שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 11

ויש לומר עוד בישוב קושיית התוס', דהנה בדברי תוס' פרק אעפ"י מבואר דהאי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הוא תנאי גמור (שאם יהי' לה עליו שאר כסות ועונה לא תהי' מתקדשת לו] ובעינן דיני תנאים, והנה גבי אשה תנאי בחופה הוא תנאי שאי אפשר להתקיים ע"י שליח שאי אפשר לה לשלוח אחר במקומה לילך לחופה עבורה ובדידי' אפשר ע"י שליח מסר האב לשלוחי הבעל או שהלכה בוגרת בעצמה עם שלוחי הבעל כמ"ש הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות הלכה ג' והלכה ה' שם מהני תנאי דידי' בחופה, וכן כשהיא נערה ואבי' מסרה לחופה על תנאי דאפשר באב ע"י שליח מסר לה שלוחי האב, אבל האשה שהשיאה את עצמה אינה יכולה להתנות בחופה, וזה בכתב ועודה ארוסה דאין תנאי בקידושין רק בחופה ובחופה לא מהני תנאי, אבל כתב קודם אירוסין הרי על מנת כן נתקדשה: והנה גם לתירוץ התוס' בתירוץ השני כתבו משום דאשה אבעיא לה לאתנויי ומתנה הבעל הוה לי' פטומי מילי, ממילא באקט אינטריציזיע שהאשה מתנה שוב נאמר שעל מנת כן נתקדשה ונשאת: העולה מזה שיש איזה ספיקות א' שמא כמרדכי דאף קודם אירוסין מהני סילוק, וכן בתשו' חוות יאיר פקפק על הר"ן, ואת"ל כהר"ן שמא בשלא חזר על מנת כן נתקדשה וניסת וכנ"ל באריכות, ויש לומר עוד דהאי תנאי חוץ היא שנשאת לו חוץ מירושתה: מ"מ אין לפסוק נגד סתימת רמ"א ויעשו פשרה, היינו במחצה הרכוש לבד אשר ירש מאביו, שבזה פשוט שאין לבנו כלום רק ברכוש וכן בחלקים שקנה מאחיו ממעות הרכוש יעשו במחצה מהם פשרה, ושמעתי שבס' ישועות יעקב כתב ג"כ דבכענין זה לעשות פשרה ואין הספר אתי, הצצתי במכתב שלא נכתב באקט אינטריציזיע שלא ישנה רק הם אומרים שכך הי' התנאי, ובאמת האקט אינטריציזיע ששמעתי הם כך מ"מ אם ישבע שלא הי' המדובר ביניהם כן אין להם עליו כלום: כן נראה לי הק' אברהם.

סימן כח ב"ה ג' ויחי אסת"ר לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב דק"ק סקערנעוויץ. בדבר תקנת רגמ"ה שלא להסיג גבול בשכירות בתים מגוי, אם נפל הבית ובנה הגוי אחר באותו מקום, אם מותר לישראל אחר לשוכרו: תשובה. לכאורה יש לדמותו להא דסוף השואל באומר בית זה מושכר לך, ונפל, כיון דנפל אזדא לה, ה"נ בנ"ד, אך זה אינו, דהתם השכירות מחמת שאמר בית זה מושכר לך וכשנפל אזדא, משא"כ הכא שהחזקה מחמת שדר בה ישראל ראשון, שכן לשון התקנה במהר"ם מינץ סי' ק"ב תקנה שלא לשכור בית הגוי שדר בה חבירו ישראל עד מלאת לו שנה תמימה אחר שיצא ישראל מן הבית, והרי דר הישראל במקום הבית: ונראה דוודאי איסור הסגת גבול במקום הבית כמו בבית שלם, וגדולה מזה במהר"ם פדוואה סי' מ"א דמדמה הסגת גבול בהלואה מן העכו"ם כמו בשכירות בתים, ואם תאמר כיון שישראל שני שוכר כל הבית, המקום עם המחיצות ותקרה לא נאסור כל הבית משום המקום שדר בו ישראל האחר, גם הא לא תברא, שהריטב"א קידושין (מ"ז:) דנותן כלי לתשמישו לא מהני, ואינו דומה לדקל לפירות שהפירות יוצאין מגופו ונותן בית לדירה כיון דקרקע עולם חזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו עיי"ש, ואף המחיצות ותקרה לא חזיין לפירות ואיך מיקני אינהו לדירתו, ע"כ עיקר הבית הקרקע ובתר עיקר הבית אזלינן, וה"נ בנ"ד בתר הקרקע עיקר הבית אזלינן והרי בקרקע דר בו חבירו ישראל: גם דברי מהרשד"ם שהביא כבודו ברור מללו שלא בטל החזקה בנפילת הבית, ולא הוצרך לטעם רחמנות בנשרף הבית שנשרף גם כלי השוכר רק משום שלא יעלה כל זמן שהבית חרוב במנין שלש שנים כמבואר בדבריו, אבל אם לא עמד המקום רק כשיעור (שנה או ג' שנים כפי מנהג המקומות] משמע בדבריו שפשוט שלא איבד חזקתו במה שנהרס הבית, כן נ"ל ברור שלא איבד שוכר ראשון חזקתו ויש בזה חרגמ"ה בשוכר שני:

אך כל זה לענין אם מותר לכתחילה לשכור אבל בעבר ושכר אינו מפורש בתקנות מה דינו בדיעבד, אך המנהג בשוכר שווייג שהחזיק בה ישראל מגוי שמחוייב להחזיר וכופין על זה ומקור הדברים שמדמין לחרגמ"ה בשכירות בתים דמשום חזקת מערופיא קי"ל אם עבר ועשה אין מוציאין מידו רק משום חרגמ"ה, הנה דאף בדיעבד מחוייב להשיב, ובוודאי הטעם משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, היינו או שבטל הקנין לגמרי, או דלא מהני היינו שמחוייב להשיב ובמה שאינו משיב עובר כמו באונס שגירש דמפלפל הש"ס תמורה ה' דמה דמחוייב להשיב משום דלא מהני אף שהגט חל שהרי כהן לוקה ואינו מחזיר, או דס"ל דמתקן האיסור בחזרה, ע"כ מחוייב להחזיר לתקן האיסור, ועיין חת"ס חלק חו"מ סי' ק"ד: ובנ"ד נ"מ בין הטעמים, דלטעמא דלא מהני כיון שאין האיסור רק במקום ומחיצות ותקרה חל קנינו כשם שהשוכר שני אסור לדור משום חזקתו של ראשון במקום הבית, כן הראשון יאסור לדור מחמת קנינו של שני במחיצות ותקרה, וטענתו של שני יותר, שזה בא בטענת שלו וראשון יעבור בלא תגזול וראשון בא בטענת חרגמ"ה לבד, על כן יבצעו תמימים: הק' אברהם. סימן כט. ב"ה יום ג' בא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד אהובי הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה מרדכי מארקיל נ"י האבד"ק רייוויטץ. דבר בית המטבחים שהעמיד אחד ותמור זה נתנה לו הממשלה על עשר שנים ליקח שכר בית המטבחים מאת זובחי זבח וזובחי זבח תובעים אותו לדין ואינם רוצים לשלם באומרם שהוא גרם להם הפסד בהעמדת בהמטב"ח, והוא טוען שהממשלה תובעת מבני העיר להעמיד להם בהמטב"ח וחתמו על זה רוב בעלי בתים וזה הי' משלשה שנים, ובוודאי הממשלה הי' מכריחה להעמיד כאשר הי' באותו זמן בכמה עיירות והם טוענים שמא לולי הוא הי' עוד נמשך הדבר:

והנה כבודו מסופק דאפשר חשיב כמסור, ואף דאפשר גם בלעדיו הי' מכריחים להעמיד הלא הם מוחזקים במעות שלא לשלם: תשובה. נ"ל שהדין עם מעמיד הבמטב"ח, טעם הא' שהוא מוחזק בבהמטב"ח שלו שלא להניח לשחוט עד שישלמו לו השכר, ואין לדמותו למה דבב"ב (כ"ד) ספק אילן קדים ספק עיר קדים קוצץ ואינו נותן דמים דסתם אילן לקציצה קיימא ובדמים בני עיר מוחזקין, ה"נ בית המטבחים לשחיטה קיימא שמוכרח להניחם לשחוט בו ובמעות זובחי הזבח מוחזקים, דליתא דשאני התם דאפי' אילן קדם קוצץ תחילה ואח"כ נותן דמים על כן אומרים ממנ"פ קוץ ואח"כ אין ספק רק במעות, וכ"כ בשטמ"ק שם בשם רבינו מאיר וזה לשונו כיון דדינא הוא לקוץ מיד היינו קודם נתינת הדמים א"כ הוא המוציא עיי"ש אבל בהמטב"ח הוא אינו מחוייב להניחם לשחוט טרם נותנין לו מעות א"כ הוא המוחזק, האומנם שדבר זה במחלוקת שנוי' כי מדברי תשו' להרמב"ן סי' פ"ד שכתב באם המלוה והלוה מכחישים זא"ז כמה לוה על המשכון הוא דומה לספק עיר קדם ספק אילן קדם, מוכח מזה דלאו משום דדינו לקוץ מיד קודם הנתינה, שהרי אין המלוה מחוייב להחזיר המשכון טרם שיפרענו: שנית דאפי' הי' ידוע שבלעדיו לא הי' הממשלה מכרחת לעשות בהמטב"ח לא הי' עליו דין מוסר להתחייב ממון. שהוא לא גרם להם חיוב ממון רק הקצבים במה שזובחים הם מביאים החיוב על עצמם, ואם הי' רוצים לא הי' זובחים, וא"ת א"כ הי' מקופח פרנסתם, הא אפי' הי' גורם במסירתו שיקופח להם פרנסתם לא הי' מתחייב ממון דומה לזה ברמ"א סי' קנ"ו סעיף ה' ישראל שעושה מלאכה אצל גוי ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם להוזיל המלאכה כו' ואם עבר ועשה אין מוציאין מידו עד כאן, ופשוט שאינו משלם לו כלום והוא רק כמבטל כיסו של חבירו, (ש"ע חו"מ סי' קפ"ג) ה"נ בנ"ד:

ולכאורה יש לדמות להא דהמקבל ב"מ (ק"ח:) מכר מנכרי משמתינן לי' עד דמקבל עליו כל הזיקא דאתי מיני', ואף דאי לא קיבל עלי' לא מחייב בנזקי הנכרי דגרמא בעלמא עביד במכירה, וא"כ מאי טעמא מחוייב לקבל עליו, וצ"ל דלאחר שהזיקו שנחייב אותו ממון אינו בדין דלא ברי הזיקא שיזיקנו הנכרי והוא לא עשה ללוקח רק ספק שמא יזיק לו ואנן נחייב אותו ממון גמור אינו בדין, אבל כשמחייבין אותו לקבל עליו גם הוא אינו מתחייב ממון ברור רק אם יזיקנו הוא ומשלם ספק ממון כשם שעשה ללוקח והוא דין ישר, וה"נ נחייב אותו לפטור הקצבים מהמכס ואין זה הפסד אלא רק מניעת ריוח, והיא כעין שעשה לקצבים שמנעם מזבוח בלא מכס ומנע ריוח שלהם: אך ז"א דוודאי זכות זה שיש לבעל המטבחים שכל השוחט מחויב לשלם לו מכס ממון גמור הוא שיכול למכור זכות זה במעות וכההוא דפרק החובל (פ"ט) אלמה לא מילי דמזדבני בדינרי נינהו: אבל מה שיוכל להיות קצב זה אינו נחשב ממון שאינו ממון ראוי לכל העולם, רק אמו שרוצה לזבוח להיות קצב ואינו יכול לזבוח ואינו יכול למכור שכל אדם יכול להיות קצב, וכהא דכתבו התוס' פרק אלו נערות ל"ד ד"ה סבר דממון שאינו שוה לכל העולם אינו ממון ומשום שאינו שוה למכירה ופשוט מאד: ואף אם באמת הוא גרם להם פטור מדיני אדם ובלצאת ידי שמים לא מהני תפיסה כמ"ש הש"ך סי' כ"ח סק"ב, וכן הוא ביו"ד סי' קס"א באבק רבית דחייב להחזיר לצי"ש ומ"מ אי תפס מפקינן מיני', ואפי' לדעת חידושי הר"ן פרק איזהו נשך דבלצי"ש מהני תפיסה הכא בעל בית המטבחים מוחזק כנ"ל, בטעם ראשון, מ"מ אם בא בעל בהמטב"ח לצי"ש ראוי לפייס אותם להניח להם מעט מהמכס אך יקיימו האופן מבקשין ואין כופין: הק' אברהם סימן ל.

ב"ה יום ב' ויקהל תרס"ה לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד אהובי מחותני הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בענוותנותו, ויראת חטאו קודמת לחכמתו, כקש"ת מו"ה משה נ"י האבד"ק קוטנא שליט"א. מכתבו הגיעני, דבר הד"ת באשה שרוצית לחזור ממתנה שנתנה שלאחר אריכות ימי' מה שישאר מרכושה אחר איזה דברים שפרטה יחלקו ששה אנשים, והמתנה ההוא נעשה בתורת חיוב מעכשיו: תשובה. הנה כבודו פלפל לדעת מהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' ר"ג דחיוב בלא אחריות הוי קנין דברים, והכא שאין אחריות, שהרי התנתה שיכולה לאכול מרכושה ואין החיוב רק על מה שישאר ממש, תחילה אני אומר שלא ארצה להיות דיין זולת אם הי' מקבלין אותי בין לדין בין לטעות, וזולת זה אני אומר הדין שייך לכת"ר, וכ"ת כפי הנראה בעיניו יעשה: והנה דעת מהרי"ט הנ"ל דעת יחידית, ודברי רמב"ם פרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ב כנגדו, וז"ל אם חישב בלבו ולא הוציא בשפתיו חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה] הרי זה חייב להביא, מבואר דבמחשבה לא נעשית עולה רק עליו חל חיוב להביאו לקרבן ופשוט שאם נאבד דאינו חייב להביא אחר, דלא עדיף מהוציא מפיו הרי זה עולה נגנב או נאבד אינו חייב באחריותו, הנה דחל חיוב בלא אחריות, וכן פרק ואו מהלכות חרמים ופכ"ב מהלכות מכירה במחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם להקדש או לעניים לכשיבא לעולם חייב להביא, ואף שבוודאי אם נאבד אינו חייב באחריותו, שהרי לא נתחייב אלא בזה אעפי"כ חל החיוב:

ובכ"מ פכ"ב מהלכות מכירה הקשה על מ"ש הרמב"ם דין זה בשכ"מ ג"כ והרי היורשים לא נדרו ועל גוף החפץ לא חל דבריו שהרי דשלב"ל הוא, ונ"ל ליישב כיון שתיקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי שכל מה שנתחייב הוא גובין מכל הנכסים אף דלאו בני שיעבודא נינהו, ה"נ כיון שגוף הדבר שנתחייב עליו קיים ואביו מחוייב אף מן היתומים גובים אותו, מ"מ מוכח דחל חיוב בלא אחריות: ואין לומר דשניא דין הקדש שמחוייב משום נדר ע"כ חל אפי' בלא אחריות, ליתא, שהרי מהרי"ט הקשה לעצמו מהא דסוף מנחות באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא, ובגמ' מפורש דנעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותו, הנה דחל חיוב בלא אחריות, ועיי"ש מה שתירץ ובקצוה"ח סי' ר"ג שביאר התירוץ. מ"מ מבואר דאפי' בהקדש אמר מהרי"ט דאל"כ מה קשיא לי': וכן משמע עוד בתשו' רשב"א ח"ג סי' ס"ה במחייב עצמו מה שיוציא הדקל עד עשר שנים חל החיוב על עצמו שהוא בעולם אף דמסתמא אין אחריותו עליהם שלא נתחייב רק בפירות עצמם, וכן משמע לי עוד מהא דמטלטלי לא משעבדי לכתיבה אפי' גרושה ובאה לגבות ממנו, ולדברי מהרי"ט דלא חל חיוב בלא אחריות כיון שאינו חיוב מוחלט הוי קנין לחצאין או קנין דברים, הא בכתובה נמי אינו חיוב מוחלט שאם לא יהי' לו קרקע לא יתחייב, ואין לומר דחיוב כתובה משום שיעבוד נכסים שהקרקעות משועבדים בהחלט, ליתא דא"כ לשיטת ר"ת כתובות (פ"ה:) דטעמא דמכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול משום שני שיעבודים בכתובה לא יוכל למחול כיון דאין שיעבוד הגוף בכתובה, ומפורש ב"ק (פ"ט) ב"מ (כ.) כתובות פ"ו] להיפוך:

ומה שהקצוה"ח סי' ר"ג רצה להסיב דעת הטור לדעת מהרי"ט אינו נראה, שהרי הטור כתב רק משום דלא סמכא דעתא, ומדהוצרך הטור לטעם לא סמכא דעתא משמע דלא ס"ל כמהרי"ט. ע"כ אף שאינני כדאי לחלוק על מהרי"ט, מ"מ מאחר שהיא הלכה מחודשת במהרי"ט ולא הביא שום ראי' לדבריו וכל הני מוכחין להיפוך נ"ל שאין מורין בזה כמהרי"ט: אך עדיין יש לעיין דאותם מעות עצמם שתניח לאחר מיתתה הא לא הי' לה בשעת צוואה ולא קודם חזרה והיא לא נתחייבה אלא באותם מעות שישאר אחרי' שיחלקו שוה בשוה, ואף דחיוב חל בדבר שלא בא לעולם דעת הנתיבות סי' סמך דקודם שבא לעולם יכול לחזור ורגז על הקצוה"ח שפסק דאינו יכול לחזור, מ"מ במשובב נתיבות לא קיבל דבריו וכתב דלא עלתה בידו אלא רגזנותא, והביא תשו' רשב"א ח"ג הנ"ל דמשמע מדבריו שאינו יכול לחזור ולפענ"ד הדין עם הקצוה"ח: והנה גם לדברי הנתיבות בנ"ד שהתחייבה מעכשיו תלוי בפלוגתא דרבוותא, דלדעת ריטב"א קידושין (ס"ג.) מעכשיו בדשלב"ל לר"מ אינו יכול לחזור גם קודם שבא לרשותו, והוא הדין בדאקני לדידן. אך דעת התוס' ב"מ (ט"ז) דמעכשיו בדבר שלא בא לעולם אינו מועיל לענין שלא יוכל לחזור, וה"ה בדאקני לדידן, ויען שהעיקר בעיני כדברי הקצוה"ח עכ"פ במעכשיו נפסוק שלא יוכל לחזור ע"כ נ"ל לדינא שלא תוכל לחזור: מחו' הדו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן לא. לרב גדול אחד.

שאלה ראובן ושמעון שותפין בי"ש ומכר ראובן הי"ש ללוי במקח כך וכך כל מדה באמרו ששמעון שותפו נתן לו רשות למכור גם חלקו וקיבל ממנו עירבון שקורין "אדרויף" ועשה עמו ת"כ אך מדאגה אולי שמעון שותפו ימכור הי"ש ג"כ כי הוא הי' נו"נ בענין השותפות התנה שבאם כבר מכר הי"ש או ימכור קודם שיתוודע לו יתבטל המקח, ואם יהי' הי"ש עדיין ברשותם בעת שיתוודע לו יקום המקח, ויהי בהתוודע הדבר לשמעון כתב ללוי איך שכבר מכר הי"ש ואח"כ נתייקר הי"ש ונודע כי לא נמכר הי"ש, ויהי בבואם לב"ד טען שמעון שלא נתן לו רשות למכור הי"ש, וראובן הודה בב"ד שנתן לו רשות למכור: תשובה לכאורה הדבר פשוט דראובן מחוייב ליתן ללוי חלקו בי"ש, דאין לומר כיון שנתבטל המקח אצל שמעון יתבטל גם אצל ראובן ולדמותו לקני את וחמור, קידושין (נ"א:) ולא דמי לב"ב (ק"ו) לכור סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה דהתם כיון שמשך בזאח"ז כל סאה קנין בפני עצמו, משא"כ הכא שהכל קנין אחד כיון שבטל אצל שמעון בטל אצל ראובן, ליתא דהא לפי הודאת ראובן גם אצל שמעון לא נתבטל: אולם יש לדון בזה מטעם אחר כיון שהתנה אם ימכור שמעון הי"ש קודם שיתוודע לו יהי' מכירת שמעון קיים, נמצא שלא חל המקח שעשה ראובן רק בעת שנתוודע לו [דהא לא אמר על מנת רק אם, וכל האומר אם לאו כמעכשיו דמי גיטין (ע"ב.) וכההוא דהרי זה גיטך אם לא באתי בתוך י"ב חודש ומת בתוך הי"ב חודש אינו גט] והרי בעת שנתוודע לו חזר בו שמעון ונתבטל המקח אצל שמעון, דהא בעת שהי' הקנין ראוי לחול חזר בו וכיון שנתבטל אצל שמעון, שוב יתבטל אצל ראובן ג"כ דדומה לקני את וחמר [ועיין ברמ"א חו"מ ס' ר"ג בשם המרדכי החליף קרקעות ומטלטלין ומטבע בקנין סודר]:

אך י"ל כיון שהתנאי נתקיים תיכף בשעה ששמע וחזרה לא הוי עד שעה שכתב לו שנמכר מכבר, אף שבלבו חזר בו תיכף דברים שבלב אינם דברים: אולם לדעת התוס' בפרק השולח ל"ב: ע"ש דדברים שבלב לא הוי דברים דווקא משום שלא חשש לפרש, דעתו הי' שיתקיים בכל ענין, ובנ"ד כל טצדקי דמצי עביד, שתיכף הלך לכתוב לו שכבר נמכר: גם אין לדמותו לההוא דחזו דאתאי חזו דאתאי בפרק השולח דקאמר דלא הוה גילוי דעתא משום דלקיום תנאי בעי, וה"נ כתב לו שכבר נמכר ולא נתקיים התנאי, דזה אינו, דהתם סבר שזה קיום התנאי אבל לחזור בו לא רצה, אבל הכא ידע בעצמו שלא נמכר ואעפי"כ חזר בו, וע"כ אף דקי"ל כרבא דלאו מילתא הוא היינו משום שלא חשש לפרש שחוזר בו, משא"כ הכא שאי אפשר שלא יקדים ידיעתו רגע אחד מחזירתו, וגם כדי שלא ירגיש מביא המכתב שלא נמכר הי"ש: ובעיקר הדין אם חל המקח תיכף בשעת הקנין או בשעה שנתקיים התנאי, הנה לא ראיתי להפוסקים ז"ל שיביאו דין זה לענין ממון רק בהלכות גיטין בדין אם לא באתי מכאן עד יב"ח ובענין קידושין בהרי את מקודשת אם אתן לך מאתים זוז דאינה מקודשת אלא לכשיתן, ואמרתי הלא דבר הוא:

והנראה לי בזה, דהנה הר"ן פרק שבועות שתים בהא דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דאכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' מחייב, הקשה מההיא דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח דלא הוי גט משום דאין הגט חל עד לאחר יב"ח והרי מת בנתים, וה"נ לא יחול השבועה עד אכילת התנאי, וכן הקשה מדברי הרשב"א נדרים בהא דקונם פירות העולם עלי אם ארחץ דלא מתסרא באכילת פירות עד לאחר שירחץ, ותירץ הר"ן דכי אמרינן הכי הנ"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ולאחר התנאי דומיא דאכילת פירות אבל הכא אם נאמר שאינו נאסר עד לאחר שאכל התנאי זמנין שיאכל האיסור קודם ולא יחול השבועה כלל, ע"כ ודאי כוונתו הי' שיחול למפרע, וגבי גט נמי משום דכל דמגרש בקושי מגרש אמדינן לדעתי' שלא רצה שיחול הגט עד לאחר יב"ח: והנה לפי זה ניחא, דלענין ממון דלאו בקושי מקנה קונה למפרע אלא דא"כ בקידושין נמי תהא מקודשת למפרע: ע"כ נראה דהנה צריך להבין למה הוצרך הר"ן לחילוק זה דבקושי מגרש, תיפוק לי' דבגט נמי לעולם יוכל לחול לאחר זמן, וצ"ל משום דשמא ימות בנתים ולא יחול הגט, וזה לא שייך אלא בגט דאפי' ימות תצטרך לגט שלא תזקק ליבום, אבל בקידושין אם ימות ל"ל לקידושין, ע"כ לאו כמעכשיו, אבל בממון אף אם ימות המקנה, מ"מ המקח לקונה, וגם נ"מ לגבי יורשין, משא"כ אם לא יחול אלא לאחר זמן אם ימות בנתים יתבטל הקנין כיון דפקע רשותי' וחייל רשות יורשין, [ועי' במג"א סי' תמ"ח סק"ז לא משמע כן]: