שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 27

אבל באמרו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, אף דלענין שבועת עדות לא נתחייב תחילה כיון שבידו עדיין להעיד עוד, וכן לא משום שבועת ביטוי אפי' לאביי בפרק שבועת שומרין דהיכי דלא מחייב בעדות חייב בביטוי כיון דעדיין אפשר שיתחייב בעדות אם לא יחזור, מ"מ משום שבועת שקר נתחייב ונפסל, ואפשר כיון דבשעה שתבעם להעיד כשרים היו חל עליהם חיוב הגדה, ושוב אף שפסלו עצמם בינתיים מחוייבים לעשות תשובה ולהעיד לקיים החיוב שהוטל עליהם מתחילה, וע"כ חייבין שפיר משום שבועת העדות, אשים קנצי למלין: ידידו הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן נט. ב"ה יום ד' שלח תור גאולה לפ"ק פה סאכטשאב אב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול מעוז ומגדול המפורסם סוע"ה כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין. דבר מה שהקשה כבודו בהא דאין נמנין על מוח שבגלגולת משום איסור שבירת עצם, והקשה כבודו הלא יכול לבטל בשתי גלגולת חולין ויוכל לשברם, ומצוות פסח יקיים באכילתן אף שמעורבין חד בתרי, וראי' מהא דמקשה הש"ס גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא מום באחד דפטורין מלעשות פסח שני, ומקשה בגמ' (פ"ח:) ונייתי פסחים וניתני, הרי אף שבטלים ברוב לענין שיאכלו כולם אפי' שלא למנוייו ומ"מ יוצא בהם ידי פסח ותרצתי כיון דהוקשה שירים לקומץ מנחות (כ"ג:) שאין שירים מבטלין את הקומץ, וכ"ש שאין שירים מבטלין שירים מכח גזירה שוה זו, ועל זה הקשה כבודו ממתני' דזבחים (צ"ו.) בישל קדשי קדשים וקדשים קלים אין איסור אלא בנותן טעם, הרי דשירים מבטלין את שירים וכן בזרוע בשלה כהאי גוונא עכ"ד:

תשובה אנכי במקומי עומד דאין שירים מבטלים שירים, אך זה כשהם בני הקטרה, דהא מגזירה שוה דהקטרה הקטרה יליף לה, אבל כשנתבשל ובטל טעם היוצא מקדשי קדשים ברוב מים דטעם כעיקר לא שייך לענין הקטרה, שוב בטל בששים בצירוף הקדשים קלים, והנה דבבישולם לבד נפקי מהקטרה: ולכאורה י"ל בפשיטות משום דאיברים שצלאן והעלם אין בו משום ריח ניחוח ניחוח (כ"א.) אך זה אינו, דנהי דאין בהם משום ריח ניחוח מ"מ שם הקטרה עליו, והרי בבמת יחיד הי' כשר אפי' איברים שצלן כדתנן בסוף זבחים דאין ריח ניחוח בבמה, ופירש"י לענין איברים שצלאן ואע"ג דגבי איסור הקטרת עצים כתיב ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, הא נחלקו רבנן ור' אליעזר דר"א סובר אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח אבל אתה מעלה לשם עצים ורבנן סוברים אותם היא דלריח ניחוח אי אתה מעלה וכו' אבל שירים אפי' לשם עצים אסור וה"ה דאסור אפי' צלאם והעלם, אך הא דצלאם והעלם דאמעוט רק מריח ניחוח, ולכאורה קשה בהא דכתבו הרא"ש ב"ב (צ"ז:) והר"ן והריב"ש בהא דיין מבושל פסול לנסכים דהטעם משום דכתיב זבח ונסכים ודרשינן בבכורות (י"ז) מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ומבושל נשתנה, וא"כ כ"ש דשינוי דבישול פוסל בזבח עצמו דלא יהי' טפל חמור מן העיקר, ואם כן כשצלאם דנשתנו יהי' פסולים להקטרה, אך לק"מ שהרי גם כשמקטירם חיים על גבי מזבח יצלו תחילה קודם שיתעכלו וכיון שסופם להיות בהם שינוי זה אף כשהי' בהם השיגו קודם שהעלם אינו פוסל וכהאי גוונא ביבמות (ס') גבי בעולת עצמו דכהן גדול הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו, אך כשנתבשל ברוטב דבישול שינוי אחר משינוי דצלי שאינו בכל קרבן הוא פסול גמור להקטרה, ועל כן אינו עובר בשירים כהאי גוונא בלאו דלא תקטירו ומבטלי שירים לשירים:

ודברים אלו להעמיד היסוד דאין שירים מבטלים השירים דכן הסברא מקו"ח שדורשין הגז"ש לענין שלא יבטלו שירים את הקומץ אף דזה עולים וזה שירים, כ"ש כששניהם שירים שדורשין גז"ש זו: אך עיקר קושייתו בנייתי חמשה זבחים וניתני שיתבטל הפסח בהד' אחרים לק"מ, דביטול לא שייך רק אם התערובת גרם הספק, אבל בנ"ד אם הי' אחד לבד עושה פסח ומתנה אם פסח אם שלמים ג"כ הי' הספק, ומשום שהאחרים ג"כ עשו פסח יתבטל זה בזה אתמהה, ואף שנמצא באחרונים (בפרמ"ג שער התערובות) בג' בהמות שבאחד הי' חסר בכבד כזית במקום מרה ובאחד במקום הטרפש ובאחד במקום הכליות ונתערבו הותרו, היינו משום שאם היינו יודעין הדין הי' ספק מחמת התערובת, וממנ"פ איך שהוא הדין יש ספק) מחמת תערובת ובטל, משא"כ בנידון דידן, וכי היכי שאם יש לאחד שלשה בהמות באחד חסר במקום מרה וכו' ולא נתערבו דכולם אסורין אף שידוע לו שרק אחת אסורה ואינו יודע איזה כן ממש בנ"ד: ובדבר חדש שהשריש כשהי' של גוי ודאי מותר כי איסור הוא חדש, ועל כן ניתר בהשרשה, כי אח"כ שוב אינו חידוש רק גידול, ע"כ אין איסור רק אם השריש לאחר העומר דחשיב חדש, אבל אם השריש קודם לעומר העומר התיר החידוש, וכן אם הי' של גוי בשעת השרשה, דהחידוש בשל גוי ושל גוי אין חדש נוהג בו, אבל זה שגם בעודו אורז של ישראל הי' רק משום דאז לא הי' לחם עד שנתערב בחטין, וכל תבואה בשעת השרשה אינה לחם ולא חל עלי' שום איסור אז רק דבשעה שנעשה לחם חל עליו איסור חדש, ה"נ בנ"ד כיון דמתחילת החידוש ועד עתה הי' של ישראל, והדבר צריך עדיין חקירה בש"ס ופוסקים, אבל סברא גדולה לומר כן: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן ס. בשולי המכתב לנכדו החריף מו"ה דוד שליט"א הוא כ"ק אדמו"ר הגאוה"ק שליט"א].

הוריות דף ד' במשנה ואמר להם טועין אתם, פירש"י לא הוי הוראה מעליא דבעינן שיורו כולן כדאמר לעיל, והקשה עליו הרמ"ה דהאי טעמא לר' יונתן והא איתותב לעיל ונדחק מאוד, ועיין בתוס' רא"ש ולפענ"ד נראה ליישב שצריך שיהי' כל סנהדרין של ע"א, אך אם נגמרה הוראה עפ"י רוב אמרינן רובו ככולו, וחשיב כאילו הורו כולן [ואיתותב ר' יונתן במה שאמר דגבי טעות הוראת ב"ד לא אמרינן רובו ככולו עיי"ש], והנה בסנהדרין (למד) ב"ד שדנו עפ"י רוב והאמת הי' כדברי היחיד והדין מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אותו יחיד שכוון האמת ודאי פטור דמה הוי לי' למיעבד, והשנים שטעו משלמים רק שני שלישים דאמרי אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא, וה"נ לסתם מתני' ר"מ דס"ל לקמן ב"ד מייתי אותו יחיד שכוון האמת ואמר להם טועים אתם ודאי פטור דמה הו"ל למיעבד טפי, והב"ד שטעו אין חייבין לבד חטאת שלימה דאמרו לי' אי לאו את לא הוי הוראה מעליא וא"א להם להביא חטאת מחוסר אבר ופטורין לגמרי, דומה להא דלקמן (מ"ו.) מת אחד מב"ד למ"ד ב"ד מייתי פטורין, אבל כשלא אמר להם טועין אתם גם היחיד פשע במה שלא התווכח עמהם אולי היו מודים לו: סימן סא. ב"ה יום א' עקב תרנ"ד לפ"ק זדונסקעוואליע יע"א אל כבוד קדושת אדומו"ר זקני שליט"א. אחרי שאילת שלום כק"ת שליט"א תלמיד לרב הנני להודיע לכ"ק שליט"א כי מכתב גלילי ידיו הקדושים אתמול לנכון הגיעני ושמחתי מאד עם פקודי ד' הישרים משמחי לב, ותשואת חן חן על אשר הפליא חסדו עמדי לשמחני בדבריו הקדושים, וגוף התירוץ על קושיית הרמ"ה הבינותי, דהפטור הוא מצד שאינו חייב הב"ד שפשעו חטאת שלימה, כי גם האחד שאמר טועים אתם הי' בכלל הב"ד וע"י צירופו הורו, ולו אין לחייב שהוא לא הי' פושע:

אך מה שכתב כ"ק שליט"א ודומה להא דמת אחד מב"ד פטורין דהוי חטאת שמת אחד מן השותפין לא זכיתי להבין, ולכאורה דמיתי שכוונת כ"ק שליט"א כמו דחזינן גבי מת אחד דחסר חלק אחד מהקרבן אינו נקרב, כמו כן הכא כיון דחסר איש אחד מהקרבן שהקרבן צריך להיות על כולם פטור, אך ראיתי שז"א דמה ראי' משם, דהתם מיירי דהיכא שנחסר חלק הקרבן מהאנשים שנתחייבו והוי כמתו בעליו, אבל הכא לא נחסר מהמתחייב כלל, כי מי שאמר טועין אתם לא נתחייב כלל, רק סברא אחרת הוא לפי שגם על הב"ד אין לחייב כל החטאת לפי שהם בלעדיו לא יכלו להורות ולא מקרי הם הפושעים בכל הוראה, אבל מאי ענין זה למת אחד מן הב"ד, ועוד הא דמת אחד מהב"ד הוא רק אליבא דר"מ דס"ל ב"ד מביאין, אבל לדידן דהלכה כר"י דציבור מביאין אפי' מת אחד מב"ד חייבין, ובטח הי' לכ"ק שליט"א כוונה עמוקה בזה כאשר צוה לעיין היטב בדברים השייכים לזה, אבל מה אעשה שיגעתי עד מקום שידי יד כהה מגעת ולא זכיתי להבין אך לכאורה גוף דברי הגמ' הנ"ל לא הבינותי, מאן תנא אר"א וכו' ר"מ הוא דאמר ב"ד מביאין ולא ציבור, משמע דלמ"ד ציבור מביאין לא חשיבי הב"ד בעלים דליהוי חטאת שמתו בעלי' מהא דמנחות (צ"ב:) ותסברא מתרצתא הוא הא אר"ש סמיכה בבעלים בעינן, ובתוס' שם ד"ה הא והא דחשיבי זקנים בעלים אף שיש להם פר ושעיר בפני עצמן כיון דעל ידיהם נעשה החטא קרי להו בעלים ע"כ משמע מדבריהם אפי' לר"י דס"ל ציבור מביאין מ"מ קרי לב"ד בעלים לפי שעל ידיהם נעשה החטא, דהסברא חדא הוא בין לר"י בין לר"ש, אך משום דהתם אמרי לר"ש נקטי אליבא דר"ש כמובן, וא"כ לפי זה לכאורה קשה דכי היכי דחשיבי בעלים לענין סמיכה אף שהם אין מבטלין ה"נ יחשב בעלים לענין מתו בעלי' דמאי שנא:

אך שו"ר דיש חילוק בין בעליו ממש לבעלים דסמיכה, מהא דזבחים (ה') למימרא דקניא להו והאר"י הניח מנחה לשני בניו קריבה ואין בו שותפות ואי ס"ד קניא להו נפש אמר רחמנא וכו' ומסקנת הגמ' מקיבעא לא מכפרא אלא מקופיא, ופירש"י כפרה קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין להם, הלכך גם מנחה כשירה ליקרב דלאו דשותפין הוא, אבל קפיא וצפה ממילא יש להם והלכך ממיר ע"כ, הרי דאינו דומה בעלים דתמורה לבעלים דניהוי שותפין ואף דאינו בעליו ממש, מ"מ יכול להמיר, והנה בתמורה (ב'.) אליבא דר"מ דס"ל יורש מימר מריבויא דקרא יליף סוף הקדש מתחילת הקדש, והיינו דמקיש סמיכה לתמורה, וממילא מוכח דיורש ג"כ סומך אף דלא מקרי בעליו ממש, ובסמיכה דיחיד כ"ע מודים דבעינן סמיכה בבעלים כמבואר במנחות (צ"ג) ידו ולא יד שלוחו וכו' מ"מ יורש סומך אף שאינו מקרי בעליו ממש דניהוי כשותפין כנ"ל, וא"כ ה"נ אף דהזקנים לא מיקרי בעלים ממש דאם מת אחד מהם ויהי' חטאת שמתו בעליו, מ"מ מקרי בעלים לענין סמיכה, ואבקש מאת כ"ק שליט"א להורני את הדרך אשר אלך בזה: והנה אחר כתבי זאת מצאתי בירושלמי הוריות דלר' יהודה שלשה מכל שבט ושבט וראש ב"ד על גביהן סומכין ידיהן על ראש הפר, הרי דלר"י דס"ל ב"ד מביאין לא חשיבי זקנים בעלים רק שלשה מכל שבט דלא כמ"ש לעיל:

והנני עוד לבקש מאת כ"ק זקיני אדמו"ר שליט"א להאיר עיני בדבר שנתקשיתי בלמדי סנהדרין (ל"ג.) ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה ורמינהו דן את הדין וכו' טיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו כו' והקתני סיפא ואם הי' מומחה לב"ד פטור, וברש"י אלמא מה שעשה עשוי, וק"ל לפמ"ש התוס' דגם השתא ס"ל שעירבן עם פירותיו, וא"כ הי' יכול להעמיד הא ואם הי' מומחה דקאי על טיהר את הטמא והלך בעה"ב ועירבן עם פירותיו מועטים כמ"ש התוס' וישלם מביתו קאי היכי דעירבן עם פירות מועטין וע"ז אשמעינן דבמומחה פטור, דמזלא בישא דהאי גברא גרם לי' למטעי כמ"ש רש"י שם, והנני בזה נכדו ותלמידו הדו"ש כקת"ה ומבקש סליחה על אריכות דברי ושותה בצמא דבריו הקדושים ומצפה לראותו: דוד. סימן סב. ב"ה יום ב' עקב תרנ"ד פה גלאגעווע. שלום וישע רב לכבוד חביבי נכדי החריף המשכיל מוהר"ר דוד נ"י. מכתבך היום הגיעני, מאוד שמחתני בדברי פלפולך והנני להשיבך, הדמיון שהבאתי ממת אחד מב"ד והשבת ע"ז בזה"ל דהתם מיירי היכי שנחסר חלק הקרבן מהאנשים שנתחייבו והוי כמתו בעליו אבל הכא לא נחסר מהתחייבות כלל עכ"ל, הנה מכבר הי' מפרישין החטאת, ואח"כ מת אחד הי' סברא לומר כן, אך כשמת תחילה למה לא יתחייבו החיים להביא, וא"ת שאני התם שנתחייב גם אותו שמת, נמצא שלא חל על החיים כל החיוב, אבל הכא שזה שאמר טועים אתם לא חל חיוב עליו ע"כ חל חיוב שלם על הטועים, הנה ע"ז הבאתי ש"ס סנהדרין דאין על הטועים לשלם רק שני שלישים ולא חל עליהם חיוב שלם, רק שלא תחלוק בין חיוב ממון לחיוב כפרה דכיון שצריכין כפרה מחוייבין להביא.

ודומה לפסח שנמנים עליו מאה ונמנין עליו שנים, ה"נ אם הב"ד של ע"א חייבים מביאים כולם קרבן, ואם חייבינן מקצתם לבד מביאים המקצת כל הקרבן, ע"ז הבאתי ראי' ממת אחד מב"ד דיתחייבו החיים להביא קרבן להתכפר, ע"כ כיון דאין עליהם חיוב שלם אין מביאים, ה"נ בזה דאין עליהם חיוב שלם כדמוכח הא דסנהדרין פטורים מלהביא: מ"ש דק"ל ב"ד מביאין ולא ציבור פשוט דסתם מתני' ר"מ דב"ד מביאין ולא ציבור, אך גם למה דקי"ל ציבור מביאין דעת הרמב"ם דציבור מביאין על הב"ד כמ"ש הכ"מ בדעתו ז"ל, וא"כ יש מקום לומר כיון שאין כאן כל המתכפרים לא יביאו קרבן, אך סוגיא דמת אחד מב"ד ר"מ הוא הוי תיובתי' ועוד חזון למועד: אשר הקשית מתוס' מנחות וגם התירוץ שתרצת יפה אמרת, ובוודאי כיון דלר"ש אף שהב"ד מביאים קרבן בפ"ע חשובים מתכפרים אף בקרבן שהציבור מביאים, כ"ש לר' יהודה שהציבור לבד מביאים דחשובים ב"ד מתכפרים:

ואשר הקשית מירושלמי הוריות הוא קושיא על תוס', ובאמת בקושיית התוס' מנחות כיון שב"ד מביאים פר בפ"ע א"כ אין מתכפרים כלל בפר הציבור, הי' נ"ל דהנה בהוריות (ג') ברש"י ד"ה איבעית אימא שגבו סתם משמע דאף מי שלא חטא כלל מחוייב ליתן חלק להקרבן, ומשום דרוב ציבור חטאו כאילו כל הציבור חטאים ע"כ אף הב"ד אף שמביאים קרבן על שגגת הוראתם מ"מ מתכפרים ג"כ בכלל הציבור על המעשה כמו מי שלא חטא כלל ובסוגיית הגמ' (ז'.) ונוקמא כר"ש, א"ל אביי שמעינן לר"ש דאמר חטאת שותפין אינה מתה דתניא כו' ר"ש אומר ירעו, ואינו מובן כלל, דנהי דס"ל דאינה מתה אלא שדמי' לנדבה מ"מ לא שמעינן שיקרב חטאת, ופירש"י אינו מובן כלל, אך נ"ל לפרש בפשטות כיון שס"ל לר"ש שותפין כציבור ממילא כשם שחטא ציבור שמתו מקצתן כל זמן שרוב ציבור קיימים הוא קרב כדלעיל באותו עמוד, ה"נ בקרבן שותפין לר"ש ובזה נ"ל לפרש סוף הסוגיא מה הוי עלה, ואינו מובן שהרי עמדו דברי אביי וראייתו, דמה שדחה דכהנים איקרו קהל איתותב, דא"כ נייתי כהנים פר בהוראה, וא"ת משום דלא נטלו חלק בארץ. א"כ גם שבט לוי לא לייתי ובצרו להו פרים. ואפרים ומנשה אין נחשבים לשנים רק לנחלה, וא"כ מה בעי מה הוה עלה, ואם מביא עוד ראי' יאמר אף אנן נמי תנינא, אך לפמ"ש בעי מה הוה עלה להשיב על דברי אביי, דלפי דברי הברייתא דטעם אין חטאת ציבור מתה משום דלית בצבור וולד חטאת ותמורת חטאת וטעם זה שייך גם בשותפין, ואין הטעם כלל משום דשותפין כציבור רק דבשותפין יש ג"כ טעם זה שלא ימות, וא"כ לעולם אימא דמת אחד מבעליו אינו קרב חטאת ונדחו דברי אביי, כן נ"ל לולא שרש"י ז"ל לא פירש כן:

אשר הקשית דילמא קאי ואם הי' מומחה לב"ד על טיהר את הטמא ועירב עם פירותיו מועטים אינו קושיא, דפשוט פשט המשנה דאין חילוק בין רישא לסיפא רק בענין הפטור. אבל לא לענין מה שעשה עשוי בשאר החלוקות: אשר בקשת סליחה על אריכת לשונך, אם כתבת עשר ידות יותר, הייתי שמח יותר. דברי אביך זקינך דורש שלומך ושלום תורתך: הק' אברהם. סימן סג ב"ה ב' ראה תרנ"ד לפ"ק זדונסקעוואליע. שפעת שלומים, ישגא משמי מרומים אל כ"ק זקני אדמו"ר שליט"א: אחרי שאילת שלום כקת"ה תלמיד לרב הנני להודיע לכ"ק שליט"א כי מכתב גלילי ידיו הקדושים ביום ש"ק העבר לנכון הגיעני וקראתי לשבת עונג וקריתי עלי תורת ה' תמימה משיבת נפש, ומה מאוד שמחתי כי זכיתי לשמח את כ"ק שליט"א אף בדברי הנאמרים בקט שכל, ולאשר כי כ"ק שליט"א הראה לי חיבתו חיבת הקודש ופתח השער לדופקי בתשובה ארהיב עוז בנפשי עוד הפעם לגשת אל הקודש ולדון לפניו בקרקע במה שלא זכיתי להבין בדברות קדשו מ"ש כ"ק שליט"א לתרץ קושיות התוס' מנחות עפימ"ש רש"י דאף לר"ש מי שלא חטא כלל מחוייב ליתן חלק להקרבן, ע"כ הב"ד מתכפרים ג"כ בכלל הציבור על המעשה אף שהביאו פר על הוראה כמו מי שלא חטא כלל, ולא זכיתי להבין דהא תינח אם הם הב"ד מאותו השבט שחטאו שהם מתכפרים בכלל השבט כמ"ש רש"י, אבל כשחטאו ז' שבטים שמביאים לר"ש ח' פרים והב"ד סומך עליהם ואם הב"ד הם משבטים אחרים שלא חטאו שוב קשה קושיית התוס':

ועוד מה שהקשה כ"ק שליט"א על הסוגיא דהוריות (ו') וגם התירוץ שכיון דס"ל לר"ש חטאת השותפין כחטאת ציבור לענין מתכפרין בעליו, כמו כן ס"ל לר"ש שותפין כציבור לענין אם נשתייר רוב השותפין יקרב הקרבן כמו אם נשתייר רוב הציבור, כמדומה לי שכן הוא בתוס' ישנים יומא (נ':) בד"ה מאי נפקא מינה, וחזרתי לתרץ כו', ובטח ראה כ"ק שליט"א את דברי התוס' ישנים ובירר הדבר כדרכו בקודש וכתב לי חידוש מה שאינו נמצא בהתוס' ישנים ודעתי קצרה מהבין, ואבקש מאת כ"ק שליט"א שבל ימנע טוב ממני ויודיעני הדברים בביאורם, גם בגוף הדבר שחידש כ"ק שליט"א דמדמינן שותפין לציבור לענין אם נשתייר רוב, וכן הוא בתוס' ישנים אפי' אליבא דמסקנא, הגם שדברי אלה נרמזים קצת בתוס' ישנים, מ"מ אפרש שיחתי: לא זכיתי להבין איך שייך בזה לדמות רוב (ש'] לרוב ציבור דהא דהגמ' קאמר דהיכי דרוב ציבור חיים יקרב, אין הטעם מצד דלא גמרינן חטאת מתה רק ביחיד אלא שהוא מצד הסברא דבציבור כיון שנשתייר רוב ציבור לא פקע שם בעלים מיני' ולא מיקרו מתו בעליו כיון דמעיקרא הי' של ציבור ועכשיו ג"כ של ציבור כיון דרוב ציבור איקרי ציבור, דבציבור אין חל על הקרבן שם כל אחד ואחד רק שם ציבור בכלל, וכיון שהכלל ציבור נשתייר אף שמתו יחידים לא מיקרי מתו בעליו, אך אם מתו רוב ציבור כיון שלא נשתייר מרוב ציבור דמיעוט ציבור לא מיקרו ציבור חשיב מתו בעליו. אבל גבי שותפין שחל על הקרבן שם של כל אחד ואחד היכי שייך לומר כיון שנשתייר רוב השותפין יקרב. הא נשתנה בעליו שהי' נקרא עליו, רק דלא גמירי מיתה בשותפות כמו בציבור ושוב הדרא קושיא לדוכתי' דירעה עכ"פ: