שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 20

ב' ונראה לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות שחיטה שאם פרחה האם מעצמה לאחר שלקחה לא קיים המצוה שנאמר שלח תשלח, ונראה לבאר הענין עפ"י המשנה מגילה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ופירש מהר"ל בספר התפארת שאף אם גזר על האדם לרחם הוא גזירה על האדם שיהי' איש טוב, וכל ד"ת במידת הדין שכך הדין שיהי' האדם איש טוב אבל אינו רחמים על הקן צפור שד"ת במדת הדין, וע"כ אם פרח מאליו האדם לא עשה מצוה ובצפור אין המצוה שא"כ הי' זה רחמים כנ"ל ע"כ אין המצוה רק אם מקיים במעשה וע"כ בצדקה אין מצוה רק אם אדם נותן בידיו, והא דמצא עני ומתפרנס בה הר"ז מתברך עלי', אולי אין זה עיקר המצוה, מ"מ מתברך עלי', המגיה], אבל אם ב"ד יורדין לנכסיו והוא לא נתן לא נתקיים המצוה מצד הנותן ומצד העני שמגיע לו אין מצוה, דא"כ הי' מצוותו רחמים ואינם אלא גזירות, וכן רבית שכתב רמב"ן בפירושו עה"ת במה שאין איסור בג"ת שאין זה אלא לנהוג רחמים וחמלה עם אחיו, וא"כ אין המצוה מצד הלוה שא"כ הי' רחמנות רק מצד המלוה ואין המצוה מתקיימת רק אם יתן בידיו ע"כ אין יורדין לנכסיו רק כופין אותו עד שיאמר רוצה אני או יתן בידיו דהוי כאומר רוצה אני כמ"ש הב"י סי' ר"ה, אבל חוב שבמידת הדין מגיע למלוה חובו שפיר המצוה גם מצד המלוה ומצוה זאת מתקיים בנתינת ב"ד למלוה לבדן): דיני נחלות: מחודש ז. א) ב"ב קכ"ג ע"ב בגמ' הכא במכירי כהונה יש לעיין אם דין זה אליבא דרבי דברייתא אתיא כוותי' אבל לרבנן דס"ל כל מה שאינו יכול להקנות לא חשיב מוחזק לגבי בכור גם במכירי כהונה לא חשיב מוחזק:

ב) והנה בגיטין (ל'.) במלוה מעות את הכהן דמפריש עליו ומקשה בגמ' הא לא אתיא לידי' ומשני במכירי כהונה פירש"י דשאר כהנים אסחי דעתייהו, ואין ראי' מזה דמש"ה חשיב שלו די"ל דמועיל רק שיוכל בעה"ב לעכב לעצמו ואין בו משום גזל השבט כעין שמותרים בלקט משילכו בו הנמושות משום דעניים מסחי דעתייהו כמפורש באלו מציאות אבל לא שיחשב שלו: ג) איברא דאכתי תיקשה איך קיים מצוות נתינה, ויש לפרש שהוא בעצמו זוכה עבור כהן מכירו וכשאינו מכירו אינו יכול לזכות עבורו כיון שהוא שלו משום טובת הנאה ממון ואין אדם זוכה בשלו לאחר, אך במכירו שאסור לו לחזור לא חשיב עוד ממונו כמו איסורי הנאה אינו ממון ושוב יכול לזכות בעצמו עבור הכהן וכן הא דחולין (קל"ג) דמכירי כהונה יכולין לזכות המתנות לצורבא מרבנן י"ל ג"כ משום שהצורבא מרבנן זוכה עבור המכירי כהונה וחוזר וזוכה לעצמו ברשות המכירי כהונה, ואף בשעה שהרשהו עדיין לא בא לידם י"ל דחשיב בידו לקבלם מיד בעלים שבודאי הבעלים יתנום לידם שאסורים לחזור, אבל מ"מ חשיב ראוי גבי בכור לרבנן, ואף דרשב"ם פירש בדרבנן לתת לו וכשם שבמתנה אין אדם מקנה דשלב"ל והכא לא חשיב דשלב"ל כיון דבידו, לק"מ, דהנה צריך להבין בסוגיא דמקשה ורבי נמי הא כתיב לתת לו, הא רבי ס"ל בקידושין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' במעכשיו דמפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו, וצ"ל דהא מודה ר"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכ"ש הכא שנפל לו לאחר מיתה ועיין לקמן באריכות, וע"כ ה"ה דבידו לא מהני בנכסים שנפל לאחר מיתה:

