שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 17

אמנם בעיקר דינו של מהרשד"ם לענין אם נתנו לבני העיר ובדעתו לחזור מדלא חילק שום פוסק בין דעתו לחזור, וכן בחומרי מקום ודעתו לחזור אפי' הי' שם ב' וג' שנים כמ"ש המג"א סי' תס"ח ס"ק י"ב דבחורים מקרי דעתם לחזור אף שבדעתם ללמוד ב' וג' שנים, אבל אין הטעם כמ"ש מהרשד"ם אלא דחילוק יש, דשם בב"ב המקום גורם החיוב, וכן בנדרים המקום שהוא דר בה גורם שיקרא מכלל אנשי העיר, אבל בחומרי המקום דרק אנשי המקום ההוא קיבלו עליהם, והבא משם ממקום אחר אף שדר שם י"ב חודש ונחשב בן עיר, מ"מ הוא לא קיבל עליו, ולא אבותיו, וכן להיפוך בבא ממקום שקיבלו עליו החומרא הוא או אבותיו ובא למקום אחר ודר שם ונעשה בן עיר מ"מ במה תפקע מאליו החומרא שאינו תלוי במקום בעצם, רק הטעם דנתבטל אצל בן עיר זו, והיכא דאין דעתו להשאר אצלם אינו בטל אצלם, ואפי' בשני ימים טובים של גליות שתלוי במקום שקרוב לבית הוועד מ"מ כיון דהשתא אין מקדשין עפ"י הראי' רק הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפ"ק דביצה, וע"כ תלוי אבותיו מהיכן הי', רק משום דנתבטל אצלם ע"כ תלוי בדעתו לחזור או להשאר אצלם: ועוד י"ל והוא העיקר דבאיסורא מילתא דנפשי' הוא אם מחוייב לנהוג בחומרא ע"כ אזלינן בתר דעתי', אבל להחשב כבן עיר אצל העולם, מה לנו לדעתו, הדבר תלוי בי"ב חודש או בקנה בית דירה שניכר דעתו, אבל באין מעשה ניכר אין לנו לדברים שבלבו:

נחזור לנ"ד במה שמחלק הרה"ג ר' פינטשע נ"י בין איסורא לממונא, וכיון שהוכחנו דבמידי דבטעמא תליא אין לחלק בין איסור לממון א"כ נראה שהדבר דמשום איסורא בעלמא אין מוציאין ממון ונתן מעות ולא משך אף דאסור לחזור ואם חזר לאו עושה מעשה עמך ואין מוציאין ממנו, וכן הנך דפרק הנזקין בגזל גמור מדבריהם ובב"י סי' קנ"ו מתשו' הרשב"א ברגיל לעשות מלאכה ובא אחר והתחיל דאסור ואם עבר ועשה אין מוציאין מידו ודאי לענין זה שניא מידי דממונא דאין מוציאין בסברא בעלמא, אבל לענין לאסור לכתחילה אין שום סברא לחלק, ובפרט שעשו איסור בעיר, ואף שיש לו הפסד מניעת ריוח, הלוא באיסור מלאכה בע"פ ג"כ מפסיד וחשיב שבת דהוא ממון גמור ואעפי"כ אסור, משא"כ בזה שהוא רק מניעת ריוח, גם יוכל להרויח במקום אחר, ותו לא מידי: ע"ד אשר מצא בתשו' מהרשד"ם בשם מהרי"ק נפלאתי הלוא מבואר בב"י סי' קנ"ו מחודש ב' והב"י בבדק הבית חולק עליו: ידידו דו"ש הק' אברהם. סימן מז. בדין משכון אי חשוב הילך. דעת הר"י הלוי ז"ל דמשכון לא חשיב הילך, וראייתו מהתקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' דאינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן, ואחרים חולקים דהכא כבר נתחייב לו ולא שייך לומר מנה אין כאן, והר"ן ישב דבריו דבמה קונה למשכון בשעת הלוואתו קונה במעות ושלא בשעת הלוואתו שגבוהו ב"ד בגוביינא דבי דינא, אבל משכון שנתנו הלוה מעצמו שלא בשעת הלואה מלוה אינו קונה וגוביינא דבי דינא ליכא עכ"ד הר"ן: והנה לדידן דקי"ל כהרמב"ם ז"ל מלוה במכר קנה הדר דינא דחשיב הילך, וכ"כ האו"ת עיי"ש:

ולפענ"ד נראה דבנ"ד אפי' למ"ד המקדש במלוה מקודשת אינו קונה המשכון כיון שאינו מוחל לו המלוה ועדיין נשאר חייב כבתחילה עד שעת גביי', ולמ"ד מלוה על המשכון שומר שכר אם נאנס חייב לשלם, ואפי' למ"ד שואל, מ"מ שעבודו לא נפקע, וזה פשוט, וא"כ מה נותן ללוה כדי שיקנה המשכון, וכי אמר הרמב"ם מלוה במכר קונה בשמוחל לו המלוה: וראי' לזה מדברי התוס' פרק איזהו נשך (ס"ג) בברייתא דר' אושעיא הרי שהי' נושה בחבירו מנה ועמד על גורנו כו' ובתוס' תימה והלא קונה קנין גמור כמו יש דמים שהם כחליפים ותירצו וי"ל דהכא בשלא פטרו מהחוב עד שיתן לו החטים, הרי דכיון שלא תפטר מהחוב אין החוב קונה, וה"נ דכוותה, בפרק הזהב (מ"ח) תשומת יד שייחד לו כלי להלוואתו עושק שייחד לו כלי לעשקו וכי אהדרי' קרא כתוב כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' קרא מ"ט משום דמיחסר משיכה ופריך אימא מעושק דאהדרי' קרא, ומשמע דבעושק לר"י לא בעי משיכה, וקשה כיון דקי"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הו"ל מלוה ואינו קונה, ואפי' להרמב"ם שקונה או לדידן בהנאת מחילה, מ"מ הכא שאינו מוחל לו השכירות אלא שנוטל ממנו כלי לגבות השכירות לכ"ע אינו קונה כנ"ל, ובשלמא בתשומת יד משכחת לה שייחד הכלי בשעת הלואה, אבל בעושק קשה, ואפי' למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף, הא כתב הרשב"א הטעם דמתקדשת בהנאה שאינו נעשה מלוה כלל עיי"ש בפרק האומר בההיא דנתאכלו המעות אבל הכא שנעשה מלוה ומייחד הכלי לגבותה ממנו במה יקנה המשכון:

ואין לומר דקונה בפעולתו דפעולתו נחשבת כאילו נותן לו ממון, דא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והמקדש במלוה אינה מקודשת נמי תקדש, וע"כ לומר כמ"ש הרשב"א כיון שפעולתו נמשכת ואינה בבת אחת ועיין ברשב"א, אולם למ"ש בשטמ"ק דמיירי בייחד לו הכלי ואמר לו לא יהי' לך פרעון אלא מזה ניחא כיון דנסתלק החיוב מגופו, אבל בההיא דהר"ן לענין הילך כיון דסתם משכון עוד נשאר החוב על גופו אין המשכון קונה ופשוט: עוד יש לעמוד בדעת הפוסקים דמשכון חשוב הילך, דהא המלוה יכול לומר שקילי טיבותך וכו' ולא בעינא לקנות המשכון, ונהי דפרעון בע"כ שמי' פרעון, מ"מ כיון שאינו נותנו לפרעון אלא למשכון פשיטא דלא הוי פרעון, וא"כ יכול לומר אין רצוני לקנותו: ואפשר לומר דדמי למה דשבועות מ"ג ור"ן שם שהנחת אתה נוטל דפטור משום דלא הוי דבר שבמדה, ואף שאח"כ ראו כמה יש בו, מ"מ כיון שהודאה יצאה בפטור פטור, וה"נ בשעה שאמר חמשים יש לך בידי והילך משכון והי' ספק אצלו שמא יקבלו המלוה ויפטור לגמרי חשיב הודאה יצאה בפטור: ויותר נראה לדמותו להא דכתב הרשב"א בחו"מ סע"ה דהכירו הב"ד מתוך טענותיו לא חשיב מודה במקצת דכי הוא זה כתיב, וה"נ הלוה בעצמו לא הודה בברור שמא יקבלו מלוה, רק לאחר שאמר המלוה אין רצוני בו אגלאי מילתא שחייב לו ומ"מ הוא לא הודה: ועוד י"ל דכיון שהלוה חושב שיקבלו המלוה ויהי' כופר הכל, וכתבו התוס' דהילך ג"כ העזה כיון דחשיב כמו כופר הכל, א"כ חזינן שהעיז ושוב יש לו מיגו דכופר הכל, ואי דאין אדם מעיז הרי גם עכשיו העיז וק"ל:

והנה לשיטת הפוסקים דמשכון לא חשיב הילך י"ל שני טעמים, האחד משום דלא קני לי' והוא טעם הר"ן, והב' דהמלוה יכול לומר שאינו רוצה לקנותו, ואמנם בהי' לו משכון בשעת הלואה אזדי שני הטעמים, ודעת הרמב"ם פ"ד מהלכות טוען ונטען הלכה וא"ו דאפי' בכה"ג הוי מודה במקצת, והש"ך פוסק כמותו, כיון דאין בע"ח קונה משכון מדר' יצחק אלא שלא בשעת הלואה: ובאמת צ"ע לפי טעם זה דהא בש"ס ב"מ ה' מבואר דשטר חשיב הילך הואיל וקרקעותיו משועבדים אף דבקרקע ודאי לא שייך דר' יצחק ואפי' משכון קרקע אינו קונה כמ"ש הר"ן בפרק השולח, וראייתו מפרק איזהו נשך משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת, וע"כ דשיעבוד גרידא חשוב הילך, וא"כ משכנו בשעת הלוואתו נמי והש"ך אזיל לטעמי' בסק"ו שהשיג על הסמ"ע, ואמנם דבריו שם בלתי מובנים, וכבר השיג עליו שם בתומים] ולהרמב"ם שסובר משכון בשעת הלואה לא חשיב הילך אזיל לטעמי' שכתב שם הלכה ד' פטור שטר משום שאינו יכול לכפור, ואמנם הוא גופי' תמוה, דהא בש"ס מפורש משום הילך, ומה שפירשו קצת מפרשים דמשום שאינו יכול לכפור חשוב הילך אינו מובן דמה ענין זה לזה, ובקצוה"ח כתב דטעם הילך משום שאינו יכול לכפור דכיון שנותנו לו א"צ להודאתו, וזה אינו דא"כ פקדון אמאי חשיב הילך, וכן במודה בעבד קטן בפרק השואל: ולפענ"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שכתב הפטור משום שאינו יכול לכפור ולא משום הילך ומשום שיעבוד קרקעות כמו שמפורש הטעמים בש"ס, וליישב גם קושיית התוס' מודה במקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה כיון דשיעבודא דאורייתא הו"ל שיעבוד קרקעות: ונ"ל דהנה צריך להבין איך שיעבוד יחשב הילך הא טעם הילך מפורש בש"ס משום דהוי ככופר מגוף הלוה, וכן הטעם דשיעבוד קרקעות קשה ג"כ הא המטלטלין ג"כ משועבדים.

[ובאמת דעת הה"מ פט"ז מהלכות אישות דהיכי שגובה גם ממטלטלין לא חשיב שיעבוד קרקע, והלח"מ תמה עליו מש"ס דסלעים דנרים], וע"כ מפרש הרמב"ם משום שאינו יכול לכפור דאית לי' שטרא, וכי היכי דכופר במלוה שיש עליו עדים וקיימי העדים קמן לא חשיב כפירה כמ"ש התוס' בשבועות, ה"נ לא חשיב הודאה כיון שאינה מועלת הודאתו: אלא דקשה הא אכתי מועלת הודאתו לגבי הלקוחות דאינו גובה מהם אלא בשבועה, ובזה חשיב יכול לכפור כמפורש ברמב"ם דמשכון חשיב יכול לכפור, וכתב הש"ך ז"ל הטעם משום דצריך שבועה, וכשהודה הלוה יש לומר דא"צ שבועה לגבות מלקוחות, דהא כתב הרא"ש ז"ל סוף שנים אוחזין דלא חיישינן לקנוניא אלא היכי דאיכא ריעותא דנפילה, אבל אם מונח ביד שליש והלוה מודה יחזיר למלוה, כ"ש הכא שהשטר ביד מלוה, וע"ז קאמר הש"ס שפיר דחשיב הילך דשיעבוד קרקעות חשיב הילך, וא"כ ממנ"פ, לגבי דידי' א"צ להודאה והוא דבר שאינו יכול לכפור, ולגבי לקוחות הילך הוא, ומשני לעולם הילך חייב אלא משום דלגבי הלקוחות הוי שיעבוד קרקע ולגבי דידי' הוי אינו יכול לכפור: ובפרק הכותב בשמעתא דהפוגמת דקאמר בשטר הוי שיעבוד קרקעות, היינו ג"כ, דשם רצה לומר דהאשה נחשבת מודה במקצת דהבעל תובעה השיעבוד, וע"כ הוי שיעבוד קרקעות, דמטלטלין אינו תובעה, ואדרבה היא תובעתו, רק בשיעבוד קרקע דמבואר בשמעתין דחשיב הילך דבעל השטר מוחזק חשיב שהבעל תובעה, וע"כ הוי שיעבוד קרקע:

ובפרק שבועת הפקדון הכופר במלוה שיש עליו שטר פטור משום דהוי שיעבוד קרקע, נראה לפרש דהנה בפרק הזהב דאינו מחוייב בשבועת הפקדון אלא בכופר בחפץ בעין או בייחד כלי להלוואתו ותובעו הכלי, והתם אי אפשר לפרש בייחד כלי ותובעו הכלי, דא"כ איך יחשב שיעבוד קרקע, ועל כרחין שלא ייחד לו כלי, ומ"מ אי לאו דאין נשבעין על שיעבוד קרקע הי' חשיב השיעבוד קרקע כמו יחוד כלי, דשיעבוד הכלי חשיב כמו חפץ בעין, וה"נ שיעבוד הקרקע, אבל כיון שאין נשבעין על שיעבוד קרקע ממנ"פ פטור, דעל חיוב גרידא אינו חייב בשבועת הפקדון, ועל השיעבוד פטור דאין נשבעין על קרקע, אבל חוב בעלמא שפיר הוי מודה במקצת אף שקרקעותיו ג"כ משועבדים כיון שהוא ג"כ משועבד וגובה גם ממטלטלין, ומיושב קושיית התוס' ממודה במקצת, ומיושב דברי הרמב"ם שכתב הטעם בשטר משום שאינו יכול לכפור, ומיושב ג"כ דמשכון לא חשיב הילך כיון דהוא ג"כ חייב, ובש"ס לא קאמר דשטר לא חשיב הילך אלא משום ממנ"פ כנ"ל ודו"ק: אך עדיין אינו מיושב כל הצורך שהי' לו להרמב"ם להזכיר גם טעם דהילך או שיעבוד קרקע ולפטור ממנ"פ, והרמב"ם לא הזכיר אלא טעם שאינו יכול לכפור: ונ"ל דהש"ס לא הוצרך לטעמא דהילך אלא לרשב"א לטעמי' דס"ל בפרק האיש מקדש (מ"ח) מלוה ברשות בעלים לחזרה. ומסיק שם דמ"מ באונסין חייב קודם שהוציא דלא גרע משואל, ולפי זה נראה ברור דאם לא הוציא המלוה ומכר נכסיו ושוב הוציא או נאנס מאתו דאינו טורף. דהא קי"ל בפרק אלו נערות דמשעת אונסי' אתחייב לי' באונסי', וע"כ אם נאנס ביד היורשים אף שהניח אחריות נכסים פטורים, וה"ה דהלקוחות פטורים אם קדם מכירה לאונסין, אלא דמ"מ בסתם טורף מלקוחות, דאמרינן כיון שלוה על מנת להוציאה, מסתמא הוציאה באותו יום, אבל אם יטעון לא הוצאתים רק.

לאחר זמן או שעדיין בידו ודאי דנאמן דהא רש"י פירש הילך לא הוצאתים ובודאי שאין מכירין המעות, ומ"מ נאמן לומר לא הוצאתים, וא"כ הוי דבר שיכול לכפור לגבי הלקוחות, וכן לגבי הקרקעות שבידו, דהא יכול לומר שעדיין ברשותו ואם ימכור אח"כ הקרקעות לא יגבם, והרי מפורש בש"ך דמשום שיכול למוכרם חשיב יכול לכפור, עיין בדבריו סק"ה לענין משכון, וכן משמע בב"ק ק"ה גבי כפר הגזלן בחמץ שעבר עליו הפסח כיון דאלו מיגנב כו' חשיב כפירת ממון, וה"נ חשיב הודאת ממון דנ"מ אם ימכור הקרקעות, וע"ז קאמר דהשיעבוד הוי הילך או שיעבוד קרקעות וא"כ ממנ"פ פטור וכנ"ל, אבל לדידן דקי"ל מלוה לאו ברשות בעלים לחזרה הוי דבר שאינו יכול לכפור לגמרי. וא"צ לטעמא דהילך ושיעבוד קרקעות, ואתי שפיר: עוד נ"ל בטעמא דמשכון שנותן הלוה בשעת תביעה לא חשיב הילך ולא דמי לשטר, דהנה כבר כתבתי דהיא גופה טעמא בעי, דמ"מ הוא עצמו ג"כ חייב ואיך יחשב כופר הכל, וכן בהא דהוי שיעבוד קרקעות הא הודה במטלטלין ג"כ, ומצאתי להרמב"ן פרק שבועת הפקדון דשטר חשיב שיעבוד קרקע משום דעיקר תביעת המלוה על הקרקע משום שטורף מהלקוחות, וע"כ ניחא נמי מהאי טעמא דחשיב הילך, שהרי הלוה אומר הילך בעיקר תביעתו ולא חשיב מודה במקצת, ואף שמודה חיוב גופו הלא אין תביעת המלוה על זה ולא הוי מודה במקצת הטענה, ומה"ט חשיב שיעבוד קרקע, ואף שמודה חוב גופו שהוא אף לגבות ממטלטלין, מ"מ אינו מודה במקצת טענת מלוה, אבל כשנותן לו עכשיו משכון, וא"כ הי' תביעת מלוה על חיוב גופו דמתחילה לא הי' לו משכון שפיר הוי הלוה מודה במקצת הטענה, שהרי בחיוב גופו עדיין הוא מודה דלא הוי הילך בחוב גופו כנ"ל ודו"ק: סימן מח. דין פקדון אי חשיב הילך.

הנה הפוסקים הוכיחו מהא דמקשה הש"ס למ"ד הילך פטור מברייתא דרמב"ח ארבעה שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת לאו דאמר לי' הילך ומשני דמודה לי' חדא מתה בפשיעה וכו' מוכח דבקיימא בבית הנפקד או באגם חשיב הילך, והראב"ד הוכיח דלא חשיב הילך מב"ק (ק"ה) אמר רבה שורי גנבת שומר אני עליו ונשבע חייב שהרי פטר עצמו מאונסין איתבי' שורי גנבת כו' שומר אני עליו ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש בה פרט למודה בעיקר, א"ל כי תניא ההיא דא"ל הילך כי קאמינא אנא דקיימא באגם, הרי דקיימא באגם לא הוי הילך, והבעה"מ השיב דמה ענין הילך דהתם להילך דמודה במקצת: ולפענ"ד הוכחת הראב"ד נכונה, דכי היכי דאמרינן דבקיימא באגם חשיב כפירת ממון כיון דאלו מיגניב כו' כ"כ כשמודה ש"ש אני עליו שואל אני עליו הוי מודה במקצת ולא הוי הילך דטעם הילך דשוב אינו מתחייב לו כלום והוי כופר הכל, וזה לענין גוף החפץ, אבל מה שמודה לו שאם יגנב יתחייב לשלם חיוב זה אינו תופס המלוה ולגבי חוב זה הוי מודה במקצת, דכי היכי דחשיב כפירת ממון כשכופר בחיוב זה, כמו כן להיפוך הוי הודאת ממון כשמודה בחיוב זה, ולגבי הודאה זו הוי הילך, ולדעת הפוסקים דפקדון חשיב הילך י"ל דהתם חשיב כפירת ממון דגם גנב נתחייב בשעת גניבה, אבל אם יאמר לו שואל אתה עליו כיון דחיוב שומרים הוא בשעת אונסין אכתי לאו בממון כפר:

אך לדעת הרמב"ם דמשעת שאלה נתחייב באונסין אף אם יאמר לו שואל אתה עליו יחשב כפירת ממון וה"ה להיפוך במודה לא יחשב הילך, ולפי זה נ"ל דלדעת הרמב"ם יש לחלק בין שומר לשומר, דבשומר שכר ושואל לא יחשב הילך אבל שומר חנם אף הרמב"ם מודה דחיובו משעת פשיעה, שהרי הרמב"ם סובר פושע מטעם מזיק ואין חיובו אלא בשעה שהזיק, וזה נ"ל טעם הרמב"ם דשומר חנם לא חשיב אחריות לעבור בבל יראה, דאזיל לטעמי' כנ"ל, וע"כ דווקא ש"ש דחיובו משום דקיימא ברשותי', אבל שומר חנם דחיובו משום מזיק לא חשיב ברשותי' משום הא: ולפמ"ש נ"ל ליישב סוגיית הש"ס ב"מ (צ"ח:) זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו, והקשו הראשונים ז"ל דהא תבעו שניהם, עד שהרשב"א ז"ל נדחק דקושיית הש"ס משום הילך, והא דקאמר מה שטענו כו' לישנא בעלמא הוא עיי"ש שנדחק מאד, אך לפי דרכינו דבכל השומרים לא חשיב הילך לבד משומר חנם דחשיב הילך יובן קושיית הש"ס בלי גמגום, דהנה מבואר בפרק השוכר את האומנין דשואל לאחר שכלו ימי שאילתו הוי שומר שכר הואיל ונהנה מהנה, וש"ש או שוכר לר' יהודה לאחר ימי שכירותו הוי שומר חנם, והשתא לא מצי הש"ס למיפרך הילך הוא שהרי השוכר טוען דהך דקיימא דשאולה היא ולא הוי הילך. דאי תבעו לאחר שכלו ימי שאילתו הוי שומר שכר, וש"ש שהודה לא הוי הילך כנ"ל, רק הש"ס פריך דלפי דברי התובע דהך דקיימא דשכורה היא הוי הילך, לא מבעיא לר"מ דס"ל שוכר כשומר חנם. ואפי' לר' יהודה מ"מ מודה דלאחר שכלו ימי שכירתו הוי כשומר חנם. ומסתמא תובעו הפרות בעת כלות הזמן, נמצא שלפי דברי התובע אין לו תביעה עליו בהא דקיימא דהילך הוא ומה שהודה לו לא טענו ודו"ק היטב:

ועיקר הראי' שהביאו הפוסקים משמעתא דשנים אוחזין משם משמע ג"כ דהקושיא רק משומר חנם מדמשני דקתבעו דמתו כולהו בפשיעה]: סימן מט. דין שעבודא דאורייתא. מחודש א. א) א"ר פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים, ויש בזה סוגיות מתחלפות, בב"ב (קע"ו.) מפרש משום שלא תנעול דלת בפני לוין, ובפ"ק דקידושין משום דשעבודא דאורייתא והוכיח הרמב"ן בקידושין דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא מדאמר פרק שום היתומים בטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בנ' מיעבד מצוה נינהו אלמא סבר שעבודא ל"ד, [ובתומים ביקש לדחות דלעולם שעבודא דאורייתא אלא משום דכל היכי דליכא שעבוד גוף ליכא שעבוד נכסי וכיון דיתמי לאו בני מיעבד מצוה הא ליכא שעבוד גוף. וליתא דא"כ גר שלוה ומת לא יגבה בע"ח מנכסים. ובתוספתא מפורש דאפי' מטלטלי גובה, והובא בתשו' רשב"א ח"א סי' קנ"ב, אלא ודאי כמ"ש הר"ן כתובות הכותב דמיתה לא דמי למחילה דכך ערבותן של נכסים שאם יתקלקל שעבוד הגוף יגבה מנכסיו, וכיון שהלוה נתחייב ונתקלקל שעבודו ע"י מיתה גובה מנכסים] אך מ"מ העלה הלכה ש"ד משום דר"ה ברי' דר"י פליג אדרב פפא ולית לי' הא דפריעת בע"ח מצוה: