שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 59

ט) ונראה לי ראי' לבעל המאור דבמה שהבהמה חבולה לא חשיב נטילת נשמה זולת אם הוציא ממנה דם. מירושלמי דחבורה חייב אפילו שלא לצורך ושחיטה אינו חייב זולת לצורך. והרי כששחט חבל בבהמה. על כורחין דאינו חייב כשחבל בבהמה רק כשהוציא דם. ואפילו יצא דם בשחיטה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. רק כשחתך בשר מבהמה חייב משום דמה לי קטלה כולה וכו': סימן קצט. מלאכת כותב. א) בש"ס פרק הבונה (דף ק"ג.) פלוגתא דתנאי תנא קמא דמתניתין סובר הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד [שתיהן אלפין] בין משתי שמות [אל"ף בי"ת] בין משתי סמניות [אחת בדיו ואחת בסקרא] בכל לשון חייב. תנא קמא דברייתא סובר דאינו חייב אלא בשתי אותיות משני שמות שהם תיבה שלימה. ועל כן אינו מחייב אלא בשם משמעון. אבל שש מששך לא מחייב הואיל והם משם אחד היינו אות אחד כפול. ובכותב י"צ מיצחק לא מחייב הואיל י"צ אינו תיבה שלימה. ר' יהודה דברייתא מחייב בשש מששך. הנה שמחייב באות כפולה. ר' יוסי מחייב אפילו רשם שני רשמים. שחיוב כותב משום רושם. והרמב"ם בפי' המשניות כתב דלר' יוסי כותב אב בפני עצמו רושם אב בפני עצמו ובכותב תיבה שלימה חייב משום כותב ובכותב שתי אותיות שאינם תיבה חייב משום רושם. ובזה מיושב דקדוק התוס' (דף ע':) דקאמר לר' יוסי שם משמעון. וכתבו התוס' שם משמעון לאו דוקא דלר' יוסי חייב אפילו בשני שריטות. ולרמב"ם ניחא דנפקא מינה שחייב משום כותב. ובשני שריטות חייב משום רושם. ר' שמעון סובר אף שם משמעון פטור עד שיכתוב כל שמעון. ואף שמחייב באורג שני חוטין מבגד. נראה דהיינו טעמא הואיל י"צ מיצחק אינו חייב די"צ לאו מלאכה רק שם שהוא תיבה שלימה.

וזה צריך לכתוב שמעון ואין נפקא מינה אליו אם שם תיבה שלימה אי לא הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר' שמעון. [ודוקא באורג שני חוטין דאם אינו רוצה לארוג בפעם זאת יותר. הוי מלאכה שלימה שאין אדם אורג בגד ביום אחד. ומתחיל ועושה כדי קיום. כמו שפרש"י בדיבור המתחיל שם. רק משום שרצונו לארוג יותר הוה אמינא דאינו חייב אלא אם כן אורג כל מה שבדעתו. כמו שפרש"י בדיבור המתחיל את כולו. ונפקא לן מקרא דמאחת דהואיל והיא מלאכה כשאינו רוצה לארוג יותר אף עכשיו באריגת שני חוטין אלו חייב], ובירושלמי איתא דלר' יהודה אם כתב שתי אותיות משני שמות שאינם תיבה פטור. עוד קאמר שם לרבנן שתי אותיות שאינם תיבה חייב. אות אחת כפולה והם תיבה שלימה פטור: ב) ורמב"ם פוסק בין אות אחת כפולה והם תיבה. בין שתי אותיות אפי' אינם תיבה חייב. וכן פסק המאירי. ולכאורה הוא דלא כמאן, [דאין לומר כתנא קמא דמתניתין. דאיהו לא מפליג בין אות אחת כפולה בין שתי אותיות דקאמר בין משם אחד בין משני שמות ועיין רש"י והמאירי שיתבאר לפנינו]: נ) ונראה דהרמב"ם הוכיח מדקאמר שם בגמרא וכי תימא אל"ף אל"ף דאאזרך איכא בינייהו דתנא קמא פוטר ופרש"י תנא קמא דמחייב בשש תת והיינו ר"י דהוא תנא קמא דר' שמעון. ומדקאמר אל"ף אל"ף תנא קמא פוטר ולא קאמר רבותא יותר אל"ף גימ"ל משמע דר' יהודה באל"ף גימ"ל מחייב. ודלא כירושלמי ופוסק כר' יהודה: ד) אך זה אינו אלא לפרש"י דתנא קמא היינו ר' יהודה. אך התוס' כתבו אל"ף אל"ף לאו דוקא דאפילו שש תת פטור אלא משום דר' שמעון נקטי' דאפילו בהא מחייב. הנה דס"ל שהוא תנא קמא דברייתא ממש. ואיהו בודאי פוטר גם אל"ף גימ"ל דלא מחייב אלא שם שהוא תיבה שלימה אלא משום דר' שמעון אפי' באל"ף אל"ף מחייב.

הן אמת דתירוץ זה משום דר' שמעון אינו מתיישב באל"ף גימ"ל. דמנא לן באמת דר' שמעון מחייב אפילו באל"ף אל"ף אימא דוקא אל"ף גימ"ל שהם שני שמות. בשלמא בשש תת דאי אפשר דר' שמעון לא מחייב אלא בשש תת. דאם כן היינו ר' יהודה מכל מקום לפי' התוספות אין ראי': ה) במשנה הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות. פרש"י משם אחד שני אלפי"ן וכן כתב המאירי והרע"ב. ותימה דהוא דלא כמאן. ובגמרא הוה בעי למימר דר' שמעון מחייב בכהאי גוונא ואיתותב דאדרבה ר' שמעון מיקל: ו) ונראה דרש"י דקדק לשון המשנה בין משם אחד בין משני שמות. ובכל מקום נקט הפשוט תחילה. על כורחין סבירא לי' למשנה דאות אחת כפולה יש לחייב יותר. ומשום דסבירא לי' דבמשכן היו כותבין אות אחת כפולה בסוף קרש ראשון ובתחילת קרש שני. וכן הי' כותבין אות אחת כפולה אחרת בסוף קרש שני ובתחילת קרש שלישי. וכן הי' עושין בכל הקרשים. וכיון שזיווג הקרשים הי' על ידי אות אחת כפולה. על כן פשוט יותר לחייב באות אחת כפולה מבשני אותיות חלוקות. וכיון שכן ממילא מוכח דאפילו שני אלפי"ן שאינם תיבה בשום מקום חייב. שהרי כך הי' במשכן: ז) ולהני תנאי דסבירא להו דלא מחייב אלא בשני אותיות שהם תיבה. צריך לומר שבמשכן הי' כותבין על קרש ראשון אל"ף ועל השני בי"ת ועל השלישי גימ"ל וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשניות. וכיון שהאות הי' מורה על גימטריא אל"ף כאלו הי' נכתב ראשון. בי"ת שני כו' שוב אין ראי' מזה לחייב באותיות שאינם תיבה. ועל כן מחייבים יותר בשני אותיות מחולקות מבאות אחת כפולה שכך הי' במשכן אב. אבל לתנא דמתניתין דמחייב באות אחת כפולה ממילא יותר מחויב אפילו בשני אלפי"ן: ח) ובאמת קשה לי לפי' הרמב"ם במשניות הנ"ל שהרי אין האותיות נקראין כאחת ששני חצאי רוחב קרש מפסיקין בין אות אחת לשני'.

ועוד קשה בשלמא למה שכתבנו לתנא דמתניתין שהי' כותבין אות אחת כפולה בקרש זה. ובזה הי' יודעין להעמידם יחדיו. אם כן כל זמן שלא הי' כותבין שתי אותיות לא הי' הכתיבה מועיל כלום. אבל לרמב"ם שבקרש הי' כותבין אות גימטריא לידע אם הוא קרש ראשון או שני אם כן באות אחת נעשה המלאכה. ועוד קשה קצת למה שכתבנו לפנינו אות י"ג דע"כ לא מחייבים אלא בתיבה, דאות גימטריא הי' משמש במקום תיבה. אם כן לא יתחייב אלא בשני תיבות וצריך עיון כעת: ט) ולמה שכתבנו שהי' רושמים אות אחת כפולה בשני קרשים, קשה להני תנאי שאינם מחייבים אלא בתיבה שלימה. וכן להנהו תנאי דלא מחייבי אלא בשני אותיות שאינם דומות קשה י) והנראה לי דלהני תנאי כתיבה במשכן לאו מזיווג הקרשים ילפינן אלא שהי' כותבין החשבונות כדי שיוכלו לתת חשבון מכל דבר כדכתיב אלה פקודי המשכן [ויש ראי' לזה מדברי הספר יראים הובא לקמן סי' ר"ז עיין שם] ועיין בזוהר הקדוש. ור' יוסי דאמר משום רושם הוא דיליף מקרשים אבל לדידן לאו מקרשים ילפינן. אלא מכתיבת חשבונות כנ"ל. או דנילף משמות השבטים שכתובים בחושן ואפוד שכתוב במלאכת המשכן בויקהל אשר מפרשה זו ילפינן כל מילי דשבת ממשכן: יא) הן אמת דממה שנכתב בגדי כהונה בפרשת ויקהל אין הכרח שלמידין משם למלאכת שבת דהתם כתיב קטורת גם כן דהוא קרבן. והא ודאי לא ילפינן מקרבנות דהא בגמרא קאמר שבק תנא בישול סמנים דהוה במשכן ונקט אפי' דלא הוה במשכן. ואם ילפינן מקרבנות הא הוה אפי' בלחם הפנים. אלא ודאי כיון דקרבנות ציבור דוחים שבת אי אפשר שהקדמת פרשת שבת למשכן הי' על קרבנות לומר שלא תדחה שבת מפניהם. שהרי קרבנות באמת דוחים שבת. וכבר הארכנו בזה בהפתיחה להספר אגלי טל. וכיון דלא קאי על קרבנות.

הוא הדין דלא קאי על בגדי כהונה דצורך קרבן הם ולא צורך מזבח ואינם באים אלא מתרומות הלשכה כמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות שקלים הלכה ב'. והוא קל וחומר מכלי שרת דאיתא בכתובות דצורך קרבן הם ולא צורך מזבח. כל שכן בגדי כהונה דלר' עקיבא אינם באים אלא מתרומת הלשכה כנ"ל דהם צורך קרבן: יב) ומה שפירש רש"י במשנה דכלל גדול שהי' כותבין על קרשי המשכן. לטעמי' אזיל שפי' המשנה דהכא דבין משם אחד אפילו שני אלפי"ן. ואי מכתיבת חשבונות יליף. הרי היו כותבין תיבות לא שני אלפי"ן שאינם תיבה בשום מקום. ועל כורחין דמקרשי המשכן ילפינן שהיו כותבין בשני קרשים אות אחת כפולה: יג) העולה מזה דר' יהודה דמחייב בתיבה שלימה אפילו אות אחת כפולה סבירא לי' דילפינן מכתיבת חשבונות. ולרבנן דירושלמי דמחייבי בשתי אותיות ואפילו אינם תיבה סבירא להו דילפינן מקרשי המשכן וכפירוש הרמב"ם שהיו כותבין אל"ף בי"ת. ולר' יהודה דמתניתין ותנא קמא דברייתא דלא מחייבי אלא בשתי אותיות חלוקות שהם תיבה שלימה. יש לומר דסבירא להו כפי' הרמב"ם במשניות וסבירא להו דכיון שהאותיות הי' מורות על גימטריא דינם כאלו הי' תיבה. ודוקא באות אחת גימטריא או נוטריקון פטור הואיל ואינם שתי אותיות. ועיין תוס' (דף ק"ג:) דיבור המתחיל בגלטורי. או יש לומר דסבירא להו מכתיבת חשבונות ילפינן. ועל כן בעינן תיבה שלימה, ושתי אותיות חלוקות ס"ל כן מסברא. ולהרמב"ם בהלכותיו דסבירא לי' תיבה שלימה אפילו אות אחת כפולה חייב. שתי אותיות אפילו אינם תיבה שלימה חייב. יש לומר דילפינן מחשבונות וילפינן גם מקרשי המשכן שהיו כותבין אל"ף בי"ת. ולפרש"י דמתניתין דמחייב אפילו בשני (אלפי"ן ס"ל דמקרשי המשכן ילפינן וסבירא לי' שהי' כותבין אות אחת בסוף קרש ואותו אות הי' כותבין בתחילת קרש שני: סימן ר.

א) שם במשנה הכותב שתי אותיות כו' בכל לשון פרש"י של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה ולא רצה לפרש בכל לשון כפשטו שהשני אותיות הם תיבה באיזה לשון שהוא ולעולם בכתב שלנו. דאזיל לטעמי' דאפילו בשני אלפי"ן שאינם תיבה כלל חייב. והרמב"ם אף שפסק דאות אחת כפולה שאינה תיבה פטור. מכל מקום כתב דבכל כתב ובכל לשון חייב. אך דעת האור זרוע דאינו חייב על שאר כתבים רק על לשון הקודש וכתב קודש או כתב ולשון יוני, וצריך עיון מגט דכשר בשאר לשונות. ואפילו פרסי כמפורש בגיטין (דף י"ט:) גבי שטרא פרסאה תנינא גט כו' אלמא כתיבה מקרי: ב) ויש לעיין לדעת הרמב"ם ופשט המשנה דבכל לשון חייב. אם כן למה פטור בשתי אותיות שאינם תיבה שמא בשאר לשון הוא תיבה. ואף שנכתב בגופן של כתב אשורית. הלא ספר תורה שנכתב בכל לשון לרבנן היינו בגופן שלנו דוקא כדאמר אביי פרק קמא דמגילה. והכא נמי אף שנכתב בכתב אשורית יוכל לקרות בלשון אחר וצריך לבדוק בשבעים לשון שאם הוא תיבה באיזה לשון יתחייב. ואף שלא נתכוין לתיבה זו. הלא בכותב שם משמעון גם כן לא נתכוין לתיבת שם: ג) ואין לומר דכיון שאינו מתכוין לזה שיהי' תיבה הוי דבר שאין מתכוין. אלא דבכותב שם משמעון הוי פסיק רישי'. וכשאינה תיבה בלשון שמכיר בו. אף דספק שמא היא תיבה בשאר לשון הוי ספק פסיק רישי' דמותר כמו שכתב הטורי זהב בסי' שט"ז סק"ג ליתא דאם כן דמשום פסיק רישי' מחייב יפטור לר' שמעון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובש"ס הוה סלקא דעתא דר' שמעון מחייב נמי בהא. ועל כורחין כיון שצריך לאותיות הוי צריכה לגופה. הכא נמי כיון שנתכוין לאותיות הוי מתכוין: ד) על כן נראה דכי היכי דבמגילה אינו יוצא בשאר לשון אלא אם כן מכיר.

וכן כתבו הפוסקים בברכת המזון דאינו יוצא בשאר לשון שאינו מבין בו ודמוהו למגילה, הכא נמי אינו נחשב כתיבה בשאר לשון אלא אם כן מכיר בו. והוא הדין דאפילו מכיר אם אינו מתכוין לתיבה זו נמי לאו כלום הוא. וכמו בברכת המזון אם לבו פונה לדברים אחרים דלא יצא בשאר לשונות. ועיין תוספות נזיר (דף ב'.) דיבור המתחיל האומר וברמב"ן בבא בתרא (דף קס"ג:) דיבור המתחיל הן. ולפי זה יצא לנו דין חדש. דדין כותב שם משמעון אינו בשאר לשון. כיון דאינו מתכוין למה ששני אותיות הם תיבה ודו"ק: סימן רא. א) שם (ק"ג:) בגמרא. מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח. אמר ר' חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. קשה לי נהי דכשר. מכל מקום אין דרך כתיבה בכך. ונראה ליישב דהנה קיימא לן באבן העזר סימן קכ"ג דכתב גט בשמאל כשר. וכתב החלקת מחוקק דאף דבשבת פטור שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשעשה מלאכה שלא כדרכה לאו מלאכת מחשבת הוא. והנה הכותב שם משמעון דחייב הואיל ושם הוא מלאכה. אף שאין צריך לכתוב שם ולא הוי שם מלאכת מחשבת בעצמותו. מכל מקום חשיב מלאכת מחשבת שצריך לכתוב שם כדי לכתוב שמעון. ואף דלכתוב שמעון לא הוי שם תיבה שלימה. ומצד זה שם לאו מלאכה הוא. מכל מקום מצטרפין מה שהוא מלאכה בפני עצמו שם ומה שהוא מחשבת לצורך שמעון דמהני מה שהוא מחשבת לצורך שמעון להחשב מלאכת שם מלאכת מחשבת ואם כן אף שכתב ש' מ' פתוח והוי מלאכת שם שלא כדרכה ולא הוי מחשבת. מכל מקום כדי לכתוב שמעון דרכו לכתוב פתוח ומחשבת הוא. ומהני מה שהוא מחשבת לצורך שמעון להחשב ש' מ' מלאכה. מלאכת מחשבת: ב) כללו של דבר דמה שכתב ש' מ' פתוח שלא כדרכה אין נפקא מינה בזה. כיון דכל טעם שלא כדרכה דלא הוי מלאכת מחשבת. והכא בלאו הכי לא הוי תיבת שם מלאכת מחשבת.

שהרי אינו צריך כלל לתיבת שם ואף על פי כן חייב. ומשום דצריך לתיבת שם כדי לכתוב שמעון הוי מלאכת מחשבת. הכא נמי דרך לכתוב שם פתוח כיון שצריך לכתוב שמעון ודו"ק היטב: ג) ולפי מה שכתבתי יתיישב קושיית הרמב"ן בהא דמשני הש"ס לר' חסדא דאמר כר' יהודא בן בתירא כו' ופריך מי דמי פתוח ועשאו סתום עלויי קא מעלי לה אבל סתום ועשאו פתוח גרועי גרעה והקשה הרמב"ן דכיון פתוח ועשאו סתום כשר. שוב משכחת בשכתב שמעון במ"ם סתומה. ולפי מה שכתבת ניחא דבזה פטור דהוי כתיבה שלא כדרכה, וממה נפשך לא הוי מלאכת מחשבת. שלתיבת שם אין צריך כלל ולאו מלאכת מחשבת הוא רק משום שצריך לכתוב שמעון וכשצריך לכתוב שמעון אין דרך לכתוב במ"ם סתומה וכלאחר יד לא חשיב מלאכת מחשבת כנ"ל. ולא הוי מלאכת מחשבת לא מצד שם ולא מצד שמעון. לא מצד שם שאין צריך לכתוב שם ולא מצד שמעון שאין דרך לכתוב שמעון במ"ם סתומה ודו"ק היטב. אך לפי מה שכתבתי בהפתיחה לספר אגלי טל סק"ג ליתא לכל זה ועיין שם: ד) ולכאורה יש לעיין מהא דפליגי ר' נחמן ורב ששת בהמצניע (דף צ"ד:) במוציא חצי זית מבית שיש בבית כזית ומחצה דר' נחמן סובר דחייב דאהני מעשיו אם יוציא עוד חצי זית ורב ששת אמר דפטור דעכשיו מיהא לא תיקן. ואם כן צריך להבין כותב שם משמעון נמי עכשיו לא תיקן כלום. וצריך לומר שאני שם דהוא תיקון במקום אחר (ולא דמי להוצאת חצי זית דאף שהוא תיקון במקום אחר אם הי' בבית זית שלם. והוציא ממנו חצי זית פטור. דשאני התם דאין הוצאת חצי זית תיקון בפני עצמו רק מכח חצי זית הנשאר] ואם כן אם כתב ש' מ' [המ"ם פתוחה] דלגבי כתיבת שם הוי שלא כדרכה ולא הוי מלאכת מחשבת. שוב יפטור לר' ששת דלא אהני מעשיו:

ה) יש לחלק דשאני הכא שרצונו לכתוב כל התיבה שמעון וגם אי אפשר לכתוב שמעון אלא אם כן כותב תחילה ש' מ'. מה שאין כן התם שאין רצונו להוציא עוד. ואפילו רצונו להוציא. הלא הי' אפשר להוציא הכל בבת אחת. וכן משמע מהא דהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב חטאת. ואף דחיוב מילה משום מה לי תיקון מילה. מה לי תיקון כלי. וכל זמן שלא גמר לא תיקן כלים. ותחילת מילה אינו תיקון בשום מקום. מכל מקום כיון שאי אפשר לגמור בלא התחלה חשיב מתקן. ו) ובזה נראה ליישב מה שדקדקו התוספות במשנה דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דלמה תני בכותב ואורג כו' שיעורא טפי מאינך. והנה בספר מגן אבות תירץ דבהנך אין קרוי מלאכה אלא בשיעור הזה. ונפקא מינה דבפחות משיעור אפילו איסור מן התורה ליכא והיטב אשר דיבר. וכבר הבאנו לעיל במלאכת תופר סי' קפ"ז אות ז' ראי' לדבריו מירושלמי אלא דאכתי קשה לריש לקיש דסבירא לי' חצי שיעור מותר מן התורה. וכן לרמב"ן דסבירא לי' במלאכת שבת אין איסור חצי שיעור אלא מדרבנן: ז) אך לפי מה שכתבתי נראה דהנה דין שיעורין בשבת דבפחות משיעור הזה לא מיחייב על תיקונו משום דלא חשיב תיקון בפחות משיעור הזה. כמו דלא חשוב אכילה בפחות מכשיעור. ועיין רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דחצי שיעור לא חשיב מלאכת מחשבת. ומתקן עם מלאכת מחשבת חדא מילתא כדאיתא בכריתות (דף י"ט:) ועיין סוף פרק ד' דזבחים. אבל אין לומר כלל דלא חשיב מלאכה פחות מכשיעור. תדע דהא הנוטל צפרניו חייב לר' יהודה [דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה] הואיל מתקן אצל האדם. ואף שאין בצפרנים כשיעור הואיל ומתקן אצל האדם חשיב כשיעור וכן במוציא מת השיעור הוא בכדי שמטמא את הבית שיחשב הוצאה תיקון. אבל אין לומר דבפחות משיעור לא חשיב הוצאה כלל. וכן שאר מלאכות לא חשיב מלאכה כלל בפחות משיעור.

דאין שום סברא לומר כן ודו"ק: ח) מעתה אי אפשר לפטור אות אחת משום דהוי פחות מכשיעור ולא הוי תיקון. שהרי צריך לאות זה כדי לגמור כל התיבה. שאי אפשר לכתוב כל התיבה קודם שיכתוב אות אחת. וכמו כתב ש' מ' משמעון דאף דאין צריך לתיבת שם חשיב מלאכת מחשבת כיון שאי אפשר לכתוב שמעון בלא ש' מ'. הכי נמי באות אחת. על כן צריך לטעם אחר דאות אחת לא הוי מלאכה. ותירץ זה בכל הני דחשיב במשנה השיעור. אורג. עשה שתי בתי נירין. דבכל הני אי אפשר לעשות שתים אם לא יקדים אחת. וגם שתים אינו תיקון אלא משום שסופו לגמור את כולו. ואם כן להוי מיחייב באחת. על כן צריך להשמיענו דבאחת לא הוי מלאכה: ט) ובהא דמחייב ר' אליעזר באחת על האריג או אות אחד סמוך לכתב כדאיתא בסוף הבונה. וכן זה עוקר וזה מניח דמחייב ר' אליעזר את המניח בכריתות (דף י"ט:). יש לעיין אם אחד הוציא כשיעור לרשות הרבים ובא אחר והוציא שם עוד חצי שיעור אם חייב כמו באחד על הארוג: ונראה לי דפטור דדוקא באחד על הארוג. דאין הפטור משום חסרון שיעור דהא אי אפשר לעשות הבגד אם לא יארוג חוט אחד. אלא דבציר מהכי לא חשיב מלאכה. על כן מחייב ר' אליעזר על גמר מלאכה. ומכל מקום אינו חייב אלא אם יש בגמר מלאכה שיעור וחוט אחד הא חשיב שיעור כנ"ל: י) ונראה לי הוכחה מהא דתנן בפרק י"ג דזבחים (דף ק"ט:) במקטיר כזית מן הקומץ בחוץ דר' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו הואיל וקומץ מתיר הוא ואינו מתיר אלא אם כן הקריב כולו. ואם הקריבו בפנים ושייר ממנו כזית והקריבו בחוץ חייב יעוין שם. ונראה לי דר' אליעזר לטעמי' דסבירא לי' אחת על האריג חייב דמחייב בגמר מלאכה וקרינא בי' בעשותה העושה את כולה. הוא הדין דמחייב בגמר הקטרה. ולרבנן דפטרי באחת על האריג ומכל מקום מחייבי התם לא קשה מידי.