ד) אך הרמב"ם פסק דמכירי כהונה חשיב מוחזק אף דפסק כחכמים, והנה ב"מ (מ"ט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר משום שאסור לחזור בו, ובשטמ"ק שם בשם רא"ש בתירוץ הב' דהוי כעושה תרומה ברשות ישראל עיי"ש, אבל שלא מדעתו אינו יכול להפריש, וה"נ אינו יכול להקנות, וה"ה דחשיב ראוי לחכמים כיון דדרשו לתת לו דמה שאינו יכול להקנות אין בכור נוטל בו פי שנים, ובטור משמע דרא"ש פליג ארמב"ם גם במכירי כהונה, אך הרמ"א הביא מחלוקת רא"ש על רמב"ם בשבחו נכסים מאליהן ובמכירי כהונה השמיט דעתו, וכפי הנראה הי' סובר דהרא"ש לא פליג במכירי כהונה ולפענ"ד נראה כמ"ש: ה) מ"מ לענין דינא נ"ל כפסק הש"ע, והנה בתשו' מהרי"ל סי' ע' דמכירי כהונה דחשיב מוחזק לאו משום דאסור לחזור דהא גבי סבתא חשיב לי' ראוי משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא אף דאסור למכור אלא משום דאינו יכול לחזור, וכן הוא באו"ז דאינו יכול לחזור, וכן בתוס' ב"מ גבי ת"כ אין מוציאין מידו דהקשו בתוס' שהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ותירצו במכירי כהונה, הנה דאינו יכול לחזור עכ"ד: ואו) והנה לפנינו באו"ז [שנדפס מחדש בירושלים] מפורש שיכול לחזור, אך אינו רשאי אך בסוף דבריו במעות שהפריש לצדקה ביש לו מכירי עניים אינו יכול לחזור וליתן לאחר, ובזה הטעם פשוט דדיבור לעני נעשה נדר, הגם שהדבר ברור שאם הפריש לצדקה בסתם ואח"כ בירר עני לא מהני בדיבור לבד כי לא חידש בזה צדקה, דמה נ"מ עני זה או זה הכא שמכירי עניים תחילה כשהפרישו לשם עני מכירו הפריש ושפיר נעשה נדר לאותו עני:

ז) איברא דקשה טובא פרק יש בכור במת לאחר שלשים ר"י אומר נתחייבו הנכסים והא היורשים יכולים לומר לכל כהן ליתן לכהן אחר וממון שאין לו תובעין הוא, וריטב"א קידושין עמד בזה ותירץ במכירי כהונה, ואי רק איסור לשנות דבריו הלא היורשים לא הבטיחו (ומצוה לקיים דברי המת לא אמרינן אלא אם השלישו ביד אחר לשם כך כבש"ע חו"מ סי' רנ"ב] וע"כ לומר דנעשה שלו ומשום שסופו לבוא לידו כבא לידו דמי ונעשה שלו, ומה שהוא יכול לחזור הוא כעין סברת התוס' פסחים (י"ג:) ד"ה כל העומד בזרק שלא לשמן כיון שעקרו מלשמן גרע מנשפך הדם דאיגלאי מילתא שלא הי' עומד לזרוק, וה"נ כיון שחזר בו אגלאי מילתא שלא הי' עומד לינתן לו, אבל אם הוא לא חזר רק שמת וחזרו יורשים שפיר הי' עומד לינתן לו וכמאן דמטי לידי' דמיא. ע"כ אין היורשים יכולים לחזור, וכ"ש בנ"ד שלא חזר כלל דהוא של מכירי כהונה לגמרי ונוטל הבכור פי שנים: ח) ומה שהוקשה למהרי"ל מעובדא דסבתא כיון דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זבינא, לדידי לק"מ דהתם משום הכי חשיב שלה וכיון שהוא שלה אינו של הבת אבל במתנות כהן אחר שאם נתן לו בדיעבד מהני אינו שלו כיון שאינו יכול למוכרו ע"כ שפיר חשיב של מכירו הואיל וסופו לבוא לידו: ט) ובקצוה"ח נסתפק בנשבע ליתן מתנה לאחר ומת אותו אחר אם הבכור נוטל פי שנים כמו במתנות כהונה, ולדידי פשוט דלא דמי למתנות כהונה שהתרומה מגיע לכהן אך שלא נודע למי יגיע, ועיין סנהדרין (קי"ב:) אך זה שבודאי תגיע לידו חשיב שלו משום שהוא ג"כ כהן אבל בשבועה גרידא לאו כלום הוא, ויש לדמותו ג"כ להא דסבתא הואיל ואי זבנא כו' וה"נ הואיל אי מיתשיל עלה וכ"ז פשוט: מחודש ח.

יש לעיין כיון דברייתא כרבי מוקמינן לה בגמ' בפרט לרא"ש דהא דמתנות כהונה גופי' דווקא לרבי] למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפי' בפדיון הבן במתנות כהונה יטול פי שנים, דהא לרבי נוטל פי שנים במלוה ומ"ש זרוע ולחיים וקיבה דנקט, ונ"ל דטעם מתנות כהונה משום דסופו לבוא לידו כמי שבא לידו דמי ופדיון הבן שגוף החוב לא יבוא לידו רק הכסף לא חשיב המלוה ברשותו: מחודש ט א) פירש רשב"ם דמלוה על פה אף לרבי לא שקיל פי שנים הואיל ויכול לומר פרעתי, תמוה לי דבב"ק (מ"ג) מפורש שגם בנזקין לרבי שקיל פי שנים, גם גוף הסברא דמצי למיטען פרעתי מש"ה חשיב ראוי אינו מובן, ונראה דרשב"ם ס"ל להלכה שעבודא לאו דאורייתא כפשט סוף סוגיא דגט פשוט דמלוה על פה גובה מן היורשים רק משום נעילת דלת, ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כתבו הראשונים דפריעת בע"ח מצוה, ובפרק הכותב אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומסיק דכופין אותו ומכין עד שתצא נפשו וא"כ במלוה על פה דמצי למימר פרעתי וא"א לכופו שוב הוי ראוי גמור דשעבוד אין לו עליו רק מצוה על הלוה, אבל המלוה אין לו כלום, בשלמא מלוה בשטר הואיל ויכול לכופו בב"ד חשיב ממון למלוה אבל על פה שאינו יכול לכופו ועכשיו אין לו כלום הוי ראוי גמור, אבל בב"ק שם דקאי למ"ד שעבודא דאורייתא, שהרי מקשה ונוקמא לרבה בגבה מעות דאז הוה ראוי ואי לאו דאורייתא אפי' קרקע הוי ראוי כמו מעות כמפורש סוף גט פשוט, וע"כ קאי הש"ס אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא או משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, וכיון דשעבודא דאורייתא אף שיכול לומר פרעתי הוי מוחזק לרבי שו"ר בקצוה"ח הקשה כן על רשב"ם והניח בקושיא ולפענ"ד ברור כדכתיבנא:

ב) ובתשו' רשב"א מיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ג דרבית חשיב כמו מלוה ע"פ כיון שאינו משתעבד בשעה שכתב השטר, ובזה פירש טעמא דנוטל בקרן ולא ברבית דבקרן כיון דנקט שטרא כמאן דגביא, משא"כ רבית לא חשיב מלוה בשטר, והנה רבי דאמר נוטל פי שנים גם ברבית ע"כ גם במלוה על פה ס"ל נוטל פי שנים, והיינו דרשב"א לשיטתי' שעבודא דאורייתא ע"כ אין נ"מ בין קרן לרבית, ולרשב"ם ע"כ ס"ל גם רבית חשיב מלוה בשטר מדנוטל פי שנים לרבי, ובהא דאינו נוטל ברבית הא פירש רשב"ם טעם אחר: ג) ובש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ז נקיט לעיקר כדעת רשב"א הנ"ל דרבית חשיב מלוה ע"פ וכתב שיש לו ראי' מהש"ס, והנה רשב"ם ע"כ חולק כנ"ל ובהא דהש"ס הא פירש רשב"ם טעם אחר ובפרט שהש"ך הא כתב דהוי ספיקא דדינא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא, ואי לאו דאורייתא ע"כ מלוה על פה ראוי הוי גם לרבי וע"כ רבית חשיב מלוה בשטר: מחודש יוד. א) עד דמטיא לידי' פרשב"ם דנותן אינו יכול ליתנה לאחרים שאין אדם מקנה דשלב"ל, ק"ל דא"כ לרבי דס"ל בקידושין אדם מקנה דשלב"ל ל"ל להש"ס למימר דרבי לא ס"ל דרשה דלתת לו מתנה קריי' רחמנא אימא דהוא ס"ל הכי אלא דאזיל לטעמי' דאף במתנה לא בעינן עד דאתי לידי', שו"ר בשטמ"ק הקשה כן ותירץ דעד שלא בא לעולם יכול לחזור, ותמיהני דהא לרבי מועיל מעכשיו דמפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו בכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו:

ב) אשר ע"כ נראה דהנה בש"ס (קכז:) דמקשה יכיר למה לי אי בעי למיתב לי' מתנה מי לא מצי יהיב לי', ומשני לנכסים שבאו לו לאחר מכאן ומקשה לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר ומשני לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, דכי אמר ר"מ אדם מקנה דשלב"ל ביכול להקנותן לאחר מכאן, ואף דנכסים שיש לו עכשיו יכול להקנותן שיחול הקנין לאחר מכאן כדמוכח הא דאמר מעת שאני בעולם מ"מ בדשלב"ל לא מהני רק אם יכול להקנותן, וע"כ הכא שנפלו לו לאחר מיתה בשעה שאינו יכול להקנותן שפיר נאמר אין אדם מקנה דשלב"ל, ואף דאפי' נכסים שיש לו אינו יכול להקנותן שיחול לאחר מיתה היינו משום שחל על הנכסים רשות יורשים, משא"כ בכור שתיכף במיתתו יש לו לבכור, אבל דשלב"ל לאו משום שחל רשות יורשים לא חל, דהא אפי' נפלו כשהוא גוסס לא חל משום שאינו יכול להקנותן אח"כ שוב לא חל דשלב"ל ה"נ גבי בכור אינו נוטל פי שנים:

ג) ובהא דב"ב (קל"ו) גבי נותן נכסיו לבנו מחיים ולאחר מיתה דמכר הבן בחיי האב ומת הבן ואח"כ מת האב ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ואינו מובן דא"כ מת אב קודם נמי לא יועיל דהוי דשלב"ל, ותירץ בשטמ"ק דכי אתי לידי' הוי שלו למפרע, ואינו מובן דכי נמי מת הבן קודם דפי' ריב"ם והנכסים ליורשי הבן נמי נאמר למפרע נעשה שלו דהא לאביי דאמר למפרע הוא גובה אפי' גבה בנו קנה אביו למפרע, דהא ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה אותה מהם קאמר אא"ב למפרע הוא גובה כמאן דמטא לידי' בחיי אבוהון דמי, הנה דאף בגביית היתומים נעשה שלו למפרע, וה"נ אם תאמר שע"י שבאו לידו אח"כ כאילו הי' שלו תחילה, ה"נ במה שיבואו ליד בנו כאילו מטא לידי' ויחול המכירה, ע"כ נ"ל כמ"ש תוס' יבמות (ל"ו) דהכא לא הוי דשלב"ל גמור עיי"ש, והדין בזה כמו לר"מ בדשלב"ל דבנפלו כשהוא גוסס לא מהני ה"נ בזה לרבנן וכנ"ל: מחודש יא. א) עמוד ב' בפירשב"ם ד"ה אבל לא ברבית דאין לך ראוי כזה דבר שלא הי' שלו מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דבע"ח קונה משכון ע"כ, והנה מתבאר מפרשב"ם דאף בע"ח קונה משכון לא אמרינן רק בהלוהו דמשכון בידו במקום מעותיו דאי בחוב שחייב עצמו לבד נמי קונה משכון א"כ ברבית נמי נימא השטר במקום משכון אלא ודאי כדכתיבנא: ובזה יש ליישב פירוש הר"י מיגאש הא דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דאין משיכה למשכון, ואינו מובן דא"כ במשכון דאחרים אמאי מקודשת, אך להנ"ל י"ל דמשום דבע"ח קונה משכון הוי קנין דגופי' ומהני בי' משיכה, אך בלא הלואה שהניח דבכה"ג אינו קונה משכון הוי רק שעבוד ולא מהני בי' משיכה:

ג) מיהו דברי ר"ן בזה אינו מתיישב שהוא פירש דברי ר"י מיגאש דמשכון לא חשיב הילך משום דאין משיכה למשכון, והא התם הלוה לו מעות תחילה וקונה משכון ושפיר יועיל בי' משיכה, וא"ת כיון שבשעה שנותן לו אינו מלוה לו לא שייך לומר שמשכון במקום מעותיו הלא עיקר בע"ח קונה משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו: ד) ולולא דברי הר"ן הי' נ"ל לפרש דברי הר"י מיגאש דהא דנותן לו משכון על החוב ועדיין חייב לא חשיב הילך דטעם הילך משום דהוי כופר הכל וזה עדיין חייב לו רק שיאמר שמתחייב לו מחדש ונותן משכון, ובזה פורע לו החוב הראשון דהו"ל על חיוב שתובע לו כופר הכל, ומה שמתחייב עתה לא תבע לו, והוא גרע מקדמה הודאה לתביעה דלא הוי מודה במקצת ע"ז אמר הר"י מיגאש דאינו מועיל דהוא ממש הא דמנה אין כאן משכון אין כאן: ה) עוד יש לדקדק בפרשב"ם דהטעם משום משכון א"כ מה מחלק בין גבה קרקע לגבה מעות, וצ"ל כשיטת רמב"ן פ"ק דקידושין דבמשכון למפרע הוא גובה עיי"ש גבי מנה אין כאן משכון אין כאן] ונשמע מזה בנכרי מישראל אינו קונה משכון לא אמרינן למפרע הוא גובה, דמ"ד למפרע הוא גובה היינו משום דשטר בידו במקום משכון ובמשכון למפרע הוא גובה אבל גוי דלא קנה משכון לא אמרינן בי' למפרע הוא גובה, ומיושב קושיית התוס' פסחים (ל"א:) ד"ה אלא, ותירוצם שם דאביי מוקי לה בפדאו לבסוף אינו עולה לשיטת רמב"ן הנ"ל דהתירוץ משום דבע"ח קונה משכון הוא משום למפרע הוא גובה והיינו כשלא פדאו דווקא אך לפמ"ש מיושב דכל למפרע הוא גובה דלעולם חשיב כהרהינו דשטר בידו במקום משכון היינו השעבוד נכסי במקום משכון שהנכסים כמו משכון ע"י השטר שבידו ובגוי דלא קנה משכון אזדא טעם זה: מחודש יב:

בפרשב"ם בשלחו מתם יש מפרשים דהא דשלחו מתם במלוה של עכו"ם חשיב מוחזק והבל הוא בידם, ולפענ"ד ליישב דבריהם עפ"י מה שנ"ל בטעם ר"ח דשעבוד הגוף ליתא במכירה, ושוב מצאתי כן בריטב"א קידושין, משום דאפי' עבד עברי אין רבו יכול למוכרו לאחר יעיי"ש ועיי"ש שהקשה ריטב"א איך יכול לוקח לגבות קודם שיתבענו מלוה ותירץ משום דחשיב כאמר הלוה משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך, אבל בבכור דלא שייך טעם זה כיון דבשעבוד אין הבכור זוכה דמתנה קרי' רחמנא שוב אינו יכול לתובעו, ויותר מזה דס"ל לי"מ שעבוד נכסי לבד ודאי הוה ראוי שאם יפרע לו לא יהי' לו שעבוד על הנכסים רק החוב בכללו הוי מוחזק דעכ"פ יפרע לו מן מטלטלין או מן קרקע, אבל שעבוד נכסי לבד הוי ראוי, דומה למ"ש רש"י פסחים (ל"א.) בהא דאקדיש מלוה שלא הקדיש את החוב אלא את הקרקע דהחוב בכללו יכול להקדיש דע"כ צריך ליתן לו אך קרקע מיוחדת לא חשיב שלו דיכול לסלקו בזוזי, ה"נ בשעבוד נכסי לבד לא הוי מוחזק שאם יפרע לו אף שאין שעבודו חל עליהם כגון שלא בא לרשותו עכשיו לא יגבה מנכסי רק החוב בכללו י"ל דהוי מוחזק, ובזה ס"ל לרבנן שעבוד הגוף אינו במכירה ומתנה כמו עבד עברי שאינו יכול ליתנו לאחר ממילא שעבוד נכסי לבד הוי ראוי אבל גוי דיכול למוכרו כשהוא עבדו ה"ה דיכול למכור גם שעבוד הגוף שיש לו עליו והחוב בכללו הוי מוחזק: מחודש יג. א) דעת ר"י מיגאש ורמ"ה דבעל נוטל במלוה וקשה דבגמ' אמרינן גבי סבתא הואיל ואי קדים סבתא וזבנא זבינה זבינא חשיב ראוי גבי בעל, ובגמ' מדמה מלוה להא דסבתא:

ויש ליישב דבגמ' לא מדמה אלא לרבה דגבה מעות אין לו ע"כ אמרינן שאפי' גבו קרקע הואיל ויכול לסלקו במעות ולא הי' חשיב מוחזק ע"כ דומה לסבתא, אבל בעל דנוטל במלוה לעולם בין גבו קרקע בין מעות לא דמי כלל לסבתא, אך ר"ת כתב דר"נ לעצמו סובר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו אך לבני מערבא דס"ל בסבתא הוי ראוי מחלק דגבו קרקע אין לו, ולפמ"ש לא הי' יכול להוכיח מהא דסבתא כלל לפי שיטתו דגם גבו מעות יש לו: ב) אשר ע"כ נראה דווקא לר"נ דס"ל בין גבו קרקע בין מעות יש לו היינו משום דלעולם אמרינן למפרע הוא גובה בזה מדמינן לסבתא כיון דכל מה דהוי מוחזק משום גוביינא דלבסוף בזה נאמר הואיל הי' יכול לסלק בדשלב"ל דלא שייך בזה למפרע הוא גובה או בכל דבר ודבר שגובה אמרינן שהי' יכול לסלק בדבר אחר, וכל זה אם לא חשיב מוחזק רק משום גוביינא דלבסוף, אבל בעל נוטל במלוה עצמה ואפי' קודם שגבו ובזה אין לדמות כלל לסבתא: מחודש יד.

בהא דרבה גבו מעות אין לו משמע אפי' מעות שהי' לו ללוה בשעת מיתת המלוה (דבמעות אחרים לא הוי פליג ר"נ] וק"ל לדעת תשו' רשב"א במיוחסת סי' ס"א הובא ביתה יוסף סי' ק"צ מחו' וא"ו, ותשו' רשב"א ח"ד סי' קנ"ב דמיני' דידי' מטלטלי בני שעבודא נינהו, ע"כ החילוק שבין קרקע בין מעות משום דקרקע אינו יכול למכור ולהפקיע משעבוד בע"ח ומעות ומטלטלין יכול למוכרן, א"כ לא הי' צריך להקשות מסבתא דמיני' ובי' הי' יכול לאקשויי, ותלמיד אחד השיב, דהנה בחלק ד' נתן רשב"א שני טעמים דסמכה דעתו על מטלטלי דלוה ולא על מטלטלי דיתמי אחד משום שלוה החייב בעצמו לא יבריחם ואחד משום שעשה לו טובה לא ישלם רעה תחת טובה, ולטעם השני י"ל דווקא למלוה שבעצמו עשה לו טובה אבל נגד יורשי מלוה שלא עשו שפיר י"ל שיבריחם ולא משתעבדי מטלטלי דלוה ליורשי מלוה כמו שאין משתעבד מטלטלי דיורשי לוה למלוה: מחודש טו. דעת ראב"ד הובא בטור סי' רע"ח סעיף ד' דמשכנתא באתרא דמסלקי גוף הקרקע נוטל בה פי שנים: ונראה דאין זה הלכה, דמפורש בשטמ"ק ב"מ (ס"ז:) הטעם משום דבאפותיקי שעבודא דאורייתא חשיב מוחזק, וזה ראב"ד לשיטתו שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש בעה"ת בשמו שער ס"א ח"ב, אך לדידן דבכל מקום שעבודא דאורייתא ומ"מ חשיב ראוי גם משכנתא חשיב ראוי, ועיין ש"ך שם סק"ט שתופס דעת ראב"ד להלכה, ולפענ"ד ז"א למה דקי"ל שעבודא דאורייתא, ואף שהש"ך ס"ל סי' ל"ט דהוי ספיקא דדינא אם שעבודא דאורייתא, מ"מ אין להחליט הלכה כראב"ד: מחודש טז.