שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 15

קיצור הדברים דהמקשן ס"ל דשקולים ומתני' במקום שכותבין וכשם שגובה בגט לחודי' כ"כ להיפוך בכתובה לחודי' ואין יכול לטעון תן לי הגט דכותבין שובר, ושמואל הודה לרב סברא זו דשקולין, ומוקי במקום שאין כותבין ולעולם אין כותבין שובר, וע"כ סיפא ואין עמה גט ממש כיון דאין כותבין שובר ותני מתני' דכל שאין גט ממש בידה נאמן לומר פרעתי, נשמע דה"ה להיפוך באין כתובה בידה כיון דס"ל דשקולים. ורב ס"ל דמה דאין כתובה בידה אין ראי' די"ל גבתה התוספות, ואנן קי"ל כשמואל בדיני דלא כרב בזה, נמצא מוכח להדיא מסוגיא דהוציאה גט כדעת הרי"ף ז"ל, וזה ברור מאד: מחודש ג' שיטת הרמב"ם פט"ז מהלכות אישות גט בלא כתובה אינו גובה כלל [וכשיטת הרי"ף רבי'] כתובה בלא גט ואמר הבעל לא גרשתי חייב ליתן לה העיקר ממדרש כתובה אבל לא התוספות, טען הבעל גרשתי ונתתי לה הכל נאמן על התוספות במיגו דלא גרשתיך ונותן לה העיקר, ותמוה דאיך יפרנס המשנה כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו דמשמע דאינו גובה כלל, והרי הרמב"ם סובר דאפי' אין עידי גירושין דיכול לומר לא גרשתיך אעפי"כ גובה העיקר, דעל העיקר לית לי' מיגו, ואין לומר דהרי אלו לא יפרעו היינו התוספות אבל העיקר יפרעו א"כ היינו רישא גט ואין עמה כתובה ג"כ אינה גובה תוספות כמ"ש הרמב"ם דאפי' במקום שאין כותבין כתובה אינו גובה התוספות בלא כתובה, וכן דעת כל הפוסקים, ומ"ש דתני ברישא גובה ובסיפא לא יפרעו, אלא ודאי המשנה ברור מללה כתובה ואין עמה גט לא יפרעו כלל וקשיא על הרמב"ם ז"ל:

ונ"ל דלק"מ דמתני' הא אוקימנא במקום שאין כותבין ע"כ שפיר ריעותא מדאין לה הגט מוכח שפרע בב"ד וקרע הגט, דאף דכותבין שובר מ"מ כשיש הגט קרעינן לי' [ואין כותבין שובר אלא בטוען המלוה אבד] כנ"ל כדי שיהי' לו אח"כ מיגו דאין את אשתי, וכן לרב אף במקום שכותבין כיון דס"ל דגובה בגט בלא הכתובה ע"כ קרעינן לגט כדי שיהי' לו מיגו דאין את אשתי, וכיון דכן שוב אינה גובית העיקר כלל בלא גט דיש ריעותא, אבל לדידן במקום שכותבין כיון דקי"ל דאינה גובה בגט בלא כתובה, א"כ ל"ל למקרעי, ממנ"פ אם לא יהי' לה הכתובה לא תגבה אף אם יהי' לה הגט, ואם יהי' לה הכתובה לא יוכל לומר אין את אשתי: ואין לומר דקרעינן הגט כדי שיהי' לו מיגו דלא גרשתיך, דהא להרמב"ם היא נאמנת לומר גרשתני ליטול העיקר כתובה ולא יהי' מיגו, ואין לומר דמ"מ ריעותא מדאין לה הגט שגבתה גם התוספות וקרעו וכתבו שגבתה גם העיקר, דהא ליתא דלמה להב"ד לכתוב על הגט שבידה שגבתה העיקר כיון שלהעיקר לא תצטרך להראות הגט ותוכל לגבות בלא הגט [ואין לומר כלל שקרעו להגט וכתבו כדי שאח"כ לא תוכל לגבות בלא הגט דהוי ריעותא, דהא ליתא, דמאין יתחיל הריעותא, דוודאי אם נאמר דאף שאין מחליטין שיש ריעותא מ"מ קורעין. ממילא נצמח ריעותא, אבל לא זולת זה, והראי' שהתוס' כתבו בכל הסוגיא למ"ד אין כותבין שובר אינה גובה בלא גט וכתובה דע"י גט וכתובה לא יהי' לו מיגו, ולא כפשוטו דאם לא יהי' לה לא תוכל לגבות בלא גט וכתובה משום דאין כותבין שובר אלא דמהיכי תתחיל, וה"נ בנ"ד, ודו"ק כי א"א לפרש היטב בכתב] והר"ן בחי' שכתב שבלא הגט אינה גובה לטעמי' שכתב בנדרים (צ') דהיכי דתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני וכדעת ר"י, ע"כ אם אין לה גט יהי' לו מיגו דלא גרשתיך ע"כ שפיר קורעין הגט אף במקום שכותבין כתובה:

ויש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב דעל התוספות נאמן במיגו דלא גרשתיך, ומשמע דביש עדים דאין לו מיגו גובה התוספות ואמאי יחשב ריעותא מה שאין הגט בידה שפרע בב"ד וקרעו הגט כדי שיהי' לו מיגו אח"כ וכמו לרב, או לדידן במקום שאין כותבין שאין גובה העיקר מטעם זה, ובאמת שלא נתבאר ברמב"ם ז"ל דאם יש לה עידי גט גובה התוספות וי"ל דהרמב"ם ה"נ קאמר דכיון דנאמן במיגו שוב נאמן בפשיטות אף בלא מיגו מחמת ריעותא דגט, או י"ל דדווקא על מנה ומאתים דמוכח מהגט שחייב חשבינן ריעותא בשאין בידה, משא"כ בתוספות, ודוחק, גם קשה דהא בש"ס ושמואל הוה ניחא לי' דאינה גובה תוספות, אלמא דמה שאין לה גט הוי ריעותא אפי' לגבי תוספות ועיין לקמן בביאור שיטת הטור ישוב ע"ז: מחודש ד' שיטת הטור סי' ק' גט ואין עמה כתובה במקום שכותבין אינה גובה כשיטת הרי"ף וסייעתו, כתובה ואין עמה גט ויש לה עידי גירושין גובה הכל ואם אין לה עידי גירושין אינה גובה כלל, דבתובעת כתובתה אינה נאמנת גרשתני ויש לו מיגו ובשעת הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עיד' גירושין וכשיטת התוס' (לבד מ"ש גובה הכל, ולדעתי אין התוס' מסכימים בהכל כאשר יבואר בעז"ה] ובמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בגט ממש ולא בעידי גט, ובמקום שאין כותבין וכתב לה היא גובה בגט לבד כשיטת הרא"ש וכן גובה בכתובה לבד, זה שיטת הטור:

והנה הדבר מבואר דהטור סובר היפוך שיטת רש"י שכתבנו לעיל [בביאור שיטת התוס'] דגט ואין כתובה גובה דאין ריעותא מה שאין הכתובה בידה כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי, הרי יש לה הכתובה משא"כ הגט צריכה לאינסובי בי', והטור סובר להיפוך דאין לה כתובה הוי ריעותא משא"כ הגט לאו מנה ומאתים כתוב בי' ע"כ לא הוי ריעותא לענין הכתובה, לבד במקום שאין כותבין, דגט היינו כתובה הוי ריעותא מה שאין הגט בידה ע"כ אינה גובה בעידי הגט, ואף דאביי לבסוף דחי, היינו דמ"מ יכול לומר פרעתי דלא שייך שטרא בידי מאי בעי דאמרה בעינא לאנסובי בי', אבל מ"מ נשאר הסברא דגט היינו כתובה לענין שיהי' ריעותא כשאין לה הגט: איברא דיש לעיין במקום שאין כותבין דגובה בגט לבד, דבשביל שכתב הוא לא נשתנה הדין כמ"ש הרא"ש, א"כ למה גובה בכתובה לבד כיון שעדיין נשאר הדין גט היינו כתובה והוי ריעותא מה שאין הגט בידה, וצ"ל שדעת הטור דבמקום שאין כותבין וכתב לה הוא לעלויי כחה כתב לה ונשאר הגט כתובה וגם הכתובה הוי כתובה ע"כ כשאחד בידה לא הוי ריעותא:

