שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 26

ובזה נבוא למחלוקתם של רבא ור' ירמי', והנה לכאורה דברי הרמב"ן שם תמוהין דהא הש"ס פריך לרבא והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה, ומה קושיא והא התם סתמא לשמן קיימי, וצ"ל דהש"ס פריך דכיון דרבא סובר דמצוות א"צ כוונה וכל המצוות סתמא לשמן קיימי דמאן דס"ל מצוות א"צ כוונה הכי ס"ל דהא כתב הר"ן דהתוקע לשיר יצא משום דלאו בר מינה לא מתריב בה, ומוכח דמסתמא לשמן קיימי ואעפי"כ לעבור בעי כוונה ע"כ דלעבור לא מהני סברא זו משום דהשתא לאו לשמן קיימי וע"כ מקשה והא מתן דמים לר"י, אבל לדידן דמצוות צריכות כוונה ולאו לשמן קיימי שפיר י"ל דבקדשים לשמן קיימי אף לעבור לא בעי כוונה, והשתא י"ל דרבא הוה סבר כדס"ד דר"ה דלעבור לא מהני הא דסתמן לשמן קיימי וע"כ ניחא סברת ר"א דרואין כאילו הן מים דהוי כחטאת ששחטה לשם חולין וכנ"ל, אבל הכא דכמקומו דמיא ל"א רואין ואף דהתם הדר בי' מסברא זו הא הכא נמי מודה לר' ירמי' כדאמר לר"פ דקא מגמרינן להו ולא גמירי, זה כתבתי דרך פלפול:

אבל ק"ל למ"ש דבדיעבד כולהו מודים ור' ירמי' הקשה לענין לכתחילה דבלא קרא דוכלה הוי אמרינן דלא בעי כסדרן אף לכתחילה משום דלא כתיב חוקה עלה, וק"ל ע"ז דהא בשמעתין משמע דבב"א מהני, דלא הקשה אלא דקמקדים למעלה דשעיר מקמי מטה דפר, אבל מה שנותן דמי פר ושעיר כאחד למעלה וכן למטה לא הקשה כלום, וכן בנתערבו במתנות האחרונות לא הקשה לו מנתינת דמי פר ושעיר כאחד למטה, ומשמע דאף דבקרא כתיב דם פר תחילה ואח"כ דם שעיר מועיל בב"א, וק"ל מהא דאמרינן בר"ה (ל"ד:) תקיעה מזה ותרועה מזה לא יצא ופירשו התוס' משום דאין כאן פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כיון שהכל ביחד ועיין בר"ן שם, ולדברי התוס' י"ל דלענין בת אחת לא קיימא חוקה עלה אבל לדידן קשה, שו"ר שגם להתוס' קשה דהא קרא אמר וכלה דם הפר ואח"כ דם השעיר והרי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יועיל בב"א: ונ"ל ליישב קצת לפמ"ש התוס' לקמן (נ"ה) דע"כ צריך דאחת אף לר"י משום דהו"א דילפינן ממתנות הקודמים להם שהם זה בפני עצמו וזה בפ"ע וע"כ י"ל דה"נ ילפינן דמהני בב"א ממתנות מזבח, ואף דהתם בב"א דווקא מ"מ ילפינן לענין שיועיל בב"א וכל מה שיכולים להשוותן משווינן תדע דהא מתנות דמזבח נמי לאו לכל דבר משוינן להו למתנות דהיכל דהתם בעינן וכלה דם הפר ואח"כ דם השעיר, והכא במזבח הפנימי אפילו תימא דנותן על הקרנות זה בפ"ע וזה בפ"ע מ"מ הרי נותן הדם השעיר קודם שנותן מדם הפר על טהרו דכולהו חד כפרה נינהו כדמשמע לקמן (ס"א) וכן הוכיחו התוס' זבחים (מ"ב) ד"ה כגון:

ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' שהקשו ל"ל קרא דוכלה ולהנ"ל ניחא דאל"כ הוי ילפינן ממתנות המזבח דנותן מדם השעיר על הקרנות קודם שנתן מדם הפר על טהרו, ובזה יתיישב מה דק"ל על דברי התוס' לקמן שהקשו על ר' יונתן דס"ל דדווקא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע והא ס"ל בכ"מ דמשמע מזה בפ"ע ומזה בפ"ע ותירצו דהו"א דילפינן ממתנות שלפניו, וק"ל דהא התם נמי רצה רבא לומר דכשר אם נתנו שניהם בב"א [וא"ל דאיהו לא הכשיר אלא בנתערבו אבל כשיש דמים שאינם מעורבין כי יהיב מדאחר יהיב וכדלקמן ע"ב, ז"א דלקמן לא אמרינן אלא לרבא ואסור ליתן דמים בחנם וגם עובר על בל תוסיף, אבל לר' ירמי' אין איסור אף לכתחילה אם מערב] אלא שהקשה לו ר' ירמי' משום דבעינן וכלה וזה א"א ללמוד, דע"כ נותן מדם השעיר על הקרנות קודם שנותן מדם פר על טהרו, ולהנ"ל ניחא דהא דכשר בב"א היינו למה דקי"ל דמערבין לקרנות וילפינן ממתנות דקרנות אבל לר' יונתן באמת אף במתנת פתח אינו כשר אלא בזאח"ז דבב"א פסול וכדמוכח מההוא דר"ה: העולה ממ"ש דכל היכי דבעינן כסדרן אם עשאו בב"א לא מהני ולפי זה אני תמה במ"ש קצת אחרונים דשם הנכתב שלא כסדרן פסול א"כ מה רבותא דבן קמצר שכתב השם בב"א, ולפי דבריהם ראוי שיהי' פסול דלא חשיב כסדרן וכדמוכח מההוא דר"ה ועיין בר"ה בר"ן שם וכעת אין ספרים אלו בידי לעיין בהם: ואגב דאיירינן בהלכות ס"ת אעתיק לו שאלה אחת ששאל אותי רב אחד פה גור והוא שסופר אחד טעה בכתבו אחד השמות וסבור שהוא שם חול ובתחילת כתיבת הספר אמר בע"פ שהוא כותב הספר לשם קדושת הספר וכל השמות לשם קדושת השם וכמבואר בש"ע שיתנה כן, ועתה השאלה אם השם קודש והספר כשר או אינו קודש ומותר למוחקו כמו שפסק הש"ך יו"ד סי' רע"ו בשם הנכתב שלא בקדושה מותר למחקו לצורך תיקון, וזה אשר נ"ל בדין זה:

הנה מטעם דברים שבלב אין להכשיר כאן שנאמר כיון שתנאי שלו בתחילה הי' מועיל אם הי' כותב בסתם כמו שפסק הפרמ"ג באו"ח וע"כ אף שסבור שהוא שם חול הוי דברים שבלב, הא ליתא דלא אמרינן דברים שבלב אינם דברים אלא ביודע שדבריו שבפיו הם להיפוך וכידוע חילוק הראשונים במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכן מבואר בתשו' מיימוני בשליח שטעה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה שסבור שפירש דבריו לצורך משלחו: ולפענ"ד דלא מבעיא לחד תירוצא בתוס' מנחות (מ"ב.) דבס"ת אף השמות סתמן לשמן קיימו דכשר כיון שלא כוון בפירוש שלא לשם קודש אלא שכתב חול וקי"ל חטאת ששחטה לשם חולין כשירה דלאו מינה לא מחריב בה, ועוד דאפי' לתירוצא בתרא דגמ' דטעמא דרב מקרא דבנ"ד כשר, דהנה במנחות (מ"ט.) בכבשים ששחטו לשם אלים עלו לשם חובה אמר ר"ח כו' ורבה אמר כו' עיי"ש, ולא מבעיא לרבה דבנ"ד כשר כיון דסתמן לשמן קיימו ועקירתו בטעות לא הוי עקירה ואפי' לר"ת אינו פסול, אלא בשחטן בפירוש לשם אלים וכ"כ רש"י שאמר הריני שוחטן לשם אלים, וכן נראה מדברי התוס' זבחים (ג':) ד"ה הכא משום דמה קדשים שאין מחללין דשרי בשחט חטאת וכסבור שהוא עולה דכשר, ונ"ל להביא ראי' לדבריהם דבסתם כשר ולא בעי שישחט בפירוש לשם כבשים מהא דגרסי' ס"פ ב"ש משום חולין פסולה עד זו בידינו הוא לעכב כו' והשתא אי אמרת דבשוחט משום חולין הוי כשוחט לשם חולין הא אינו מרצה ולא צריך קרא למצוה וע"כ קרא לעכב:

ומיהו יש לדחות דאצטריך תרי קראי ללא כוון לשם שחיטה דחשיב ג"כ מתעסק, ולפי זה יש להביא ראי' להיפוך מדאמרי' בחולין (ל"ב) מדאצטריך קרא דמתעסק בקדשים שהוא פסול מכלל דבחולין כשר, וקשה הא אצטריך לשחט משום חולין אלא ע"כ דלזה לא הוי צריך תרי קראי כנ"ל דאין לומר דצריך קרא להיכי דשחט משום חולין לשם קודש דהו"א דעלו כמו כבשים משום אלים לשם כבשים, דיש לחלק דבשלמא התם אף לפי מחשבתו שהם אלים חייל מחשבת כבשים שלא יעלו לשם חוב ע"כ מהני להכשיר, אבל הכא לפי דעתו שהם חולין לא חייל מחשבת קודש כלל והוי פטומי מילי בעלמא ולא מהני להכשיר ודו"ק: ונראה ליישב לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל סוגיא דחולין הנ"ל בהקדם עוד קושיא היכי מוכח מקרא דושחט את בן הבקר שתהא לשם בן בקר דמשום חולין פסול דהא כמה קראי מוכחא שתהא שחיטה לשם אותו קרבן כבש"ס בפ"ק דזבחים ואעפי"כ משום קודש אחר כשר: עוד נראה לפמ"ש ר"ת בס' הישר בשמעתא דהחליד במיעוט סימנים דפגימת עור בקדשים הוי מום ומ"מ לא מיפסל לעולם בחתיכת העור קודם שיחתוך הסימנים כיון שדרך שחיטה עביד לא מפסיל עיי"ש דמדמה מיעוט סימנים הראשונים לחתיכת העור בקדשים, ולפי זה נראה דבקדשים מתחיל השחיטה משעת חתיכת העור ואם מתעסק בשעת חתיכות העור פסול, וכיון שסבור שהם חולין לפי דעתו לא הוי חתיכת העור שחיטה כלל והוי כלא נתכוין לשחוט, והשתא קאמר שפיר מדאצטריך קרא דמתעסק בקדשים פסול, דאפי' בשחט משום ג"כ פסול מטעם הנ"ל דלא אצטריך קרא להכי וע"כ דבחולין כשר ודו"ק: ומ"מ קם דינא דאפי' לר"ח אינו פסול אלא בשוחט בפירוש לשם זבח אחר, אבל בשוחט משום זבח אחר בסתם כשר, וה"ה הכא בס"ת בשם קודש שסבור שהוא חול שאם כתבו בסתם כשר:

שוב הגיע לידי הרמב"ם חלק ג' וראיתי שפסק כרבה דעקירה בטעות לא הוה עקירה, ולפי זה אפי' כתבו בפירוש לשם חול כשר, ולא דמי להי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת דלכ"ע כ"ז שלא העביר בקולמוס פסול, דשאני התם דמחשבתו הי' לכתוב יהודה ואם הי' גומר התיבה יהודה לא הי' שם כלל ולא לשמה קיימי: אמנם כ"ז לתירוץ התוס' בסתמא לשמה קיימי אבל רוב הפוסקים חולקים ע"ז, וא"כ דל עקירתו מהכא הרי לא נכתב לשמו, אלא דמ"מ י"ל כיון דמתחילה חשיב ואמר שכל השמות יכתוב לשם קדושת השם שוב בעי עקירה ועקירה בטעות לא הוי עקירה כן נ"ל: הק' אברהם סימן נז. ב"ה ועש"ק תרומה ברכ"ת לפ"ק. שפעת שלום ושמחה לכבוד ידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הגאון החריף בכל מיני מושכל המאוה"ג מו"ה יהושע נ"י ויזרח. מכתבו היקר מכל כלי חמדה הגיעני שבוע זו וראיתי שלא השיב כלל על עיקר דבריי והי' בדעתי שלא להשיבו עוד אחרי שלא השיב על דברי וזה הי' עיקר כוונתי למען יצרפו דברי במצרף הבחינה, ומה גם שכתב שקשה עליו עול הכתיבה, אך אחר שחלק עלי בדבר הלכה למעשה והי' בעיניו שטעיתי בדבר פשוט ולא כן הוא כאשר יבואר בעז"ה אמרתי להשיב וישיב אשיב על סדר דבריו ואשיב על ראשון ראשון: אשר תירץ דעשה חמור דוחה לעשה הקל אף בבא ע"י פשיעה והביא ראי' מההוא דתמיד נשחט, בזה כוון לדברי הגאון בעל ברוך טעם, אך מזה אינו מוכח שדוחה ל"ת שחמור מעשה כמבואר בפ"ק דיבמות, ושוב צריך ללמדו מכלאים בציצית וצריך שלא יבא ע"י פשיעה דומיא דכלאים בציצית:

אך מדברי ר"ת שהביא המג"א סי' תמ"ו סק"ב דעשה דרבית דוחה ל"ת לחוד אף דלא הוה בעידנא, וה"ה דדוחה אף דבא ע"י פשיעה דחד טעמא לתרווייהו דלא דמי לכלאים בציצית, אך בנ"ד נראה דלא חשיב עשה דרבים כלל, דעשו המצוה שיתכפר הציבור בקרבן זה דווקא, הלא אם נשפך הדם מביא פר אחר ושוחט, אלא דאפשר לומר דא"כ נצטרך לחלל יוהכ"פ שהוא בכרת ומוטב לעבור על בל תוסיף, ולפי זה היינו יכולים לתרץ בלא טעמא דעשה דוחה לל"ת, דאם נאמר דלא יזרוק יצטרך לשחוט אחר ויעבור על חילול יוהכ"פ וטוב לעבור על ב"ת משיעבור על יוהכ"פ שהוא בכרת, אך ז"א דשבת הותרה בציבור כדאיתא בסוף טרף בקלפי מכ"ש יוהכ"פ וקרבנות הבאים חובה ליוהכ"פ דהותרה כיון שמצוותו בכך וכמ"ש התוס' ביבמות בכלאים בבגדי כהונה: ומה שתירץ הקושיא מיקדש דעשה דחמור המוטלת על כל והוסיף דיש ל"ת שלא להותיר ודאי בלא הוספה לא סגי דמבואר מדברי ר"ת שכתבתי לעיל דעשה דרבים אינו דוחה לעשה ול"ת הקל, וכן משמע בפרק שלוח הקן דלאו עברי' עשה הוא דאיכא משמע דאי הי' עשה ול"ת לא הוי סגי בטעמא דגדול עשה דשלום בית והכל גלוי לפני כבודו], והנה ידוע דברי הרי"ף בב"מ דל"ת אינו דוחה, גם י"ל עפ"י דברי התוס' במשהה חמץ ע"מ לבערו דאינו עובר כיון דהוי ניתק לעשה וה"נ בדעתו לשורפו למחר ויש לעיין בזה ואין להאריך: ואשר הקשה על התוס' דמוסיף בקרנות לפי מה שהעלה בחידושיו לאו"ח דשלא במינו כשלא בזמנו, ודבר זה לא נודע לי אמיתתו דכל ב"ת חמש מינין בלולב כו' [והי' לו להקשות מדברי הט"ז או"ח סי' ל"ה בתשובה דשלא במקומו כשלא בזמנו], גם מה שתירץ כיון דס"ל לשמואל שלא במקומו כמקומ' דמי נראה דקושייתו בקרן אמר הוא שלא במקומו וזה תימה דבכור בכל מקום מקומו ובלבד כנגד היסוד כידוע:

גם מ"ש ליישב קושיית התוס' דהכא הוי שלא במקומו ושוב ליכא ב"ת כיון דכבר אזיל מצוותו, ועוד י"ל כיון דאי מתרמי לי' לא שייך בכאן. לא ידענא דשני התירוצים אחד דאי הוה שייך דאי מתרמי לא אזיל מצוותו אלא בתירוץ הראשון יספיק דלא תקשה מה שהקשיתי במכתבי הקודם דעדיין יש מצוה והוי כשלא בזמנו, ואף דבמ"ש דשלא בזמנו כשלא במקומו יש לתמוה עליו כנ"ל, מ"מ בההוא דשלא במקומו יפה כוון כמ"ש הט"ז או"ח סי' ל"ה בתשובה דשלא במקומו כשלא בזמנו והשתא א"צ לדשמואל כנ"ל בבכור בכ"מ מקומו כנ"ל: עוד כתב מר במה שדחיתי דלענין היתר אימורים כולן מצוה אחת, וע"ז כתב מר וז"ל א"י מה ענין זל"ז דמ"מ מצות כפרת דם כבר אזדא לה, איברא ודאי דהכי הוא דזריקת דם להתיר אימורים בא כמ"ש רש"י מנחות ט' סוף ע"א וז"ל זריקת דם אינו אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם וכיון דאבדו שניהם זריקה למה היכא דמצות זריקה להתיר האימורים וזה לא נגמר עדיין עד שיתן מתנת המזבח:

ועתה אשוב בדבר השאלה וז"ל מעכת"ה דודאי זה דומה לכסבור שהם חולין ושחט לשם חולין, וע"ז יש לתמוה הפלא ופלא דע"כ התם לא משום שלא לשמו פסול דהא שחט לשם חולין כשר, וגם אפי' שחט משום קודש כשר אלא דגזה"כ הוא דמתעסק בקדשים פסול והיכן מצינו דמתעסק בשמות הקדשים פסול, ובמכתבי הקדום הבאתי משם ראי' להיפוך, דכיון דאצטריך קרא דשחט משום חולין מוכח דמשום לשמו לא הוי מיפסל ואף עלה לשם חוב מדאצטריך תרי קראי, דאי מסברא לא עלה לשם חוב ע"כ קראי קמאי לעכב, ובזה פלפלתי שם מסוגיא דחולין, אך כ"ז הוצרכתי לנ"ד עקירה בטעות הוי עקירה, אבל למה דפסק הרמב"ם דלא הוי עקירה פשיטא דמשום לשמה לא מיפסל רק משום מתעסק ובקדשים לא מצינו אלא דבעי לשמה, ודבר פשוט דלא נאמר מה דגלי קרא בקרבנות לשמות הקדושים, וגדולה מזה פשיטא לי' לשאג"א דאפי' בלשמה גופי' לא ילפינן ס"ת ותפילין מקדשים, ועיין בסי' מ"ז בעבד לשם ס"ת דאינו כשר לתפילין אפי' למ"ד בריש זבחים שחטן לשם גבוה מהן כשרין, שאני התם דגלי קרא ולא יחללו קדשי בנ"י אשר ירימו עיי"ש, וכ"ש לפמ"ש בתשובה הראשונה עפ"י דברי ר"ת בספר הישר: ועוד יש מקום לומר דהכא הוי כשחט חטאת משום שלמים דכשר אף דשלמים קדושתו קיל טובא מחטאת, וה"נ כל הס"ת קדיש ובעי כוונה לשם קדושת ס"ת כדאיתא בריש סי' רע"ב אלא בשמות קדושתן חמורה משאר ס"ת ולא מהני בהו כוונה לשם קדושת הספר לחוד וכמו עיבד לשם תפילין דלא מהני לס"ת ומ"מ הוי כמשום קודש, וכ"ז לפי סברת מעכת"ה אבל לדעתי הדבר פשוט דבשמות אפי' משום חולין כשר:

ומה שדחה הראי' שהבאתי מדברי התוס' (ק:) דאפי' לר"ת בסתם כשר ודחה מעכת"ה דהתם לרבה קאי, ואף דמ"מ יש ראי' מזה דהס"ת כשר דא"כ הלכה כרבה אלא דאגב חורפי' לא השגיח לעיין יפה בדברי התוס' וז"ל התוס' דמה קדשים שאין מחללין כגון בשחט סתם וכסבור שהוא עולה ולרבה דפירש כוון בפירוש לשם עולה כשר אלא ודאי דבסתם אפי' לר"ח כשר: ואשר כתב דהחילוק בין אמר לחשב אין נראה לו בזה תמיהני על מעכת"ה שדחה דברי רש"י בלי שום ראי' בוודאי דברי רש"י ברור מללו דדווקא באמר פסול, ואמנם רש"י דס"ל מחשבה דקדשים היינו דיבור ולהסוברים דאף מחשבה מהני ודאי אף מחשבה חשיב כדיבור, אמנם לדעתי הכא אף מחשבה לא הוי כיון שלא כוון במחשבתו לשם חולין אלא שסבור שהם חולין: ואשר כתב דאפי' להתוס' דפיגול בדיבור היינו לענין כרת אבל מ"מ במחשבה מיפסל כמו לענין שלא לשמו דפסול במחשבה, וזה ודאי אינו דאף לענין שלא לשמו דווקא בדיבור וכמ"ש רש"י מנחות (ב:) ד"ה מחשבה והתם לענין שלא לשמו קאי וכן מתבאר מדברי התוס' זבחים (ב:) ד"ה הא וכי כל שעה יש לו לדבר עיי"ש כל הדיבור, וכן מבואר בתוס' זבחים (ס"ג) ד"ה ר"מ, ובדברי הפוסקים מבואר כן בכמה מקומות אין מספר. ואבקש מאוד ממעכת"ה להשיבני תיכף, והעיקר בדבר השאלה, ועיקר הספק אם זה דומה לשאר עקירה בטעות כיון דהכא לא מסתמא לשמו רק מצד שהתנה בתחילת הכתיבה, ובזה הוצרכתי להכרעת מעכת"ה או אולי יוכל למצוא איזה ראי' לדין זה כמפורסם מבקיאותו אשר עיניו כיונים על אפיקי ים התלמוד והפוסקים: הק' אברהם סימן נח. ב"ה יום ב ל"ז למב"י תרל"ו נאשעלסק.

לכבוד ידידי וכו' הרב הגאון וכו' מו"ה חיים אלעזר נ"י האבד"ק קאליש אודיעהו מה שאני עומד כעת במתני' דשבועת העדות, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין חייבים על כל אחת ואחת, ק"ל דהא בדף (ל"ח) מדמי לה להא דכזית וכזית פרטא הוי דכזית שאמר תחילה חל ברישא דחשיב מחשבת פיגול קדמה, א"כ כבר נעשה רשע בשבועה ראשונה על חטין, ושבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד ואף שהב"ד אינם יודעין שהוא רשע ויאמינו לו, מ"מ לפי האמת אינו עד, ואיתא בפרק מרובה דכשנתגלה דמעיקרא פסולים הי' לא משלמי דין הזמה אף שהב"ד לא ידעו ונגמר הדין על פיהם, מ"מ לא הי' חשיב עדות. וה"נ לא קרינא בי' והוא עד, ולא עדיף מאמר הבע"ד הרי את מקובל עלינו כשנים דאינו בתורת שבועת העדות כדברי ירושלמי, ועוד דנראה דאסור להעיד שלא יוציא הב"ד ממון עפ"י פסולים כההיא דפרק ד' אחין (ל"א) לינחה גבי סהדי זמנין דחזו מכתבא וכו': והנה כמו כן יש להקשות בדברי הריטב"א שהקשה אהא דהשביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ואח"כ כפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת מפני שיכולין להודות בינתים והקשה הריטב"א דהא משימין עצמם רשעים כשאומרים שבתחילה נשבעו לשקר, ותירץ הריטב"א דיכולין עכשיו להיות נזכרים ואפילו אומרים סתם פלגינן דיבורא ולא מהימנינן להו במה שאומרים שגם בתחלה נזכרו, וק"ל הא מ"מ לפי האמת לשקר נשבעו ונפסלים ואיך יתחייבו בשבועת העדות אח"כ:

וניחא לי כיון דאם הי' חוזרים ומעידים הי' זה בעצמו תשובה על מה שכפרו תחילה שפיר קרינא בי' והוא עד ראוי להגדה, ולא דמי לפסולים דעלמא דאף שבידם לעשות תשובה לא חשיב ראוי להגדה דמחוסר תשובה, משא"כ בנ"ד שהעדות בעצמו הי' תשובה, דומה לזה כתב הר"ן בגיטין בעציץ נקוב שגט כתוב עליו דשקיל לי' ויהיב ניהלה כשר, והקשה הר"ן הא נטילת העציץ נקוב זה קציצתו, ותירץ הר"ן כיון דנטילת העציץ הוא תחילת מעשה נתינתו, וכיון דלא צריך מעשה אחרת לא חשיב מחוסר כו' עי"ש, וה"נ בנ"ד כיון דבעדות גופי' מתכשר לא חשיב מחוסר, וכ"ש הא כדברי הר"ן הנ"ל: אך בשבועה שנשבע תחילה על חטין דלא יחשב תשובה במה שיעיד אח"כ על השעורין קשה כנ"ל וגדולה מזה כתבו התוס' בההיא רעיא דאכל תרי מינייהו כו']: ולכאורה יש ליישב עפ"י דברי התוס' פרק מרובה (ע"ג) דלא נפסלו העדים תכ"ד כיון שבידם לחזור, אך לפענ"ד אינו דומה דהא כתב הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ב ה' י"ז דטעם חזרה תכ"ד משום דהוי כטועה, וא"כ היכי דלא חזר דאגלאי מילתא דלא הוה כטועה למה לא נפסל תחילה, וצ"ל כיון שבידם לבטל עדותם חשיב כאילו לא הוציאו עדותם מתחת ידם דלא חשיב עדות כדברי הרי"ף פרק ד' אחין, וכל זה בעדות או שכפרו בלא שבועה דלא חשיב כפירה כיון שבידם להעיד עוד.