שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 9

שלום לכבוד הרב המאה"ג איש אמונים מו"ה מאיר דן נ"י האבד"ק דוואהרט דבר שאלתו וז"ל אלמנה מפה צעירה לימים נשאת לאיש והכניסה לו סך שמונה אלפים רו"כ לנדוניא, וכאשר תבעתי ממנה הרח"ש המגיע לי לפי התחייבות אנשי העיר בכתב הרבנות שלי היתה מענה בפי' שמאלמנה אינו מגיע רח"ש, ואני לא שמעתי שיהי' חילוק בין אלמנה לבתולה כיון שהי' לה מעות אלו במזומנים מירושת הבעל ונשאת לאחר לדעתי מגיע לי הרח"ש בשלימות, והוסכם אצל האלמנה לסמוך עלי החתום מטה בזה: תשובה. כנים דבריו שאין חילוק בין בתולה לאלמנה דמ"ש, גם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים, הגם שכבר שלמה פעם אחת בנשואין ראשונים, וזכורני בהיותי בקראשנעוויטץ ושם משלמים רח"ש בתנאים ג"כ והרבה פעמים נתבטלו השידוכים ונשתדכה לאחר כמה וכמה פעמים ושלמו רח"ש מכל תנאים ותנאים, וה"נ בזה: אך יש לדון בו מטעם אחר, דהנה בתשו' עבוה"ג סי' נ' ז"ל ראובן שהי' שדכן עד שיגע ומצא לשדך ולקשר אשה שנתארמלה לבן גילה והלכה והיתה לאיש ההוא והכניסה כל אשר לה לבעלה ואחר הנשואין תובע ראובן שכר השדכנות מן האשה והיא אומרת שאין לה לשלם והבעל אומר שראובן לאו בעל דברים דידי', והשיב דבזה כ"ע מודים דבעל כיורש, דטעם הרי"ף דשויא כלוקח ולא חיישינן לפסידא דבע"ח משום דהוא גרם לעצמו שהלוה בע"פ אבל שדכנות אין דרך לכתוב שטר עיי"ש, וזה בשדכנות שהחיוב על טרחתו מהשידוך אך שאינו משתלם רק אחר הנשואין, מ"מ כבר נתחייבה קודם הנשואין, אבל רח"ש לא נתחייבה רק בשעת נשואין ואז אין לה כלום:

ואף הרח"ש מהתנאים שכבודו כתב שבעירו משלמים כפול, ודאי כוונתו שמשלמים מתנאים, חדא דלא ברירא אם פסידא דרח"ש חשיב פסיד מאחר שלא עמל בו הרב ליקח הרח"ש, ועוד מאחר שהכניסה לו הכל ל"נדוניא" ונדוניא היא נכסי צאן ברזל ובנכסי צאן ברזל הבעל לוקח גמור [כן הי' ברור אצלי מסברא, ושוב מצאתי כן בב"ש סי' צ"ג ס"ק יו"ד בשם מהרי"ק] ואינו מחוייב לשלם ואם היתה בתולה ואבי' נתחייב עבורה לנדוניא המנהג שאבי' משלם הרח"ש והחיוב על דעת המנהג והוא יש לו לשלם, לא כן בנ"ד שהיא ברשות עצמה והחיוב עלי' והיא שכבר נשאת אין לה לשלם: אך כל זה בחלקה שהיא מחוייבת לשלם, אבל הבעל מחוייב לשלם חלקו, וכוונת העה"ג בפלפולו ודאי על חלקה, אבל הוא שילם חלקו רק חלקה אינו רוצה לפרוע אבל חלקו למה לא יתחייב, אבל גם זה אינו ברור, ובוודאי אם הבעל דר בדוואהרט גם עליו החיוב, אך לשון כבודו המשמעות שהבעל מעיר אחרת ואינו נכנס בחיובי העיר, אך אם הי' בשעת התנאים בדוואהרט היחיד נכנס בחיובי העיר כדמשמע במגילה (כ"ז.) ביחיד שהלך לעיר אחרת יעיי"ש, היטב, אך אם לא הי' שם בזמני החיוב היינו התנאים והנשואין לא נתחייב, ובוודאי כה"ג חל כל החיוב עלי' והיא אין לה נכסים: קיצור לדינא אם הבעל דר בדוואהרט או הי' בזמני החיוב בדוואהרט מחוייב עכ"פ לשלם מחצה שלו. אך אם הוא מעיר אחרת ולא הי' בזמני החיוב בדוואהרט חל כל החיוב עלי' והיא אין לה לשלם. ואף אם מלבד הנדוניא שיירה לעצמה והם נכסי מלוג ואין ברור שיחשב פסידא ואי אפשר להוציא מידה, מ"מ כיון שכל הפטור מחמת שאין לה לשלם, וגנאי גדול לאשה עשירה שתשאר חייבת ותפטור עצמה בטענת אין לי, מהראוי לה או שתשלם הכל או שתפשר עם כבודו וכבודו ימחול לה המותר וזה אם יהי' ברצון הבעל: יקבל החג ביראה וטהרה הדוש"ת הק' אברהם סימן כג.

ב"ה יום ד' שמיני האמת והצדק לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי וידיד ישראל הרב הגדול המפורסם חריף ובקי ערוגת הבושם מו"ה יעקב נ"י לנדא אבדק"ק נאשעלסק יקרת מכתבו הגיעני ובו שאלת חכם בענין איסור רבית, ואשר העמיס עלי להגיד הלכה ברורה באשר אי אפשר לתווך ולעשות פשרה בענין רבית כי יש בזה משום לא תשימון, לא כן אנכי עמדי, ואם הדיין יודע שהוא רבית ומ"מ רוצה לעשות פשרה, בזה הדין עם כת"ר, אך אם עדיין אין הלכה מבוררת לו, וע"כ עושה פשרה, נ"ל דשפיר דמי, כי איסור נתינת רבית הוא כשנותן לפרעון הרבית, אבל לא כשנותן מחמת ספק שמא חייב מחמת שאינו חשוב רבית: ולרווחא דמילתא יוכל לפשר שימחול המלוה כל חוב רבית שיש עליו, כי רבית ממון גמור הוא [כמ"ש ריטב"א פ"ק דקידושין והשטמ"ק ריש פרק הגוזל בתרא, דלברי' לא אזהיר רחמנא ליקח הרבית שנתחייב לאביו, מ"מ מוכח שנתחייב לאביו, אלא שאסור למלוה לקחתו ולבנו מותר] ושוב לא יהי' הד"ת בענין רבית רק שאר ד"ת, וכמדומה לי שמעשים בכל יום בכל בתי דינים שעושין פשרה גם בד"ת שנוגע באיסור רבית, ומעודי בדיני ממונות אני מרחיק א"ע מאד מלהגיד דין תורה כי לית אנא חכים וכו' רק לעשות פשרה ונבוא לענין דינא: בדבר האיש שהלוה איזה אלפים רו"כ על צד היתר עיסקא ונתן לו היתר עיסקא על פיתקא בפני עצמו והי' המדובר ביניהם על פ"ט וחצי, ואח"כ פרע קצת וחזר ולוה וכו' והי' השוואה ביניהם בהלוואות אחרות שתי פ"ט, שני פ"ט וחצי, והיתר עיסקא לא עשו, אך המלוה טוען שסמך על היתר עיסקא שעשו בתחילה, יען לא קיבל בחזרה היתר עיסקא:

הנה אם הי' ספק בדבר נראה לי דלא הוי היתר עיסקא, כיון שהמדובר הי' הלואה אף שבלבם הי' על עיסקא הוי דברים שבלב, אך משמעות מכתבו שהלוה לו בתחילה פחות ממה שנכתב בהיתר עיסקא, שבהיתר עיסקא כתוב ח' אלפים רו"כ וכתוב שהלוה לו איזה אלפים רו"כ יראה שלא הי' ח' אלפים רו"כ, וא"כ על כרחין כוונתם שמה שילוה אח"כ עד ח' אלפים רו"כ יהי' על צד היתר עיסקא הנ"ל, ואי משום שמתחלה הי' על פ"ט וחצי, ואח"כ הי' על יותר, לפי מה שכתב במכתבו והמדובר בהלואה ראשונה הי' על פ"ט וחצי, משמע שבהיתר עיסקא לא נכתב כלל סכום הפ"ט, וא"כ הכוונה הי' בכל הלואה כפי מה שישוה ביניהם, ע"כ לפי משמעות המכתב היתר עיסקא קאי כל הלוואות ושפיר מחייב כל הפ"ט: בדבר הפשרה שעשה אחד ביניהם שישלם מכל הממון פ"ט וחצי, ולא הי' קנין ביניהם רק שבועה, וכבודו פלפל בדין הנשבע לבטל את המצוה, והביא דברי מהרי"ט שפסק בנשבע לבטל המצוה דרבנן חייב לקיים שבועתו עכ"ד:

הנה שם במהרי"ט הביא דברי תשו' הר"ן הסותרים שבמקום אחד פסק שחל שבועה, ובתשו' אחרת פסק אין אומרים לו לעבור איסור דרבנן בקום ועשה כדי לקיים שבועתו, ולי נראה שאין סתירה דשפיר חל השבועה כיון דמה"ת אינו לבטל, וכן מוכח מהש"ס פרק שבועות שתים (כ"ג.) דמקשה בשלמא לר"ל דאמר במפרש חצי שיעור היינו דאיתא בלאו והן יעיי"ש, הרי דנשבע שיאכל חצי שיעור חל השבועה, ומ"מ אסור לעבור על דרבנן בקום ועשה, דומיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל, ר"ה (ל"ב:) וא"כ ברבית דרבנן אם נשבע לפרוע אסור לפרוע, מ"מ יש סברא לומר דלא חשיב נשבע לבטל את המצוה, אף כי האלף רו"כ רבית קצוצה המה כמ"ש במכתבו בסוף, כי במעמד אחד הי', מ"מ דעת המפשר הי' שם שאפשר מגיע לו כל כך ויותר דלא הוי רבית ועשה פשרה על הספק, וגם הנשבע כך הי' דעתו ונשבע לתת לו כך וכך משום ספק זה דשמא מגיע לו שלא מחמת רבית, ובכהאי גוונא לא חשיב רבית כמ"ש בתחילת תשובתי, ובאמת אם דעתם שבוודאי לא הוי רבית, א"כ הוי פשרה בטעות וגם השבועה בטעות: ע"כ דעתי שכת"ר יעשה פשרה ביניהם לפחות ממה שעשה המפשר כפי ראות עיניו, וכמדומה לי שיצייתו הבע"ד, ובזכות זה שישמעו לדברי חכמים יצליחו בכל אשר יפנו והי' בזה שלום: מאת ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן כד. ב"ה יום ב' ויגש תרס"ח לפ"ק פה סאכטשאב. כבוד הרב המאה"ג כו' מו"ה אליעזר שמואל יוסף נ"י האבד"ק אקינאוו דבר אחד שהוחזק בחנות מכמה שנים ועמד אחד ועשה שם ג"כ חנות, והוא יש לו מסחר בשדה דהיינו שמקבצים שם הקאלין אחר השאם ומפחיד את הערלים שאם לא יקנו אצלו לא יתן להם בילעטין לקבץ הקאלין מהארמאטין בקיץ הבא, והערלים היו מוחזקים לקנות אצל הראשון: תשובה.

הנה כבודו כתב טעמו לאסור עליו דאף דלא קי"ל כרב הונא ב"ב (כ"א:) בבר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה אחרינא ואוקי ריחיא בהדי', זה בשאינו פוסק לגמור פרנסת הראשון דאמר לו מי שבא אצלך יבא מי שיבא אצלי יבא, אבל זה שמפחיד הערלים כנ"ל ולא יקנו כלל אצל הראשון אסור, ומביא דברי הפוסקים בזה, והוא עפ"י פירוש הר"י מיגא"ש ב"ב שם בדגים דיהבי סיארא יעיי"ש: האומנם כי בתוס' שהקשו בהא דמשני הש"ס תנאי הוא, דאמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דממנ"פ ר' יהודא דאמר לא יחלק אדם קליות כו' קאי כוותי' דר' הונא, ולהנ"ל מה זו ראי', דהתם ע"י שמרגילם לבוא לא יקנו כלל אצל האחר: אך בסוף פרק הזהב דמפרש הש"ס טעמא דחכמים מתירין לחלק קליות כו' משום דאמר לי' אנא פליג אמגוזי ואת פליג שויסקי וכתבו כן הרי"ף והרא"ש ז"ל אף שפסקו להדיא דלא כר"ה ולמה להו טעם זה, ע"כ דס"ל כפוסקים הנ"ל דכיון שמרגילם לבוא אצלו ולא יקנו כלל אצל האחר אסור, וה"נ בנ"ד: מ"מ נראה שאם יחזור ויאמר להערלים שאף אם יקנו מישראל הראשון יתן להם בילעטין לקבץ הקאלין ולא יעשה שום הבדל בין הערלים הקונים אצלו בין הקונים אצל הראשון לא נוכל למחות בו מלפתוח חנותו. אך הדבר פשוט שאין השני נאמן על זה בדיבור לבד רק כאשר יתן כתב איסור וחיוב על זה, ואם אפשר שיאמר כן בפני עדים מחוייב לעשות שניהם אמירה בפני עדים וכתב איסור: אשר הוקשה לו פירש"י דגים דיהבי סיארא בטוח שילכדנו דהוי כמאן דמטי לידי', הלא בשאין בעיר רק חנות אחת בטח יקנו אצלו ויחשוב ג"כ כמאן דמטא לידי': לק"מ דדגים דהפקר נינהו שייך לומר כיון שעומד שיהי' שלו, גם מעכשיו יש לו בהם קצת קנין [יותר יש להעיר דמיון לזה מדברי הר"א ממיץ הובא ברא"ש נדרים (ל"ד:) במימרא דרבא היתה לפניו ככר של הפקר עיי"ש.

דוד נכד המחבר זצוקלל"ה] כענין כל העומד לזרוק כזרוק דמי, שגם קודם זריקה מקדשים הלחם אפי' לר"א בר"ש עי' פסחים (י"ג:) אבל בחנות לא שייך לומר שיש לו במעות של הקונים קצת קנין, דיש למעות בעלים, ולגבי בעלים לא שייך לומר שמעכשיו אין להם במעות קנין גמור שסופו לבוא ליד בעל החנות, שהרי אין המעות יוצאים מאתם אלא לרצונם שקונים במעות חפץ, וכיון שהם בעלים גמורים אי אפשר שיהי' לאחר שום קנין בהם דאי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן ריש השותפין וזה פשוט: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן כה. ב"ה אור ליום ועש"ק וישלח בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה יצחק נ"י האבד"ק פיאטניצא. דבר מה שיש בעירכם שלשה שו"ב, והקהל השכירו חכירת השחיטה לשו"ב אחד שהוא ישלם לשני השו"ב פרס הקצוב וגם לקהל שמונה רו"כ לשבוע והמותר מהכנסת השחיטה שייך לו, ובשנה זאת אשר אין מצוי צאן לקנות נתמעט שחיטת הצאן לערך מחצה משאר שנים, והשו"ב רוצה לנכות מן חכירו ולחזור מכאן ולהבא כדעת מהר"ם פדוואה: וכבודו רוצה לומר דוודאי כל הנכיון בשכירות וחכירה אבל לא במכר, ונ"ד הוא מכר כמ"ש המג"א ססי' רמ"ד דשרי להשכיר המכס לגוי לכל שבתות השנה ולא הוי שכר שבת דאין זה שכירות רק שהגוי קונה, ה"נ הקהל נתנו לאחד בעד דבר קצוב ואין זה שכירות: תשובה.

הנה טעם מג"א ביאר הרב ז"ל בש"ע שלו דלא נקרא שכירות רק אם נשאר הגוף לבעלים, אך המשמעות בפוסקים דאינו תלוי בהגוף לבעלים, שהרי הלוקח בהמה לזמן אינו שוכר כמ"ש תוס' ב"מ (צ"ו:) ובש"ע סי' שמ"ו, ואף שהגוף לבעלים אינו שוכר, והעיקר תלוי בלשון מכר, וכן להיפוך בשכר אף שאין הגוף לבעלים שוכר הוא, כי שם שוכר שמשלם עבור פעולת הבהמה, וכן שוכר קרקע לפירות נותן שכר מה שהקרקע מוציאה הפירות, ולשון הש"ס ב"מ (ק"ו) עבדא ארעא שליחותא, וכן שוכר בית נותן שכר מה שדר בה או ראוי לדור בה ובאינו יכול לדור בה שאירעו אונס פטור משכר דירה, דלא כרשב"א הובא ב"י סי' שי"ב דמחייב משום שכירות ליומא ממכר והש"ך סי' של"ד חולק] וע"כ אינו חל החיוב רק אח"כ, ובאכלה חגב מנכה מן חכירו, דבשעה שהחיוב ראוי לחול אכלה חגב, משא"כ מוכר שקונה הקרקע לפירות אינו נוטל שכר הוצאת הפירות רק דמי הקרקע לפירות, וא"כ בשוכר מכס נמי כיון שבלשון שכירות אומר נוטל שכר עבור קבלת המכס אח"כ: אך עדיין צריכין להבין התינח בין שוכר ללוקח החילוק שזה משלם עבור הקרקע וזה עבור הוצאת הפירות אח"כ, אבל מה החילוק בין השואל בין הנותן בהמה לזמן להשתמש בה, למה זה חייב באונסין וזה פטור דמסתמא דין אחד עם הלוקח]: אך שורש הדברים דשוכר אין הבהמה או הקרקע קנוי לו לפירות רק שיעבוד יש לו לשוכר על הבהמה או על הקרקע להשתמש בה או ליקח פירות, וכן לשון תוס' ערכין (כ"א) דמשועבד לשוכר, וע"כ בש"ס שם דשוכר לא מצי מקדיש לי' דאינו ברשותו, דשיעבוד חשוב אינו ברשותו כמ"ש רמב"ן פרק שור שנגח ותוס' פרק חזקת דחוב אינו ברשותו, ע"כ מכירות שטרות אינו דאורייתא:

ובזה יובנו דברי הסמ"ע סי' שי"ד בשוכר המשכיר לאחר דכשאין בני הבית של שני מרובים יכול להשכיר, ואם אמר לו המשכיר צא מן הבית ואני פוטרך משכירות שומעין לו משום אל תמנע טוב מבעליו, כן כתב הרמב"ם, וכתב הסמ"ע שם דמשום הכי אם אין בני הבית מרובים יכול להשכיר דבזה אמרינן למשכיר אל תמנע טוב משוכר, ותמוה כיון דמדינא אי לאו שאומרים לשוכר אל תמנע טוב הי' יכול להשכיר לאחר אף אם ירצה משכיר לפוטרו משכירותו רק אם ירצה משכיר לפוטרו אומרים לו אל תמנע טוב, אבל אם אינו רוצה לפוטרו מן הדין יכול להשכירו לאחר ולמה לי אל תמנע טוב, אך הוא הדבר כיון דחשוב רק שיעבוד ואינו ברשותו רק מ"מ יכול להשכירו מדרבנן כמו מכירות שטרות, אך בשטרות תקנו חכמים משום תקנת השוק אבל בשכירות למה יתקנו, ע"כ כתב הסמ"ע משום אל תמנע טוב, היינו דמשום הכי תקנו חכמים שיוכל להשכירו וגם שיעבוד השוכר בכל תקנת מכירת שטרות, ועכשיו שתקנו חכמים שוב לא הי' המשכיר יכול לומר לו צא ואני פוטרך, רק משום שאומרים לשוכר אל תמנע טוב: ועל כן כתב הט"ז סי' רי"ב דקונה קרקע לפירות יכול למכור אפי' להרבה קונים, ולא דמי לשוכר שאינו יכול להשכיר למי שבני ביתו מרובים, והוא הדבר, דשוכר מדאורייתא אינו יכול להשכיר דאינו ברשותו רק תקנת חכמים משום אל תמנע טוב, אבל למי שבני ביתו מרובים דלית בי' משום אל תמנע טוב לא תקנו חכמים, אבל בקונה קרקע לפירותי' דלאו שיעבוד רק קנין חשוב ברשותו, ומדאורייתא יוכל למוכרו ע"כ יכול למכור אפי' למי שבני ביתו מרובים [היינו להרבה קונים]:

ובזה יובן היטב מה ששוכר חייב בגניבה ואבידה ושואל אפי' באונסין, ואלו הלוקח לזמן להשתמש וכן המקבל מתנה לזמן להשתמש אינו אלא שומר חנם, דשוכר ושואל בשל בעלים הם משתמשים דאפילו קנין תשמיש אין להם, והוא לבעליו לגמרי, ושיעבוד גרידא יש להם, ובשעה שמשתמשים נעשה שלהם כמו בעל חוב דמכאן ולהבא גובה, אבל לוקח ומקבל מתנה לזמן בשלהם משתמשים: וזה כוונת רבינו ישעי' שהביא הרא"ש סוף פרק וא"ו דסוכה דהחילוק בין מתנה על מנת להחזיר בין שואל דשואל חייב באונסין, ואינו מובן, דמה זה ענין דבשביל חיוב אונסין לא יחשב שלו, ועי' במל"מ פ"ג מהלכות זכי' שנתקשה בדבריו, אך לפמ"ש יובן היטב, דהנה ר' ישעי' הוא התוס' רי"ד והוא פירש בסוכה (מ"ו.) דמתנה על מנת להחזיר הוא קנין לזמן, ואף דקנין לזמן רק קנין פירות וקי"ל לאו כקנין הגוף, שאני הכא שרצה הנותן שיהי' כקנין הגוף, ובב"ב (קל"ו:) בהצריכותא מבואר שתלוי בדעת הנותן, והכא שרצה שיצא בו המקבל ע"כ הי' דעתו שיהי' כקנין הגוף. וזה פירוש הש"ס ב"ב שם לדעת תוס' רי"ד גבי אתרוג זה לך ואחריך לפלוני אפי' לרבי יצא דאי לאו למיפק בי' למה יהבי' ניהלי', וזה במתנה על מנת להחזיר שמקנה לזמן. אבל שואל אפי' קנין לזמן אין לו, דאם הי' קנין לזמן לאו משל בעלים הוא נהנה אח"כ ולא יהי' חייב באונסין, וע"כ מדחייב באונסין אין לו רק שיעבוד, אבל מתנה על מנת להחזיר קנין לזמן באמת פטור מאונסין:

וא"ת אכתי מה יש בין קנין לשיעבוד הלא גם חילוק זה אינו רק בלשון לבד כיון ששואל בעל כרחו של משאיל משתמש הרי הוא קנוי לו לתשמישו, נפקא מינה, דשיעבוד תלוי במי שמשועבד אליו, ואם הי' השואל גר ומת פקע שיעבודי', ואף הקנין פירות למשאיל כהא דב"ק (מ"ט:) במשכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל והחזיק בה מוציאין אותו מידו, דכיון דמת הגר פקע לי' שיעבודי', וה"ה אם הפקיר השואל זכותו, אבל הקונה לזמן אף אם הי' גר ומת, או הפקיר הקנין פירות הפקר, נמצא השואל חפץ כל החפץ אף הזכות לפירות לבעלים לולי שיעבוד השואל המוטל על החפץ וכשתסלק שיעבוד השואל החפץ ממילא לבעלים, וע"כ חייב באונסין כיון דלולי השואל הזה גם התשמיש לבעלים, חשוב נהנה בחפץ בעלים, לא כן המקבל מתנה לזמן אף אם יסתלק המקבל מתנה אין התשמיש לבעלים: ובריטב"א קידושין (מ"ז) גבי ביקע בו קנאו דשאני שואל מקונה לפירות דיש לו קנין הגוף לפירות, אבל שואל לית בגופא כלום רק בתשמיש, והדבר יפלא דתשמיש הוי דבר שאין בו ממש כדאיתא בב"ב (קמ"ז:) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, אך כוונת ריטב"א שאין לו בגוף קנין רק שיעבוד: אך לפי זה קשה בעיני דברי ריב"ש סי' תק"י דשוכר אינו מסתלק בדיבור לבד ואי לא חשיב רק שיעבוד יועיל סילוק כמו מחילה דמהני בשיעבוד בלא קנין, ומ"מ אינו קושיא, שהרי במשכון דעת הריטב"א קידושין (י"ט) דלא מהני אם לא החזיר המשכון וכן כתב בעל העיטור אות מ' מחילה בתחילתו דלא מהני מחילה במשכון אם לא החזיר לו אף דס"ל במלוה בשטר מהני מחילה אף אם לא החזיר לו השטר כמ"ש שם באות זה] ואף דמשכונו של ישראל ביד גר כיון דמת פקע שיעבודי', הנה דקנין משכון ג"כ קנין שיעבוד תלוי במי שנשתעבד אליו ואעפי"כ מהני מחילה: