שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 16

ובמ"ש נראה ליישב קושיית התוס' שלהי הכותב דמקשה לרב אלמנה במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דילמא מפקא גיטא וגביא בי' והקשו התוס' דלשמואל נמי מצי למיפרך במקום שאין כותבין כתובה [עו"ק לשמואל במתני' דכתובה ואין עמה גט למה לו לטעון אבד שוברי אפי' עדיין לא פרע יוכל לומר שלא יפרע עד שתחזיר לו הגט, מיהו הא יש ליישב דנ"מ לענין תוספות שאינה יכולה לגבות עפ"י הגט אפי' שהוא מקום שאין כותבין, ומ"מ יוכל לטעון פרעתי תוספות שהודיתי שלא פרעתי וכנ"ל בשיטת הטור עיי"ש] גם קשה אהא דאמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי', ופירש"י ואמר כתבתי ולא אפרע עד שתחזיר לי הכתובה, וקשה הא אינה יכולה לגבות עפ"י הכתובה שהוא יאמר לא יפרע עד שתחזיר הגט הואיל מקום שאין כותבין הוא ותוכל לגבות עפ"י הגט לבד, וכיון שאינה יכולה לגבות עפ"י הכתובה שוב תטרוף בגט לבד: ע"כ נראה, דהנה הא מילתא דאין כותבין שובר דיכול הלוה לעכב הפרעון מספק שמא השטר עדיין ביד המלוה, קשה טובא מ"ש מהמלוה על המשכון וטוען המלוה שאבד המשכון באונס נשבע המלוה שבועת השומרים ומשלם הלוה חובו כדאיתא בש"ע חו"מ סי' ע"ב, ואם טוען שאבד בפשיעה והמשכון פחות מכדי חובו מחוייב הלוה להשלים השאר ואין הלוה יכול לומר שמא יש בידך המשכון, ולמה בשטר לא יהי' המלוה נאמן לומר אבד כמו במשכון, והנה מדין הראשון שטוען המלוה נאנסו לא קשיא, דכיון דלענין גוף המשכון מחוייב שבועה דאורייתא שוב מועיל אף להוציא חובו מיד הלוה, וכעין סברת הש"ס בהשואל מודה סומכוס היכא דקטעא לידה דאיכא שבועה דאורייתא, אך מדין אבד בפשיעה דהלוה מחוייב לשלם המותר לכדי חיובו קשה:

והנה בר"ן פרק שבועת הדיינין הקשה יטעון הלוה שמא המשכון בידך ואינני מחוייב לפרוע לך עד שתחזיר משכוני, ותירץ הר"ן דאפי' המשכון ביד המלוה אין הלוה נפטר מחוב היתר על המשכון, ואף שאם היינו יודעין שהמשכון ביד המלוה לא היינו זקוקים להוציא החוב מיד הלוה, היינו כדי להכריח המלוה ע"י זה להחזיר משכונו, אבל מ"מ הלוה אינו יוצא ידי שמים עד שיפרע חובו, וע"כ כשספק אם אבד המשכון מחוייב לפרוע, עיי"ש, וה"נ בשטר שביד המלוה אף אם באמת לא אבד לא נפטר הלוה, ושוב יהי' מחוייב לשלם מספק כמו במשכון, וצ"ל כיון שהנייר של הלוה ויכול לומר לדידי שוה לי כדי החוב שלא תטרוף ממני שנית, ואכתי קשה מה מקשה הש"ס לרב דילמא מפקא לגיטא, הלא הגט שלה, ואף שיש חשש שתגבה שנית, מ"מ כל זמן שלא גבתה לא נפטר הלוה ויתחייב לשלם מספק (ואף את"ל שאם היינו יודעין שתגבה אח"כ לא הי' מחוייב לשלם עכשיו, מ"מ לא עדיף מאיני יודע אם פרעתיך]: אך לפי דברינו דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא והוי מוחזק בממון, ע"כ אינו מחוייב הלוה לפרוע דשמא לא אבדת ואתה מוחזק בממון שלי וכאילו לו כבר פרעתיך, וכל זה למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אבל שמואל יוכל להיות דס"ל דלא כר' יוחנן אלא דגט היינו כתובה ומשום דהי' לך למקרעי' לגיטא ולית לי' אטו כל דמגבי וכו' רק לרב פריך דאיהו ס"ל אפי' במקום שכותבין גט גובה עיקר אף דבמקום שכותבין לכ"ע גט לאו כתובה, וע"כ דס"ל כר' יוחנן, ע"כ פריך שפיר:

ובהכי ניחא ליישב בהא דס"ל לשמואל במקום שאין כותבין וכתב לה והוציאה כתובה ואין עמה גט אף תוספות אינה גובה דיכול לומר פרעתי עפ"י הגט שלא הייתי נאמן שכתבתי לה כתובה, ופירשנו לעיל דאף דהתוספות אינה יכולה לגבות בגט שיכול לומר פרעתי מ"מ יכול לטעון שהודה האמת שלא פרע רק שטען שתחזיר לו הכתובה שכתב לה, ובזה לא הי' נאמן כיון דמקום שאין כותבין, ואף דיש לו מיגו דפרעתי הא קי"ל בסי' פ"ב דלא אמרינן כנגד מנהג המדינה, ושוב הקשיתי דמ"ט דרב דאמר כתובה גובה תוספות אפי' במקום שאין כותבין הלא יכול לטעון כנ"ל ויישבתי בדוחק וכעת נ"ל ליישב ברווחא: והנה אדוני אבי מו"ר נ"י הקשה על פירושי בשמואל דהא ר' יהודא ס"ל בב"מ (ק"י) דאמרינן מיגו נגד מנהג המדינה ומסתמא לא פליג על שמואל רבי': ונראה ליישב, דהנה בב"מ שם המעשה במנהג המדינה להוריד אריסין למחצה וטוען בעל השדה לשליש הורדתיו ס"ל לר' יהודה דנאמן במיגו דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הי', ור"נ ס"ל אינו נאמן.

ופסקו הפוסקים כר"נ, והנה מוכרח לומר דאף לר' יהודה מנהג המדינה עדיף ממיגו, שהרי מיגו להוציא לא אמרינן, ואילו במנהג המדינה אי לאו מיגו הי' הארוס נאמן להוציא, רק דס"ל לר' יהודה כיון דמיגו מסייע למוחזק ואיכא תרתי חזקת ממון ומיגו עדיפא ממנהג המדינה (ור"נ סובר דמנהג המדינה מכריע את שניהם], וע"כ בנ"ד דטענת הבעל שכתב לה כתובה ולא יפרע עד שתחזיר הכתובה הוא טענת יש לי בידך כנגדן דאינו נאמן בלא מיגו (הגם שלכאורה ז"א, דכיון דהכתובה בידה חשובה מוחזקת בחוב וכאילו ממונו בידה, ואינו דומה לטענת יש לי בידך כנגדן דמילתא אחריתא היא, משא"כ דחובו ממש בידה, אך י"ל דסברא זאת דשטר בידו נקרא מוחזק א"צ אלא למ"ד כותבין שובר, וקשה לעולם יהי' נאמן לומר פרעתי ע"י שובר ואבד שוברי, ומוכרח לומר דמקרי מוחזק, אבל לשמואל דס"ל אין כותבין שובר אין מוכרחין לסברא זו] וי"ל דס"ל כמ"ד בירושלמי דמחל אף שלא החזיר השטר וס"ל דשטר לא הוי מוחזק [אך אינו מוכרח די"ל לעולם ס"ל הוי מוחזק ומ"מ מהני מחילה נגד שיעבוד הגוף דלוה מוחזק בעצמו, ועוד דנגד שיעבוד הוי שטר ראי' וממילא נמחל שיעבוד נכסים], א"כ כשמנהג המדינה מכחיש למיגו, וכבר הוכחנו דמנהג המדינה עדיף ממיגו, שוב אינו נאמן לומר יש לי שטר כנגדו, אבל רב דע"כ ס"ל כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שהרי אומר דאפי' במקום שכותבין כתובה גט גובה עיקר, ובמקום שכותבין גט לאו כתובה] ואף דלא שייך שטרא בידי מאי בעי, ע"כ משום דשטר הוי מוחזק וכשטוען שטרי בידך הוי כטוען על גוף החוב שפרוע כל זמן ששטר בידו, ושוב נאמן במיגו דפרעתי, וכר' יהודה תלמידו דאמרינן מיגו כנגד מנהג המדינה:

ובמ"ש נראה לבאר עוד פלוגתייהו דרב ושמואל בתחילת הסוגיא, דרב מוקי למתני' במקום שאין כותבין, ושמואל אומר אף במקום שכותבין ופריך ולשמואל כותבין שובר, ומשני לדידי מיפרשא מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי' ובמקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עלי' להביא ראי', ומוקי מתני' כשהביאה ראי' שלא כתב לה, וקשה טובא דוודאי אף רב מודה בזה כיון דכל אוקימתא דרב משום שאין כותבין שובר ויכול לומר לא אפרע עד שתוציא הכתובה ובשלא כתב לה אין לו טענה כלל (ועוד דמה צורך להקדים דבמקום שאין כותבין עליו להביא ראי'] ובש"ס משמע דפליגי:

ולפמ"ש נראה דוודאי פשטא דמתני' שהי' לה כתובה רק שאינה מוציאתו בב"ד כדקתני ואין עמה כתובתה ולישנא דכתובתה מורה שהי' לה כתובה, ע"כ לא רצה רב לאוקמי שלא הי' לה כתובה, רק שבאמת כתב לה ויש עדים על זה רק שהוא מקום שאין כותבין [ומ"מ היא גובה בגט בלא כתובה אף למה דקי"ל במקום שכותבין ואין לה הוי ריעותא כמו שפירש הרמב"ן דברי הגאונים והרי"ף דבשביל שכתב לה לא נשתנה הדין כמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא] ואין לחוש שתוציא אח"כ הכתובה שהוא יטעון שלא יפרע עד שתחזיר הגט כיון שמקום שאין כותבין הוא ותוכל לגבות בגט לחודי' [ועוד דלמה דמשני רב במקום שאין כותבין שוב י"ל דכתובה בלא גט ממש לא גביא משום דאיכא ריעותא וכמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ן] ושמואל פליג דאפי' מקום שאין כותבין והביא ראי' שכתב לה אינה גובה כיון דאין כותבין שובר ויוכל אח"כ לגבות בכתובה לבדה ולא יוכל לטעון שלא יפרע עד שתחזיר הגט כיון שהגט שלה והיא לא חשיבה מוחזקת כנ"ל, ע"כ הוצרך לאוקמי מתני' בדלא כתב לה, וע"כ מצי מיירי במקום שכותבין, והיינו דהקדים דמקום שאין כותבין עליו להביא ראי', פירוש שאין נ"מ כלל באיזה מקום רק אם כתב לה (וגם לא מצי שמואל לומר שלא תוכל לגבות אח"כ בכתובה לבדה משום ריעותא, דלשמואל במקום שאין כותבין וכתב ג"כ הוי ריעותא כשאין לה הכתובה וכמ"ש הב"ח דשמואל לית לי' הא דהרא"ש וכמו שדחינו לעיל שיטת הט"ז, וא"כ אם נוקי במקום שאין כותבין וכתב יהי' מוכרח דאפי' במקום ריעותא גובה: וניחא פסק הרי"ף במקום שאין כותבין ואפי' כתב לה, דבשביל שכתב לה לא נשתנה הדין וכפסק הרא"ש ז"ל ודו"ק היטב]:

ולפי"ז יש ליישב דברי הרי"ף שכתב אוקמא שמואל במקום שאין כותבין ותמוה דהא מוקי אף במקום שכותבין ולא כתב לה, ולהנ"ל ניחא דלדידן דקי"ל כותבין שובר אף שמואל מוקי לה במקום שאין כותבין וכתב לה, דא"צ לאוקמי אלא משום שלא יחשב ריעותא, וכשהוא מקום שאין כותבין אף שכתב לה לא נשתנה הדין כדברי הרא"ש, אולם זה אינו צודק אלא לדעת הט"ז בשיטת הרא"ש שדחינו לעיל שיטתו: סימן מה ב"ה אור ליום ה' ד' דחנוכה תרל"ב לפ"ק. רב שלום לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה עזריאל רב דק"ק לאגוב יקרתו הגיעני, דבר השאלה הראשונה אין בדעתי להשיב זולת אם הי' כותבין אנשי אפטא ג"כ וזה רחוק לדעתי, וע"ד השאלה השני' ותוכן השאלה כי בני העיר נתנו לו מסחר בגדים ועשו תקנה בל יעסוק איש בלעדי כבודו במסחר ההוא ובא איש אחד מעיר ראקוב והובל שמה מסחר ההוא, ליומי דשוקא [הנקרא טארעק]: והנלפע"ד שכבודו ובני עירכם יכולים למחות בידו מקצת טעמים שכתב כת"ר, ואף שקצת דברי רו"מ אינם נכונים בעיני, ועוד אוסיף טעמים ע"ז שאסור לאיש ההוא למכור מסחר הנ"ל, אולם דבריו אלה להלכה ולא למעשה מחמת שהצד השני הוא האיש מעיר ראקוב לא שאל אותי ואין משיבין בדיני ממונות לאחד בלא השני רק מחוייבין אתם להעמידו בדין לפני בד"צ הסמוך לעירכם ותוכל להראות תשובתי להב"ד אחר אשר ישמעו טענות שניהם, וזה החלי בעזה"י:

הנה רו"מ התחיל בכחא דהתירא מחמת שהב"ח פסק דאפי' פעם אחת בשבוע מקרי יומא דשוקא וגם הביא דברי מהרי"ט דאותם שבחוץ לעבורה או לתחום העיר לא חשיבי כבני העיר ומותר לאיש אחר נכרי משמה לקנות מהם ולא חשיב כיורד למחיית בני העיר, וא"כ הכא שרוב הבאים מחוץ לעבורה של העיר חשיב יומא דשוקא ומזבין לעלמא, וזה דחה רו"מ מתרי טעמי הא' שכתב מהרי"ט שם בהיתר הקני' כיון שעדיין לא באו סחורתם לעיר, ומוכח שאם הי' בא לעיר הי' חשוב מחיות בני העיר, וא"כ בנ"ד שהכפרים הסמוכין באו לעיר אסור למכור להם: ובעיני אין זה ראי' כלל דהא פשוט דביומא דשוקא אפי' לעלמא אסור הבא מחוץ לעיר למכור (וה"ה לקנות למהרי"ט], וע"כ אם הי' הסחורה בא לעיר ודאי הי' אסור לקנות מהם, ומה זה ראי' ליומי דשוקא [הנקרא טארעק] ולדעת רו"מ יצטרך דהכפרים הסמוכים אף שהם חוץ לתחום חשובים מקצת כבני העיר לענין אם באו לשם ביומי דשוקא לשיטת התוס' או אפי' לדידן שלא יחשב יומא דשוקא מחמתם ומקצת לא חשובים כבני עיר עד שלא באו לשם, והוא מוקצה מהדעת, והנכון בדעת מהרי"ט כמ"ש:

והטעם הב' שכתב רו"מ דאם אותם שבתוך התחום יחשבו כבני העיר יהי' רוב הבאים לשוק כבני העיר ומבתוך התחום, וכיון שבלשון מהרי"ט שם נתברר על אותם שבתוך התחום וחוץ לעבורה אם חשובים כבני העיר ומספק יכולים בני העיר לחייבם מס ושייכים בכרגא ושוב חשובים כבני עיר, וזה אינו נכון כלל דבמה יתחייבו אותם שבסביבות העיר מס במה שא"צ להם, וממנ"פ מס המלך ניחזי אנן איך דין המלך וצרכי העיר מה שאין צורך להם אינם מחוייבין, ועוד אפי' הי' כדבריו מנין לו דהשייך בכרגא דינו כבן עיר לענין שבן עיר אחרת אסור לעסוק עמו והרי יש חילוק בין דשייך בכרגא (לדעת התוס' והרבה מהראשונים ז"ל] לבן עיר, דבן עיר יכול לכנוס למבוי אחרת לעשות מסחר שיש לבן מבוי ומאן דשייך בכרגא אינו יכול: וגם מה שהכריח מלשון מהרי"ט דהעיקר נחשב מחוץ לתחום אינו דקדוק כלל מאחר שהמעשה הי' מחוץ לתחום, ומהרי"ט מילתא דפשיטא נקט: אך מ"ש אח"כ כיון שיש תקנה בעיר בל ימכור אחר אסור לאיש מחוץ לעיר מפני המחלוקת זה נכון, ואף שלא מצאנו אלא בתקנה ומנהג לדבר מצוה, זה ג"כ חשיב מצוה לפרנס רב שבעיר: ומה שנסתפק רו"מ שאין מחלוקת בדין רק ישוב שהוא מעיר אחרת וא"צ לרב, לפענ"ד יש ללמוד זה מפירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו ואף דחילוק מקומות גורם השינוי מ"מ שייך מפני המחלוקת (גם ראייתו מתענית לאחר שעברה הצרה הוא ראי' נכונה] ואפי' למאן דפליג שם עיי"ש היטב בסוגיא, היינו משום דאין השנוי תלוי בגוף האדם מחמת שהוא מעיר אחרת ודאי שייך מפני המחלוקת:

והנה יש להביא ראי' מסוף פרק בני העיר והובא ביור"ד סי' רנ"ו סעיף וא"ו ביחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עלי' בני העיר צדקה דמחוייב ליתן לעניי אותה העיר, וכתב הט"ז הטעם דיחיד נגרר אחר העיר ולאו משום חשד לבד מחוייב ליתן עיי"ש, וה"נ האי שמעיר ראקוב הוא נגרר אחר העיר לקיים מה שתקנו עליהם ועליו ג"כ: ועוד נ"ל טעם אחר דמן הדין אסור לבוא למכור על יומי דשוקא כי שאלתי סוחרים אם מדינא דמלכותא יוכל יחיד מעיר אחרת לבוא למכור על הטארעק ואמרו לי כי אסור זולת צרכי מזונות, וא"כ אפי' נאמר כי אין הולכין בזה אחר דינא דמלכותא בד"ת, מ"מ שוב כל הבאים לקנות דעתם על בני העיר וחשיב הבא מעיר אחרת יורד למחייתם, ומנא אמינא לה מגוף הסוגיא דב"ב (כ"ב) דיקולאי דקי"ל במעשה דהנהו דקילתא שבאו למחות ביומא דשוקא, הכי עד הנהו דקילתא לא הי' יומא דשוקא כלל אם רצו לבטל כל יום השוק הלא זה מנהג כל העולם שביום השוק מתקבצים ממקומות אחרים למכור ולקנות וכמ"ש הפוסקים בענין מכירה בב"א:

והנ"ל בזה דענין יום השוק שמתקבצים ממקומות אחרים למין סחורה ידוע למכור ולקנות וזה לא עלה על דעת שום אדם לאסור וכן דעת הקונים הבאים לקנות מהסוחרים ממקומות אחרים ואפשר אם לא נתיר להם למכור לא יבואו כלל רק מחמת שמתקבצים הרבה אנשים ואגב צריכים לקנות גם דברים אחרים, וזה רצו הנהו דקילתי לבטל שלא יוכלו לקנות מה שאינו עיקר יום השוק רק מבני העיר ולא עלה בידם, די"ל דגם קונים רק משום שיש הרבה סוחרים ממקומות הרבה ואם לא יקנו בעירם, ולא אסרו חכמים אלא למכור לבני העיר דמסתמא לא ילכו למקום אחר לקנות, והשתא יובן הטעם דאסור למכור לאינשי דאתיא מעלמא כשאינו יום השוק דכשאינו יום השוק בודאי לא באו לכאן לקנות מאיש נכרי שהרי לא עלה בדעתם שיש סוחרים אחרים ועיקר ביאתם על דעת בני העיר, והשתא בזמה"ז שיש חק המלכות שלא ימכרו ממקומות אחרים שוב כל הבאים דעתם רק על בני העיר וחשיב הבא ממקום אחר יורד למחייתם כנ"ל: עוד טעם אחר לאסור, דוודאי אם יוכל האיש ממקום אחר למכור יבטלו בני העיר תקנתם דאדעתא דמרי' לפקרי' כו' לא שהם לא ירויחו רק האיש נכרי וזה פשוט, וא"נ דומה להא דאמרינן בע"ז (כ) שהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי [ולר"י לא צריך קרא לזה עיי"ש] והקשו בתוס' וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל אינו מצוה כ"כ, ותירצו בתוס' דווקא נבילה שלישראל אינו אלא דבר מיעוט ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר, ולמדנו מדברי תוס' אלו דכ"ש בישראל כיוצא בזה מחוייב.

וא"כ בנ"ד שאם ימכור האיש נכרי יבטלו בני העיר תקנתם ובוודאי יש הרבה סוחרים ולא יגיע לאיש נכרי רק חלק קטן ולרו"מ הלא יפסיד כל המסחר כי אם לא יבוא יהי' לרו"מ כל המסחר ודאי מחויב להניח המסחר ההוא, דמה התם מחוייב ליתן מכיסו כ"ש שמחוייב להיות שוא"ת שלא להפסיד לחבירו בשביל דבר מועט שלו ולא יהי' רב שבעיר כגר תושב: ולדעתי אף מקצת הטעם יספיק לאסור על האיש מראקוב כ"ש בהצטרף כולם יחד, והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש: הק' אברהם סימן מו: שנית להרב הנ"ל. ב"ה יום א' בא. אמרותיו שנית הגיעני והנני עובר בדבריי הראשונים דיש למחות בידו ושניי הטעמים מפני המחלוקת, ומה שדחה ידידי הרה"ג ר' פינטשע נ"י דאין ללמוד ממון מאיסור ומעכ"ת מצא לו סיוע מדברי מהרשד"ם ותמה איך נעלם ממני תשובה זו והלואי הי' יכולת בידינו ללמוד כל הש"ס והפוסקים במקומם אשר ת"ל יש יכולת ללמוד מהם כל דין בלי עיון בשו"ת, ובאמת דברי מהרשד"ם תמוהים אצלי ויבואר אח"כ: אולם תמיהני שלא השיב כלום על הראי' ממגילה דמפורש שם דיש יכולת לבני העיר לגזור על היחיד שבא לשם ליתן צדקה בכללם, ומה לי ליתן צדקה לעניי העיר או לפרנס הרב שבעיר, שחוב על ישראל לפרנס חכמיהם וכמו שהאריך הרשב"ץ בתשובותיו בטעם היתר פרס של הרבנים והסכים עמו הב"י בהלכות ת"ת ולפיכך אם יהי' חילוק בין איסור לממון מה חילוק בין ליתן צדקה לעניים או לפרנס תלמידי חכמים ועיין בר"ן נדרים שהעלה בספק מתנת עניים הוי ספיקא דממונא: ועתה בוא נבוא לדברי מהרשד"ם שחילוק יש בין איסור לממון וראייתו מירושלמי במכרתי שדה ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אלי וגם מדברי הרמב"ם דכשאין הבעל מערער אין חוששין שמא מזוייף שאין דין איסורין כדיני ממונות.

גם מסוגיא דריש קידושין ממונא מאיסורא לא ילפינן, וכל דבריו תמוהים דכל הני בטעמא תליא דבלקיחת שדה לא שייך מירתת כמו בא"א שיוחזק בנואף ובניו ממזרים, אבל בממון מה יפסיד, אם יבואו עדים יחזיר ממון, וכ"כ המפרש לירושלמי פרק כיצד, וההוא דגט הטעם מפורש הר"ן כתב שאין האשה ממונא של בעל ואין טוענין עבורו, התוס' כתבו משום עגונה, וההוא דקידושין דמי כי אוכלא לדנא, דשם גזה"כ שהתורה זכתה לאב להפר נדרי' ואין ללמוד שזכתהו לממון, אבל ההוא די"ב חודש בטעמא תליא מילתא ומה נ"מ בין איסור לממון (ועוד הא הש"ס מייתי המשנה דנדרים ושם הוא איסור, ואל תשיבני דשם הולכין אחר לשון בני אדם, דא"כ מה מייתי מעיר הנדחת, אלא ודאי דגם בנדרים היכא דאין לשון בנ"א מבורר הולכין אחר ד"ת, ועיין בתוס' יבמות ע"א ד"ה וה"מ] ולפירושו במה שמוכח מן הכתוב ילפינן מאיסור לממון או להיפוך בריש קידושין (זה יש לדחות למאן דילפינן משדה עפרון אלא דלפי זה יש ראי' אחרת כנגדה מבכורות בנתאכלו המעות תוך שלשים דיליף מקידושין וקידושין חשיב כממון כיון דילפינן משדה עפרון] תן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וערב גופי' מתן ע"י, ושם לא הי' חיוב ממון, ובגיטין לענין נתינה בע"כ ילפינן נתינה בע"כ מבע"ח, וכהנה רבות אם באנו לכתוב אין מפסיקין ואין מספיקין: