שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 30

אך י"ל עפ"י הסוגיא דרפ"ק דעירובין במקצת קורה למעלה מעשרים אף אם ינטל מה שלמעלה יהי' חצי שלמטה ניטלת ברוח, ע"כ נעשית שפודין של מתכת עיי"ש דאפי' למאן דאסר הוא רק משום גזירה, אבל מעיקר הדין כשר החצי' שלמטה לבד, כיון שיש לו חיזוק ע"י שלמעלה, ויש לעיין מהא דפ"ב הנ"ל בטח טיט דכיון דבאפי נפשי' לא מצי קאי לאו כלום הוא, ואפשר לחלק דבין חצי' שלמעלה בין שלמטה קורה אחת היא, משא"כ טח בטיט בפני הכותל דכותל של אבנים או עץ וטיט תרי מילי נינהו לא מהני כותל להחשיבו לטיט: והנה לפי זה כיון דעור הדפנות שבפנים עם העור שבחוץ הכל אחד כשדבוקין מהני דפנות שמבפנים לעור שמבחוץ, שיחשוב העור שבחוץ לבד בית ואין כאן חציצה רק בין הקלף והבית שבזה נראה דלא איכפת לן בחציצה: ועוד י"ל לפי מה דאיתא בשלהי ע"ז גבי מאני דקוניא דהיינו כלי חרס המחופים באבר דבתר ציפוי אזלינן ובעי טבילה, ועיי"ש בר"ן דיש אומרים בעי ציפוי מבפנים ומבחוץ, ומ"מ במצפה מכל הצדדים בתר ציפוי אזלינן. ובשלהי חגיגה דבטל גוף הכלי לגבי הציפוי בין לקולא בין לחומרא, ה"נ בטל הסיד שבאמצע לגבי העור וחשיב כאילו הי' כולו עור: אך יש לעיין מהא דכתבו התוס' בע"ז שם דמחופין רק מבחוץ א"צ טבילה משום שאין משתמשין דרך המתכת, וכלי סעודה האמורין בפרשה היינו במקום שמשתמשין, ואי חשיב כאילו כולו של מתכת הרי משתמש במקום המתכת: אך נראה דלעולם גם מה שבפנים חשיב כמו הציפוי כמשמעות. הש"ס שלהי חגיגה אפי' בכלי מסמים נמי בטלי עיי"ש, אך סברת התוס' הנ"ל עפ"י דבריהם בעירובין (יו"ד:) גבי עומד מרובה על הפרוץ דאף דמיעוט הפרוץ מצטרף לטפח, הרי דנחשב כאילו כולו עומד, מ"מ אם הטומאה או הכלי תחת הפרוץ לבד טהור, הרי דאף דמיעוט הפרוץ בטל לגבי רוב העומד.

מ"מ כשדנין על הפרוץ לבד דיינינן לי' כפרוץ ה"נ כשמשתמש בעץ לבד אף דבטל לגבי הציפוי דיינינן לי' כעץ, זה סברת התוס' ודו"ק היטב וא"כ בנ"ד שדנין על הבית כולו חשיב כולו עור ולא הוי חציצה: ע"כ נ"ל אם הוא כמו שציירתי שבלעדי הסיד יעמוד הבית על עמדו כשר, אך יען שהוא שאלה חמורה מאד שנוגע לאיזה מאות אנשים חשש ביטול מצוות תפילין וברכות לבטלה באיסור כל ימי חייו ואין ההיתר ברור כל כך רק תלוי בשיקול הדעת, איני רוצה לסמוך עלי בלתי הסכמת גדול אחד, ואז אהי' סניף להתיר: נשתהה המכתב וראיתי כי יש עוד היתר, ומחמת הבי דואר לא אוכל לבאר ההיתר שיש עוד בזה ואם יש הפסד מרובה בהמתין על הסכמת גדול יוכל להתיר בעצמו אם ירצה אך אם אפשר לשאול עוד אחד מה טוב: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן עא להנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה יום ג' קרח תרס"ד לפ"ק פה אטוואצק. כבוד הרב הגדול החו"ב מעוז ומגדול מגזע היוחסין מו"ה שמואל נ"י האבד"ק ווענגראווע. מ"ש ליישב הראי' מבוזקין מלח דמקשה אי מבטל מוסיף אבנין ואי לא מבטל הוי חציצה אף דמלח לא חזי למזבח, וראי' מהא דסוכה (מ"ט) גבי והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר הרי דמלח לא חזי למזבח, ואני דחיתי דלעולם כשר למזבח, אך משום דאי מבטל לי' חייב משום בונה כמפורש בתוס' שבת (מ"ד), ועל זה כתב מעלתו דבעירובין מבואר דבמבטל לי' שרי במקדש: ליתי' דנהי דכך הי' מוכרחין לומר לס"ד, אבל למסקנא הא מיירי בלא מבטל לי' ומ"מ במדינה אסור בלא שינוי ובמקדש מותר בזה בלא שינוי ועיין במהרש"א שם, אבל במבטל לי' דמפורש בתוס' שחייב ע"כ במקדש נמי אסור, וכן משמע במשנה עצמה מדתני התירא בלא מבטל משמע דבמבטל אסור:

עוד כתבתי דוודאי לא מבטל דלמחר יקחהו ויתקנו המזבח בסיד כראוי, וכתב מעלתו דא"כ הי' מבטלים אותו והי' מניחים אותו כך עד שיפול מעצמו, זה אינו תשובה מכמה טעמים, שאם הי' מבטלים תחילה אף שלמחר ימלך ויקחהו לא יופסל בזה למפרע ושוב בודאי יקחהו ולא בטל כלל, וזה מוכח מסוכה ל"ג דלר' יהודה אין תקנה לאוגדו ביו"ט. ולמה, הלא בידו להתירו למחר ולא הוי קשר של קיימא, וכשקושרו ליום אחד אף לכתחילה מותר, אלא ודאי הא ליתא, שאם מתחילה לא הי' כוונתו לבטלה אף אם למחר לא יתירהו לא יחשב בשביל זה קשר של קיימא למפרע, וא"כ בודאי לא יתירהו. דלמה לו להתירו, וה"נ בנ"ד להיפוך, אם בתחילה יבטלהו לא בשביל מה שיקחהו אחר כך יתבטל הביטול למפרע, וא"כ בודאי יקחהו כדי שיהי' המזבח כראוי ושוב לא הוי ביטול. ועוד דטוב שיתבטל העבודה יום אחד משיהי' המזבח שלא בהידור לעולם, ומ"ש כשיפול יתקנהו, אם הי' ברור שיפול מעצמו נראה דלא חשיב ביטול כמפורש שלהי שבת ברש"י דלא מבטל לי' דמנתק כשיבש, הנה דבעומד ליפול מעצמו לא חשיב ביטול, אך דבר זה תלוי באשלי רברבי אין כאן מקומו: מ"ש מעלתו, על מה שהבאתי ראי' שעפר הוכשר מתוס', שלא ידע מה הוסיפו תוס' על הגמ' וי"ל דטעם שישימו עפר מכל צד כשר ג"כ משום דאינו חוצץ, למה ידבר דברים כאלה דאטו משום שאינו חוצץ יחשב מה שאינו ראוי למזבח גופו של מזבח שיחשב המזבח מרובע מכח זה, ובודאי מדחשיב המזבח מרובע מכח העפר מוכח דעפר כשר למזבח ואי' מבטל לי' דמפורש בגמ' דנחשב מכלל הבנין לא שייך חציצה דהוא עצמו מזבח כשר ולעולם כשהוא פסול יש לומר שחוצץ ג"כ, ומ"ש עוד ובלא"ה י"ל כו' א"צ תשובה, והרשב"א יבמות אין ענין לכאן:

ומה שכתבתי דמטובלין סתומים אין ראי' דבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה, וכתב כבודו דהרע"ב והר"ש כתב משום שאינו מקפיד, מ"ש בשם הרע"ב אמת הוא, אך מ"ש כן בשם הר"ש ליתי', והר"ש בעל התוס', והתוס' כתבו בהדיא בחולין (ע"ג.) ד"ה מטביל דידות כלים שעתיד לקוצצן חשיב מקפיד, וטעם בית הסתרים דכלים דלא חיישינן לחציצה יש לומר משום דהא דפסול חציצה בית הסתרים כתבו תוס' קידושין משום דכתיב כל בשרו משמע אפי' בית הסתרים והא לא כתיב רק באדם, וכלים מאדם לא ילפינן להחמיר דטבילת אדם חמיר דבעי מ' סאה, מ"מ נראין דברי הרע"ב דבכלים הא לא כתיב מיעוטא רק מאדם ילפינן, וא"כ דיו כאדם ובעי ראוי לבילה עכ"פ: אך באמת תירוץ הר"ש בהא דידות הכלים לר"מ חשיב בית הסתרים תמוה דמפורש בחולין טעמא דר"מ משום דכחתוך דמי, ושם מפורש דהיכי דכחתוך דמי לא חשיב בית הסתרים: ובעיקר הקושיא דחשיב חציצה בחידושיי כתבתי תרוצים נכונים, אמנם בתפילין ואינך ודאי חשיב אינו מקפיד אך כשמוציאם לפעמים הרי מפורש בפוסקים דכל שלפעמים מקפיד עליהם חשיב מקפיד, והא דידות הכלים ג"כ חשיב מקפיד כמפורש בתוס' כנ"ל, והקושיא יש לה תירוצים אחרים כמ"ש בחי': ובאמת הקושיא מבעל גבעת פינחס לפענ"ד אין לה מקום, דכל טבילה היא שטובל כדרכו ומה שאינו נכנס בו המים כשטובל כדרכו אף חציצה לא פסלה כמ"ש בתוספי רא"ש נדה (ס"ו:) גבי בית הסתרים וז"ל מיהו ראוי לביאת מים בעינן כיון שלפעמים נכנס בו המים, מבואר דבמקום שלעולם אין נכנס בו המים לא פסלה חציצה, וה"נ בכלים שלעולם סתומים ולעולם אין נכנס מים בפנים לא פסלה חציצה, כן נ"ל פשוט:

ומ"ש משום בליעה, וכתב דברי רמב"ם דלא אמרינן בליעה רק הבלוע בתוך הבע"ח, מי לא ידע בזה, וע"כ כתבתי דברי מרדכי בשערות דאף שהשערות אינם חיים כיון שאשה זו לעולם כך חשיב בליעה, ה"נ בכלים שלעולם סתומים, ומ"ש מהמג"א דווקא שנעשה ממילא, זה רק באדם שתחילה לא הי' בלוע רק ע"י מעשיו נעשה בלוע, אבל בנ"ד בלא מעשיו לא הי' כלי כלל: ומה שהקשה ממנורת בית חשמונאי ונפלאתי דבין ברזל בין בעץ כשרים למנורה, והרי השמן נוגע בגופה של מנורה, וכתב מעלתו דהבעץ הי' צפוי שאינו עומד היינו שהבעץ הי' בפני עצמו והמנורה הי' הברזל לבד, מנין לו זה שהי' צפוי שאינו עומד כדי להקשות, ועוי"ל דאף את"ל בצפוי שאינו עומד לא קשיא, שהרי הגט פשוט כתב בטעם דביטל לעולם אינו חוצץ משום שנעשה אחד, ואני אומר דאף שנעשין אחד מ"מ חוצץ הפסול, ועיין לקמן בזה, אך בשניהם כשרים ונעשין אחד הרי כולה מנורה אחת כשירה ואין מקום שנאמר דחוצץ: ומ"ש עוד דהא לר"פ רבי פוסל בשל בעץ. למה יכתוב שלא בהשגחה, דלרבי דפוסל בשל בעץ הא פוסל בכל מיני מתכות לבד מזהב וכסף כמפורש בסוגיא, ומפורש יותר ברשב"א שם עיי"ש, ובוודאי ברזל פסול יותר מבעץ שברזל בזול הרבה יותר מבעץ, וכן מוכח מיני' ובי' מדחפום בבעץ מכלל שבעץ חשיב יותר:

אך מה שמנורת בית חשמונאי הי' בברזל ובעץ וקשה לר"פ אליבא דרבי, נ"ל משום דבפרק החליל אמרינן דמאן דמכשיר כלי שרת של עץ סובר עיקר שירה בכלי ויליף מאבוב דמשה, ואידך ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר, וע"כ י"ל לר"פ דעיקר שירה בכלי, ובימי חשמונאי שהי' עניים ולא הי' אפשר לעשות של כסף [ועיין פסחים (ל':) דלא אפשר לי'] הוי לדידהו לא אפשר, ונוכל ללמוד מאבוב דמשה דאפי' של עץ כשר כ"ש מתכות, ועיין מנחות (מ"ה.) גבי כבשים דכי יש לו שבעה מעכבין זה את זה וכי אין לו מה שיש לו יקריב. וה"נ כיוצא בו כשיש להם לעשות כסף כסף מעכב, וכשאין להם אינו מעכב וילפינן מאבוב דמשה: ובענין הראי' ברורה שהבאתי מהא דר"ה דקדחו בזכרותו ותקע בו יצא פשיטא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל מבואר דאי מב"מ חוצץ ה"נ חוצץ אף דוודאי מבטל לי', שאם הי' דעתו להוציאו קדיחה זו למה לי', ומעלתו כתב בזה דפים ארוכים ורחבים ועל ראי' זו לא ראיתי שום תשובה ומה שהביא כבודו ראי' מירושלמי דיומא בהא דנשתיק של עור דפריך והלא חוצץ ומשני שקובעו במסמרים, אדרבה משם מבואר דווקא קובעו במסמרים אבל ביטול לבד עדיין חוצץ: אך באמת לפענ"ד אפי' קובעו במסמרים שנעשה דבר אחד לגמרי עדיין חוצץ הפסול על הכשר: (הגה"ה ויש להביא ראי' לזה משלהי ר"ה גבי תשר"ת דמקשה הש"ס ודילמא גנוחי הוה ומפסקי תרועה וכו' ואף דשברים תרועה בנשימה אחת עבדינן להו להרמב"ן ורוב הפוסקים והרי השברים ותרועה אחת הם ואעפי"כ התרועה מפסקת וחוצצת בין שברים לתקיעה, ה"נ אף שמבטל לי' ואחת היא חוצץ הפסול בין הפרשיות ובין הבית, ואמנם שבחי' הרמב"ן כתב בדעת ירושלמי דכשעושה השברים תרועה בנשימה אחת לא חשיב הפסק ופליג אהש"ס דידן, מ"מ לדעת הש"ס דידן דכהאי גוונא חשיב הפסק, ה"נ אף שהפסול אחת עם הכשר מ"מ הפסול חוצץ.

ע"כ הגה"ה) אך הא דנשתיק ענין אחר, דהנה בסנהדרין (פ"א:) הגונב את הקסוה, ובגמ' מה קסוה כלי שרת וכן הוא אומר ואת קשות הנסך, וברש"י פ' תרומה קשותיו אלו הקנים שיש להם חלל וכל דבר שיש לו חלל קרוי קסוה בלשון ערבי אין חומש שמות תח"י], והנה מדקרי התנא כלי שרת בלשון קסוה מבואר דענין כלי שרת ביש לו תוך דווקא, וכן במנחות (ע"ח:) דלית לי' תוך לא מקדש (ומה דקרי לי' תנא קסוה גבי גניבה דווקא הוא ענין נפלא אין כאן מקומו לבאר זה, וא"כ כל כהן שאוחז ביד המחתה הא היד אין לו תוך וחוצץ היד בין הכלי שרת שיש לו תוך, ולרבה ושמואל ור"י גם מין במינו חוצץ, וצ"ל כמו לענין טומאה הנוגע ביד הכלי כנגע בכלי, ה"נ כהן האוחז ביד הכלי שרת כאוחז בכלי שרת, ובפרק כ' דכלים משנה ג' מקל שעשאו יד לקורדום חיבור לטמא, ואף דמקל פשוטי כלי עץ, מ"מ מטמא מתורת יד לכלי מתכת, ה"נ אף דנשתיק של עור האוחז בנשתיק שנעשה יד לכלי שרת כאוחז בכלי שרת עצמו, ואף דלענין ידות הטומאה מקל שעשאו יד לקורדום חיבור בשעת מלאכה, ואף שלא קבעו במסמרים, ולאחר מלאכה עשוי לזורקו בין גרוטאות, בהא ודאי יש לחלק בין טומאה דיד עראי ג"כ חשיב יד, משא"כ במידי דמצוה וכלי שרת דקדושה דבעינן קביעות דווקא: וכ"ז לפלפולא אבל א"צ לפלפול הזה שכבר ישבו התוס' בעצמם במה שכתבו שכיון שנעשה יד למחתה בטל היד למחתה, וזה ביד דבטל למחתה, אבל בעלמא אף דמבטל לי' לעולם והוי חיבור, מ"מ חוצץ הפסול, ואפשר דטעם התוס' ביד דבטל למחתה ג"כ כמ"ש דמדמינן לטומאה, אך כתבו הטעם משום דבטל, לומר דאף דמקרא יליף בטומאה זה טעם הכתוב משום דבטל היד לכלי, וכיון דבטעמא תליא מילתא ילפינן מינה לקדושה, ואין להאריך בזה עוד, אך זאת ברור אצלי דאף דמבטל לי' לגמרי עדיין חוצץ:

אך בנידון דידן כבר כתבתי דאין חציצה פוסל בין פרשיות לבתים, ומ"ש מהמרדכי דחשוב כמו בית חיצון אינו רואה את האויר, הנה הסברא רחוקה מאוד, וכפי העולה בזכרוני המרדכי בעצמו בתוך דבריו חזר בו וכתב דלא מקרי אינו רואה האויר אא"כ הוסיף בית חמישי, ועוד דמפורש ברמב"ם פ"כ מהלכות כלים דטופל כלי והכלי צריך לטפילה יש על הטפילה תורת יד, וה"נ כיון שמשים בתוכו שיחזק הבית הוא העור החיצון ולא יפול, הרי מה שבתוכו תורת יד ואינו חוצץ כדברי תוס' יומא הנ"ל בנשתיק, באופן שמשום חציצה בין פרשיות לבתים אין חשש, אך כתבתי מחמת שהעור עליון של בתים דק מאד וסופו ליפול, והבאתי דברי חת"ס בעומד להיות שלא ע"י מעשה כ"ע מודים דלמה שעומד להיות דינו כאילו עכשיו הוא כך, וכבודו מחלק בין הא דחת"ס לנ"ד שאינו רק מחמת דקות העור ולא מחמת קלקול ואפשר שהוא כך, אך נ"ד גרוע הרבה מהא דחת"ס כי עור העליון דק כמו נייר ואם לא ותחבו בתוכם העור אין לבתים שום העמדה, ועברתי דרך ווארשא ושלחתי אחר אומן עושה בתים ואמר שלולי העור שבתוכם תיכף כשישימו הפרשיות שבתוכם יפלו הבתים, ופשוט שאין על אלו שם בתים מרובעות כלל כיון שאין לו העמדה בלתי העורות שבתוכן: הבאתי דברי הש"ס עירובין (פ"ב) טחו בטיט ואינו יכול לעמוד בפני עצמו לאו כלום הוא, וכבודו מייתי דברי תה"ד בלחי כהאי גווני מהני, אך הב"י כתב לפסול מחמת סוגיא הנ"ל, כעת נתיישבתי פירוש הגמ' באינו יכול לעמוד בפני עצמו לאו כלום, דהנה ענין מחיצה הוא למנוע רגל רבים כמ"ש התוס' כמה פעמים שבת ז' סוכ' ד'.

והנה טיט זה כיון שאין לו העמדה בלא המחיצה שסביביו, הנה טיט זה אינו מונע רגל רבים, שבלא המחיצה שסביביו יפול הטיט ויעברו הרבים, ועם המחיצה שסביביו לא יוכלו הרבים לעבור אף בלא הטיט, והרי הטיט הזה לענין מניעת רגל רבים מסייע שאין בו ממש, והשתא ניחא בלחי כהאי גווני שפיר מהני' דבלא הטיט לא הי' כאן מחיצת לחי כלל שפיר הוי מחיצה, ולפי זה אין מיחוש בנידון דידן: אך מטעם אחר יש לחוש, דהנה מחלוקת הראשונים ביור"ד סי' ק"כ בכלי של עץ וחשוקיו של ברזל אם צריך טבילה, דהר"מ סובר הלך אחר המעמיד וצריך טבילה, ודעת תוס' דאפי' למ"ד הולך אחר המעמיד כיון שאינו משתמש במקום מתכת א"צ טבילה, מ"מ מספקא להו אם הלכה שהולך אחר המעמיד, וכתב הב"י דהיא של מתכת וחשוקים של עץ טובלין ג"כ בלא ברכה. וביבמות (ק"ב:) בסנדל התפור בפשתן לשון שני של רש"י דאזלינן בתר המשיחה שתפרו בו הסנדל, עיי"ש, וה"נ ניזיל בתר העורות שבפנים המעמידים ואינם מעור אחד: ואמנם כי מעמיד סכך בדבר המקבל טומאה מבואר בר"ן ושאר פוסקים דאינו רק מדרבנן ויש פוסקים דכשר לגמרי, אך משם לאו ראי' שאם תפסול מעמיד הסכך בפסול לא תמצא סוכה כשירה, שכל סוכה קרקע עולם מעמידה ועפר פסול לסכך, וע"כ הכי אכשר רחמנא, ואי אפשר ללמוד ממנו לדבר אחר שאין למדין אפשר משאי אפשר, ומדרבנן גזרו ליש פוסקים אם הסכך מונח ממש על גבי דבר המקבל טומאה שמא יסככו בדבר המקבל טומאה, אך מה"ת אין נ"מ בין מונח ממש או לא. וכן בין מקבל טומאה בין עפר.

אך משום שסומכין על הפוסקים דבק משוי ג"כ עור אחד הוי מעמיד בעור אחד, ותוכל לומר בלשון ספק ספיקא שמא קי"ל דאין הכל הולך אחר המעמיד, ואת"ל הכל הולך אחר המעמיד שמא דבק משוי לי' עור אחד, או תאמר בלשון אחר דאי אפשר לעשות התפילין מעור אחד ממש אם לא שיעשה דק כנייר, ואז לא יהי' קיום על הבתים אם לא שישימו עורות בתוכם, ויהי' העמדה דלאו מעור אחד, ואעפי"כ אכשרה רחמנא והוי דומיא דסוכה כנ"ל אך בסיד חוצץ בין העורות נאמר שמא הלכה דבק משוי לי' חד, אך בסיד חוצץ ביניהם לאו אחד הם, ולשיטה זו דדבק משוי לי' חד אין לנו ראי' שהתורה הכשירה בתפילין מעמיד בלאו מעור אחד שהרי דבק משוי לי' חד, וא"כ תפילין אלו פסולים מספק שמא קי"ל דבק משוי לי' חד: מ"מ יש להכשיר מספק ספיקא שמא לא קי"ל הולך אחר המעמיד, ואת"ל קי"ל הולך אחר המעמיד שמא קי"ל דבק לא משוי לי' חד, וע"כ אכשרה רחמנא במעמיד באינו מעור אחד, אך שמעתי מכבר כי הבתים של שור א"צ לשום בתוכם שום עור ומתקיימים בעצמם, וא"כ אין ראי' לומר בהכי אכשרה רחמנא, וההיתר בבתים שעשוים מכבש או מעגל מספק ספיקא שמא אין הולכין אחר המעמיד, ואת"ל הלך אחר המעמיד שמא דבק משוי לי' חד, ובסיד חוצץ בין העורות הוי רק חד ספק שמא אין הולכין אחר המעמיד שאת"ל הולכין אחר המעמיד אין הכשר לתפילין אלו:

אך י"ל לפמ"ש לעיל במנורת חשמונאי שעשו בברזל וחפום בבעץ, ולר"פ אליבא דרבי דפוסל של מתכת [חוץ] מזהב וכסף ק' וכתבנו ליישב משום שהיו עניי' והוי לדידהו לא אפשר וילפינן מאבוב דמשה, לפי זה י"ל במצוות תפילין שהיא מצוה כוללת לעניים ועשירים בזמן אחד ולעניים הא לא אפשר בשל שור, ואי אפשר להכשיר תפילין לעניים ולא לעשירים, ומיגו דחשובים תפילין לעניים דהוי לדידהו לא אפשר, וילפינן מסוכה שאין הולכין בו אחר המעמיד משום דלא אפשר הויין נמי תפילין לעשירים, וא"כ בבתים אלו שסיד ביניהם יש ספק ספיקא שמא קי"ל דאין הולכין אחר המעמיד, ואת"ל הולכין אחר המעמיד שמא הלכה אין דבק מועיל, וכיון דלא אפשר נילף מסוכה שאין הולכין אחר המעמיד, מ"מ אין עושין ס"ס לכתחילה, ועוד למכור בתים שכשרים רק מספק ספיקא והקונה אינו יודע מאומה, וכל אדם רוצה לקיים מצוות תפילין בוודאי, לא הכשרים מספק ספיקא לבד, וידוע מה שהשיב הר"ן לריב"ש במגילה הכתובה בלשון לעז, חוששני בזה לאיסור אונאה: אך כפי הנראה ממכתב כבודו שאין הפסק סיד בין העורות הקרובים שבבית החיצון שהוא מעור אחד, אך שעורות אינם די להיותו חזק, ע"כ משימים עוד עורות ובין העורות יש סיד, ואם בעורות ראשונים נתחזק הבית להיותו קיים איזה זמן, א"כ מתכשר הבית בלא חציצה ולא איכפת לן שוב בסיד שבין העורות: אשר השגתי על ראיית חת"ס דמה שעומד ליעשות כך מאלי' לכולי עלמא חשיב כעשוי מעומד לטרוף, והשגתי דהתם הטעם משום דסופו לטרוף ולמות ואין כמוה חי', והשיב כבודו דמסוכנת נמי סופה למות וכשירה עכ"ד: