שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 14

ונשוב לנידון דידן, הנה אם האוהל תיאסר בהנאה יש לעיין, דהנה מצבה אף להאוסרין בהנאה מבואר בתשו' הרשב"א סי' תקל"ז משום דמצבה היינו גולל, אבל אוהל שעושין סביבות הקבר מנ"ל לאסור, אך בחי' הר"ן סנהדרין משמע דבנין שעושין על הקבר נאסר עיי"ש, אך בנ"ד דממנ"פ אזדא לה טענות ירושה, דכל שנאסר בהנאה אסור לעשות בו סחורה להשתכר בו, ואסור ליורש ליקח דמים עבור ההילוך, ומה שלא נאסר בהנאה שוב אין קנין למת כמו למ"ד הזמנה לאו מילתא, ודווקא היכי שנאסר בהנאה דנחשב כמת עצמו הוא דקניא מיתנא כנ"ל, ומשום צדקה כמ"ש בחי' הר"ן נמי ליתא, דדווקא במותר המת שלא נעשה מהמעות דבר הוא שאסור, שמחוייבים לעשות בנין או זילוף כמ"ש בחי' הר"ן, אבל כאן הרי עשו בו כל הצורך ואין כאן חיוב צדקה עוד, ואין כאן משום ירושה בין לשיטת הר"ן בין לשיטת הרמב"ן, רק במה שנאסר בהנאה דקניי' מיתנא, ומה שנאסר בהנאה הרי אסור ליורש ליקח ממנו שכר, והגם שמצינו מת מצוה קונה מקומו, היינו שמחוייבים לקוברו במקומו, ומכל שכן המקום שנקבר בו המת שאסור להוציאו משם, וכן בוודאי אם עשו אוהל על קבר המת לכבודו אף אם נאמר שלא נאסר, מ"מ ודאי מדין צדקה ואיסור לבזות המת, אסור לקלקל הבנין, מ"מ אינו קנין, רק מה שצורך אל המת, וא"כ אינו בירושה דשאר דברים כגון לילך בו אנשים וליקח שכר מזה, שזה אין צורך למת, ותורת קנין אין בו דאין קנין למת, וכיון שביארנו שאין ליורש שום טענה, שוב אסור לבטל אותם שהחזיקו כבר ואסור לקפח פרנסתם. רק הא ודאי שעני אחר ג"כ יוכל לעמוד שם ולבקש מעות:

ומה שיש להפוך בזכות נכד הרב זצ"ל הוא, כי הבאים להשתטח על קברי הצדיקים, היינו לבקש רחמים בזכות הצדיק הקבור שמה כמ"ש הב"ח יו"ד סי' רי"ז, ובוודאי זכות הצדיק מגין יותר למטיב עמו כמאמר חז"ל ברכות (מ"ב) תיכף לת"ח ברכה, וברש"י פ' חוקת כ' ט"ו שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל, וכן נמצא בזוה"ק שהנפטר הצטער בקבר שלקה בנו, וממילא כשמפרנסין לבניו העניים, הוא הטבה עם הנפטר, וזכות הצדיק מגין יותר עם המטיבין, וע"כ יש להעמיד קופת צדקה בתוך האוהל עבור נכדו העני ולכתוב עליו שהוא עבור נכדו הנ"ל, ויוכל לכתוב שהוא טובת הבאים שם מה שמטיבין עם נכדו העני כנ"ל, והחזנים והשמשים על מקומם יעמדו, ונכדו הנ"ל יתפרנס ע"י זה בצניעות ונקיות, אך ליקח מעות בע"כ של הבאים שם אינו נכון כלל, ולא ימלט מאיסור גזל ח"ו או איסור הנאה של משמשי המת כנ"ל, וכן לגרש החזנים והשמשים אין נכון כלל: הק' אברהם. סימן מב ב"ה יום ב' תזריע סת"ר לפ"ק פה סאכטשאב. להרב ודייני הרובשויב יע"א בדבר שרצו הפרנסים לגרוע מסת השו"ב והיינו לגרוע מכל שו"ב רו"כ אחד ולהוסיף לדייני העיר ובאמתלא כי בית המטבחים רחוק וצריכין המו"צ לילך עם השוחטים לבהמטב"ח ורב מהם הדרך, והשו"ב ממאנים, ושואלים אם יש כח בידם על זה: תשובה. הנה כתבתם הרבה טעמים להתיר, הא' כי בתשו' הגוה"ק מסאנדז כתב בזה להתיר, ואני אין בידי תשובה זו לראות גופי' דעובדא וטעמו ונימוקו:

הב' כתבתם משום דהוי אומדנא שדעת בני העיר שאם יצטרכו לפי משך הזמן יוכלו לשנות, ובזה אין לומר שהשו"ב לא הי' מתרצים, כי בוודאי השו"ב הי' מרוצים אף באופן זה לגרוע רו"כ מכל אחד, וזה אינו נכון בעיני לומר אומדנא שדעתם אם ירצו, כי מקור אומדנא זו על העתיד הוא מש"ס סוף פרק הגוזל קמא (ק"י) אלמנה מן האירוסין שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, ומזה למדו התוס' דאמרינן אומדנא על להבא, והנה שם משני הש"ס טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, והדבר פשוט שאין הפירוש שבוודאי ניחא לה ביבם מוכה שחין, דאפי' ביבם שאינו בע"מ מבואר סוף האשה שלום דזימנין דסניא לי', והמזכה גט לאשתו במקום יבם הוי ספק זכות, ואכתי נאמר אומדנא שאם תפול לפני יבם מוכה שחין ותרצה שיעקרו הקידושין למפרע יעקרו, דזה ודאי טובה לה אם תרצה להתייבם לו תתייבם, ואם לא תרצה תצא בלא חליצה, אלא ודאי לא אמרינן אומדנא רק אם הענין בעצמו אומדנא דס"ד במוכה שחין ודאי לא ניחא לה, והכא ודאי אין אומדנא בעצם שאם יצטרכו יוגרע שכר השו"ב, ואולי יקחו ממקום אחר, וכהאי גוונא, רק אומדנא שאם ירצו, והא לא אמרינן: הג' מה שפלפלתם בדברי המרדכי פ"ק דב"ב אם יכולין טובי העיר לתקן במידי דאיכא תקנתא להאי ופסידא להאי, וזה אין ענין לנ"ד כלל, דהתם בתקנה הכוללת העיר, לא ליקח מעות השו"ב, דשו"ב שנתמנה מבני העיר זכות גמור הוא להם ליקח מכל בהמה כך וכך, וכאילו ירצו טובי עיר לתקן ליקח ממונו של בעה"ב אחד לצורך הקהילה:

ומה שכתבתם בשם תשו' מים חיים שזכות השו"ב אינו רק חזקה, להד"מ, ואדרבה מבואר שם שזכות השו"ב כזכות פועלים [ועדיף ממנה כי פועלים צריכין קנין ודברי ציבור א"צ חיזוק וקנין רק שפלפל משום שלא קיבלו בפירוש השו"ב על תמיד רק סתם, ונאמר שיכולין לסלקם בעת אשר ירצו, וע"ז כתב דזה אינו שאין המנהג לסלק שו"ב רק אם יארע בו פסול, ונמצא שסתם קבלת שו"ב הוא על לעולם, וא"כ דינו כדין פועל שקיבל אותו בפירוש על לעולם: על כן לדעתי אי אפשר לגרוע שכר שו"ב, רק אם נתגדלה העיר הרבה מאשר היתה בעת שנתמנו לשו"ב ונמצא שנתגדלה שכרם הרבה, ובזה יש לומר אומדנא שאם תתגדל פרנסתם הרבה תגרע משכורתם, אך זה אם גידול זה יותר מכפי הרגיל, אבל אם כפי הרגיל, הלוא גם צורכי השו"ב ג"כ מתגדלים לפי הרגיל לפי הטף: וכל זה אם פרנסי העיר מעצמם עלה בדעתם דבר זה, אבל אם הדיינים הם המשתדלים בזה אצל הפרנסים יש לחשוש בזה דין עני המהפך בחררה כו' אך יש בזה תירוץ להדיינים מחמת רבוי טורחם] ואולי תשובת הרה"ג מסאנדז זצ"ל היא על אופן זה אם נתגדלה העיר או נתמעטה כן נ"ל בדינים אלו: דברי הדו"ש מברככם בשמחת החג. הק' אברהם. סימן מג ב"ה יום ב' בהעלותך אסת"ר לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד הרב החריף מו"ה מרקיל נ"י האבד"ק רייוויטץ. בדבר הכלה שמתה אחות אמה ורצונה לבטל קשר השידוכין ולינשא לבעל דודתה כדי לגדל את בני', והגיעני מכתבים זה שלש פעמים, וכבר השיג מעלתו תשובה מאתי כי אין רצוני להזדקק לזה ולית אנא חכים למידן דין תורה, אך לגודל הפצרת כת"ר אכתוב לו דעתי, ואם ירצה מעלתו לדון עפ"י מה שדעתו נוטה מי ימחה בידו ואם לאו ישאל לרבנים אחרים: תשובה.

הנה וודאי שאין לדמות להא דתשו' הרא"ש בס' נ' בהמירה אחות המשודכת וכדומה מאורע שאירע אחר השידוכין, דהתם משום דאנן סהדי שאם הי' יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא הי' משדך, אבל בנ"ד ליכא אנן סהדי, והרבה אשר אינן רוצות לישא אלמן עם בנים, אך נמצא באחרונים במתה אחות הכלה ולה בנים דיכולה לנתק השידוכין משום דכהאי גוונא ליכא בושת, וחיוב קנס דשידוכין משום בושת, עד כאן, וה"ה דנוכל לומר כן בנ"ד: ולענין חרם הקהלות שיש בשידוכין נראה ג"כ שהוא משום בושת וכ"כ נוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קמ"ח, דחרם קהלות משום בושת עיי"ש: ולענין שנכתב חרם בתנאים, שיש בזה מחלוקת בסמ"ע סי' רמ"ה דאפי' כתב והקנס לא יפטור אין כאן חרם כיון שלא קיבל עליו בפירוש וב"ח חולק אך נראה בזה לפי נוסח התנאים בנחלת שבעה בח"ח ובשד"א ואח"כ כתב והקנס לא יפטור כו' ופירושו שלא יפטור החרם שקיבל עליו אבל נוסח תנאים שלנו לא כתוב כלל בח"ח ובשד"א, א"כ כוונת לא יפטור החרם לא יפטור חרם הקהלות וחרם הקהלות אין כאן כיון שאין כאן בושת: ובגוף הדבר דבכהאי גוונא שאין בושת אין לחייב בקנס יש מקום עיון שהרי קונים מהצדדים, רק דמשום זה הי' אסמכתא אך משום הבושת לא חשיב גזים כמ"ש הרא"ש פרק ארבעה נדרים ובתוס' ב"מ (ס"ו) וכיון דמשום הבושת גמר ומקני, שוב אף שאין עכשיו בושת מ"מ שוב חייב משום הקנין כיון דלאו לאסמכתא נתכוין מ"מ יש לומר כיון דמה שגמר ומקני משום הבושת כאילו אמר בפירוש שמתחייב לשלם דמי בושתו, וכשאין בושת אין חיוב, וכן הדעת נוטה: נאום הק' אברהם. סימן מד בדין אם נאמן לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד. מחודש א' מקור הדברים בבבא מציעא י"ז אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום:

שיטת התוס' שם דלר' יוחנן גובה בעידי הגט לחודי', ולכאורה קשה לדבריהם מהא דכתבו בכתובות בשמעתא דהוציאה גט דלשמואל ע"כ פירוש כתובה ואין עמה גט גט ממש דאי אפשר שתגבה בעידי גט בלא גט. דהא ס"ל לשמואל אין כותבין שובר ויוכל לומר שלא יפרע עד שתחזיר הגט כדי שיהי' לו מיגו, ע"כ פירוש גט ממש וכל זמן שאין הגט בידה נאמן לומר פרעתי ואבד שוברי, ואף דהתוס' כתבו שם דאפשר ס"ל לשמואל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, מ"מ כשאין הגט בידה הוי ריעותא א"כ גם לר' יוחנן נימא כן, ומנ"ל להתוס' דר' יוחנן פליג אשמואל ולדחוק בלשון המשנה לומר מה גט עידי הגט: ונ"ל דהתוס' לטעמייהו שכתבו בד"ה לא אמר כלום דאפי' היא מודה שהכתובה וגם הגט בידה היא נפרעת בעידי הגט גרידא וא"צ להחזיר הכתובה ולא לקרוע הגט, וא"כ אין ראי' כלל ממה שאין הגט בידה שפרעה, דהא אפי' פרעה הכתובה הי' הגט להיות בידה דאין קורעין הגט כלל, רק נותנת לו שובר, אבל לשמואל דאמר אין כותבין שובר וצריכה להחזיר הכתובה ולקרוע הגט ע"כ יכול לטעון פרעתי הכתובה בב"ד וקרעו הגט וכתבו עליו גיטא דנן וכו' ע"כ אינה מראה הגט, וזה ברור בדבריהם:

והנה התוס' לפי שיטתם דכתובה ואין עמה גט היינו עידי הגט הוצרכו לומר דבשעת הסכנה גובה אפי' בלא עידי הגט אף דאית לי' מיגו כיון דאית לי' לר' יוחנן שלא בשעת הסכנה אלמוה שאין נאמן לומר פרעתי בלא כתובה, ה"ה בשעת הסכנה אלמוה דאפי' אית לי' מיגו אינו נאמן, והוקשה להם מאי פריך הש"ס בכתובות אדרב, ותירצו דדווקא לרב דלית לי' הטוען אחר מעשה ב"ד אינו נאמן ולא אלמוה פריך, והנה לפמ"ש דרב לית לי' דר' יוחנן הוקשה להם למה בגט גובה עיקר ע"כ הוצרכו לומר דרב סובר גט היינו כתובה אף במקום כתובה, וזה דחוק מאד מאד דהא מסקנת הסוגיא דאפי' במקום שאין כותבין כתובה מוכח ממתני' דר"י, ואפי' למה דס"ד דאביי לדחות דגט היינו כתובה הוצרך לאוקמי מתני' במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין ליכא שם מ"ד דגט היינו כתובה, ועוד לא ידענא מנ"ל להש"ס דרב לית לי' דר' יוחנן, דאי משום דלר' יוחנן מאי רבותא דגט שתגבה בו העיקר מכתובה י"ל דכשהכתובה לבד בידה יש ריעותא מה שאין לה הגט, שהרי צריכה לשומרו לינשא בו, אבל הכתובה אין ריעותא מה שאין לה כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא: ואין לומר דהתוס' לא ס"ל סברא זו, אלא דכך צריכה לשמור הכתובה אפי' לר' יוחנן כמו הגט, קשה הא חזינן דהכי הוא שהרי לר' יוחנן גובה בלא כתובה אפי' במקום שכותבין ולא חשבינן לריעותא מה שאין הכתובה בידה ולשמואל אף אי ס"ל כר' יוחנן מ"מ אינה גובה בלא גט ממש, אלמא חשבינן ריעותא טפי מה שאין הגט בידה ממה שאין כתובה בידה [ואף דלר"י גובה אף בלא גט ממש היינו משום דלדידי' דכותבין שובר אין ריעותא כלל ממה שאין הגט בידה ממה שאין כתובה בידה]:

וצ"ל אליבא דהתוס' דבאמת אין לחלק בכך אלא דבהא פליגי שמואל ור' יוחנן דשמואל ס"ל לריעותא מה שאין הגט בידה, ובאמת במקום שכותבין גט ואין עמה כתובה יכול לומר פרעתי אף אית לי' דר' יוחנן והוי ריעותא מה שאין כתובה בידה, ומתני' הא מוקי לה במקום שאין כותבין או שידוע שלא כתב לה ולר' יוחנן לא חשיב ריעותא מה שאין הכתובה בידה וה"ה מה שאין הגט בידה, וכיון דשקולים הם א"כ לרב מאי אולמא דגט מכתובה ע"כ דגט כיון דמוכיח שחייב היינו שטר וכתובה דאינו מוכיח כל כך דאפשר שלא גירשה לא הוי הכתובה שטר במקום גט, זה שיטת התוס': אולם כל הדברים האלה לא הוצרכו רק לשיצתם דכותבין שובר אפילו מודית שהכתובה וגם הגט בידה א"כ מוכח לר"י דבעידי הגט לחודי' גובה דאין ראי' ממה שאין הגט בידה הוצרכו לכל זה אבל למה דקי"ל בחו"מ סי' נ"ד דכשהשטר ביד המלוה [יותר מזה אפי' הוא בעיר אחרת] אינו גובה ע"י שובר א"צ לכל זה, אלא דרב ס"ל כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואעפי"כ אינו גובה בלא גט דיש ריעותא דאין הגט בידה דצריכה לאינסובי בי' אבל מה שאין כתובה בידה אין ריעותא כיון דכמאן דנקט שטרא דמי, והכי ס"ל לר"י ג"כ, וכן דעת רש"י שפירש בריש שמעתא דהוציאה גט בהא דש"מ כותבין שובר דליחוש שמא תגבה לאחר מיתה אבל מחיים תנן במתני' כתובה ואין עמה גט לא יפרעו, הרי דאף דלמה דס"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בגט בלא כתובה ולא הוי ריעותא מה שאין כתובה בידה אעפי"כ ס"ל דמתני' כפשטה דבלא גט הוי ריעותא, וכן משמע פירושו במשנה דמשום ריעותא אינו גובה בלא גט עיי"ש ודו"ק:

והנה הטור אה"ע סי' ק' פסק דבמקום שכותבין אינו גובה בגט בלא כתובה והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן (וכמו שנבאר שיטתם בעז"ה] ובכתובה ועידי גט גובה אף שאין עמה גט ממש אפי' במקום שאין כותבין כתובה וכתב לה איהו וקשה לפי מה שביארנו דמה שכתבו התוס' דלר"י גובה בלא גט משום דאין חסרון הגט ריעותא כלל כיון דלא ס"ל דקרעינן וגובה ע"י שובר אפי' הכתובה והגט בידה א"כ לדידן דקי"ל בחו"מ להיפוך אלא דכל זמן שהשטר בידו מחוייב להחזיר ואין זקוק לפרוע ע"י שובר למה תגבה בלא גט וכך הדין לדידן כמו לשמואל: אולם לפי מה שביארנו דהתוס' ע"כ ס"ל דר' יוחנן פליג עם שמואל בסברא זו ניחא, ולדידן ס"ל דהא לאו ריעותא כלל: איברא דאכתי דברי הטור תמוהים כיון דאיהו פוסק גט בלא כתובה אינו גובה, שוב מנ"ל לומר דבלא גט גובה ולמיפלג אדשמואל ורב, דכל הוכחה להתוס' דלר' יוחנן גובה בלא גט, הוא ע"כ אחד משנים או משום דלשיטתם בכותבין שובר דאפי' הכתובה והגט בידה אין ריעותא כלל מה שאין הגט בידה, או משום דס"ל לר' יוחנן מתני' במקום שכותבין ואעפי"כ גובה בגט לחודי' ה"ה דגובה בכתובה לחודי', ולדידן הנהו תרתי ליתנייהו, דהא ס"ל בהשטר בידה אין כותבין שובר, וס"ל נמי במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה, וא"כ מנ"ל למיפלג אדשמואל דס"ל אינו גובה בלא גט ולעשות מחלוקת בין ר' יוחנן לשמואל בחנם וצע"ג [ועיין לקמן בביאור שיטת הטור תירוץ על זה]:

מחודש ב' שיטת הרי"ף והרמב"ן והר"ן בחי' דלמסקנא אף לר' יוחנן אינו גובה בגט בלא כתובה רק במתני' במקום שאין כותבין ואעפי"כ אי לאו דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הי' נאמן לומר פרעתי משום דאטו כל דמגבי בבי דינא מיגבי כמסקנת אביי, ודווקא למאי דס"ד דאביי דבמקום שאין כותבין א"צ כלל לטעמא דהוי כטוען אחר מעשה ב"ד ע"כ הוה ס"ל לאביי בע"כ דר"י דקיבל לסייעתא דרחב"א מוקי למתני' במקום שכותבין, אבל למסקנא דאפי' במקום שאין כותבין צריך לטעמא דמעשה ב"ד שפיר אמרינן דבמקום שכותבין לא אהני כלל טעמא דמעשה ב"ד דאיתרע מעשה ב"ד כיון דמקום שכותבין ואין הכתובה בידה וכמבואר בארוכה במלחמות, וכתובה ואין עמה גט היינו גט ממש, דאם אין הגט בידה איתרע השטר, כן כתב בחי' הר"ן: ולכאורה קשה טובא לשיטת הרמב"ן והר"ן דכשאין הכתובה בידה אינו גובה דמנ"ל הא, והא רב ס"ל להדיא בהכותב, גט גובה עיקר ולא חשבינן ריעותא מה שאין הכתובה בידה, ושמואל נמי לא מוקי במקום שאין כותבין אלא משום דאין כותבין שובר, וא"כ מנ"ל למיפלג אדרב, בפרט דפשטא דשמעתא דר' יוחנן אפי' במקום שכותבין, רק שנאמר דוודאי סברא מוכרחת דבמקום שכותבין איתרע מעשה ב"ד, ואביי רק מצד ההכרח הוה ס"ל הכי בדר' יוחנן, ופליג, ולמסקנא ס"ל דאף ר' יוחנן מודה בזה, והרי רב סבר רק אליבא דאמת דגובה בגט, ולא חשבינן ריעותא מה שאין הכתובה בידה: ונראה ליישב דאדרבה מסוגיא דהוציאה גט שיטת הרמב"ן מוכרחת ויצא לאור צדקה, דהנה קשה טובא לפירש"י שם שפירש דקושיית הש"ס ש"מ כותבין שובר דתגבה בעידי מיתה, דעל זה לא משני רב מידי, דנהי דכתובה גובה רק תוספות, מ"מ לאחר מיתה תגבה גם העיקר, וע"כ דלאחר מיתה לא חיישינן, א"כ מעיקרא מאי קשיא להש"ס:

ע"כ נראה דהש"ס ס"ל דשקולים הם ואי גובה בגט בלא כתובה ולא חשבינן לריעותא מה שאין כתובה בידה, כמו כן להיפוך גובה בכתובה בלא גט וע"כ למאי דס"ד דש"ס דמתני' במקום שכותבין וגובה בגט בלא כתובה, ע"כ סיפא כתובה ואין עמה גט היינו עידי גט דנאמן במיגו וכמו שפירשו התוס' דבלא גט ממש ע"כ גבי' ואין נאמן לומר פרעתי כנ"ל, וע"כ פריך ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין תגבה מחיים בכתובה ועידי הגט, ומשני שמואל במקום שאין כותבין ולעולם אין כותבין שובר, וכיון דאין כותבין שובר ע"כ סיפא דמתני' ואין עמה גט ממש דבלא גט אינו מחוייב לשלם דיפסיד ע"י זה שלא יהי' לו מיגו וכדפריך הש"ס שם בעמוד ב' לרב] וע"כ גט ממש ונאמן כיון שריעותא שאין גט בידה, ורב משני כתובה גובה תוספות, וע"כ אין ריעותא מה שאין הכתובה בידה, דיכולה לומר שגבתה בכתובה התוספות, ולעולם כתובה אין גובה עיקר דריעותא דאין גט בידה, דלא כדהוה ס"ל למקשן דשקולים, וע"כ שפיר אמרינן בלא גט אינה גובה, ואין ראי' ממה שגובה בגט בלא כתובה, ולשמואל אף דוודאי אי אפשר לפלוג על זה דגובה בכתובה התוספות דהוא כשטר דעלמא, מ"מ ס"ל דאין זה טענה דהי' לו לכתוב על גבי הכתובה שגבתה התוספות, וא"כ מוכח מדשמואל דס"ל דאינו גובה בלא גט דה"ה להיפוך בלא כתובה כיון דס"ל דשקולים, דאל"כ למה לי' לאוקמי במקום שאין כותבין, ואף דרב פליג דאין ראי' מכתובה שאין בידה די"ל שגבתה התוספות, הא ע"כ שמואל לא ס"ל סברא זו כנ"ל והלכתא כשמואל בדיני ונקטינן דשקולים, וכשם שאין גובה בכתובה בלא גט כמו כן אין גובה בגט בלא כתובה: