שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 29

ה"נ סמוך מיעוטא לפלגא, וכתב שראה כמה ראשונים ואחרונים סוברין דמהני ס"ס ספק אחד שקול ואחד אינו שקול, וע"כ יש לצרף הפוסקים דחלב פוטר דלא חשיב חזקת שלא ילדה דיש אחרת כנגדה, חזקת הוולד שבעל אמו לא הי' קדוש] עם הפוסקים דא"צ שיהי' הספיקות שקולין, ומה שהוכיח בשב שמעתתא מהא דנדה כיון דחזקת דמים מן האשה לא הוי ס"ס אף דאינו אלא רוב. שאני התם דמסייע חזקת האדם לרוב כמ"ש התוס' נדה (י"ח.) דה"מ ותו ליכא, ואדרבא מהתם יש להוכיח להיפוך מדלר"מ עומדת טמאה ובגמ' (י"ד:) ר"מ מטמא משום נדה מוכח דשכיח יותר הדור מי רגלים למקור ומ"מ באיש ואשה מטהר ר"מ והא את"ל מן האשה אין כאן ספק שקול ואעפי"כ הוי ספק ספיקא: מ"מ אינו ברור שמה שהתנה תחילה בשטר מכירה יחשב כאילו כוון לקנותם לצורך גוי עד שנאמר שדעת המקנה להקנות לדעת הערל הקונה שנחשב בעל המעות, האומנם כי בנדרים הרוצה שלא יתקיימו לו נדריו אומר כל שאדור יהי' בטלים ואם שכח ונדר דבריו בטלין מחמת תנאי ואף שבשעת הנדר כוון היפוך התנאי, אך הר"ן פרק אלו נדרים כתב בטעם התנאי דהוי נדר טעות שאם הי' נזכר התנאי לא הי' נודר, א"כ אין ראי' משם: שוב שאלתי לבעל הפרה ואמר שהיא מבכרת ודאי שמכיר בהשנים שאין לה רק שתי שנים, וא"כ לכל היותר אין כאן רק ספק אחד שמא כסף קונה וקנה הערל מהערל בכסף כנ"ל, ואף זה אינו ברור כיון שבשעת מעשה לא נתכוון כנ"ל והוי ס"ס לאיסור: ע"כ לדעתי חשיב ודאי בכור וחצירו של אדם קונה שלא מדעתו לא שייך כי אם במתנה ולא במכר דמי יימר דעכשיו ניחא לי' לקונה: אך מה שכתב בשם מחנה אפרים שהוא מטעם שליחות דמועיל שלא מדעת המשלח ומי שזוכה בשבילו, אינו נראה דבשליח הא איכא דעת שליח משא"כ בחצר (כאן כתוב שלא להעתיק]:

מ"ש ליישב הא דלא מהני דשלב"ל עם שבא לעולם ולא אמרינן מיגו משום דאפי' יחול לא עדיף מלר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אינו חל עד שיבא לעולם, ואז הדבר שבא לעולם בשעת הקנין כבר נקנה וליכא מיגו אח"כ מה תאמר במקנה גם הדשב"ל מעכשיו דבזה לר"מ אינו יכול לחזור ואעפי"כ לא מהני: דודו הדו"ש הק' אברהם. בפנקס נרשם שלא להעתיק אולי היתה כוונתו שלא לסמוך ע"ז להלכה] סימן סח. ב"ה יום ד' ויקרא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. אשר רצה ליישב דבריו דאפי' אמר לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו לא נגמר הקנין עד שיקחנה, וכן האומר פירות דקל כשיגדלו יהי' קנוים לך מעכשיו לא נגמר הקנין עד שיגדלו לדעת הסמ"ע דקי"ל כר' יוחנן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים שיורא הוי: לא דמי להדדי כלל, דמעכשיו ולאחר שלשים הלשונות סותרים זה את זה, שאם דעתו להקנות או לקדש מעכשיו למה לי' שאמר לאחר למד ע"כ [כדי לתרץ הלשונות] רב אמר ספק תנאה ספק חזרה שמואל אמר תנאה ר' יוחנן אמר שיורא אבל בדבר שלא בא לעולם אף אם דעתו מעכשיו לגמרי ע"כ צ"ל לכשאקחנה או בפירות לכשיגדלו שאם לא יקח מה מקנה לו: ותדע דהא בהא דקידושין (ס"ג) לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו הקשו תוס' מעכשיו למה הא למ"ד אדם מקנה דשלב"ל קונה אפי' בלא מעכשיו, ותירצו כדי אפי' נתקרע השטר יועיל, וא"כ אי אמרת דאפי' לכשאקחך מעכשיו הוי שיורא א"כ מעכשיו לא יועיל לענין זה כלל כיון דבשעת גמר אין כאן שטר, אלא ודאי כדכתיבנא:

וכן כתבו תוס' יבמות (צ"ג:) חילוק זה להדיא וכן בכתובות (פ"ב) אך בקידושין כתבו תוס' דסוגיא דקידושין כשמואל דאמר תנאה, וכפי הנראה תוס' דקידושין חולקים על תוס' יבמות וכתובות, אך לשיטת תוס' קידושין ודאי קי"ל כשמואל כיון דסוגיא דשמעתא כוותי' והיינו שיקול הדעת כמ"ש הרי"ף פרק שבועת הדיינין בפלוגתא דראב"י ורבנן, ואם באנו לפסוק כר' יוחנן צ"ל כשיטת תוס' ביבמות ובכתובות, ובאמת דבריהם מסתברים למאוד, וא"כ דברי כבודו ממנ"פ מופרכים, ובמהרש"א קידושין ראיתי שמשוה דבריהם שבקידושין ובכתובות, ולפי שיטתו דברי כבודו מופרכים בתרתי דקי"ל כשמואל מחמת סוגיא דקידושין ומחמת דבממון ודאי חוץ מעכשיו ממש, אך באמת לא ידעתי שום סברא בזה מ"ש עבד מ"ש שדה, אולי כוונת מהרש"א דווקא רב מודה לשמואל אבל לא ר' יוחנן, וגם זה לא ידעתי למה, אך אף א"כ קי"ל כשמואל כיון דסוגיא דשמעתא כוותי':

ודע דמה שכתבתי בתשובה הקודמת דיוקשה במעכשיו, לאו במעכשיו לבד קשה אלא אפי' בסתם לפמ"ש הר"ן נדרים (כ"ז:) דקנין סודר סתמא כמעכשיו כיון דלבתר הכי הדרא סודרא למרי', וכן הוא במהרא"י בפסקיו וברמ"א סי' קצ"ה ומשום דמסתמא הוא באופן המועיל מעכשיו, וא"כ אי אמרת דבלא מעכשיו לא אמרינן מיגו ולא קנה ובמעכשיו אמרינן מיגו וקנה, א"כ מסתמא הוי באופן המועיל במעכשיו, ודווקא למאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אף בלא מעכשיו אמרינן דכוונתו לאחר זמן יוכל לחזור בו, משא"כ לדידן בנ"ד דבלא מעכשיו לא קנה ובמעכשיו יקנה משום מיגו ודאי כוונתו מעכשיו, וא"ת דלאו כלהו אינשי דינא גמירי, ה"נ בקנין סודר לאו דינא גמירי דמשום דהדרא סודרא למרי' לא יקנה לאחר זמן אלא דאמדינן דעתי' שרצונו באופן המועיל ה"נ בזה, וא"כ במוכר פירות דקל סתם עם דבר שבא לעולם הדרא קושיא לדוכתי' דנימא מיגו, ולא שייך כלל דר' יוחנן דאמר שיורא כיון דלא אמר לכשיגדלו: מ"ש כבודו ליישב שיטת הרא"ה דא"צ בדיקת סכין לאחר שחיטה, והר"ן חולק מהא דצריך לבדוק לכתחילה אם הוא מומחה, וכתב כבודו ליישב לפי שיטת הב"ח או"ח סי' תל"ז דא"צ בדיקה רק במקום שצריך מעשה כגון בבית לומר שעשה מעשה ובדק או שעשה מעשה ולמד, אבל סכין שבדקו תחילה שוב א"צ שום מעשה דבריו נכונים מאד, ובאמת קשה על הב"ח מרוב פוסקים שחולקים על הרא"ה בסכין וכן מהראי' שהביאו מהא דנדה שהגיעה לכלל שנותי' צריכה בדיקה: דבר המים שלנו לערב ברובו וכשיחסר לערב עוד אין נכון כלל ומחיתי בהם מעשות זאת: דו"ז הדו"ש הק' אברהם. סימן סט. להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה יום א' יו"ד למטמונים תרנח"ל פה סאכטשאב. יקרתו הגיעני.

מ"ש ליישב דבריו דאפי' במעכשיו מ"מ בדשלב"ל ממש לא מהני עד שיבא לעולם ואם נקרע השטר קודם לא מהני וכן אם חזר בו, ליתא, דריטב"א לא אמר רק שמועיל חזרה, אבל אם לא חזר אף שנקרע השטר קנה ותדע דהא הריטב"א כתב בהא דקודם שבאו לעולם יכול לחזור אפי' במעכשיו, מבואר דאפי' במעכשיו מ"מ אם לא חזר בו קנה, ואי במעכשיו לא חל הקנין עכשיו איך יחול לאחר זמן. ודומה להא דבכורות דאפי' לרב דאמר הפודה בנו בתוך שלשים שיפדה לאחר ל' קנה מ"מ אם אמר מעכשיו אינו פדוי אף אח"כ, אלא ודאי במעכשיו חל מעכשיו, וע"כ אפילו נקרע השטר קנה, אך דמכל מקום אם חזר בו בטל הקנין למפרע, וכן הוא שיטת התוס' אפי' בלכשאקחנה קנוי' מעכשיו דנקרע השטר קנה מ"מ חזרה מהני, וכמו כן שיטת הריטב"א בדשלב"ל ממש, וכן דעת הנמק"י ב"ב גבי דאקני לדעת רשב"א דחייל משעה ראשונה מ"מ מהני חזרה קודם שקנה, ומצינו כן בש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"י בשאלה בהקדש דווקא בלא אתי ליד גזבר מהני שאלה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש, ואף דעיקר ההקדש למפרע, הנה מצינו ביטול למפרע, על כן ה"נ אף דחל משעה ראשונה, מ"מ בשחזר מבטל למפרע, ותמיהני על מעלתו שכתב בשם ריטב"א דנקרע השטר לא מהני מה שלא נזכר בריטב"א כלל, ובאמת כי במחנה אפרים הלכות דשלב"ל מבואר דלריטב"א במעכשיו בדשלב"ל לא חל מתחילה, אך מוכח בריטב"א להיפוך כנ"ל: ומ"ש לסייע מתוס' ב"מ, ודאי אינו ענין לכאן, כיון שמודים שנקרע שטר מהני רק שמועיל חזרה:

אך דעת רמב"ן באמת בכל מעכשיו לא חל רק אח"כ ומעכשיו מועיל שלא יועיל חזרה, אך הוא דעת יחידית והכל חולקים עליו, וברור שלא נתכוין הרמ"א עלי', ובסי' קי"ב הביא רמ"א דעת רשב"א בדאקני דיכול לחזור אף שחל מתחילה, ולשיטה זו אי אפשר למיזל בתר איפכא דחל אח"כ ומ"מ לא יוכל לחזור, ורמב"ן לשיטתי' בדאקני דאינו יכול לחזור, אך רמ"א שהביא שם גם דעת רשב"א אי אפשר שיפסוק כאן כרמב"ן: ומ"ש בשם שעה"מ דבמעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם קנה דומה לנקרע השטר, הנה דברי שעה"מ תמוהים הרבה בענין זה, דכיון שלא הי' מעולם של המזכה תחילה לא הי' בעולם וכשבא לעולם כבר מת ואין לו זכי' בהם איך יקנה אותם לאחר, וא"צ בזה לחידוש הש"ס דבנכסים שנפלו לו גוסס מודה ר"מ, אלא אפילו לס"ד דהתם. מ"מ בזה שלא הי' מעולם של המזכה פשיטא יותר מביעותא בכותחא דאינו יכול להקנותם:

ומה שהביא מעלתו ראי' מהמרדכי גיטין פרק האומר גבי גניבא יוצא בקולר דהקשו בתוס' דאפי' אמר דמי יין הוי דשלב"ל ותירץ במרדכי דקאי לר"ה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אף שמת קודם שמכר היין, הנה זה לשון המרדכי אבל אמר דמי שור ובנוסחא דידן דמי יין] זה הוי כמו דקל לפירותיו וכו' מיהו בלא"ה אתי שפיר דהא ר"ה אית לי' אדם מקנה דשלב"ל עכ"ל, ויש לפרש דבריו, דהנה ריש פרק המפקיד דמקשה והא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' לר"מ הנ"מ פירות דקל דעבידי דאתי הכא מי יימר דמיגנבא, ופירש"י דע"כ בשעת מסירה בעי לאקנויי שמשכה ממנו על מנת כן, וכן פירשו תוס' דבשעת מסירה הקנה לו פרה לכפילא, וחזרו והקשו בתוס' דא"כ מה מקשה והא אין אדם מקנה דשלב"ל הא בגיטין מיבעיא לי' בעבד שמכרו רבו לקנס דאפשר אפילו לרבנן יועיל כמו דקל לפירותיו, ותירצו דהכא פריך את"ל עבד שמכרו רבו לקנס אינו מועיל אפי' לר"מ, ובשטמ"ק בד"ה מסתברא דהאיבעיא בגיטין משום שאין הפירות יוצאין מגוף העבד, והשתא שטחיות דברי המרדכי כך, דדמי יין הוי כמו דקל לפירותיו, ואף שאין הדמים יוצאין מהיין חשיב כמו דקל לפירותיו, ואפילו בלא זה שתאמר דלא חשיב כמו דקל לפירות משום שאין הדמים יוצאין מגוף היין, הא ר"ה ס"ל אדם מקנה דשלב"ל, ויין לדמים דומה לפרה לכפילא ולעבד לקנס דהיכי דעבידי דאתי מהני לר"מ, דלא מקשה הש"ס בב"מ אלא משום דלא עבידי דאתי, וכן בגיטין מיבעיא לי' לר"מ רק משום דלא עבידי דאתי, אבל אם עבידי דאתי קונה פרה לכפילא ועבד לקנס, וה"נ כיון דעביד למכור היין קונה יין לדמיו, ע"כ אפילו מת קודם שנמכר היין קונה, וע"כ ניחא אף שלא אמר מעכשיו:

ומה שביקש מעלתו לומר משום דדברי שכיב מרע ככתובין חשיב כמעכשיו כדברי תוס' סוף פ"ק דגיטין ליתא כיון דמוכר פירות דקל עד שבאו לעולם אמרינן שכוונתו הי' רק שיקנה בשעה שבא לעולם מה יועיל דברי שכ"מ לקנות יותר מכוונתו, אך לפימ"ש ניחא כיון דקנה יין לדמיו: אך הדבר הקשה הוא דברי ריטב"א קידושין (נ"ח:) במוכר פירות רבעי קודם שנעשה סמדר, ואף דרבעי ממון גבוה ואינו יכול להקנות מ"מ אם מקנה קודם שנעשה סמדר מהני לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, ואיך יועיל זה אפי' במעכשיו כיון דלעולם לא הי' של המקנה, תחילה לא הי' בעולם כלל, ואח"כ הם ממון גבוה, ומעולם לא הי' ולא יהי' שלו, ואיך יוכל להקנותם, ובזה אין לאוקמי בדקל לפירות דא"כ גם לרבנן יועיל וצע"ג: דודו הדו"ש הק' אברהם. סימן ע ב"ה יום ב' א' דר"ח תמוז האמת והצדק לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה שמואל נ"י האבדק"ק ווענגראב. בדבר הבתים הנהוגים אשר העור אחד שמבחוץ הוא דק מאד, וכדי להעמידו ולחזקו עושין מבפנים דפנות מחתיכות עור מחוברים זה על זה ועל דפנות העור שמבפנים טחין סיד. לפעמים טיחה מרובה, פעמים טיחה מועטת, וכוונת טיחת הסיד הוא להרויח העור, כי לולא הסיד הי' צריכין עורות יותר להעבות הדפנות, ונעשה כן איזה מאות זוגות בתים, והוא הפסד גדול מאד אם לא נכשירה: תשובה.

הנה הדבר ברור שנקראים בתים של עור ולא של סיד, כי בוודאי אף אם יצוייר שינטל הסיד שבין החתיכות לא יפסדו הבתים, והסיד לבד אין בו העמדה כלל, והרי הסיד ההוא כמסייע שאין בו ממש, כהא דשבת (צ"ג:) גבי זה יכול וזה אינו יכול, האינו יכול חשיב מסייע שאין בו ממש, וכן בד' טליות תחת ד' רגלי המטה טהורות מפני שיכול לעמוד על ג' חשיב הד' מסייע שאין בו ממש, ועיין עירובין (כ"ה) גבי קרפף יותר מבית סאתים, וטח בו טיט מבפנים כדי למעטו מבית סאתים ואין הטיט יכול לעמוד בפני עצמו לאו כלום הוא, ואפי' לרבה דאמר הוי מיעוט היינו משום דמ"מ נתמעט בהאויר מבית סאתים, ומ"מ הטיט ההוא לא חשיב מחיצה, וה"נ הסיד לא חשיב בית שיבטל בית של עור, וזה פשוט, אך יש לעיין משום חציצה שהסיד יחצוץ בין הפרשיות להבית: והנה רו"מ מייתי בשם תשו' גבעת פנחס דכל שביטלו עולמית אין שום חשש על החציצה, ועובדא דידי' הוה בקלף שהי' טחין בבלייא ווייס עם דבק, וע"ז הי' כתובים האותיות של ס"ת והשיב כנ"ל, וכאשר בינותי אל ראיותיו לא מצאתי אף אחת שיהי' בה סמיכה, א), כתב וראי' מפורשת מעירובין (ק"ד) בבוזקין מלח ע"ג כבש, דקאמר אי דקמבטל לי' קא מוסיף אבנין, אי דלא מבטל לי' הו"ל חציצה, הרי מפורש היכא דמבטל לי' ליכא חציצה ואע"ג דמלח לא חזי למזבח כדאיתא בסוכה (מ"ח:) והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה, ואין זה ראי' דמה שלא הוכשר הוא משום דלא מבטל לי' דאם הי' מבטל לי' הי' חייב משום בונה כמ"ש התוס' שבת (מ"ד:) ד"ה ואין גבי פקקו את המאור בטפיח ואין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, ואז ודאי יו"ט הי', דאי בחוה"מ ודאי הי' מתקנין אותו תיכף בהכשר, וכן כתב בקרבן העדה פ"ד דסוכה סוף הלכה נ', ועוד דאחר יו"ט בטח יקחו המלח ויתקנו עם סיד כראוי:

ב) כתב וכהאי גוונא בחולין ריש פרק כיסוי הדם ושם בגמ' דאין כיסוי דם במוקדשים דהיכי ליעבד בעפר שלמטה, אי קמבטל לי' קמוסיף אבנין, ואי לא מבטל לי' הוי חציצה, הרי דאי מבטל לא הוי חציצה, וראי' זו תמוה דמפורש שם בתוס' דהעפר הוכשר למזבח שפלפלו מה איסור במוסיף, ורצו לומר משום דלא יהי' מרובע, ודחו דיכולים לטוח עפר מכל צד, הנה דעפר עצמו חשיב מזבח ואין כאן חציצה: הג') הביא מפרק יו"ד דמקוואות אלו שא"צ שיבואו בהם מים כסת עגולה וכדור מפני שהן סתומין ואין זה ראי' כלל דאפי' בית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה כמ"ש הר"ש שם סוף משנה ה', כ"ש זה דהוי כבלוע כמ"ש המרדכי גבי קאלטענעס ובלוע שאין סופו לצאת אפי' באדם לא חיישינן לחציצה כמ"ש הר"ש שלהי מקוואות גבי חץ תחוב בירכו, ונדחה נמי הראי' מכלים המצופין באבר דצריכין טבילה ואין בהם משום חציצה, ולהנ"ל אין ראי' כלל, דכיון דמחובר הכלי ע"י האבר הוי כבית הסתרים ועדיף מינה כנ"ל: עוד הביא ראי' ממנורת בית חשמונאי, ולא ידענא מה קאמר, דלמ"ד של עץ הי' אין ראי' כלום, וכן למ"ד שפודין של ברזל מחופים בבעץ הוא בדיל כי הכל מתכת כשר למנורה בין הברזל ובין הבדיל: ואחר שראיותיו מפריחין כגוזלות, נביא ראיות להיפוך, וא', ממה שנתלבטו הפוסקים באשה אחת שיש לה קאלטענעס שלא תוכל להסירם, וכתב המרדכי הרבה טעמים, ולמה לא כתב משום דמבטל עולמית, וגבי שופר שנסדק וסתמו במינו ואינו מעכב התקיעה כתב הרמב"ן ז"ל טעם דאם מעכב פסול משום דלעמוד וליטול משם קאי מאחר שאינה מהודקת יפה ועדיין מעכב את התקיעה, אבל אם הדקו יפה עד שאין קולו משונה ורעוע מחמת הנקב כשר שאותה סתימה בטילה הוא בשופר אם סותם במינו כשר דמין במינו אינו חוצץ.

הנה אף שמבטלו עולמית צריך לטעם מין במינו, וכן שם בגמ' בקדחו בזכרותו דמין במינו אינו חוצץ, תיפוק לי' שאין דעתו להוציא הזכרות מן השופר לעולם, אלא ודאי הני מילי ליתנייהו: ועיקר הסברא כיון דמבטל לי' עולמית לית בי' משום חציצה, אזיל לטעמי' בתשו' שם, דהיכי דלא מבטל לי' אפי' לשעתו אפי' מין במינו חוצץ, וכמו שהביא מהא דיומא (נ"ח.) שאני רגל דלא מבטל לי', ואינו חוצץ בביטול תליא, אך גם זה אינו דבתוס' זבחים (ק"י.) פירשו הא דמ"ג רגל חבירו פסול דאין דרך שירות בכך, והיינו דכיון דלא מבטל לי' חשיב כאילו הי' שם אויר וכאילו נתלה וקיבל דפסול משום דאין דרך שירות בכך כמפורש בזבחים (כ"ו.): אך בגוף החציצה בין פרשיות לבתים יש לעיין אם פוסלת, והנה מהא דכתבו הפוסקים לשום מטלית על הפרשיות, ודאי אינה ראי' שאינה פוסלת, דכיון שמצוותו בכך הלכה למשה מסיני מגוף התפילין הוא ולא שייך חציצה בזה כלל, ואם נאמר שחציצה פוסלת יתיישב דברי המחבר שכתב וכורכין בקלף ויש מקפידין לכרכו בקלף כשר, וקשה למ"ש המחבר תחילה וכורכן בקלף ואינו מקפיד בין כשר לפסול היינו מבהמה טמאה, והטעם מפורש בב"י משום שא"צ קלף כלל וסגי במטלית בעלמא שלא שייך בי' כשר ופסול, ע"כ לא בעינן בזה כלל שיהי' מן המותר בפיך, א"כ למה לי קלף במטלית בעלמא סגי אך י"ל לדידן דלא נתברר הלכה אם צריך מטלית כלל, והרא"ש כתב שבאשכנז ובצרפת אין כורכין לא מטלית ולא קלף, והב"ח הכשיר בדיעבד בלא מטלית, שוב אסור לכרוך במטלית שמא הלכה כהרא"ש והוי חציצה, ע"כ כורכין בקלף דקי"ל מין במינו אינו חוצץ, וקלף בהמה טהורה עם קלף בהמה טמאה חשיב מין במינו, למה דקי"ל בתר שמא אזלינן, כמו חלא דחמרא וחלא דשיכרא וכן חלב שור עם חלב כבש כמ"ש הב"י בשם האגור ביור"ד סי' צ"ח:

אך יש להביא ראי' דחציצה אינה פוסלת בין פרשיות לבתים, מהא דאם יש לו שני תפילין של ראש תולה עור על אחת מהן ומניחה על היד, וקשה לרבה בסוכה (ל"ז.) ושמואל ור' יוחנן בזבחים (ק"י) דמין במינו חוצץ, הלא הד' בתים חוצצין בין עור עליון להפרשיות, אלא ודאי אין פוסל בו חציצה, ועיין בר"ן וריטב"א פרק לולב הגזול דחציצה בין יד ללולב אינו פוסל בעצמותו דליכא קרא רק משום דלא הוי לקיחה תמה: אך עדיין יש לומר חציצה בין העורות פוסל שלא יחשב שוב עור אחד. והגם שיש עור דק מבחוץ, אני נבוך אם בעור הזה לבד יוכשר הבית כי לדעתי אם ינטל מה שבפנים לא יעמוד הבית כלל, וכיון שעומד ליפול מהשתא כמאן דליתא דמי, כמו שביאר החת"ס חלק יור"ד באותיות ס"ת שהאדימו מחמת טבע הדיו, דפסול למפרע, דאף דפליגי תנאי בעומד לזרוק וכיוצא בו, היינו בעומד ע"י מעשה, אבל בעומד להיות כך מאליו דכ"ע מודים כמו שהוא כן עכשיו: ואמת כי ראיית החת"ס מסופו לטרוף יש לדחות, דאיסור טריפה משום שסופו למות, וכיון שסופו לטרוף ולמות גם עתה היא טריפה משום שסופו למות אך יש ראי' מענבי הדס שהאדימו דכשחורות דמיין ופסול, ופירש"י משום דכשיבשו מעט יותר יהיו שחורות, הרי דאזלינן בתר סופו, וכיון שסופו ליפול ויתקלקל הרבוע גם מעכשיו יפסול, ואף דמחמת שמדבקים הדפנות מבפנים אין סופו ליפול, מ"מ שוב דומה להא דפ"ב דעירובין (כ"ה. הנ"ל) גבי טיט כיון שאינו יכול לעמוד בפ"ע לאו כלום הוא. רק שסומכין ג"כ קצת על המכשירים דבק שיחשב עור אחד, אבל שוב בין הדפנות שמבפנים הא חוצץ הסיד ביניהם. וכהאי גוונא במנחות (י"א) גבי חציצת מלח באמצע הקומץ עיי"ש פירוש הב' שברש"י: