שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 13

והנה הקשית על ספר נאות יעקב מעוקץ תאנה שהקשו התוס' ב"ק (ע':) הא פירי לא עבדי חליפין, הא י"ל בפשיטות שלא חזר בו ומשך דהשתא הוי קנין למפרע וקם לי' בדרבה מיני', ולדידי לא קשה, דוודאי אין דינו של הרמב"ם אלא במקום שאסור לחזור דקאי עלה במי שפרע אבל במקום שמותר לחזור הא וודאי חשוב של מוכר לגמרי אפי' לא חזר לבסוף כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דע"ז שאם נטל הגוי הבהמה על מנת לבקרה ועשתה מלאכה אין בו משום שביתת בהמתו כיון שביד הגוי הדבר תלוי ואין המוכר יכול לחזור חשוב של הגוי אף אם לבסוף חזר הגוי והחזיר הבהמה, ה"נ כיון שביד המוכר לחזור אף שלבסוף לא חזר, עד עתה היתה הבהמה שלו, וכ"ש הוא, שהרי מתחילה היתה הבהמה שלו, וידוע חילוק התוס' פ"ק דפסחים (ו'.) גבי ארנונא, וא"כ במוכר גניבה שאין בו מי שפרע אפי' הי' המקח קיים כגון המוכר לאחר יאוש] דאין לך מקח שנעשה באיסור יותר ממוכר גניבה, וכיון שמותר לחזור הא לא חשוב מכירה כלל כדברי הר"ן הנ"ל: הק' אברהם סימן לו. ב"ה פה סאכטשאב. לרב אחד. שאלה. שדכן אחד שידך לגביר אחד שידוך עבור בנו עם בת גביר אחד ועשה כל התפעלות ושתדלנות כראוי לשדכן הגון וקירב דעתם, ואחר כך השתדך אבי הבת עם בתו עם אחר, אך להגביר הזה הי' בת צעירה ממנה ובאו אח"כ שדכנים אחרים עד שגמרו שהשתדך אבי הבן עם עלם זה בעצמו לבת הגביר הזה הצעירה, ועתה תובע השדכן הראשון שדכנות בטענותיו כי פעולתו היתה ניכרת, שעיקר הדבר לקרב שיהי' המחותנים ראוים להתחתן מצד מעלתם ומצד עושרם ויחוסם וטוב העלם:

ומעלתו הביא ראי' מס' משפט שלום לא נודע לי מי הוא] שהביא בנדון מי שסרסר לאחד בית לקנות ובינו לבינו נמכר לעכו"ם וחזר לוקח הנ"ל וקנהו מעכו"ם בתוספות דמים והסרסור הראשון תובע שכר סרסרות והביא שו"ת שב יעקב סי' י"ג והעלה דאם דברי הסרסור גרמו להטות לב הקונה הנ"ל לשלם מקח זה צריך לתת לו חלק ששית כדין מתחיל מצד אחד, ובזו השדכנים מכבר השיגו כל השדכנות כי בעת התנאים לא הי' נודע להשדכן הראשון מזה אם עשו התקשרות: תשובה. הנה בשדכנים יש מתחיל וממוצע וגומר, והממוצע הוא המקרב דיעות המחותנים בדבר הנדוניא וכדומה, והנה זה השדכן ראשון אין לו טענה רק שיהי' כמו ממוצע, כי לא התחיל בשידוך עם העלמה השני' כלל, אך שמ"מ קירב דיעות המחותנים, וע"כ לפי מה שהביא בפ"ת סוף סי' נ' דלאמצעי אין נותנים כלום רק למתחיל ולגומר, אין טענה לזה, אך בתשו' שב יעקב סי' י"ג מביא בזה מנהגים, כי יש מקומות נוהגים כנ"ל, אך יש מקומות נותנים למתחיל שליש ולאמצע שליש ולגומר שליש: גם זאת נ"ל כי אצל צד הכלה ודאי אין מגיע לשדכן ראשון כלום, כי זה פשוט שחיוב שדכנות חל על החתן והכלה כי להם עשה הטובה, רק שהמחותנים משלמים עבורם, ובנ"ד שלא נתכוין שדכן ראשון לעשות טובה לצעירה כי נתכוין להגדולה ובגרמא נעשה טובה לצעירה אין מגיע לו ממנה כלום: וגדולה מזה כתב הרי"ף ב"מ בסוגיא דשבח דכשלא עשה על מנת להשתלם ממנו אינו מחוייב, כ"ש בנ"ד: ולא דמי לנתכוין להרוג את זה והרג את זה או נתכוין לבייש את זה ובייש את זה דקי"ל דחייב, דשאני התם דמצרפין כוונתו לזה עם מעשיו לזה להתחייב, אבל בנ"ד לא תתחייב צעירה בשביל שנתכוין לבכירה:

נמצא לפי מנהג בעל חוקי דרך אין לו כלום, ולפי מנהג האחר יש לו טענה בחלק ג' מן צד החתן לבד, היינו חלק ששית מכל השדכנות, ואם יש ספק איך המנהג יש לו טענה בחלק י"ב מכל השדכנות, ואף זה רק טענה, כי לנדון משפט שלום שהביא מעלתו אינו דמיון כלל, דהתם נעשה סרסור באותה שדה, רק שנשתנה המוכר, משא"כ בנ"ד שעלמה אחרת היא, על כן בחלק זה יבצעו תמימים, ואם לא יתרצו בביצוע, אין בי כח להוציא ממון כי הדבר ספק, גם מ"ש שאם ספק איך המנהג יש לו טענה בחלק י"ב, אינו ברור כי אפשר לדמות לספק ובני יבם יבמות (ל"ז:) לכך הנכון בדרך ביצוע: הק' אברהם. סימן לז. ב"ה יום ד' נח תרס"ו לפ"ק פה סאכטשאב. שוכט"ס לכבוד הרב הגדול החו"ב כו' מו"ה יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בולגרייא. דבר השאלה. ראובן עשיר גדול ומסחרו בעצי יער. ושמעון בן עירו בקי מאד במסחר הזה אך איננו עשיר ועשו שותפות ביניהם ששמעון ישתדל לקנות עסקים ולנהלם, וכל המעות יניח ראובן בהעסק וינכה לו פ"ט ואחר נכיון הפ"ט יהי' שותפים בין לריוח בין להפסד, ודבר זה נמשך יותר מעשר שנים, ואח"כ לקח לו שמעון עוד שותף את לוי ועברו איזו שנים שלא הי' לראובן עסק עם שמעון, ואח"כ נזדמן להם עסק וציוה ראובן לשמעון לנסוע לבקרו, ויען כי נמצאו שמה עוד קופצים על העסק השתדל שמעון שיעשו כולם שותפות, וקנו העסק על שם יהודא ונתנו לראובן ארבעים פ"ט, ואח"כ נזדמן להם קונה על כל העסק עם ריוח ומכרו את העסק, וכעת תובע שמעון מראובן את חלק הריוח כאשר הי' המדובר ביניהם מאז. וראובן דוחה אותו באשר שהי' איזה שנים שלא הי' שותף אם מפני שלא אמר לו בשעת חלוקת העסק גם מפני שלקח מעט ממעות: תשובה.

רואה אני דברי כת"ר נכונים כי מסתמא על מנהג הראשון נתכוין, כהא דסי' של"ג בפועל שנשכר לשנה ראשונה בכך וכך, ואח"כ שכרו לשנה שני' אמרינן דמסתמא על תנאי הראשון, ואף שכאן הי' הפסק זמן ביניהם משמע בתשו' מהרשד"ם שאין לחלק בזה: אך אני מסתפק הואיל ועכשיו יש לו שותף אחר לוי ואף ליער זה הי' לוי שותף כמבואר בהשאלה, יש לומר שלא הי' מתרצה מעולם להיות לו שותף שלישי, ואם גם בשנים שהי' שמעון אצלו הי' לפעמים שותף אחר ואעפי"כ הי' שמעון שותף אזיל חשש זה, אך לא נתבאר זאת בשאלה, אך כתוב בשאלה שגם אחר יער זה הי' לראובן ושמעון עסקים רבים ונתן לו שליש כמקודם, אם בעסקים ההם הי' לוי שותף ואעפי"כ נתן לו מחלקו, הוכיח סופו על יער זה שג"כ כוון שיהי' שמעון שותף: ואף דבפ"ב דחולין (ל"ט:) עלה בספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, הנה בגיטין (ס"ו.) קי"ל כרשב"ג בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ובחולין (שם) מפורש הטעם משום דאמר כתבו ופירש"י ואיכא קצת הוכחה בתחילה, וה"נ הא הי' הוכחה תחילה מעסקים הראשונים, רק שהי' ספק מחמת שלא הי' אז לוי שותף, לזה שפיר אמרינן הוכיח סופו דאף שלוי הי' שותף מ"מ יתן לשמעון שליש: אך אם בעסקים האחרים לא הי' לוי שותף יש לראובן טענה זו, אך מ"מ שטחיות המעשה מורה שכוון שיהי' כימי קדם ויבצעו תמימים: הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן לח. ב"ה יום ב' הדברים תנד"ר לפ"ק פה חצר גלאגווע שלום לכבוד אהובי תלמידי הרב המאוה"ג חריף ובקי מו"ה שאול נ"י האבד"ק וויערשאוו.

בטח נודע לך מהמחלה ר"ל הסובבת בגליל לויביטש, השי"ת ירחם ויסיר המחלה עדי עד מכל מקומות בני ישראל, זאת היתה הסיבה שלא השבתיך, שבוע העברה באתי לפה ועוד הי' לי כמה טרדות, היום פניתי מעט להשיבך, האומנם כי ידעת כי מתרחק אני את עצמי מלדון ד"ת ולית אנא חכים למידן ד"ת, מ"מ אשיבך כנושא ונותן: הנה בחו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז פסק המחבר האומר תנו לפלונית לנדוניא חייב לתת מיד, ואם מתה שייך ליורשי', ורמ"א הביא חולקין שאם מתה לא זכו היורשין והכריע כמותם: והנה בד"מ אהע"ז סי' נ"ג הביא תשו' הרא"ש כדברי רבינו חיים דלא זכו היורשים, וכתב דאפשר הרשב"א מודה אף דס"ל ינתן מיד, אם מתה המעות חוזרין, ויש לומר דמשום זה הכריע כדעת רבינו חיים שבמרדכי הואיל דהרא"ש מסייע לי' ומהרשב"א אין סתירה: והנה יש לעיין בדברי הד"מ, הלא הרשב"א פסק במעות הנגבה לפדיון שבוים ומת קודם שנפדה, המעות ליורשים, והובא ביו"ד סי' רנ"ג (סעיף ז', וצ"ל דרמ"א ס"ל טעם הרשב"א משום דבגבו עבורו ביזו אותו, ולגבי יורשים אחיל זילותי', על כן ינתן ליורשים, אבל לא יוחזר לבעליו, דא"כ ביזו אותו למפרע בחנם ואסור, ועיין סנהדרין (מ"ח.) ומג"א סי' קנ"ג סק"ה שמחלק בין גבו דאיכא בזיון בין יחיד המנדב, וע"כ בגבוי ליורשיו, משא"כ ביחיד המנדב: אולם הב"י הביא תשו' הרשב"א בקיצור, ויש לפרש כך, אבל בזמנינו נדפס תשו' רשב"א חלק ד' ושם נמצא התשובה ההיא, ושם מבואר שאין הטעם משום זה, ויש לומר דאלו ידע הרמ"א שהרשב"א כנגדו לא הי' מכריע שהוא אזיל לטעמי' בד"מ אשר נראה בעליל שלא ראה התשו' רשב"א ח"ד, וא"כ נשאר ספיקא דדינא:

והנה להרשב"א הדבר ברור בנ"ד ששייך ליורש של המקבל מתנה, שאין לדחות משום שלא ציוה לתת רק בעת הנשואין, ועד שיגדל יהא ביד אפטרופוס שהדבר ברור דנתינה ליד האפטרופוס כנתינה ליורש, ואם הי' מתגדל עד שלא היה צריך לאפטרופוס הדבר ברור שהי' נותנין לו אף קודם נשואין, וא"כ הוא דינו של הרשב"א ממש, ומ"מ כיון שהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מיד יורשי המת כמ"ש בתה"ד סי' ש"נ: הגם שיש לפקפק לפמ"ש הרא"ש ב"ב פ' מי שמת בספק הקדיש או הפקיר אם עמד אינו חוזר' ולא אמרינן אומדנא אלא היכי דבריר לן אומדנא אף דלא קי"ל הכי, מבואר הטעם בב"י משום דגוף האומדנא דלא שביק נפשי' ארטילאי ברור, אך שיש ספק מצד אחר משום שהקדיש וכו'], יש לחלק בין ספק לפלוגתא דרבוותא, ועיין ש"ך יו"ד סי' נ"ז בדוב שקפץ על השור ודו"ק: אך בנידון דידן שהמתנה הי' לבן בנו, ובתה"ד סי' ש"נ דהאומדנא לא הוי אלא באיש נכרי, דוודאי לא הי' נותן רק משום מצוות נשואי יתום אבל בת בנו וה"ה בנ"ד בן בתו ועיין פ' הבע"י: האומנם כי יש לחלק, כי בתה"ד הוי המעשה שאמר שתקח חגורה, ובזו ודאי אין לתלות המתנה בחגורה, משא"כ בנ"ד לצורך נשואין יש לתלות המתנה בזה, מ"מ הלא מפורש בתה"ד בנדון המרדכי שהי' בנשואין מ"מ כתב הטעם רק משום שהוא איש נכרי: וא"ת הא גופי' קשיא למה צייר התה"ד דינו בחגורה ולא בנשואין [וידוע שהתה"ד עשה המחבר בעצמו השאלות, לק"מ, שהרי רצה להשמיענו הדין שאין הבעל יורש במלוה, רק משום שמתחילה ירש הבן הקטן, וזה לא משכחת רק ביש לה בעל, ואף את"ל דיש לפקפק ולחלק, מ"מ בנ"ד כיון שהוא לצורך נשואין, וכיון דלרשב"א וריטב"א וראבי"ה פשיטא, ולהרא"ש ורבינו חיים מספקא לן לא שבקינן פשיטתא דידהו משום ספק אליבא דחולקין. ואדרבא לא אמרינן אומדנא אלא היכי דבריר לן:

מ"מ הואיל ופירש בהצוואה מחמת שמחוייב להשיאה, יש לומר גרע מהא דתה"ד, וטוב לתווך ביניהם שיטלו יורשי המת הנותן שליש ויורשי המקבל מתנה שני שלישים, כי הטענות יורשי המקבל מתנה יותר טובים: דו"ש הק' אברהם. סימן לט. ב"ה פה סאכטשאב. לרב אחד. בדבר התקנה שאם ירד מנכסיו ומסלק שני שלישים מהנדן הוא כמסולק, וקצת חכמים רצו לומר דהיינו [חסר איזו תיבות] שוב אינו מחוייב קנס כיון שמסלק שני שלישים, אך מ"מ אין שכנגדו מחוייב לקיים השידוך: תשובה. לדעתי נראה שאינו כן, דלמה נוציא לשון התקנה מפשטה בלי ראי', וגם [חסר איזו תיבות] כי אם נאמר שאין שכנגדו מחוייב לקיים השידוך, אלא שהוא נפטר משליש האחרון [חסר איזו תיבות] חייב עצמו בכל הנדן, ואם מפני שירד מנכסיו מהאי טעמא יפטור אפילו אינו מסלק כלל [חסר איזו תיבות] אם נפרש כפשטה דהוי כמסולק לגמרי יש בו טעם נכון כמו שיתבאר לפנינו], ועוד דאם [חסר איזו תיבות] פטור היורד מנכסיו מקנה אפי' אינו מסלק כלל פטור דאנוס הוא כמבואר ביור"ד סי' רל"ב, ובתשו' שואל ומשיב מהדורא רביעאה מביא ראי' זו: אך שמעתי קצת חכמים דוחים ואומרים דהתם בהעני לגמרי שאין בידו כלל לסלק אבל זה יכול לסלק רק שירד מנכסיו מכפי שהי' בתחילה בשעת כתיבת התנאים ואין דרך בני אדם שרכושם כמו שיש לזה עכשיו שיפסקו כמו שפסק בתחילה, ובכהאי גוונא אינו פטור משום אונס, ודווקא במסלק שני שלישים הוא פטור מפני התקנה:

אך באמת אין דחוי, שהרי הב"ש בסי' נו"ן סקי"ח כתב דאם העני אפי' הי' שם קנין פטור, ודעת הבית הלל הובא בבאר היטב שם דאם הי' שם קנין חייב, ובוודאי מיירי שעכ"פ בידו לסלק, דאם לא כן מאי יתחייב [ואפי' אם אין לו לאחר הסידור כדרך שמסדרין לבעל חוב פטור מלשלם, ובחו"מ סי' צ"ט שני דיעות אם בחוב שאינו הלואה מסדרין ומספק אין להוציא מידו, דאל"כ כיון שוודאי חייב אזיל חזקת ממון ושוב ספיקא דאורייתא לחומרא שמא כדעת הפוסקים שאמר מסדרין ומחויב לשלם הכל הלא להיפוך יש ספיקא דאורייתא אצל המלוה שמא מסדרין ואסור ליקח ממנו יותר מכפי הנשאר ללוה לאחר הסידור וממילא שב ואל תעשה עדיף ואין עושין מעשה להוציא מידו] ועל כרחין שיש לו ואעפי"כ נחשב אונס כמו חלה בנו דחשוב אונס אף שמ"מ אפשר לו לילך אלא שאנן סהדי שאדעתא דהכי לא נחית להניח את בנו חולה, כמו כן אנן סהדי שאדעתא דהכי שירד מנכסיו לא הי' מתחייב סך רב כזה, וא"כ תקנה דשני שלישים אפי' ירד מנכסיו עד שלא הי' פוסק מתחילה אפי' שליש ג"כ יפטור אלא ודאי התקנה לא הי' לפטור המסלק בזה מן הדין, ואפי' אינו מסלק שני שלישים ג"כ כיון שלפי רכושו של עכשיו נותן כראוי, והתקנה הי' לחייב את שכנגדו לקיים השידוך:

וטעם התקנה שהרבה בני אדם אינם מבטלים שידוך שכבר עשה בשביל ממון כמו שידוע דברי רמ"א אהע"ז סי' ב' סעיף א' ובשביל גרעון שליש ודאי אין דרך בני אדם לבטל שידוך כשכנגדו ירד מנכסיו, בוודאי כשיש לו כמו שהי' לו בשעת התנאים ואינו מסלק הכל הוא גורם שנאה והקפדה וגם בושה לשכנגדו שהוא מתזלזל אצל שכנגדו מאשר הי' יקרתו תחילה ואדעתא דהכי לא נחית ולקיים השידוך, אבל כשירד מנכסיו דלפי טעם זה שוב אין דרך בנ"א לבטל שידוך בשביל גרעון שליש, ודומה להא דפסחים (ד':) במשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק דלא הוי מקח טעות, ופירש"י דאנן סהדי שאילו הי' יודע מתחילה שאינו בדוק לא הי' מניח מלשכור בשביל כך והאי דהדר בי' עכשיו משום דאשכח בית אחריתא דשפירא מינה, כן שמו חכמים שזה שמבטל השידוך כשמגרעין לו שליש לאו משום הגרעון הוא מבטל אלא יש דברים בגוי', ועל כן תקנו שלא יהי' יכול לבטל, כן נראה לי: הק' אברהם. סימן מ ב"ה יום ד' חקת ז' לחודש תמוז תר"ן לפ"ק פה סאכטשאב. שלמא רבא אל כבוד הרב הגדול הנכבד ומפורסם בכל קצוי תבל שלשלת היוחסין הסוכך באברתו כל אחבנ"י יושבי ארץ בריטניא כש"ת מו"ה נפתלי אדלער הכהן שיחי' אחדש"ת באהבה נדרשתי מסוחרי עיר ווארשא לתת הכשר על מיץ היוצא מאגוזי קאקוס הנקרא לעקטיין.

הנה ראיתי תעודת כת"ר נ"י כי נעשה בהכשר גמור תחת השגחת השומר ר' משולם הלוי לעווינסקי הנאמן בהפאבריק של הלעקטיין בעיר לונדאן, הנה להכשיר איש להיות נאמן באיסורין יעיין בחי' ריטב"א ר"ה פ"ב בתחילתו באמצע הדיבור וז"ל ואע"ג דבעלמא לגבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם וכדאיתא במשניות זרעים עכ"ל, גם הובא בתוספת רע"ק דמאי פרק וא"ו אות מ"ג שהפר"ח והתפל"מ כוונו לדבר אחד דאף לרשב"ג דס"ל דחשוד נאמן בשל אחרים, זה במעיד על המאכל שהוא מותר. אבל הכא דמעיד על האיש שהוא נאמן למעשרות לא מהני עדות ע"א, דלהחזיקו לגברא נאמן בעינן ב' עדים עכ"ל, ויעיין רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ג הלכה כ' כ"א, גם פרק י"א הלכה כ"ה: ובכן לתת הכשר על הנ"ל אי אפשר רק באופן אשר כת"ר נ"י ימחול נא לצרף אתו את ב"ד הצדק למען יהי' ב"ד של שלשה כדת, ולגבות עדות מפי שני אנשים כשרים ונאמנים אצליכם, אשר מכירין את ר' משולם הלוי הנ"ל לאיש מהימן ומוחזק בכשרות, או אם הבד"צ בעצמם מכירין את ר' משולם הלוי הנ"ל לאיש מהימן תואילו נא להודיעני בכתב את הגביית עדות וחתמו נא את הגב"ע בחותם שלכם: הדוש"ת באהבה הק' אברהם סימן מא ב"ה יום ה' יתרו תרח"ם לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג מו"ה נתן נטע נ"י הכהן מו"צ דק"ק ראדשיטץ. יקרתו הגיעני דבר קבר איש אלקים אשר במחניכם וסביבו אוהל כנהוג, אשר בנו המתנדבים אחר פטירתו והחזנים והשמשים יש להם הכנסה מהבאים שם, וכעת קם אחד מנכדי הצדיק זצללה"ה ולקח המפתח מידם וגירש החזנים והשמשים, ועשה לעצמו הכנסה מזה כי לא יוכל שום אחד לכנוס אל האוהל בלתי אם יתן לו כחפצו, וטענת הנכד שהוא יורש ואין לזרים אתו: תשובה.

הנה בסנהדרין (מ"ח.) מייתי הש"ס מתניתין דשקלים מותר המת ליורשיו ובעי לאוקמי שגבו מחיים, ודחי הש"ס דהא לא תני הכי, הנה דאף שגבה לאחר מיתה מוריש ליורשיו, אך באמת צריכין להבין דהא אין קנין למת, ועיין ספ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני ומת, ובחי' הר"ן סנהדרין מצאתי ישוב לזה שכתב כי ראוי להוציא הכל בענין המת כגון דימום או זילוף, ומתורת צדקה הי' ראוי לנהוג איסור במותר ולא אמרינן שהוא ליורשיו אלא משום דאחולי אחיל גבייהו: ולפי זה הא דהוי ליורשים היינו משום דצריך לעשות בו צורכי המת משום מצוות צדקה כגון לעשות דימוס או זילוף] והמת גופי' ניחא לי' ליתן ליורשיו על כן נותנין להם: והרמב"ן בס' תולדות האדם, הובא ביתה יוסף וש"ך יור"ד סי' שנ"ו, בהא דמותר המת ליורשיו, לאו משום דקנה זה המת בגביי' בעלמא, דהא קי"ל הזמנה לאו מילתא הוא אלא משום שביזו את המת בגביי' ואחולי אחיל זילותא דידי' לגבי יורשיו עיי"ש, וזה שפסק הטוש"ע והרע"ב במס' שקלים שאם גבו סתם למת ולא פירשו למי ינתן למתים אחרים, והיינו משום שלא ביזו את המת שלא פירשו למי, הנה שדעת הרמב"ן ג"כ שאין קנין למת, דאם יש קנין מה בכך דהזמנה לאו מילתא, אך משום דאין קנין למת, ואי הזמנה מילתא ונאסר בהנאה כמת עצמו, מפורש ביבמות ריש פרק אלמנה לכה"ג קניי' מיתנא, דחשוב כגוף המת, אך כיון דהזמנה לאו מילתא ולאו כמת עצמו, שוב אין קנין למת: