משום כלי שנטמא ביו"ט, דבבגד לא מהני היתר זה, ועוד דהיתר נטמא ביו"ט באירע ממילא ומה הי' לו לעשות, אבל זה הי' לו לטבול מעיו"ט ממילא לא הי' נטמא ביו"ט אם הי' זמן טבילתו מעיו"ט. ואם זמנו ביו"ט אין טעמא דמתקן כלל כנ"ל: וגוף הדבר דלא חשיב מתקן, ודימה אותו הצל"ח להזאת שלישי דאין איסור הואיל ואינו גמר תיקון [ה"נ אף דע"י זה יטהר בטבילה שנית הואיל ואינו גמר תיקון מותר] ידוע דאשתמיטתי' לצל"ח ש"ס יומא בטבילת כה"ג דמפרשינן לי' ברביעי בשבת שלא יארע לא שלישי ולא שביעי בשבת, הנה דגם הזאת שלישי נאסר בשבת, ומשם מבואר דחשוב מתקן בכה"ג, דאי אפשר לומר משום שמא יעבירנו כמ"ש הר"ן גבי מילה דלא גזרו שמא יעבירנו משום שאין הכל טרודים, ודווקא בפסח גזרו על הזאה דהכל טרודים בעשיית הפסח, וע"כ לא נאסר הזאת כה"ג רק משום שנראה כמתקן:

ועוד אם כדבריו טורח זה לטבול בבגדי' ולדקדק להוציא הבגדים קודם] למה, הרי תוכל לטבול הבגדים קודם, רק שתאחז בהם בשעת טבילה ויטמאו הבגדים ותטבילם שנית לאחר טבילת עצמה, וזה יש ליישב דא"כ נאמר שרייתם זה כיבוסם, דכשטובלת בבגדי' כתבו התוס' דהוי דרך לכלוך, אבל כשתטבילם בפ"ע יאסור ביו"ט משום כיבוס, אך לדעת הפוסקים דלא אמרינן שרייתם זה כיבוסם אלא ביש עליו לכלוכית, וכן לדעת ריב"א דלא אמרינן זה כיבוסם אלא במתכוין לכבס יקשה, ועוד דא"כ למה אמר תקנה זו דווקא בבגדים שטובלת בהם, גם בשאר כלים יש תקנה שתאחוז בהם בשעת טבילה ולאחר שטובלת בעצמה תטבילם שנית, ולא מצינו שום תקנה בכלים, רק מדלין בדלי טמא והוא טהור, ולפי דבריו יש תקנה שיטבלם טמא מת ויאחוז בהם בשעת טבילה ואח"כ יטבלם טהור, ועוד דהעיקר חסר בגמ' שתוציא הבגדים קודם ותטבילם שנית, ע"כ הני מילי ליתנייהו ובחידושי תרצתי הקושיא בטוב טעם [ועי' באבני נזר חלק או"ח סי' ק"ס אות ג']: ועיקר קושייתו דממנ"פ יהי' טמא או היא או הבגדים יש ליישב לפמ"ש התוס' בכמה מקומות דפרוץ כעומד הא אי אפשר לצמצם ותירצו דאי מותר הוי שני צדדים להתיר שמא עומד מרובה ושמא כי הדדי [ואי אסור הוה שני ספיקות לאיסור] ה"נ באדם יש שני ספיקות לטהר שמא אחרון ושמא כי הדדי והוא טהור, וכן בבגד יש שני ספיקות לטהר שמא הבגד אחרון וכו':

ומה שכתב שהבגד ממנ"פ טמא שאם הבגד אחרון טימא הבגד את האדם ואדם את המים והמים את הבגד דמדרבנן משקים מטמאים כלי, הלא אין גזירת כלי שנטמא במשקין אלא לתרומה, ומי יימר דבכהנת עסקינן, גם אפשר דהמים שעל האדם לא חשובים משקים שלא נתלשו לרצון, דמה צריך שיהי' המים עליו לאחר טבילה, כהא דמכשירין פ"ד משנה ה' המטביל את הכלים המים העולים ברגליו אינם בכי יתן עיי"ש, וכיון דחשיב שלא לרצון לא חשיב משקה כבריש חביות עיי"ש: אך זה באם הי' רק בגד אחד, אבל לשון הש"ס שם נדה שאין לה "בגדים" להחליף טובלת בבגדי', וכיון דיש עכ"פ שני בגדים, הרי הנטבלים ג' האדם ושני בגדים. ולא נשאר טהור רק האחרון והוי בכל אחד מהג' שני צדדים לאיסור שמא הוא הראשון או האמצעי ונטמא באחרון, ואם תאמר דהוי נמי צד להיתר שמא עלו בבת אחת עכ"פ הוי ספק שקול וברה"י עכ"פ יהי' טמא, וקושייתו דמר טובה לפי דברי הכ"מ): (הגה"ה מ"מ יש ליישב שתוציא גופה תחילה ויטבול שנית ונראה כמיקר ויהי' הספק רק בשני בגדים ויהי' טהורין משום רוב להתיר כדברי תוס' הנ"ל, מ"מ דוחק לומר כן דהו"ל לפרושי דווקא שאין יותר משני בגדים ותוציא גופה תחילה ע"כ הגה"ה)אך בעיקר דברי הכ"מ שלמד מתוספתא לפי נוסחת התוספתא שלפנינו וטהור בעלייתו אין ראי' דאזב קאי ולא אמשכב, והיינו דכל זמן שהוא בתוך המקוה הוא דורס ע"ג משכב ומושב שנטמא מזב קודם שטבל כל גופי', ואולי הי' להכ"מ גירסא אחרת:

איברא דקשה לי טובא על הכ"מ מהא דנדרים (ע"ו:) אין בעלמא דרשו קו"ח ושאני הכא דאמר קרא אישה יקימנו ואישה יפירנו כל שבא לכלל הקם בא לכלל הפר שאינו בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר, וכתב הר"ן ז"ל ומקשו מה מהדרי לי' רבנן מקוה יוכיח הלא אינהו גופייהו מודים דדרשו קו"ח אלא דקרא דרשו ואיכא למימר דהכי אמרי לי' לא תדחוק נפשך למדחי דרשה דידן משום קו"ח דידך דבמקוה נמי איכא קו"ח ואתא קרא ואפקי' דכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב] הלל אומר אפי' הם בתוך המים וכו' יעיי"ש, ומבואר דאי לאו קרא הי' זה קו"ח שלא יטמא כשהוא בתוך המקוה, ואי אינו מטהר בתוך המקוה עד שיעלה מן המקוה, איך נלמד מזה שלא יטמא כשהוא בתוך המקוה, וע"כ נטמא בתוך המקוה, וכשיעלה יצטרך הערב שמש, ולא אתי קרא לסתור הקו"ח כלל, וכי איכא למימר כשטבל ועלה שלא יקבל טומאה אח"כ כסיפא דברייתא דמייתי שם, רק דהתם מייתי לענין דיטבילו לכשיטמא יטהר, ולפי המסקנא דלא חיילין יהי' הקו"ח שלא יקבל טומאה אח"כ, וזה לא נוכל ללמוד מקרא להיפוך, דקרא קאמר שמקבל טומאה בתוך המקוה, וע"ז ליכא קו"ח להיפוך: ועיקר דינו של הכ"מ ג"כ תימה גדול דקרא כתיב ורחץ במים הרחיצה מטהר לא העלי', ובאמת לשון הש"ס טבל "ועלה" אוכל במעשר משמע שהעלי' מטהר, אך הוא גופי' טעמא בעי, ואם נאמר שהי' מקובל בידם הלמ"מ, אפשר לא נתקבל אלא באדם, ע"כ לא מצינו בגמ' לשון ועלה אלא באדם, ומיושב קושייתו דמר, שבאמת האדם עולה תחילה ולא נטמא בבגד, שהבגד נטהר גם בעודו תוך המקוה, אך דברי הכ"מ מתוספתא אם נאמר שהי' לו גירסא אחרת, וכן הרמב"ם שם משמע שגם הבגד לא נטהר רק בעלי', ואיך שיהי' קשה טובא מהא דנדרים דשם מוכח שגם האדם נטהר תוך המקוה:

ובשבת ל"ה) בתוס' ד"ה כדי שירד ויעלה פשיטא למהרש"ל ומהרש"א שא"צ לעלות מן המקוה ביום ואם טבל ביום ועלה בלילה סליק לי' הערב שמש, ואם לא נטהר עד שעלה ותחילת לילה עדיין טמא הוא למה לא יצטרך הערב שמש שנית, ואם היינו אומרים דכך הלכה דכיון שהי' הערב שמש אחר טבילה שפיר דמי אף שהעריב שמשו קודם עלי', הי' מיושב הא דנדרים, דקרא כתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב בזה נאמר קו"ח ומה טמא תחילה נטהר בטבילה לחודי' אף בלא עלי' לענין שלא יצטרך לטומאה שעדיין עליו בתחילת הלילה הערב שמש קו"ח שלא יטמא בתוך המקוה טומאה גמורה שיצטרך עלי' הערב שמש, אך גוף הענין זר מאד שיעלה הערב שמש קודם שנטהר במקוה: עוד נראה משמעות שטהור בלא עלי' מהא דטובל במ' סאה מצומצמות אף דבעלייתו נחסר המקוה ממ' סאה, ואם תאמר דכיון שהי' כשירה קודם עלי' אף דבשעת עלי' נפסלה שפיר דמי דבתר מעיקרא אזלינן תפשוט בעיא דר' יוחנן שבת (צ"ט) בור תשעה ועקר חוליא והשלימה לעשרה דלמא בתר בסוף אזלינן ועיין תוס' שם (ח'.) ד"ה רחבה דס"ל לאביי לעולם לא חשיב עקירה ולא הנחה כשהוא בבת אחת וה"נ לא יחשב עלי' ממקוה כשהוא בבת אחת: הדוש"ת הק' אברהם סימן עג. ב"ה יום ג' שמות עת"ר לפ"ק. שלום לכבוד הרב הצדיק תורתו ותפילתו אומנותו כקש"ת מו"ה מנחם מענדיל שליט"א אבד"ק פילטץ. א) דבר שאלתו שאלת חכמה בנמצא לאחר תמיד של בין הערבים כבש אחד ממוספין פסול אם יקריב משום עשה דרבים דוחה עשה דהשלמה, או חצי מצוה אינו דוחה: ב) תשובה. הנה סוף עירובין גבי הניתנין במתן אחת שנתערבו במתן ארבע הקשו בתוס' דליתי עשה דמתן ארבע ולידחי לאו דבל תוסיף, ואף דאינו רק חצי מצוה ועוד פחות מזה כיון דכיפר במתן אחת, הנה דחצי מצוה דוחה:

ג) אך יש לחלק דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית שדוחה בזמן דאיכא תכלת דעמרא הוא, ובסדין אי אפשר בלא כלאים, הנה דחצי מצוה דוחה, דלבן הא אפשר במינו, ותכלת אינו מעכב את הלבן, ותכלת לבד חצי מצוה, ולשון ספרא והי' לכם לציצית מלמד ששתיהן מצוה אחת, וא"כ התכלת חצי מצוה ודוחה, אבל לענין עשה דרבים דמסברא, יש לומר חצי מצוה דרבים אינה חמורה יותר ממצוה שלימה דיחיד: ד) אך הנה בתוס' יבמות (ד'.) דמאשת אח לא מצי למילף שדוחה ל"ת שיש בה כרת, דשאני אשת אח דמצוותה בכך, שאי אפשר למצוות יבום להתקיים אלא באשת אח, אבל כלאים בציצית אפשר לתכלת להתקיים בשל צמר, וכן וגלח כל שערו דמצורע אפשר לגילוח להתקיים בשאר שערות, ואף דכתיב כל, חשיב כל, כמו כל מלאכה דהיינו כל מלאכות שאין דוחות שבת, יעיי"ש, ואף דמצורע שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום, אם לא ידחה יתקיים המצוה בשאר שערות ולא יעכב שער הראש את שאר שערות הואיל ששער הראש לא יהי' חיוב לגלחו ולפי זה גם גילוח דמצורע שדוחה, ג"כ חצי מצוה, דאין לומר שכל מצוות גילוח דוחה, שאם לא יגלח שער הראש לא יתקיים מצוות גילוח כלל, שהרי אם לא ידחה לא יעכב:

ה) אך לפי זה נוכל ללמוד חצי מצוה דרבים ידחה מצוה שלימה דיחיד, שהרי מצורע כהן מגלח זקנו אף שגילוח זקנו דכהן עשה ול"ת ולא גמרינן מיני' לשאר דברים, דמה לעשה דכהן שאינו שוה בכל כדאיתא בנזיר (נ"ח:) ו) והנה חצי עשה השוה בכל דוחה עשה שאינו שוה בכל [ויותר מזה דאפי' איכא בהדי עשה שאינו שוה בכל ל"ח ג"כ דחי] ובמקום אחר בארתי הטעם מה שעשה השוה בכל חמור מאינו שוה בכל, ע"פ הדין דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, אף דמי שמחוייב בדבר ויצא מוציא משום ערבות, היינו דעל מצוה שאינו מחוייב אינו ערב ג"כ, וחשיב עשה השוה בכל לגבי אינו שוה בכל כעשה דרבים לגבי עשה דיחיד, דעל עשה השוה בכל הכל ערבים עלי', ועל עשה שאינו שוה בכל אין אותם שאין המצוה נוהג בהם ערבים עלי', ע"כ חשיב כמו עשה דרבים לגבי עשה דיחיד, וא"כ כ"ש דחצי עשה דרבים ממש דוחה לעשה שלימה דיחיד: ז) ואפי' בלא ביאורי זה, הא חזינן דחצי מצוה חמורה דוחה למצוה שלימה קלה, ה"ה לחצי מצוה דרבים דוחה לכל המצוה דיחיד: ח) ואין לומר דאינו שוה בכל לגבי שוה בכל קיל יותר מדיחיד לגבי רבים, דהא דוחה נמי לעשה ול"ת דגילוח נזיר משום דנזיר ישנו בשאלה, ולכאורה איכא למילף שבכל מקום ידחה עשה לל"ת ועשה, דכי פרכת מה לנזיר שישנו בשאלה, תאמר כהן יוכיח, וכי פרכת מה לכהן שאינו שוה בכל, תאמר נזיר יוכיח, וע"כ צ"ל דאיכא למיפרך מה להני שיש בהם צד קל, ממילא ביחיד לגבי רבים דקיל ג"כ נוכל למילף במה הצד, וכיון (דהתם אף חצי מצוה דוחה נלמד לכל חמור לגבי קל שאף חצי מצוה דוחה:

ט) ובדברי התוס' עירובין דעשה דמתן ד' ידחה ללאו דבל תוסיף וכ"כ רש"י שם, מהר"ל בגור ארי' שם חלק ע"ז הואיל אם נתן מתנה אחת כיפר, והיינו דשאר מתנות חשובים כמו שירי מצוה ואינם דוחין, ולפענ"ד נראין דברי רש"י ותוס', והוא מסוגיא דזבחים (ל"ח:) מימרא דר"פ דאחר מתנה ראשונה יתר מתנות כתחילתו ולא כשירים לבד שאינם מתירים ולא מכפרים עייש"ה, מבואר דלאו שירי מצוה רק עיקר מצוה: כ"ד הדו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן עד. ב"ה יום ד' י"ב ניסן תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול מעוז ומגדול בקי בחדרי תורה מו"ה יואב יהושע נ"י. אשר הוקשה לכת"ר בהא דמשני רבא בפסחים פ"ד: דאי אפשר בגומרתא משום הפסד קדשים, והלוא סופו לאיבוד ומאי שנא מתרומה דבסופו לאיבוד מותר לשורפה אף דאסור התוס' כתבו כן באפשר] מדאורייתא לשורפה מ"מ בסופו לאיבוד שרי: תשובה.

ברורן של דברים דבתרומה חמור לטמאותה מלשורפה, שהרי בתוס' נסתפקו דאפשר לשורפה מה"ת מותר, ודווקא לטמאותה אסור מה"ת, והיינו דאיסור לטמא תרומה אפילו אינו מפסידה על ידי הטומאה כמבואר בתוס' חולין (ע"ב.) דאי טומאה בלועה הי' מטמא הי' אסור לאכול תרומה בעוד הטומאה במעיו משום דאסור לטמאה, הנה דאף שאין התרומה נפסדת כלל והיא מתעכלת במעיו בטומאה בהיתר ועיין פרק יוד דתרומות משנה ב', מ"מ הטומאה אסורה, ועל כן ס"ל לר' יוסי דאף דסופה לאיבוד אסור אבל להפסיד אין איסור בסופו להפסד, אבל בקדשים נהפוך הוא טומאה קל משריפה, תדע דהא בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים דמותר לעשות מפסול טמא ומשום דהולך לאיבוד, ואילו פסולו בדם ובבעלים טעון עיבור צורה מדאורייתא ואינו יכול לשורפה קודם אף שהולך לאיבוד, והיינו משום דבשריפה איכא לאו דלא תעשון כן לה' אלקיכם, ואפי' בעצי הקדש יש בשריפתן לאו דלא תעשון כל שכן בקדושת הגוף, ולאו דלא תעשון אף במה שהולך לאיבוד כמפורש במס' ע"ז (י"ג) בקדשים בזמן הזה ולשויא גיסטרא אמר קרא לא תעשון, ולהטיל מום מפורש שם שאינו רק מדרבנן משום דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי', ובעל מום כמו טומאה כדאיתא ריש פרק י"ב דמנחות (ק"א.) ועל כן אסור לשרוף קדשים אף במקום שהולך לאיבוד אף דלטמא שרי:

ובזה ישבתי קושיית התוס' פסחים (ט"ו.) ד"ה וולד לפירוש הקונטרס דפירש כלי שנטמא במשקין, הא בכהאי גוונא אינו נשרף אלא בעיבור צורה, וא"כ מה ראי' משם הלא נותר אפי' טהור גמור מותר לשרוף עם הטומאה, ולפמ"ש ניחא דבאמת קדשים שנטמאו אפי' בטומאה קלה שבקלות מהראוי הי' מה"ת לשורפו לאלתר משום שסופו להיות נותר, אך דיש בו לאו דלא תעשון, אך כששורפו עם הטמא ובטומאה לית בי' לאו דלא תעשון, ובשעה שנשרף כבר נטמא ולית בי' לאו דלא תעשון ומותר לשורפו לאלתר, ובעלמא אסור מדרבנן לטמא כדי לשורפו לאלתר דלמה זה, בשלמא לשורפו יחד עם טמא דאורייתא משום דאיכא הפסד עצים עכ"פ שלא יצטרכו שתי הסקות: ואשר הוקשה לו בחולין (י"א) דמדחה הראי' דאזלינן בתר רובא מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ודחי בגומרתא, והקשה לכת"ר הא מבואר בתוס' פסחים (פ"ה) דבגומרתא אסור מה"ת משום הפסד קדשים: לא קשיא דלפי סברא דהשתא דלא אזלינן בתר רובא ואסור לאכול עד יפתח הגלגולת ע"י גומרתא ואם לא יותר לו הגומרתא לא הי' הפסח ראוי לאכילה בשעת הקרבה ופסול, א"כ פסח פסול הוא שורף, ודומה להא דכתבו התוס' עירובין (ל"א:) ובחי' הר"ן ב"מ (נ"ז:) בהא דבונין בחול ואח"כ מקדישין ומתחלל הקדש על הבנין אף דאינו מתחלל ע"ג קרקע, משום שאם לא יהי' ראוי לחלל יהי' מוכרח לסתור הבית ויהי' עומד לתלוש, וה"נ בנ"ד, וכ"ש הוא, כיון שכל הכשר הפסח על ידי הגומרתא איך נחשבנו כשורף קודש כשר כיון דכל מה שהוא קודש כשר הוא מכח השריפה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן עה. ב"ה יום א' ב"ב במחובר רנ"ת פק"ק סאכטשאב שאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המפורסם החריף העצום מו"ה יעקב נ"י ויזרח האבד"ק הרומליב.