שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 28

והחילוק הזה בין ציבור לשותפין לפענ"ד ברור, דהא גבי סמיכה של קרבן ציבור ס"ל לר"ש סמיכה בבעלים בעינן ובעינן רק סמיכה בזקנים, כיון שהם מתכפרים, יהי' מאיזה טעם שיהי', מ"מ די בזקנים ולא בעינן סמיכה בכל הציבור כמו גבי שותפין דתנן מנחות (צ"ג), דאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים, הרי מפורש זה החילוק דבציבור אין נקרא שם כל אחד ואחד על הקרבן רק ציבור בכלל, וכיון שסומכין הזקנים שהם מהציבור דיו, ולפיכך אין כל אחד ואחד סומך על הקרבן. כיון שאין לכל אחד ואחד בפני עצמו חלק בקרבן, אבל גבי שותפין דאין אחד סומך לכל החברים רק כל אחד סומך עליו, הרי דיש לכל אחד ואחד חלק בהקרבן, ומה לי אם נשתייר רוב השותפין סוף סוף מת בעליו, אף שהוא אחד מ"מ הרי נקרא בעליו של הקרבן, שהרי הי' סומך עליו בפ"ע, ואין סברא שר"ש יחלוק ע"ז: ועוד ראי' דבציבור אין חל שם של כל אחד ואחד על הקרבן מהא דמשנה שקלים פ"א העיד ר' יהודה בן בכרי כו' אלא שהכהנים דרשו מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' שתי הלחם ולחה"פ שלנו האיך הן נאכלין, ובאמת אינו כן, וע"כ מזה הטעם כי אף שיש לו חלק בקרבן ציבור אין הפירוש שיש לו חלק בפ"ע שיקרא חלקו מנחת כהן, רק שיש לו חלק בתוך הכלל:

ולכאורה נראה שדבר זה שאינו קרוי מנחת כהן לקרבן ציבור מוסכם אפי' לריב"ן בוכרי, אך מלשון רש"י מנחות (מ"ו:) ד"ה שלנו וז"ל ולריב"ז לא ידרוש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפ"ע עכ"ל, משמע דווקא לריב"ז ס"ל כן, אבל בן בוכרי ס"ל דכל מנחת כהן אף אמנחת ציבור, אך לכאורה דבר זה תמוה דהא בן בוכרי נמי ס"ל כל כהן ששוקל אינו חוטא, וא"כ שוב יקשה הואיל שתי הלחם ולחה"פ שלנו האיך נאכלין דהא ס"ל דגם בציבור מיקרי מנחת כהן, אך יש לתרץ דהנה במנחות (כ"א.) ולבן בוכרי כיון דלכתחילה לא מחוייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא וכו' ומשני דמייתי ומסר להו לציבור, הרי דלבן בוכרי כל מה שמביאין הוא מצד שמוסרים לציבור ולפיכך אף לבן בוכרי דס"ל דוכל מנחת כהן קאי גם אמנחת ציבור, מ"מ זה רק היכי שמחוייבין ליתן וממילא יש להם חלק בקרבנות ס"ל דיש לכל אחד בפ"ע חלק ומקרי מנחת כהן אבל היכי שמוסרם לציבור הוי רק כנותן מתנה לציבור ואין להם שום חלק בקרבנות ציבור כמ"ש התוס' שבועות (י"ד:) ולא מבעיא למ"ד שאין הכהנים מצווים לשקול דהא לא קא חסרי ממונא, מבואר מדבריהם דאף שנותנים כיון שאין מצווים ליתן מיקרי לא קא חסרי ממונא, ממילא גם לענין חלק בקרבנות ציבור ה"ה אף שנותנים אין להם חלק וניחא אף לבן בוכרי כיון דאין להם חלק כלל לא מקרי מנחת כהן: היוצא מזה דלרש"י סברא זו אם בציבור חשיב שיש לכל אחד בפ"ע חלק בהקרבן תלוי במחלוקת בן בוכרי וריב"ז, וא"כ י"ל דר"ש ס"ל כבן בוכרי, ושוב מקיש שפיר שותפין לציבור אף אם נשתייר רוב שותפין, דלדידי' אין לחלק כנ"ל, וממילא משמע דלבן בוכרי ור"ש אין לכהנים שום כפרה בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח ולא ראינו זה מעולם, וכ"ז צריכים לי תלמוד, ואבקש מלפני כ"ק שליט"א להודיעני האמת ולהורני איזה הדרך ישכון אור:

כה דברי תלמידו ונכדו המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו ושותה בצמא דבריו הקדושים לשמוע מהרה לקח טוב מפיו הקדוש ולראותו מהרה בבריאות השלימות: דוד. סימן סד. ב"ה יום א' תולדות תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה פינחס אלי' שליט"א האבד"ק פילטץ. אשר כתב כת"ר שלא הבין דברי כי לא נמצא בתשו' הר"ן שצריך בדיקה בחוטמו לא ידעתי למה לא הבין כי בתשו' הר"ן כתב שאמר אני נגעתי בו אחר שמת, ומסתמא ידע שמת קודם נגיעה ובודאי בדק בחוטמו אבל עד זה העיד שהניעו אותו ולא ראו בו רוח חיים, מבואר שאין להם ידיעה מקודם הנעה רק ממה שלא ראו בו רוח חיים בשעת הנעה, וזה אינו ראי' כלל: ואשר חשב רו"מ שמה שצריך בדיקה בחוטמו הוא רק במפולת שאין יכולין להניעו, לא נראה לי, ויעוין בתשו' חת"ס חלק יו"ד סי' של"ח בהשיבו על רב אחד שאמר להתיר הלנת המת בזמה"ז שקוברין בקרקע ולא בכוכין שמא בו עוד רוח חיים שעד ג' ימים אינו מתברר, מהא דמס' שמחות פוקדין על הקברות ואין בו משום דרכי האמורי שפעם אחת אירע שחי עוד כ"ה שנים, וזה בזמן שהי' קוברין בכוכין, והשיג עליו שזה לא הוי אף מיעוטא דמיעוטא והוא מפלאות הטבע וכל שראינו שאין בו רוח חיים בחוטמו הוא ודאי מת, וזה איסור הלנת המת, ולא נשגיח על מה שאירע חוץ מטבע הפשוטה יעיי"ש, הנה דאף שהניעו אותו הרבה פעמים להניחו על הארץ ולטהרה והלבשה, ולהניחו על המטה ולקבורה, כל זה אינו מועיל להחשיבו מת רק מה שאין בו רוח חיים באף, ועיין עוד בתשו' ההוא שהמת לפעמים מונח כמו שני ימים כאבן דומם ואין בו שום שינוי בין קודם יציאת הנפש בין אח"כ רק הבדיקה באף, ובודאי כשמונח כאבן דומם אף אם יניעו אותו כמה עדיין יהי' כאבן דומם:

ומה שכתב הר"ן שמועיל עדות הנעה ונגיעה אחר שמת, בודאי הי' לו ידיעה שקודם הנעה הי' מת, והיינו ע"י בדיקה באף כמנהג ישראל, והוא פשוט וידוע לכל, האומנם צריך להבין למה כתב דווקא שנגע או הניע ולא שראה אחר שמת, וצ"ל דבמלחמה או בדבר שהוא כמלחמה] יש לחוש לבדדמי, שמאחר שראה אותו מונח כאבן דומם חשב שכבר מת, ולא דמי לאומר מת על מטתו, דכל שאינו נחפז לברוח לא שייך חשש בדדמי כמ"ש הרשב"א ריש פרק האשה שלום שודאי ממתנת עד שיהי' לה ידיעה ברורה, והוא הדין בע"א למאן דבעי קברתיו הוא דווקא במלחמה שלפעמים נחפז לברוח, וע"כ במת על מטתו לא חיישינן שמא שבקתו גוסס כמ"ש הרשב"א שם, וה"ה דלא חיישינן שמא סמכה על שראתה אותו מונח כאבן דומם דכיון שאינה נחפזת לברוח אינה זזה עד שבדקתו היטב וה"ה בעד כהאי גוונא, אבל במלחמה אף כשאומר ראיתיו אחר שמת חיישינן שמאחר שראה אותו כאבן דומם אומר בדדמי שכבר מת וראה אותו אחר שמת, אבל באמר שהניע אותו או אפי' נגע בו לבד כיון שאסור ליגע בו כל זמן שאין ידיעה ברורה שמת כמבואר ביו"ד סי' של"ט בש"ך סק"ה, ע"כ מדנגע בו הי' לו ידיעה ברורה ע"י בדיקה באף, ואין לומר בזה בדדמי שמת ע"כ נגע בו, שהרי דעת רמב"ן ורשב"א דע"א לא חיישינן בי' לבדדמי, דווקא היא גופה שרצונה להנשא אומרת בדדמי, אבל עד אם לא שברי בעיניו מה לו לצרה הזאת לומר בדדמי, ולדעת האומרים שגם בעד חיישינן לבדדמי, היינו שסוף סוף רצונו להתירה [ואף שאין כוונתו להנאת עצמו] אומר בדדמי, אבל לא נחוש שנגע בו.

כל זמן שאינו ברור בעיניו, שלמה לו להכניס עצמו בספק שפיכת דמים ללא דבר, על כן מהני באומר נגעתי בו אחר שמת, אבל נגיעה ודאי אינו ברור כלל שמת, וה"ה הנעה ממקום למקום, כל זה הי' נ"ל מסברא, והייתי מוטרד מאד בחולה בתוך ביתי כמ"ש לו עד שאפי' ספר טור וב"י לא פתחתי: עכשיו ראיתי בב"י בשם ריב"ש קברתיו לאו דווקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא הי' נודד כנף ופוצה פה ומצפצף סגי וכו' ויותר מזה ראיתי בסוף תשו' רשב"א מחלק הנקרא תולדות אדם תשובה מהרמ"ה וז"ל מאחר שהישמעאל אמר שאחר שהרגו השליכו בפונדק הוי כמו קברתיו, ומייתי דברי ריב"ש הנ"ל, ובאמת דברים אלו תמוהים לי, דאף הריב"ש לא אמר רק באומר שבהניעו אותו ממקום למקום ראה שלא הי' נודד כנף, דאל"כ מת וקברתיו למה לי קבורה, הא אי אפשר לקבורה בלא הנעה ממקום למקום ושוב א"צ קבורה, אלא ודאי הנעה סתם לא מהני וצע"ג: מ"מ בנ"ד שאמר שבהניעו ממקום למקום ראה שלא הי' בו רוח חיים שוב אין לחוש, האומנם כי דברי ריב"ש לא נכנסו באזני כי לא ידעתי להם שום מקור (ודברי ר"ן נראה לי פירושם כמ"ש שהרי התיר גם בנגיעה וזה פשוט דנגיעה לבד אין שום ראי' ממנה] ושמעתא דיומא (פ"ה.) הוי תיובתי', דקאמר מלמטה למעלה בודק עד חוטמו וכשמגיע לצוארו הלוא יכול להניע כל גופו לבד ראשו ויראה אם אינו פוצה כנף, ולחלק ולומר דכשיכול להניע גם ראשו מזה דווקא הראי' כשאין רואין בו תנועה, מאין הרגלים לחלק בכך, ופשטא דמילתא דהכל תלוי באף.

וכך הם דברי חת"ס הנ"ל בתחילת דבריו, וביש"ש ס' ג' העתיק דברי מרדכי דחתכו ראשו נפצע מוחו הוי כמו קברתיו, ואלו דברי ריב"ש שהביא ב"י דהנעה ממקום למקום כו' הוי כמו קברתיו לא הביא, מכלל דלא ס"ל, אך פרק י"ו סי' כ"א גבי מסל"ת באינו מכירו לדעת רמב"ם דצריך לומר קברתיו שאם אמר שהוליכו מת למקום יהודים א"צ לומר קברתיו, נראה דס"ל כיון שכל החשש משום שאינו מכירו יש לומר שאינו בקי בו וכשהוליכו בעצמו מת למקום יהודים הרי בקי בו, וע"כ לא התנה שראה שלא הי' נודד כנף ומצפצף דאף בלא זה מ"מ בקי בו: מ"מ לדינא מי שרוצה לסמוך על הריב"ש דמבואר מדבריו דמה שלא הי' נודד כנף ומצפצף זה בירור שמת יוכל לסמוך עליו, ובנ"ד כתבתי בלא"ה שמותרת מחמת תוס' יבמות, רק כתבתי לרווחא דמילתא להמתין, ואם יראה כת"ר להתירה תיכף הנני מסכים עמו: מ"מ בעיקר הענין ראוי להיות מתון בהיתר ולעיין אם אינו מרומה, כי הדבר קשה להאמין שיכבוש אדם עדותו י"ח שנה וכי לא הי' אפשר לכתוב על הבי דואר שמת האיש הזה או לילך לאיזה ב"ד להעיד בפניהם והב"ד יכתבו לכאן בלי הזכרת שם העד, ואם יראה כת"ר שאינו מרומה הנני מסכים עמו בהיתר, או אם יראה כת"ר להיות מתון עד כלות שנה הנני מסכים עמו כי הדברים אלו לפי ראות עיני הדיין. ידידו דו"ש וש"ת: הק' אברהם בפנקס נרשם שלא להעתיק אולי היתה כוונתו שלא לסמוך ע"ז להלכה]. סימן סה. ב"ה אור ליום ד' ויגש תרס"ב לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אחי וחתני השנון חריף טובא ובקי כש"ת מו"ה מאיר נ"י.

מה שהקשית על הקצוה"ח סי' קפ"ב דמפרש בהא דלא מהני שליח להניח תפילין דהוי כמניח בעצמו תפילין על יד השליח והוקשה לך בשופר למה שהביא הלח"מ שיטת ר"ת דהמצוה התקיעה [מ"ש ולא השמיעה אשתבשת דוודאי התוקע שלא שמע לא יצא כדמוכח הא דתוקע בעומד על שפת הבור ותקע לתוך הבור לא יצא] ג"כ איך יוצאים השומעים יחשב כתוקע בפה אחר: אינו דומה דהקצוה"ח כתב יסוד דבריו דשליחות לא מהני רק במידי דמעשה וע"כ מה שקושר השליח בימינו כאילו יקשר המשלח, אבל מה שהתפילין מונחים על ידו של השליח כאלו מונחים על יד המשלח, אי אפשר דמה שמונחים על היד זה אינו מידי דמעשה רק מידי דממילא ולא מהני על זה שליחות, אבל מה שתוקע בפיו הוי מעשה, ומה שהשליח תקע בפיו של עצמו כאילו התוקע תקע בפיו של עצמו, ואינו דומה לתפילין דצריך שיהי' התפילין מונחין על ידו, וזה מידי דממילא כמ"ש תוס' יבמות (צ':) בסדין בציצית דהוי שב ואל תעשה משום דאין חיוב ציצית חל רק אחר שנתעטף ואז לאו מעשה עיי"ש, הרי דמה שהבגד עליו לא הוי מעשה, ומ"ש בשם אאמו"ר זצ"ל משום דשומע כעונה אינו מוכרח דלא מצינו זה רק בדיבור: אך לכאורה מוכח דאף במידי דמעשה במצוה שבגופו לא מהני שליחות, דאל"כ למ"ד לא השמיע לאזנו יצא אם עשה שליח לקרות הלל ומגילה עבורו והוא לא שמע כלל יצא והא וודאי ליתי', וע"כ אף במעשה שבגופו לא מהני שליחות, וא"כ מה שיוצאין בשופר למ"ד שהמצוה בתקיעה ע"כ משום שומע כעונה:

אך ק"ל עם שבשדות ש"צ מוציאן ידי תפילה אף שאינם שומעים משמע שגם בדיבור מהני שליחות, רק במקום שאפשר לשמוע חייבוהו חכמים לשמוע בעצמו, ואף בשומע לפעמים תקנו חכמים שלא יוציאנו ש"צ כגון בתפלה שאין ש"צ מוציא את הבקי, ואפי' אינו בקי אינו מוציאו בפחות מעשרה אבל באי אפשר נעשה שליחו [בעשרה] ומוציאו ובתקיעה אינו יכול לעשות שליחו אפי' לעם שבשדות כיון דתוקע עצמו נמי אם לא שמע לא יצא, ועל השמיעה לא שייך שליחות דהוי מידי דממילא, אבל בשמע שפיר מהני שליחות על התקיעה: אחיך וחותנך הדו"ש הק' אברהם. סימן סו. ב"ה יום ד' תו"מ ח"י למ"ט מונים תרפ"ד סאכטשאב לרב אחד. בדבר אין שליח לדבר עבירה רבו הפוסקים דבטל המעשה כדברי תוס' פ"ק דמציעא (יו"ד) דבטלו הקידושין, אך בנ"ד שאין עבירה למשלח רק לשליח יש לעיין, אך הפנ"י שכתב בטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה משום דעבירה לשליח שחב לאחרים ומכניס עצמו לריב לא לו והנה אף שאין עבירה למשלח שהרי מותר לתפוס לעצמו, מ"מ כיון שלשליח יש עבירה המעשה בטל משום טעמא דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין: אך הקצוה"ח סי' ק"ה סק"א השיג על הפנ"י והביא ראי' דכשאין עבירה למשלח לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה מהא דכתבו תוס' גיטין (י"ב.) בהא דהמלקט פיאה ואמר הרי זה לפלוני עני לא זכה לו משום דכתיב לא תלקט (לו] לעני והקשו תוס' לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני עיי"ש ולא תירצו משום דאין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי כל שאין עבירה למשלח לא שייך אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה שנחשב מעשה המשלח ומשלח לא עשה עבירה עיי"ש:

ולדידי אין ראי' מתוס', דהא אביי דאמר אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ובמקום דליכא מלקות אמאי עבר בלאו, וא"כ מזה גופא מוכח בלאו דלא תלקט דאין המעשה בטל משום אין שליח לדבר עבירה, דאי בטל איך עבר בלאו, וכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, היכי שהעבירה הוא בעושה בעצמו בזה אמרינן דע"י שליח בטל, ובאמת לא עבר, אבל במקום שכל העבירה ע"י שליח אי אפשר שיתבטל המעשה לאביי, ומאחר שאין הוכחה לסתור דברי הפנ"י נקטינן כדבריו: ואף אם לא אמר האיסור בע"פ רק שכתב בכת"י כבר ביארתי בתשובה (בא"נ יור"ד] בראי' ברורה דמ"מ אסור מה"ת, רק שאין הב"ד מענישין מלקות או קרבן משום דבקרבן לבטא בשפתים כתיב ובמלקות כתיב לא יחל "דברו", אבל מ"מ בנותן כתב איסור לאחר אסור מכמה שבועות שנזכרו בתורה ולא כתיב בהו דיבור כגון שבועת אברהם ואבימלך שלא הוזהרו אז על שבועה רק מסברא שיכול לישבע לאחר זמן ואין חילוק בזה בין בע"פ בין בכתב ובתשובה הנ"ל הארכתי לברר זה ואם אחד עשה בשוגג הי' מקום לצדד לאחר הפסח לסמוך בדרבנן על קצת פוסקים אחרונים דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה לבטל המעשה, אבל מי שידע שנתן כתב איסור ומכניס עצמו לספק דרבנן הוא כמבטל איסור [וכ"ש זה שמכניס עצמו לספק לאו דבל יראה שאסור מה"ת] לכתחילה דאסור בדיעבד כמ"ש תוס' זבחים (ע"ד.) בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל אחד לים הותרו כולם וכתבו תוס' דהפיל בידים אסור בדיעבד אף דההיתר משום ספיקא דרבנן או ספק ספיקא מ"מ חשוב כמבטל איסור, וכן כתב הריב"ש בלא בדק הריאה במזיד, וה"נ בזה, וכ"ש הוא, שהרי עברו בלפני עור, ובוודאי הדבר מפורסם בעירכם הכתב איסור, ואם לאו, יוכל לפרסם, ואז יהי' החמץ אסור לאחר הפסח: הק' אברהם סימן סז ב"ה יום ג' ויק"פ במחובר תרנח"ל פה סאכטשאב.

שוכט"ס לכבוד חתן אחותי הרב הגדול החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. דבר מי שקנה בהמה מעוברת מגוי ולא חשש למוכרה לנכרי מחשש בכורה כי סמך על השטר מכירה שעשה עם ערל כדי שיוכלו הפועלים לעבוד בשבת ובשטר מכירה ההוא נאמר שיש רשות לישראל לקנות בהמות וכן למכור הכל עבור הגוי על חשבון הגוי: תשובה. הנה כבודו כתב דאין לומר בזה שקנה לצורך הגוי דליקו בהימנותי' דאפי' כוון ואמר בפירוש שקונה עבור הגוי לא הי' מועיל דאין שליחות לגוי רק משום הקנין משיכה, דקנין הכסף שעשה תחילה אינו מועיל דהוי דבר שלא בא לעולם, וקנין משיכה לחוד אינו מועיל, והאחרונים כתבו דאין לצרף דעת ר"ת אף לספק ספיקא, והב' שלא כוונו לקנין עכ"ד: והנה מה שכתב משום שלא כוונו לקנין מחדש שהישראל סמך על המכירה שעשה לצורך שבת, דבריו נכונים ויפה דחה את דברי הגאון רעק"א בתשו' סי' ל"ז במה שביקש לומר דאף שהמקנה לא כוון להקנות מחדש רק שידע שהי' תחילה שלו חשיב דעת אחרת מקנה וכת"ר דחה ראייתו נכונים דבריו: אך מ"ש שלא לצרף דעת ר"ת לס"ס ליתא, דאדרבה רוב הפוסקים כר"ת, והמ"ב כתב להיפוך והובא במג"א סי' תמ"ח והשיג עליו החק יעקב עיי"ש, ודברי אחרונים לא ראיתי, אולי כוונתם משום דבהמה ברשות ישראל והגוי בא להוציא יכול הישראל לומר קים לי כרש"י, וכיון שהוא שלו עפ"י דין שוב לא נוכל לצרף לס"ס גם לענין איסור, אבל בנ"ד שבהמה עומדת בחצר המושכר לגוי הגוי מוחזק, אך מ"מ אינו קונה משום שלא נתכוונו כנ"ל:

אך לכאורה מקום להתיר משום שהתנה תחילה שכל מה שיקנה יהי' עבור הגוי, וא"צ לטעמא דליקו בהימנותי' כיון שכך התנה בפירוש, ואף דאין שליחות לגוי הא קי"ל בחו"מ סי' קפ"ג דדעת הנותן להקנות לבעל המעות ואף שקנה במעות השליח כמאן דאוזפי' דמי ועיי"ש בקצוה"ח באריכות, וה"נ כיון שנתכוין ערל המקנה להקנות לבעל המעות וערל הקונה חשיב בעל המעות קנהו ערל הגוי בקנין כסף כמו הילך מנה ותקנה קרקעך לפלוני דמהני אף שלא מטעם שליחות דהא יליף מעבד כנעני דמהני כסף ע"י אחרים אפי' בע"כ של עבד משום דקבלת רבו גרמה לו, וכ"ש דהכא דכמאן דאוזפי' דמי דיש לומר דהוי כאלו נתן הוא הכסף, ואף דרוב הפוסקים כר"ת בישראל מעות קונה ממילא לגוי במשיכה יש לצרף דעת רמב"ם דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה, ובאמת בגוי לגוי לא ראיתי באיזה קנין קונה, ועכ"פ לא גרע מישראל לגוי, והרי גוי כל קנינו בכסף, וא"כ יצרף לס"ס שמא כבר ביכרה: ומ"ש רעק"א זצ"ל דלמה דמחמירין כדעת הפוסקים חלב אינו פוטר משום סמוך מיעוטא דחולבות אעפ"י שאין יולדות לחזקה דלא ילדה ממילא בלא ראינוה חולבת אין כאן ספק כלל דאוקמא אחזקה דלא ילדה וס"ס שיש נגד ספק אחד חזקה לא חשיב ס"ס, הנה למ"ש מוהרש"א חולין (פ"ו:) בסוף העמוד בהא דלר"מ דחייש למיעוטא לא אזיל בתר חזקה לבד ג"כ משום דטעם חזקה משום סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא ולר"מ הא לא מהני רוב, והנה בספק ספיקא שאין הספיקות שקולין כתב הפנ"י דלדעת הרשב"א ס"ס מטעם רוב.