שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 10

וכן לענין חיוב שכירות כיון ששיעבוד גרידא יש לשוכר לא נתחייב דבר עבור השיעבוד כמו דכתב לי' שטרא אדמי דלא מהני לקידושין ולמכירה משום דאגיד גבי' דנותן, ובחידושי רמב"ן פ"ק דקידושין הטעם באריכות שדומה למקדש במלוה דאינה מקודשת משום דלא מטא לידה מידי, ולהיפוך נתן לה שטר על עצמו אכתי לא נפיק מיני' מידי, וזה טעם מנה אין כאן משכון אין כאן עיי"ש ע"כ ה"נ שוכר בהמה עד שישתמש בה השוכר בפועל ממש לא נפיק מיני' דמשכיר, כמו בהניח משכון דלא חשוב נפיק מידי' דנותן משכון, אבל מוכר לזמן דנפיק מיני' הגוף לפירות נתחייב המעות תיכף, וע"כ שוכר בית ונפל בתוך הזמן מנכה לו משכירותו, וכן בשדה אכלה חגב במכת מדינה דליכא למימר מזלך גרם מנכה לו משכירותו כיון דהחיוב חל אח"כ, ואז הא נתקלקלה שלא במזל השוכר: וע"כ נכונים דברי המג"א במשכיר מכס לגוי, דישראל ג"כ שוכר המכס ממושל העיר, והרי לישראל לא הי' לו רק קנין שיעבוד, וכשמשכירו לגוי הוא כמקדש בשט"ח דאחרים דמקודשת, דשפיר נפיק מיני' דמקדש, שלא נשאר בידו כלום, וכמו המקדש במלוה דאינה מקודשת משום דלא מטא לידה כלום, אבל חשוב נפיק מיני', שמתחילה הי' לו מלוה עלי' ועכשיו אין לו, ממילא בשט"ח דאחרים חשוב נפיק מיני' ומטא לידה, וה"נ חשוב בשעה שהשכירה לגוי נפיק מיני' דישראל ומטא לידי' דגוי ונתחייב תיכף עבור השכירות, ולא בשבת עבור לקיחת המכס ולאו שכר שבת שקיל:

נשוב לנידון דידן, בוודאי לא חשיב נפיק מהקהל כלום בשעה שמשכירין, דלא שייך שהי' להם תחילה שיעבוד על עצמם, רק אחר כך בשעה שלוקח החוכר דמי השחיטה ביוקר, ועל ידי זה מתייקר הבשר (וזה הטעם שלוקחין מעות מהקצבים יותר על דמי השחיטה שלוקחין השו"ב לעצמם, משום שהקצבים לוקחין ע"י זה דמי שחיטה ביוקר] או משום דבשעה שלוקח החוכר מהקצבים לולי שהי' משכירין לו הי' להקהל חשיב אז נפיק מינייהו אז הוא מתחייב משום כשמכת מדינה מנכה מחכירות מחכירותו: ובאמת שגוף דברי המג"א לא נתבררו לי, שהרי בב"מ (ל"ו.) השוכר פרה והשאילה לאחר לת"ק משלם לשוכר, וכיון שהשוכר לא הי' לו רק שיעבוד ושיעבוד זה עכשיו הוא לשואל מקבל מתנה הוא לדברי המג"א הנ"ל, ע"כ דברי מגן אברהם צריכין עיון אצלי, מ"מ בנ"ד גם לדעת מג"א כשאר שוכר דעלמא: מכל מקום גוף הענין דאינו מצוי לקנות צאן יש לדמותו להא דירושלמי בנשתייר אילנות מטע עשר לבית סאה יכול לומר על ידי מיעוט הנשארים עושים פירות יותר, כמו כן יש לומר ע"י מיעוט שחיטת צאן שוחטים בקר יותר, ושאלתי לשו"ב דפה וא"ל כי במקום שמוליכין הצאן לאחר שחיטה למקום אחר, והבקר לצורך העיר אין לומר כן, א"כ תלוי הד"ת בזה וק"ל: הק' אברהם סימן כו. ב"ה יום א' שופטי' ר"ח אלול תרמ' לפ"ק פה סאכטשאב יכתב לחיים בספר, עת יתקע בשופר, כבוד ידידי מחו' הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י האבד"ק דראבנין יע"א.

דבר השאלה מפלאצק ע"ד דברי ריבות שנתהווה שמה, היות כי יש שמה מקום מיוחד לשחיטות עופות שעומדים שם ביחד ב' או ג' שו"ב ומראים אחד לחבירו סכינו, והלוה שו"ב אחד על מקום אחד בתורת משכנתא בנכייתא, והמקום ההוא שייך ליורשים, אך החצר הוא משותף גם לשאר היורשים, ואיזה שנים הי' שוחטים בהחצר הנ"ל בלי שום מוחה, אך הממשלה הכריחה לעשות בנין לזה להיות מסוגר ולא יראה דם חוצה, ככה התנהג זה יותר מעשרים שנה, וכעת נשרף הבנין, וקמו השותפים ומוחים בהשו"ב מלבנות, באמרם דהוי כמו קוטרא ובה"כ דלא מהני חזקה: תשובה. הנה רו"מ כתב בזה כמה טעמים לזכות השו"ב, הא' כיון שסתם המחבר סי' קנ"ו דלכל דבר מצוה אינו יכול למחות בידו משום הנכנסין ויוצאין ושחיטה ג"כ נקרא מידי דמצוה ויש בה ערבות לפמ"ש התב"ש סי' א' בענין אם יכול להוציא אחר בברכת השחיטה ונדמהו לברכת המוציא דליכא ערבות לא ליתהני ולא ליבריך, וכתב דלא דמי דהתם ליכא מצוה באכילתו, אבל הכא מ"מ מקיים עשה דוזבחת וכל ישראל ערבים זה בזה, שכשיזדמן לבר ישראל עשה ואין לו מניעה לא יעביד טצדקי לפטור ממנה, דהא אי עביד טצדקי עבירה היא בידו ונענש עלה כדאמרינן במנחות (מ"ג) עכ"ל: במחכ"ת הרמה והנשאה של רבינו החב"ש אין דבריו במקום הזה מחוורים דענין ערבות הוא כשחבירו אינו בקי הוא יוציאנו, ומהאי טעמא כתבו הגאונים, הובא באו"ח סי' רע"ג, דהא דאעפ"י שיצא מוציא דווקא להוציא את אינו בקי, והכי קי"ל התם, והטעם שאם יכול לקדש לעצמו אין הערב מחוייב כמו שאם יש ללוה לשלם אין חיוב על הערב, וענין עונש על דעביד טצדקי היינו על שאין המצוה חביב בעיניו כמ"ש הרבינו יונה בשערי תשובה, ואם כן ממה נפשך, אם השוחט בקי אין כאן ערבות כבאו"ח הנ"ל, ואם אין השוחט בקי לא יענש כי אין מורה על מניעת חביבות המצוה:

ומה שכתב התב"ש שם עוד ראי' מציצית שכתב הג"א שיכול להוציאו בברכה אע"ג דאיכא למימר לא ילבוש ולא יתחייב בציצית, אינו דומה דבגד ארבע כנפות אם אין לו ציצית הרי מותר ללובשו בלא ציצית כמ"ש המג"א סוף סי' י"ג, וכן כתב הב"ח יו"ד סי' רפ"ח שאם אין לו מזוזה מותר לישב בלא מזוזה עד שימצא מזוזה, וכל שכן שלא יתעכב מללבוש עבור ברכה, נמצא שאם אינו יודע הברכה עכ"פ מותר לו ללבוש הבגד, וכיון שבין כך ובין כך לובשו שוב ערבין זה לזה להוציאו בברכה, משא"כ בשחיטה שהוא מתיר, ואם אינו יודע לשחוט אסור לו לאכול, שפיר אינו ערב, שאם לא יוציאנו, לא ישחוט ולא יאכל, ואינו ערב שיאכל, משא"כ בציצית שבין כך ובין כך ילבוש שוב ערב להוציאו, ובתשב"ץ חלק א' סי' ק"מ הביא ראי' ממדרש ילמדנו דשחיטה אינה מצוה, אך אף לדעת הפוסקים מצוה אין לדמותו למצוות המחוייבות, ובפסחים (ז':) מחלק בין שחיטה לשאר מצוות, וקאמר לא סגי דלא שחיט, כן גירסת הרמב"ן בספר המצוות ורמב"ם סוף הלכות ברכות, ואין לדמותו למלמד תינוקות:

ובר מן דין הלוא קשה קושיית הטו"ז חו"מ סי' קנ"ו אהא דלא יעשה רופא ואומן דכתב הסמ"ע רופא אין הפירוש מוהל דמידי דמצוה רק רופא חולים, והקשה הט"ז אטו רפואה לאו מצוה, והיא קושיא אלימתא דמפורש בסנהדרין (ע"ג) כמבואר ביו"ד סי' של"ו שהיא עשה ול"ת, והיא מצוה שדוחה שבת, ומה שתירץ הטו"ז משום דיכול לילך לביתם, אינו מספיק, דאטו מי לא עסקינן בכרך גדול שהרבה חולים ואין הזמן מספיק לילך לכל אחד לביתו, ועוד קשה דמבואר בב"י שם שדעת הרמב"ם הוא הדין לכל מילי דמצוה, ומ"מ ללמדו אומנות אינו בכלל ודווקא ללמדו תורה יעיי"ש, והא בשבת (ק"נ) משדכין על התינוקות ללמדו אומנות ולית בי' משום ממצוא חפצך דהא חפצי שמים הוא, ופירש"י דהא נמי מצוה היא כדאיתא בקידושין דכל שמלמדו תורה ולא אומנות כאלו מלמדו לסטות: אשר על כן נ"ל לפמ"ש הב"י בטעם האומרים מלמד תינוקות דווקא משום דהוא תקנת יהושע בן גמלא וחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל שאר מצוות יכולה להתקיים בבתים אחרים, ודווקא מלמד תינוקות כיון דתקנה הכא עיי"ש, ולפי זה י"ל דהחולקים שסוברים דאפילו שאר מצוות ס"ל דגם בהו חיישינן אם נאריך עליהם את הדרך יתבטל המצוה, וזהו במצוה שאין בה צורך הגוף כגון כתיבת ספר תורה, מוהל, אבל רפואה ולימוד נערים אומנות, שאפילו אינם יהודים עושים כן לא חיישינן שיתבטל, ולפי זה ה"ה שחיטה שמתיר בשר לאכילה לא חיישינן כלל שיתבטל: ואף שכתב רו"מ שבפלאצק נמצאים פושעים ויאכלו בלי שחיטה והיא מצוה גדולה להציל מאכילת נבילות, הלוא הכשרים שאינם אוכלים נבילה ח"ו ימצאו מקום לשחיטה ויוכלו גם הפושעים לשחוט: אך שמעתי מהמביא תשובתו כי בע"כ המציאו להם מקום מחוץ לעיר לשחוט, וקלי הדעת המשרתים כאשר יצטרכו ללכת מהלך רב ינחרו בעצמם, ושוב הוי מצוה רבה::

אך יש לעיין מאחר שלא הניחו אותם הממשלה לשחוט בגלוי, ובנו להם מקום מסוגר בתוך החצר, וזה בוודאי אינם מחוייבים להניח להם לקחת חלק חצר לעצמו, ועל כן נבא עלי' מטעם שהחזיקו, ושוב נאמר על זה שוודאי לא מחלו, דהיזק נכנסין ויוצאין היא כמו קוטרא ובה"כ דאין אדם מוחל, ואף שעפ"י ד"ת אינו יכול למחות מפני היזק נכנסין ויוצאין כי דבר מצוה היא כנ"ל, מ"מ דבמה שסגר מקום לעצמו יכול למחות, וינצל מהיזק נכנסין ויוצאין מסתמא לא מחל: ויש לדחות כיון דתקנת חכמים הי' בדבר מצוה שלא יוכל למחות משום נכנסין ויוצאין אף הוא מסכים לדעת חכמים שלא למחות בשביל זה, וכיון שבסגירת המקום אינו מקפיד שוב אינו מקפיד משום הנכנסין והיוצאין: לזאת נראה שהדין עם השו"ב, ובאמת אף אם הדין עמהם הי' ראוי להם שלא להעמיד דבריהם על דין תורה בענין כזה הנוגע לטובת הכלל, וגם להציל את ישראל מנבילות וטריפות, בשגם שעפ"י דין יראה שהדין עם השו"ב, לזאת אם יאבו ישמעו לעצתי אמונה אליהם כי יעברו על מדותם, וזכות הרבים יהי' תלוי בהם וזכות זה תעמוד להם לדור דורים ויחתמו בספרן של צדיקים, בשאר טעמים שכתב רו"מ אין הזמן מסכים אתי: הדוש"ת הק' אברהם. סימן כז. ב"ה יום ג' בא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד אהובי הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה מרדכי מארקיל נ"י האבד"ק רייוויטץ. בדבר האקט אינטרעציזיע שנכתב שמה שיפול בירושה הן לו הן לה יהי' שותפות וכן כל מה שירויחו ולא ירשנה, ואח"כ נפל לו בית בירושה עם אחיו וקנה חלק אחיו ואצלו הוסיף הרכוש הרבה, ושוב מתה היא, ובתו וחתנו תובעים אותו: תשובה.

הנה הדבר פשוט שמה שנפל לו בירושה לא מהני האקט דהוי דבר שלא בא לעולם, אך הריוח שהרויחו יש לומר שכך הי' התנאי שיהי' הכל לצורך שותפות, וכדין העושה שליח לקנות ולהקנות, אבל חלקו שנפל בירושה אין לה עליו כלום, ואף שנכתב בערכאותיהם אין לומר בזה דינא דמלכותא דינא לפמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ט טעם ערכאות משום דנתן בערכאות דעתו הי' שיועיל כדין ערכאות, אבל בזה דהוי דשלב"ל דעתו לא מהני, וכשם שאינו מועיל דעתו לקנין משום שלא בא לעולם כך אינו מועיל דעתו שיועיל בערכאות מטעם זה ופשוט: אך ברכוש שהוסיפו אם יורש אותה שפסק הרי"ף והרמב"ם והש"ע סי' צ"ב דמהני סילוק קודם הנשואין, אך אם כתב לה קודם אירוסין כתב הר"ן ר"פ הכותב ובתשו' הרשב"א סי' תתק"ס דלא מהני ופסק כן רמ"א באהע"ז סי' צ"ב, ועל כן כתב בש"ך סוף סי' ס"ח דלדידן דמקדשין בשעת נשואין לא מהני סילוק, והטעם דקודם אירוסין שעדיין אין לו שום זכות לא מהני סילוקו, והנה מהאי טעמא גם האקט אינו מועיל, דאין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא כיון שאינו אלא משום דעתו שיועיל ערכאות וכדברי הש"ך הנ"ל, ודעתו שקודם אירוסין שעדיין אין לו זכות לא מהני מידי: אך בדברי הר"ן אלה יש חולקין כמ"ש בתשו' מהרי"ט חלק חו"מ סי' מ"ה שמרדכי חולק על הר"ן הנ"ל, ואם כי בקצוה"ח סי' ר"ט דחה ראיות מהרי"ט, הנה חזר בו באבני מילואים סי' צ"ב וכתב שמרדכי חולק, גם בתשו' חוות יאיר סי' נ' דהא דהר"ן פרק הכותב שייכא באידך דר"ן בתשו' סי' כ"ג דאינו יכול למחול בדבר שלא בא לעולם, וראייתו שם משובר נגד שטר מאוחר, דבש"ס ביקש עצות, ואם איתא דמהני מחילה בדשלב"ל, יש עצה פשוטה, שימחול חוב שיתחייב לו אח"כ בסך זה:

אך הר"ן ביאר שם דזה אינו ראי' רק לשיטת הרמב"ן דמעכשיו בדבר שלא בא לעולם לר"מ אינו יכול לחזור והוא הדין לדידן במחילה את"ל דמהני בדשלב"ל יש עצה במעכשיו, אך לשיטת רש"י דמהני חזרה גם במעכשיו אין ראי', דאין עצה בשובר שיוכל אח"כ לחזור, וכן דעת תוס' כרש"י, וא"כ תשו' הר"ן תלוי בשיטות, וה"ה הא דר"ן פרק הכותב: ובהא דתשו' הר"ן יש לי מקום עיון מהא דנדרים (ע"ה) האומר לאשתו נדרים שתדורי עד שאבא ממקום פלוני יהי' מופרים הרי הן מופרים מקו"ח מה נדרים שבאו לכלל איסור וכו' להפר כו' עיי"ש, ומה קו"ח הא הוי הפרה בדבר שלא בא לעולם, וע"כ דשלב"ל דלא מהני היינו לחול דבר חדש שאין עכשיו, אבל הפרה שהוא רק שתהי' בלי נדרים כמו עכשיו אין זה דבר שלא בא לעולם, ואומר לאשתו קידושין (ס"ב:) הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דהוי דשלב"ל אף שהיא עכשיו ג"כ מקודשת ותנאי שתהי' עכשיו כמו גירושין, שאני התם דקידושין של עכשיו בטלו בגירושין וקידושין של אח"כ פנים חדשות, משא"כ בהפרה שהיא רק סילוק נדרים ונשארת כמו עכשיו ודו"ק, ולפי זה המוחל מה שיתחייב אח"כ לא יחשב דשלב"ל: אך י"ל לפי מסקנת הש"ס בדר"א לא חיילין מעיקרא הרי הפרה שלו חל באשה שלא יהי' לה כח לידור והאשה בעולם, ואף את"ל שאין זה בעולם, מ"מ לפי דברי חוות יאיר הנ"ל דמדמה סילוק למחילה ובסילוק מהני בעודה ארוסה שיש בה קצת זכות, ולמה דהוה בעי למימר בדר"א חיילין ובטלין ואין הפרה זו באשה רק במה שלא באו לעולם כלל היינו אומרים דר"א ס"ל כהני תנאי דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולפי האמת דלא ס"ל לר"א אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מדלא חשיב לי' ביבמות (צ"ג) ובקידושין (ס"ב) עיי"ש, היינו משום דס"ל לר"א לא חיילין כלל ולא הוי דבר שלא בא לעולם:

ונ"ל עוד דיש לומר גם לדעת הר"ן מהני האינטריציזיע, דהנה התוס' בסוגיא כתובות (פ"ג) הקשו בלא דר"כ למה לא יוכל להסתלק בעודה ארוסה מידי דהוה שאר כסות דלר"י תנאו קיים משום שהוא דבר שבממון ופירש הפנ"י כוונת קושייתם דקודם נשואין היא כמו תנאי שעל, מנת כן ניסת, והאשה מתנה שעל מנת כן ניסת שלא יזכה בדבר שלא בא לעולם ולכולי עלמא יכול להתנות בדשלב"ל [אינו מובן לי למה הוצרך לזה דתנאי מהני בדשלב"ל תיפוק לי' דבשעת נשואין לא הוי דבר שלא בא לעולם] והנה לפי מה שהוכיח בקצוה"ח סי' ר"ט מהר"ן בשני מקומות דבכותב לה ועודה ארוסה אינו יכול לחזור אף קודם נשואין מקנס דמפותה דמחלה אף שעדיין לא נתחייב בעד גמר דין רק דהוי כמו סילוק, וע"כ דאינה יכולה לחזור קודם גמר דין, דאי יכולה לחזור הלוא בתביעתה הקנס היא חוזרת ממחילה, וכן מסילוק היבם מירושת אחיו קודם יבום, דאם לא כן מה הבטיח לאחיו כדי שלא יפסלנה בגט הלא יוכל לחזור קודם יבום, וחולק בזה על מהרי"ט, ובנתיבות שם הסכים עמו בדין, רק שהשיג עליו שגם מהרי"ט מודה בזה ועיי"ש, ובזה צדקו דברי קצוה"ח, דמהרי"ט כתב בנשואין זכתה בו, מבואר דקודם נשואין יכול לחזור, ובקצוה"ח הוכיח דאפי' קודם נשואין אין יכול לחזור כנ"ל, ולפי זה יש לומר דאיצטריך דרב כהנא שיחול הסילוק תיכף ולא יוכל לחזור, דאי חזר בו והיא ידעה שוב בשעת נשואין לא ניסת על התנאי שכבר ידעה שחזר בו, ולפי זה י"ל דהא דכתב הר"ן דווקא בעודה ארוסה, אבל קודם אירוסין, יוכל לחזור בו כיון שאין לו עדיין שום זכות אבל אחר שאירסה וכינסה הרי על תנאי זה נתקדשה ונשאת לו:

ואמנם כי בתשו' רשב"א סי' תתק"ס משמע דלא צריך חזרה כלל, אך הרשב"א לטעמי' דס"ל בשיעבוד דאקני יכול לחזור קודם שקנה דלא אלים שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ וכמו לר"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור, הכי נמי בשיעבוד לרבנן, ובשיעבוד לר"מ יש לומר דאינו יכול לחזור וכמ"ש הנמק"י פרק איזהו נשך בשם רשב"א ועיי"ש, כמו כן אני אומר בסילוק בעודה ארוסה שהוא דבר שלא בא לעולם מהני בסילוק, מ"מ לא עדיף סילוק לרבנן מקנין לר"מ ויכול לחזור קודם נשואין כשיטת מהרי"ט, ממילא מוכח מדנקט ר' ינאי עודה ארוסה דווקא [ולא נקט סתם קודם נשואין דהוי גם קודם קידושין בכלל] דקודם אירוסין לא מהני כלל אפי' לא חזר, דאי חזר אפי' עודה ארוסה לא מהני, משא"כ לדידן דפסק הש"ך סי' קי"ב בדאקני אינו יכול לחזור, וע"כ פוסק הר"ן גם בסילוק שאינו יכול לחזור, שפיר י"ל דנקט ועודה ארוסה דאז ליתא בחזרה, אבל קודם אירוסין איתא בחזרה אבל אם לא חזר אף קודם אירוסין מהני דעל מנת כן נתקדשה ונשאת לו: במה שכתבתי פסק הש"ך כפוסקים שאינו יכול לחזור מדאקני קודם שקנה, והנה התומים חולק על פסק הש"ך, ועל ראייתו ממאוחרין כשרין הא יכול לבוא להפסד לקוחות אם חזר מדאקני, והתומים השיג על זה דעל כורחין לחזרה לא חיישינן, דאי חיישינן א"כ יקשה למ"ד לוה ולוה וקנה לבתרא לבד משתעבד, דבזה אי אפשר לפרש רק משום דמהני חזרה ותקשי ממאוחרין כשרין עכ"ד:

ולק"מ שהרי כתב בנמק"י פרק איזהו נשך לרשב"א דמהני חזרה מ"מ לר"מ יש לומר דלא מהני חזרה, כמו כן יש לומר לבתרא משתעבד משום דמהני חזרה, מ"מ זה רק למה דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וברייתא מאוחרין כשרין ר"מ היא [ודמוקי הש"ס שם למה דבעי למימר דאקני לא משתעבד מתני' דמאוחרין כשרין ר"מ הוא] וראיית הש"ך מהלכה רווחת בכל הפוסקים מאוחרין כשרין אלמא לא מהני חזרה גם לדידן: ובקצוה"ח הוכיח ג"כ לחזרה לא חיישינן מדכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לאביי אפי' בשטרי דלאו אקנייתא משום דעדיו בחתומיו זכין לו, ואף ששיטת רי"ף ורא"ש שאם חזר בו בינתיים לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ונחוש לחזרה, ולק"מ דמאוחר שתחילה כתב השיעבוד ולבסוף נתן למה ניחוש שבאמצע חזר ואח"כ חזר מחזרה, דהא ודאי אין לחוש שמא חזר רק מזיכוי העדים ודעתו ללות ולשעבד מכאן ולהבא, דלמה יעשה זאת לתת לו בחנם למלוה שטר מוקדם, דסוף סוף יגבה המלוה מזמן הכתוב בשטר רק שיהי' באיסור, ועל כן לא שכיח כלל, אבל במאוחר שפיר ניחוש לחזרה משיעבוד דאקני, ועוד שהעיקר הראי' מהרי"ף והרא"ש שכתב בשמם דאי חזר לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ולא נזכר זה כלל ברי"ף ורא"ש, רק שהולך לשיטתו בסי' ל"ט סק"ז שפירש כן ברי"ף ורא"ש במה שכתבו דבמכר ומתנה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, ואין דבריו מוכרחין כלל להביא ראי' מזה כלל, כי יש לומר טעמם כיון שמכר השדה לאחר קודם נתינה הרי נתינה שלו אח"כ אינו כלום כיון שנסתלק מהשדה והוי כמאן דלא מטא לידו וזה כוונת שטמ"ק שהביא שם, סוף דבר שאין לזוז מפסק הש"ך שמימיו צלולים: