שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 60

דהא אינהו מחייבי בכזית בחוץ אפילו בתחילה ואפילו לא הקריב בסוף. משום דס"ל כזית הקטרה שלימה היא אפילו במתיר יעוין שם ברש"י אך לר' אליעזר דלא מחייב במתיר אלא בכולו ומכל מקום מחייב בהקריב בפנים ושייר כזית והקריבו בחוץ. על כורחין לטעמי' באחת על האריג: יא) והנה לפי זה קשה למה לי שייר כזית אפילו שייר פחות מזית יתחייב משום גמר הקטרה לר' יוחנן דאמר במנחות (דף כ"ו) הקטיר הקומץ בזה אחר זה פחות מכזית הוי הקטרה, הכא נמי יתחייב על הפחות מכזית שהקטיר בחוץ. כמו באחת על האריג. אלא ודאי גם לר' אליעזר לא מהני בפחות מכשיעור: יב) ובהכי ניחא ליישב הסוגיא דכתב אות אחת והשלימה לספר חייב דאמר רבה בר רב הונא ר' אליעזר הוא דאמר אחת על האריג חייב. ותמוה דאם כן למה לי השלימה לספר. אפילו באמצע ספר חייב לר' אליעזר, ולפי מה שכתבתי ניחא דרבותא אשמעינן דהוה אמינא בסוף פטור על אות אחת דאין בו כשיעור. דדוקא באמצע דצריך לאות זה כדי לגמור אחר כך דעל כרחו צריך לכתוב כך אות אחר אות וחשיב שיעור כנ"ל. אבל בסוף דאין בו חסרון עוד רק אות אחת הוה אמינא דפטור. קמשמע לן דכיון דבאות זה משלים את הספר, חשיב אות זה כאלו הי' בו כשיעור. אבל לרבנן הא אות אחת לא חשיב מלאכה כלל. ורב אשי סובר דגם לענין זה מהני השלמה להחשב מלאכה כאלו הי' שתי אותיות. ועיין מה שאכתוב לקמן בהא דאות אחת והשלימה לספר ודו"ק היטב כי הדברים ברורים: סימן רב. א) שם (ק"ד:) תוס' דיבור המתחיל נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן פטור. ובגמרא מוקי לה דבעי זיוני. והקשו בתוס' דלמה לי דבעי זיוני בלאו הכי פטור כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' עד כאן דבריהם. וקשה דהא צריך לשתי זייני"ן לצורך חי"ת. ודומה לכתב שם משמעון, וכיוצא בזה הקשה מהרש"א.

ואפשר לומר דשאני כתב שם משמעון דשמעון גם כן מלאכה וקרינא בי' מאחת. אבל הכא חי"ת לאו מלאכה דאות אחת היא. ועל כן כשכתב שתי אותיות לעשות מהם אות אחת פטור: ב) ועיין בגיטין (דף י"ט.) בסיקרא על גבי דיו דאמרי לה חייב מוחק הוא. וכתבו התוס' דחשיב מוחק על מנת לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו. ומקלקל לא הוי דעל ידי כתב דהשתא יהי' אחר כך רישומו ניכר יותר עיין שם, ואינו מובן דאם כן דלא הוי מקלקל יתחייב גם משום כותב. וצריך לומר כיון דהתיקון לאחר שיכתוב עליו בדיו ואז ימחק כתב דהשתא דהיא סיקרא על כן לא מיחייב משום כותב. ודוקא משום מוחק מחויב. דאף לאחר שיחזור ויכתוב עליו בדיו. מכל מקום כתב דיו ראשון נמחק. אבל לגבי כותב לא מהני תיקון שיהי' לאחר שימחק. והכא נמי כיון דאין צריך לשני זייני"ן רק לעשות מהם חי"ת. ואז יתבטלו השני זייני"ן. כן יש לומר לכאורה: ג) אבל אין נראה דבדן מדניאל נמי לאחר שיכתוב היו"ד ולא יהי' שום תיבה יתבטל המלאכה ומכל מקום עכשיו חייב. מה אמרת כשיגמור כל התיבה דניאל יהי' מלאכה. בסיקרא על גבי דיו נמי לאחר שיחזור ויכתוב עליו בדיו יהי' מלאכה. אלא דמלאכה דהשתא כלתה. הכי נמי כשיכתוב שמעון יתבטל תיבת שם ויהי' רק חצי תיבת שמעון. וצריך לומר דהתוס' דגיטין בשיטת רש"י דכותב לא הוי. דתחילה הי' כתב הגון מעתה, והכא אף דאין צריך לשני זייני"ן רק לאות חי"ת מכל מקום אחר כך יכתוב עוד אותיות ויהי' מלאכה. ואף דתחילה כשעשה חי"ת נתבטלה המלאכה דהוי רק אות אחת. דן מדניאל נמי לאחר שיכתוב יו"ד אחר ד"נ נתבטלה המלאכה ואף על פי כן חייב:

ד) על כן נראה דהנה (בדף צ"ב:) נתכוין שיהי' המשאוי לפניו והוציא לאחריו פטור דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה, וזה לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות שבת הלכה י"ב כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב. פחות מכוונתו פטור. כיצד הרי שנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה כו' עד כאן לשונו. הרי דכיון דלא נתקיים כל מחשבתו פטור ועיין שם, ולכאורה נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דמדמי הגמרא לשם משמעון והרי לא נתקיים כל מחשבתו, וצריך לומר דשאני התם דאף לפי מחשבתו לזרוק שמונה הרי תחילה יהי' ארבע. ודומה לכתב שם משמעון שאף שדעתו לכתוב שמעון. מכל מקום דעתו תחילה לכתוב שם. ועל כן בזה שנתכוין לכתוב חי"ת ודילג הקולמוס ונעשה שני זייני"ן, ולא הי' דעתו לכתוב תחילה שני זייני"ן ואחר כך לעשות מהם חי"ת. רק הי' דעתו לכתוב חי"ת תחילה. הרי לא נתקיים כל מחשבתו שדעתו הי' לכתוב כל ח' וכתב רק שני זייני"ן וחיסר הגג ודמי לנתכוין להוציא לפניו והוציא לאחריו דפטור זה קושיות התוס' ועיין מה שתירצו: ה) וחזרו והקשו דמה איריא דנתכוין לכתוב ח' אפילו נתכוין לכתוב שני זייני"ן וכתב בלא זיון פטור, ונראה ליישב לפי מה שכתבו הפוסקים דתגין אין מעכבים. והכא דפטור משום דנתכוין לכתוב חי"ת דלא בעי תגין והוא אות שלם וכתב זייני"ן דלא אות שלם ואף שכשרים מכל מקום לא הויין אות שלם כמו אות חי"ת, ודומה לנתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו דפטור דלא נעשה כל מחשבתו ודו"ק: ו) שוב מצאתי כן באור זרוע חלק א' פרק ב' דגיטין סוף סימן תשט"ו וזה לשונו ור' יצחק בר אברהם הי' אומר שכל אות שאינה מזוינת בתגין של שעטנ"ז ג"ץ אינה אות ומביא ראי' משמעתין הא דבעי זיוני.

ואינה ראי' דאיכא למימר דמיירי בכותב בספר תורה שהאותיות צריכין זיון. אי נמי בכותב בספר אחר ונתכוין לכתוב כמשפט אותיות של ספר תורה שצריכין זיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה עד כאן לשונו. הרי דאף שכשר בלא זיון. כל שנתכוין לכתוב בזיון או נתכוין לכתוב חי"ת דכיון שאין צריך זיון כמאן דזיון דמי ועלו בידו אותיות שצריכות זיון, בלא זיון פטור וכהא דנתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו כנ"ל. וצריך לומר שהתוס' סבירא להו תגין מעכבים. ועיין בהגהות מיימון פרק ז' מהלכות ספר תורה הובא במגן אברהם סימן ש"מ סק"י ועיין מה שאכתוב לקמן בדעת הרמב"ם: סימן רג: א) בגמרא בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי כו' ואפצא כשר פרש"י גל"ש. והכי נמי חייב בשבת. בגיטין מפורש דמי אפצא אחר כתיבה נבלעין ובשעה שנבלעין אם נתן לה גט אינו גט אף אם פלט אחר כך על ידי מיא דנרא דהשתא הוא דפלט: ב) ויש לעיין גם בתחילה לא יחשב כתב דהוא דבר שאינו מתקיים שיבלעו. וצריך לומר משום דאפשר להפליטן על ידי מיא דנרא. ונראה לי ללמוד מזה דלאחר שפלט שוב חשיב כתב הראשון ואם נתן לה אחר כך כשר. (רק יש לדון דדומה לנעשה אחר כתיבה מחובר וחזר ותלשו דמסופק רשב"א בגיטין כ"א: והכי נמי לאחר שנבלע מחוסר הפלטה] שאם נאמר פנים חדשות באו לכאן אם כן הוי תחילה כתב שאינו מתקיים: ג) והא דקאמר בירושלמי וכתב ולא הפולט. היינו שהפלטה לא חשיב כתיבה. ונפקא מינה אם נכתב בתחילה שלא לשמה, שאין תקנה להפליט לשמה וכל שכן דניחא לפי פירוש הקרבן עדה דהירושלמי מיירי בכתב תחילה במי עפצא על גבי גוילים עפוצים דלא הוי כתב כלל ואחר כך כששופך מי קנקנתום בלא עפצ'ס קולט המקום שכתב תחילה. ועל זה שפיר אומר השופך דשפיכה דהשתא לא כתב ובתחילה לא הי' כתב כלל.

ודלא כפר"ח סימן קכ"ה סק"ד שלמד מירושלמי הנ"ל דאחר שפלט פסול וליתא כמו שכתבתי: סימן רד. א) שם כתב על גבי כתב פטור. מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר מעביר עליו קולמוס ומקדשו, עיין בתוספות דוקא בגט וספר תורה דמועיל כתב עליון לשווי' לשמה הוא דהוה כתב עליון כתב. ויש לעיין אם לר' יהודה בכהאי גוונא מיחייב משום מוחק גם כן כמו בדיו על גבי סיקרא, או דילמא דוקא בדיו על גבי סיקרא דאין מראה סיקרא האדום ניכר אבל הכא דהוי דיו על גבי דיו דבעלמא קיימא. לן לאו כלום הוא דחשיב כתב ראשון קיים. אלא הכא כתב שני הוסיף לשמה חשיב גם כתב שני כתב. אבל בשביל זה לא יגרע כתב ראשון מלהשאר כתב כמו בדיו על גבי דיו בעלמא: ב) אך ראיתי בתרומת הדשן סימן מ"ח בענין תיבות שנמחקו קצת בתפילין אם יכול לחדש הכתב שיהי' ניכר היטב. ופלפל דאף אם רישומו ניכר אם חשיב כתב עליון כתב וחשיב שלא כסדרן. והעלה דכיון שאין כתב עליון מתקן לא חשוב כתב ולא הוי שלא כסדרן. ושוב פלפל בהג"ה אם חשוב מתקן על לאחר זמן שהי' כתב ראשון כלה לגמרי, ותלי לה בפלוגתא דר' נחמן ור' ששת בתלש אחת משלשה אם חשיב אהני מעשיו אם יתלוש עוד אחת. ומכל מקום מבואר דאם חשיב מתקן דכתב עליון כתב חשיב כחב ראשון נמחק. דאם לא כן אכתי הוי כסדרן על ידי כתב ראשון: ג) ובתשב"ץ ת"ר סימן קכ"ז הקשה בהא דמעביר קולמוס ומקדשו הא הוי מוחק את השם ראשון. ורצה להוכיח מזה דשם שלא נכתב בקדושה מותר למוחקו. ודחה דהא קיימא לן דיו על גבי דיו לאו כלום הוא ולא הוי מוחק, וקשה דאם כן דלאו כלום הוא למה מהני העברת קולמוס. ועל כורחין כמו שכתבו התוס' משום דכתב עליון מתקן לשוי' לשמה והדרא קושיא לדוכתי'. ועל כורחין לומר דמשום דכתב שני מתקן לא נתבטל כתב ראשון.

ובשלמא אם הוה דיו על גבי דיו כתב בכל מקום על כורחין הטעם משום שאין נראה רק דיו עליון ונמחק התחתון והי' קשה הא מוחק השם. אבל השתא דרק משום דכתב עליון מתקן לא מיחייב משום מוחק: ד) וכן משמע בספר התרומה שכתב דבחק תוכות לא מהני העברת קולמוס לכולי עלמא דוקא היכי דכתב תחתון כתב ולא חסר רק לשמה הוא דמהני העברת קולמוס לשוי' לשמה יעוין שם. וגם הוא כתב שם טעם התוס' הואיל וכתב עליון מתקן. הרי דכתב עליון המתקן אינו מועיל רק היכי שגם כתב תחתון כתב. ואי חייב על התחתון משום מוחק מה יועיל עוד הכתב תחתון שנמחק וזה פשוט. שוב ראיתי בספר תורת גיטין שכתב בפשיטות דלא חשיב מוחק: ה) ולפי זה נראה דלא חשיב כתב עליון כתב אלא כל זמן שמתקן. אבל בגט לאחר שנתגרשה שוב לא חשיב כתב. כיון דכתב תחתון נשאר כתב הוי כתב עליון כתב על גבי כתב שאינו מתקן ולא הוי כתב. בשלמא אם היינו אומרים דבמקום שכתב עליון מתקן חשיב הראשון נמחק ולא נשאר רק כתב עליון. אם כן גם עכשיו שכתב עליון אינו מתקן. הא לא נשאר רק כתב עליון וכתב ראשון חלף הלך לו. אבל מאחר שביררנו מדברי הסה"ת והתשב"ץ דכתב ראשון נשאר. אם כן הוי גם עכשיו כתב על גבי כתב וכיון שעכשיו אינו מתקן אינו כלום והבן: ו) ובזה נראה ליישב קושיית התוספות דלר' אחא בר יעקב אפילו כרבנן נמי לא אתיא. דלדידי' בגט כשר גם לרבנן. ואם כן משכחת לה כתב על גבי כתב דחייב בגט שכתב שני מתקן לשוי' לשמה עיין שם. ולפי מה שכתבתי ניחא. דהנה כתב שאינו מתקיים לא חשיב כתב לא בגט ולא בשבת. וכתב עליון זה לאחר שתתגרש לא יחשב כתב. ואם כן לכאורה איך יוכשר לגט דאינו מתקיים דלאחר שתתגרש יתבטל הכתב.

וכל עצמו של כתב עליון לא חשיב כתב אלא משום שראוי לגרש ומשום הא גופא אינו מתקיים ועיין בתשו' רמ"א סימן קי"ט בכתב שעל צד דפי ספרים חשיב אינו מתקיים משום שעשוי לפתוח. והוא הדין דיחשב אינו מתקיים משום שעשוי להתגרש. ואז יתבטל הכתב כנ"ל ודו"ק. אך לענין גט ניחא דכיון שמתקיים עד לאחר גירושין חשיב מתקיים. דמה נפקא מינה בגט לאחר גירושין וקרא דוכתב בגט. היינו שתהא כתיבה מתקיימת עד לאחר גירושין וכמו ביטול כרים וכסתות בסוכה דסגי ביטול לשבעה. אבל לענין שבת לא חשיב מתקיים בגט שכתב על גבי כתב כיון שאינו מתקיים לאחר גירושין דאז יתבטל הכתב כנ"ל. מעתה לא קשה מידי על מתניתין מגט רק מספר תורה. על כן קאמר הש"ס דלא כר' יהודה. ז) ועוד נראה לי מדברי סה"ת בהלכות תפילין סימן כ"ד וזה לשונו וכיון שהאות פסול [דחק תוכות הוא] אין תקנה להכשירו על ידי העברת קולמוס אפילו לר' יהודה [או לר' אחא בר יעקב בגט אפילו לרבנן] דמועיל משום שהאות כתקנו ואינו מחוסר אלא לשמו כגון גבי שם וגבי גט דבעינן לשמה. אבל חק תוכות שאין שם אות עליו מודה דהעברת קולמוס לא משוי לי' גט עד כאן דבריו. ונראה מזה דהעברת קולמוס מכשיר כל האות שנעשה לשמה. דאי אינו כשר אלא כתב עליון. מה נפקא מינה אם התחתון אות או לא. וסברא זו דכתב עליון מהני להחשיב האות שיהי' לשמה כתובה בספר גור ארי' על שבת עיין שם היטב: ח) ואם כן קושיית התוספות לר' אחא מגט מתיישב היטב. דבגט שפיר חשיב כתב המתקיים. דכתב ראשון גם כן מתכשר וחשיב לשמה והוא מתקיים אף לאחר גירושין. ואי משום דחידוש ותיקון לשמה פסק לאחר גירושין וכתב עליון אינו כתב כשאר כתב ראשון שלא לשמה. הלא כל גט לאחר שגירש בו אינו עומד עוד לשם גירושין וחספא בעלמא הוא. וגוף כתב מתקיים גם לאחר גירושין.

אבל בשבת לא הוי מלאכה מתקיימת. דהמלאכה הוא מה שחידש האות שיהי' לשמה וזה פסק לאחר שגירש. דאף שחייב על כל האות כשם שבגט כשר כל האות. היינו שחייב על כל האות במה שחידשו שיהי' לשמה וכאילו כותבו מחדש. ומכל מקום כיון שחידוש זה אינו רק עד הגירושין. ובכל מלאכת שבת מלאכה מתקיימת בעינן. וכמו שהוכיח הרב המגיד ממתניתין דריש פרק הבונה. ואם כן אף דגוף האות שחידש מתקיים גם לאחר הגירושין. מכל מקום אינה מלאכה מתקיימת ופטור: ט) הקשה מהרש"א לר' אחא בר יעקב מה מבעיא לי' ריש לקיש מר' יוחנן בעדים שאין יודעים לחתום הא כתב שני מתקן. ולדידי לא קשה מידי לפי מה שכתב בספר התרומה דבחק תוכות לא מהני כתב עליון אף שמתקן. דדוקא במקום שהתחתון אות ואינו מחוסר אלא לשמה מהני כתב עליון להחשיבו לשמה. והתינח בגט דאין צריך כתיבת הבעל. שהרי כשר בכתב קטן וגדול עומד על גביו אף דקטן לאו בר שליחות ואין צריך אלא להחשיבו לשמה. אבל בחתימת העדים דכתב תחתון לא חתמו העדים. לא מהני כתב עליון להחשיבו כאלו חתמו העדים. והרי פסול חק תוכות שלא כתבו אדם וכאלו נעשית מאלי'. הנה דלא מהני כתב עליון להחשיב כאילו כתבו אדם. ואם כן לא מהני להחשיבו כאלו חתמוהו העדים. והא דחייב בשבת במקום שמתקן. היינו כיון שהועיל בכתב העליון להחשיבו לשמה אם כן חשיב כאילו חידש האות. אבל בעדים אין לומר כן דאדרבא כיון דאינו כשר אלא בחתימת העדים וכתב העליון לא מהני להמשיב כאלו חתמו הם. אם כן לא פעלו כלום בחתימתן. וזה הטעם בחק תוכות דלא מהני כתב העליון ודו"ק: סימן רה. א) שם בגמרא. כתב אות אחת והשלימה לספר חייב כו'. רב אשי אמר אפילו תימא רבנן להשלים שאני. וכן מבואר בפוסקים שפסקו כרבנן ופסקו דלהשלים את הספר חייב. ומצאתי כתוב דהוא הדין להשלים את המזוזה.

ויש לעיין לפי מה שכתב בספר מגן אבות ונתבאר לעיל סי' קפ"ז וסי' ר"א באריכות דפחות משתי אותיות לא חשיב חצי שיעור אלא דלא חשיב מלאכה פחות משתי אותיות. אם כן מה בכך שמשלים את הספר והוי תיקון מעליא. סוף סוף לא עשה מלאכה: ב) ונראה ליישב דהנה הרא"ש פרק כלל גדול ס' ט' כתב בהא דמחק אות אחת גדולה כשתים ויש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב דהיינו טעמא כי פעמים כתב במשכן טעות של קרש אחד ומחק כדי לכתוב אחרת במקומה. ומן הדין הי' ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה. אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה עד כאן לשונו ולכאורה קשה דאם כן כשטעה במשכן באות אחת לכתוב אחרת במקומה לא הי' מלאכה. ואם כן איך נוכל ללמוד מזה למחק אות גדולה כשתים. דהא דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן היינו שכל שהי' במשכן הי' מלאכה. והא דמחק אות לכתוב אחרת במקומה הא לא הי' מלאכה דלא חמיר מכתיבה עצמה: ג) ונראה דאותיות שהיו כתובין על כל קרשי המשכן הי' דבר שלם כמו ספר או מזוזה מאחר שבאותיות אלו הי' מעמידין כל המשכן וכשחסר אחת והשלימה כאילו השלים כל מזוזה. ועל כן בשטעה באות אחת ומחקה כדי להשלים כל האותיות. דין מחק להשלים כדין מחק לכתוב שתי אותיות. ועל כן נלמד מזה למוחק אות אחת גדולה כדי לכתוב שתי אותיות חייב. שהרי האות שמחק לא הי' בו השלמה שבטעות הי'. נמצא שלא מחק אלא אות אחת. רק המחשבת כתיבה הי' כתיבת השלמה שדינו כשתי אותיות: ד) וכן משמע בירושלמי פרק כלל גדול שיתבאר לפנינו דמוחק אות אחת כדי לכתוב להשלים גם כן חייב. וכיון שלמדנו ממשכן דמחק אות אחת לכתוב להשלים חייב. מזה נלמוד לכתב להשלים דחייב דלא חמיר מחשבת כתיבה מכתיבה עצמה כדברי הרא"ש ז"ל. וכיון שלמדנו שדין להשלים משוי לי' מלאכה כאילו הי' שיעור שלם.

מזה נלמד גם כן לאורג שחוט אחד להשלים את הבגד כאלו ארג כשיעור שני חוטין ודו"ק: ה) ומה שכתב הרא"ש ומן הדין הי' ראוי לחייב במחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה. היינו דפעמים שטעה קודם שגמר לכתוב על כל הקרשים. אלא דלא חמיר מחשבת כתיבה יותר מכתיבה עצמה. ולא נוכל ללמוד מזה. רק מפעמים שטעה לאחר כתיבת כל הקרשים: סימן רו. א) שם. רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש. ואינו מובן דאכתי הוה לי' אות אחת. ורש"י פירש דמיירי להשלים. ואינו מובן דאם כן הי' יכול לתרץ בפשיטות הקושיא דהשתא כותב אות אחת פטור הגיה מבעיא. דהכא להשלים. וכבר הקשה כן הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בחידושיו לאורח חיים סי' ל"ב על רש"י: ב) והמאירי פירש על פי הירושלמי שהרי מחק דל"ת וכתב רי"ש מצטרפין לשתי אותיות המחיקה והכתיבה. וקשה לי על זה מהא דאיתא פרק ב' דגיטין בהעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק. וקשה בשעה שהעביר דיו על אות אחת נצטרפו הכתיבה והמחיקה לחיוב חטאת. ושוב כשהעביר על אות השני וחייב גם כן חטאת על ידי צירוף הוי כאוכל שני זית חלב בהעלם אחד דאין כאן חילוק מלאכות דזה על ידי צירוף וזה על ידי צירוף: ג) מיהו יש לומר כרבא בזבחים (דף ל"א.) גבי חצי זית חוץ לזמנו. חצי זית חוץ למקומו חצי זית חוץ לזמנו הוי פיגול דאמרינן ויקץ כישן הפיגול. הכא נמי כשהעביר על אות השני מצטרפין הכתיבה עם הכתיבה והמחיקה עם המחיקה: ד) עוד יש לומר על פי מה דאמרינן בכריתות (דן י"ז.) בכתב אות אחת בשבת זו ואחת בשבת זו. אי שבתות כגופין דמיין כלומר כשני מלאכות. בשגגת מלאכות אין מצטרפין דחלוקין לחטאות. בשגגת שבת מצטרפין. והכא בהעביר דיו על גבי סיקרא דחייב שתים על כורחין בשגגת מלאכות. דבשגגת שבת הא אינו חייב אלא אחת.