ואין להקשות דהא הטור שסובר דגובה בכתובה ועידי גט ע"כ מפרש מתני' כהתוס' דלר' יוחנן הפירוש כתובה ואין עמה גט עידי גט, ובשעת הסכנה גובה בלא עידי גט, והש"ס פריך לרב דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואית לי' לרב גט היינו כתובה כיון שמוכיח וכתובה לאו כתובה כיון שאינו מוכיח, ומדרב נשמע לדידן במקום שאין כותבין דאמרינן גט היינו כתובה, א"כ אם כתב לה כתובה לאו היינו כתובה, דהא אמרת אפי' כתב לה גט היינו כתובה וא"כ כתובה לאו כתובה, ואמאי גובה בכתובה, י"ל דלדידן מה שגט היינו כתובה הוא רק משום דלא אפשר דאין כותבין, וא"כ אינו מגרע כח הכתובה בשכתב לה כיון דרק מצד הכרח דליכא כתובה גט היינו כתובה, אבל לרב דמדינא גט היינו כתובה אפי' במקום שכותבין, ע"כ כתובה לאו היינו כתובה: איברא דקשה טובא לדעת הטור משמואל דמוקי מתני' במקום שאין כותבין וכתב לה ואיהו ע"כ מפרש ואין עמה גט גט ממש ותנן לא יפרעו, וניהו דמרב אין קושיא דאיהו ס"ל גט היינו כתובה לשיטת התוס' דהטור קאי בשיטתייהו, ואנן קי"ל כר' יוחנן דשבחי' לראי' דרחב"א ע"כ ס"ל גט לאו היינו כתובה, מ"מ מדשמואל קשה, דהא מפורש בתוס' דשמואל אפשר סבר כר' יוחנן, ואפי' לאותו צד דשמואל כאביי לס"ד, עכ"פ במקום שכותבין גט לאו היינו כתובה, וא"כ הדין כמו לדידן, דלדידן נמי גט היינו כתובה לענין שיחשב ריעותא כשאין הגט בידה כנ"ל, ועוד דע"כ לדעת הרא"ש שמואל אית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, דהא מוקי למתני' אפי' במקום שכותבין ולא כתב ולרא"ש בשביל ששינה מנהג לא נשתנה הדין וגט לאו כתובה כמו במקום שכותבין ודו"ק, וע"כ אית לי' לשמואל כר' יוחנן:

ונ"ל עפ"י ביאור הסוגיא שם אמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספות, תנן כתובה ואין עמה גט כו' הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספות מיהו תגבה ופירש"י בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספות גובה עפ"י הגט, מוקי במקום שאין כותבין ויכול לומר פרעתי הכל עפ"י הגט שלא הייתי נאמן שכתבתי לה כתובה עיין לשון רש"י באריכות, וק"ל דאיך אפשר לומר שגובה תוספות עפ"י הגט שלא יהי' נאמן לומר פרעתי, דהא תוספות לאו מעשה ב"ד ואפי' במקום שאין כותבין אינו גובה עפ"י הגט ויכול לטעון פרעתי כמבואר בכל הפוסקים בפשיטות ולא זכרו שהוא דלא כשמואל, שוב מצאתי בשטמ"ק בשם הריטב"א הקשה זה: ולפענ"ד לק"מ שהוא טוען הודיתי לה שלא פרעתי ובזה לא הייתי נאמן שכתבתי כתובה ולא תפרע בלא כתובה כיון שהוא מקום שאין כותבין, ואף שהי' לו מיגו דפרעתי אינו נאמן במיגו ששינה מנהג המדינה כמו שהעלה הש"ך סי' פ"ב בדיני מיגו סק"ב בשם כמה פוסקים: והנה לפי זה קשה אדרב כתובה גובה תוספות אפי' במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדאמר להדיא בין במקום שאין כותבין כתובה גובה תוספות, ולמה הלא יכול לטעון כנ"ל, וכמו שאינו גובה עיקר בכתובה לבד ונאמן לומר פרעתי כדתנן במתני', ע"כ דמה שאין לה הגט הוי ריעותא, כמו כן אף תוספות לא תגבה, דנהי דתוספות אינו גובה עפ"י הגט כשטוען פרעתי מ"מ יכול לומר הודיתי כנ"ל:

וצ"ל דרב סובר כיון דגט אינו מוכיח שחייב לה התוספות אין ריעותא כלל לגבי תוספות מה שאין לה הגט, דמה לה לשמור הגט לגבות התוספות, ודווקא לגבי העיקר הוי ריעותא כיון דגט היינו כתובה לרב לשיטת התוס', ושמואל סובר דמ"מ הוי ריעותא שהרי צריכה הגט לאנסובי בי', מוכח שקרעו הגט וכתבו עליו גיטא דנן וכו' כדי שלא תוכל לגבות בכתובה ועידי הגט, וע"כ שמואל לשיטתי' דמה שאין לה הגט הוי ריעותא משום שצריכה לינשא בו, א"כ אפי' כתב לה כתובה צריכה לשמור גיטה ע"כ לא יפרעו, והטור פסק כרב בהא דלא הוי ריעותא אלא משום דגט היינו כתובה וכתובה לאו כתובה, וא"כ לדידן נהי דגט הוא כתובה במקום שאין כותבין, מ"מ כשכתב לה אין ריעותא מה שאין לה הגט כיון שיש לה כתובה אחרת: ובמ"ש יש להביא סיוע למ"ש התוס' דלרב אפי' במקום שכותבין גט היינו כתובה, דאל"כ מאי שנא דעיקר לא גביא בכתובה ויכול לומר פרעתי דהוי ריעותא מה שאין לה הגט, מ"ש תוספות דגביא במקום שאין כותבין אלא דכתב לה איהו, יטעון ג"כ שהודה שלא פרע ולא הי' נאמן שכתב לה והוצרך לפרוע וקרעו להגט וכתבו ע"ג גיטא דנן וכו' ע"כ אינה מראה הגט, אלא ודאי משום דלגבי העיקר הוי הגט שטר ע"כ הוה ריעותא לדידי', ובמ"ש מיושב נמי הרמב"ם דמשמע מדבריו דביש לה עידי גירושין גובה התוספות ואף דאיתרע מדאין לה הגט, והיינו משום דפסק בהא כרב ודו"ק, ומ"מ צ"ע למה לא פסק כשמואל בדיני: מחודש ה' במחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם באה"ע סי' ק' במקום שאין כותבין וכתב לה איהו שהרמב"ם סובר שאינה גובה אפי' העיקר בלא כתובה, והרא"ש סובר שגובה דמשום ששינה המנהג לא נשתנה הדין, ואף דשמואל אמר עליו להביא ראי' שכתב לה, תירץ הט"ז שם דהיינו דווקא לענין שאין זקוק לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה אבל אין נאמן לומר פרעתי:

ולדידי קשה דהא למ"ד אין כותבין שובר כמו שאינה גובה בלא כתובה כ"כ אינה גובה בלא גט כמפורש שם בסוגיא בעמוד ב' דמקשה לרב וליחוש דילמא מפקא לגיטא וגביא ומ"מ מקשה הש"ס שפיר דאם אין כותבין שובר ליחוש דילמא מפקא לכתובה וגביא אף דגם בכתובה לא גביא דהא אין כותבין שובר, ונהי שכדברי' כן הוא שעדיין לא פרע, מ"מ יוכל לטעון שתחזור ותוציא הגט, וא"כ אין לי לחוש לכתובה בידה: ולא קשה דכמו כן נאמר להיפוך שתגבה בכתובה בלא גט כיון שבגט לבד לא תוכל לגבות כיון שאין כותבין שובר, וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא תגבה עד שתוציא שניהם, או י"ל שמסתבר טפי שתגבה בכתובה דמנה ומאתים כתוב ב', אבל במקום שאין כותבין וכתב לה איהו דבזה פשיטא שלא. תוכל לגבות בכתובה בלא גט שמא תוציא הגט פעם אחרת ואפי' לאחר מיתה לא תוכל, ותטעון שלא כתב לה כיון שהוא מקום שאין כותבין והוא לא ימצא עדים שכתב לה, א"כ שוב תגבה בגט לבד, וע"כ פירוש דברי שמואל שאם מביא ראי' שכתב לה יוכל לטעון שפרע לה בכתובה לבדה ולא הגבה בב"ד שיכתבו על הגט שטרא דנן וכו' כדמסיק בסוף שמעתא דהטוען אחר מעשה ב"ד וקשיא על הרא"ש:

הן אמת שקושיא זו קשה על רש"י ג"כ שפירש בדברי שמואל שאם מביא ראי' שכתב לה יכול לומר שלא יפרע עד שתחזור לו הכתובה, אולם לשיטת רש"י יש ליישב עפ"י מה שאבאר לקמן בעז"ה דלמאן דלית לי' דר' יוחנן אינו יכול לעכב הפרעון עבור הגט אפי' למ"ד אין כותבין שובר, אך לשיטת הרא"ש קשה כמ"ש הרא"ש דאם הוא מקום שאין כותבין וכתב לה איהו לא נשתנה הדין וגובה בגט לבד, והיינו דנשאר לגט כח כתובה ואין ריעותא מה שאין לה הכתובה שיכולה לומר משום שיש לה הגט דהיינו כתובה לא חששה לשמור הכתובה, א"כ כמו כן להיפוך למאן דלית לי' דר' יוחנן והא דגובה בגט לבד משום דגט היינו כתובה אם הוא מקום שכותבין ולא כתב לה הוא בשביל ששינה לא נשתנה הדין ולא ניתן לגט דין כתובה ונאמן לומר פרעתי, וא"כ ע"כ ס"ל לשמואל דאמר במקום שכותב לה ואמרה לא כתב לי עלי' להביא ראי' ומוקי למתני' במקום שכותבין והביאה עדים שלא כתב לה ובהא תנן גובה כתובתה ואין נאמן לומר פרעתי, ע"כ ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והא דאינו גובה במקום שכותבין בלא כתובה משום דאיכא ריעותא, וכיון שלא כתב לה הא ליכא ריעותא ולא גרע מאיכא עדים שנשרפה הכתובה דגובה בגט משום דליכא ריעותא, וכיון דאית לי' לשמואל ע"כ לדעת הרא"ש הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ולדידי' אינה גובה בכתובה בלא גט משום דאין כותבין שובר, א"כ קשה קושיא הנ"ל לדעת הרא"ש וצע"ג, ונראה מוכרח כדעת הב"ח דלעולם שמואל לית לי' דינו של הרא"ש והרא"ש פסק דלא כוותי' עיי"ש הטעם:

מחודש ואו בשלהי שמעתא דהטוען אחר מעשה ב"ד, אטו גט מנה ומאתים כתיב בי' וכ"ת כיון דתקינו רבנן למיגבא בי' כמאן דכתוב בי' דמי לטעון ולימא פרעתי וכ"ת אבעיא לך למקרעא לגיטא אמרה בעינא לאנסובי, וק"ל א"כ לר' יוחנן נמי דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום משום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי מה טעם הוא זה, הא בשטר נמי הי' יכול לומר פרעתי אי לאו דשטרא בידך מאי בעי ובמעשה ב"ד לא שייך זה, ואי תימא שהי' לו ליקח שובר א"כ שוב נוכל לומר דגט היינו כתובתה והי' לו ליקח שובר: ונראה ליישב, דהנה דעת הרי"ף והרמב"ם דעל כת"י נאמן לטעון פרעתי, וק"ל משטר פקדון בפרק המוכר את הבית דנאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו ולמה לי מיגו, תיפוק לי' דשטר פקדון אינו טורף ממשעבדי דמשעת אונסין אתחייב באונסו וכל זמן שלא נאנס לא חל שעבוד על נכסיו, וא"כ יהי' נאמן בלא מיגו ולא יהי' צריך לישבע כמו בנאנסו: ונראה ליישב דהנה בשמעתא דשנים אדוקין בשטר מוכח דמוחזק בשטר כמוחזק בממון, דאל"כ כששניהם אוחזין בשטר וכך יוכל להיות שנפל מלוה כמו ממלוה שוב הלוה מוחזק בממון, ע"כ דמלוה האוחז בשטר חשיב מוחזק בממון, ויש לומר דתליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי פ"ק דגיטין הלכה ה' במוחל מלוה בשטר ולא החזיר השטר דאיכא מ"ד דלא מהני עד שיחזיר לו השטר, ולדידי' ע"כ דחשיב מוחזק, וע"כ כשמכר השטר יכול למחול משום דאין השטר בידו ולא הוי מוחזק, שוב מצאתי כן בריב"ש סי' תת"ך בקצרה:

ונראה דזה אינו אלא בשטר הנקנה בכתיבה ומסירה כיון דבמסירת השטר קונה הממון הרי השטר כגוף החפץ [כתיבה צריך שלא יאמר לצור עפ"י צלוחיתו הקנה לו כדאיתא בב"ב] אבל בשטר ראי' דמפורש בש"ע דאינו נקנה בכתיבה ומסירה לא חשיב שטר מוחזק, וע"כ דווקא בשטר הטורף ממשועבדים דהוא שטר קנין חשיב מוחזק, משא"כ בכתב יד, הגם דמפורש בש"ע דכת"י ג"כ נקנה בכתיבה ומסירה, וכבר נתקשו בו בקצוה"ח ובנתיבות ולא העלו דבר ברור, ואפשר דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל דכת"י נקנה בכתיבה ומסירה: וגם י"ל לדעת הסמ"ע דמשום נעילת דלת, ומ"מ לא חשיב מוחזק, דמבואר בתוס' דכל שלא הוי קנין לא הוי מוחזק, וכת"י לא הוי קנין להתחייב בו, דחיוב גופו הוי מטלטלי, ועוד דשטר ראי' לא חשיב שטר לקנות, וכת"י כשלוה הוא רק שטר ראי', משא"כ בשט"ח המועיל לגבות בו ממשועבדים הוא שטר קנין ומועיל לשיעבוד קרקעות, וכיון דמהני לקנין מהני למוחזק כעין שכתבו התוס' בסוגיא דרכוב ומנהיג, מיהו יש לדחות דהתוס' לא אמרו אלא בקנין שבגופו ולא בקנין שטר שבחוץ לגופו, וכן נראה]:

מעתה מיושב הכל, דלכאורה קשה בכל שטר דאינו נאמן לומר פרעתי דשטרא בידך מאי בעי, לטעון לוה אתה אמרת שאבדת השטר והוצרכתי לפרוע ע"י שובר, דקי"ל כותבין שובר, ואבד שוברי, ואין לומר דאבד טענה גרועה ואינו מועיל להפקיע עצמו מחיובו בטענה זו, שהרי הטוען בפקדון אבד אם הוא מהדברים שאין נשבעין עליו פטור אף משבועה, אף דלדעת הש"ך בפקדון נמי איכא חזקת חיוב, שהרי פוסק איני יודע אם פשעתי הוי איני יודע אם פרעתיך, וצ"ל דהטעם משום דהוי מוחזק בממון כשמוחזק בשטר, והתינח בשטר שטורף ממשועבדים חשיב מוחזק אבל בכת"י דהוי רק שטר ראי' ולא חשיב מוחזק, שוב יכול לומר פרעתי ע"י שובר ואבד שוברי, והשתא ניחא, בשטר פקדון אינו נאמן לומר פרעתי דחזקה שטרא בידי מאי בעי, דהא טעמא דכותבין שובר בב"ב משום דעבד לוה לאיש מלוה, והתינח במלוה אבל לא בפקדון ואינו זקוק לפרוע ע"י שובר, ע"כ שפיר יכול לומר שטרא בידי מאי בעי: ולפמ"ש נ"ל ליישב הא דהקשו במקדש אשה במלוה ע"פ דאחרים אמאי מקודשת נימא דלא סמכא דעתא דמחיל, ולפמ"ש י"ל במ"ש ר"ת דשיעבוד הגוף ליתא במכירה, ומשום דלגבי שיעבוד הגוף הוי שטר ראי', אבל במעמד שלשתן אף השיעבוד הגוף נקנה]: והשתא ניחא הא דר' יוחנן מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי חשוב מוחזק כאילו הי' מוחזק בשטר, ה"נ חשיב מוחזק בהמעשה ב"ד דהוא עושה השיעבוד והרי הוא מוחזק בהשטר קנין, משא"כ בגט דלאו מנה ומאתים כתיב בי' אלא דמוכיח שחייב לה וכמו שפירש"י והוי שטר ראי' ולא חשיב מוחזק, ע"כ שפיר מקשה לטעון ולימא פרעתי ודו"ק ועיין ברי"ף כתובות (פ"ז) בדין מלוה שכתב נאמנות ללוה: