שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 8

והנה אף אם נניח שדתם שהקונה ישלם מנת המלך, יש לומר דלא מצאנו אחריות ט"ס רק באופן שאם יחזור המקח למוכר יצטרך המוכר לשלם לו המעות שלקח מאתו, ואף שגם בשבח אמרינן ט"ס, היינו משום דרואין את השבח כאילו קנאו ומכרו, וחוזר המכירה שמכר המוכר ללוקח את השבח ג"כ, אבל בנ"ד שאם יוחזר המקח מ"מ לא יוכל לנכות מה ששילם מנת המלך כנ"ל לא שייך ט"ס: אך זה אינו שאם הדין על הלוקח וכיון שהאקוויט הי' על שם ר"ז ובדין נתפס ר"ז על רא"ז, ומחוייב רא"ז לשלם לו כמו בכרגא דהטעם משום שבדין חבירו עליו כמ"ש הה"מ פ"ח מהלכות חו"מ הלכה וא"ו, ועיין בתשו' רשב"א שהביא הב"י סי' קס"ג מחודש ט': אך אם אין הדין על הקונה יש פנים לכאן ולכאן, אך כמדומה לי שאף אם האקציז מצווה לשלם, אין ביד המתחייב לומר שלא ישלם עד יהי' דין ביניהם בערכאות, וכן שמעתי ג"כ, אך אין לי בזה ידיעה ברורה, ואם כן הדבר וגם בדיניהם שאין הדין על הקונה, ור"ז לא רצה לדון עמהם ושילם, פשיטא שאין רא"ז מחוייב להחזיר לו. אך אם יתברר שהדין על הקונה באמת יוכל ר"ז לטעון למה הי' לי לעשות הוצאות בחנם ומחוייב רא"ז לשלם לו: סיומא דפסקא. שאם יתברר שבעת שלקח ר"ז האקוויט שנית מבית הקיר"ה כבר הי' דתם שהדין על הקונה מחוייב רא"ז לשלם לר"ז מה ששילם מנת המלך.

ואף שבשעה שלקחו ראשונה עדיין לא הי' כך דתם, שהרי בשעה שלקחו ראשונה נאמר אדעתא דהכי שיתחדש פראווע כזה לא קנה, כהא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין, מה אמרת הלא אף אם נתבטל הקנין יצטרך ר"ז לשלם, ורא"ז לא יצטרך להחזיר כמו בנתפס על חבירו, ליתא דמאחר שכן הדין דומה לכרגא, ועוד דכל זמן שהאקוויט בעין וודאי יוכל הקונה ליתן האקוויט לקיר"ה ויפטור, דכל החיוב על הקונה מחמת שהאקוויט בידו, וא"כ יכול לסלק עם האקוויט, אך אם לא נתחדש דתם עד שכלה האקוויט מבית ר"ז שכבר מכרו לקונים, הרי לא חל שום חיוב על רא"ז אף אם יתבטל המקח שקנה ר"ז, אצל רא"ז, שכבר האקוויט איננו, והרי ר"ז מחוייב לשלם לרא"ז מה שנהנה מהאקוויט, ורא"ז לא יצטרך לשלם לר"ז מה ששילם מנת המלך דאין לך הנתפס על חבירו כו': ואם לא יתברר המשפט כלל או שיתוודע שדתם נתחדש לאחר שמכר ר"ז האקוויט, יש פנים לכאן ולכאן ויעשו פשרה: במה דברים אמורים שאם לא יתברר וכו' יעשו פשרה אם אין הדין שאין האקציז יכול לגבות בלעדי הערכאות אבל אם [לא] יכול לגבות בלעדי הסאנד, והוא שילם בלא סאנד פטור לגמרי זה מה שנ"ל בדינים אלו. ואשר המתנתי עם התשובה עד כה כי המתנתי עד שהי' לי ידיעה קצת מהמשפט, ואולי יתחדשו עוד פרטים ממילא יובן מתוך הטעמים: הק' אברהם. סימן יט. ב"ה אור ליום א' תרומה. שוכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י מכתבך הגיעני ושם נאמר ג' שאלות חמורות, ובאמת דברי הרמב"ן מוקשים מאד, דשסה בו נחש מיפטר משום גרמא, וכן דיין ומאן דליתי' דיינא, ומראה דינר לשולחני חייב משום דפושע, ולא יהי' פושע חמור ממזיד דשיסה בו מזיד גמור הוא:

ואשר אחזה ליישב בזה עפימ"ש בשטמ"ק ב"ק (צ"ט) בשם הרמ"ה אהא דהרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, ולא סגי בפסק לו דינר דפעמים שאין הטבח מושך הבהמה, ושומר צריך קנין ובמעות שקיבל נעשה שכירו ועיי"ש, ומדבריו מוכח דטבח בשכר אינו חייב משום מזיק כיון דבעי לי' לעיוני ולאו אונס הוא דא"כ קנין למה, הא מ"מ מזיק הוא, אלא ודאי דמ"מ חשיב אונס לענין מזיק, רק מדין שומר הוא מתחייב, ולפי"ז צ"ע במה שחילקו הפוסקים דמראה דינר ג"כ בין בחנם לבשכר [עי' בתוס' והרא"ש והרשב"א והה"מ] כיון דשם החיוב רק משום דינא דגרמי ולמה יתחייב יותר בשכר, וצ"ל עפ"י דברי השטמ"ק ב"מ (מ"ב:) בהא דמכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי לי' לעיוני, דמשלם ליתומים דמי כל השור אף דאינו שוה כ"כ דצריך לשוחטו תיכף כדברי ר"ת, ומשום דאם הי' מודיעים תיכף הי' הולכים לספסירא והי' מחוייב להחזיר להם הדמים וכשנשתהה עד דליתי' למרי' דתורא מחוייב לשלם ליתומים.

הרי דאף שגוף החפץ אינו שוה כ"כ וגם לא הי' שלהם וגם ההיזק לא הי' במה שמת, רק במה שחשבו שהשור טוב ונמצא רע, ודומה ממש לשולחני שאמר טוב ונמצא רע חייבין מדין שומר, וה"נ בשולחני דכשביקשו מאתו לראות הוא כאומר שמרצה מההיזק וכשנתרצה לו לראות נעשה שומר וחייב בשכר כדין שומר שכר רק משום שהיזק לא הי' בגוף מה ששמר לרבנן דלית להו גרמי פטור, וכן מוכח להדיא ברשב"א ב"ק שם דמראה דינר חייב משום שומר, דכתב דנכי ואיסר אפי' בשכר פטורין דאונס גמור חשיב וש"ש פטור מאונסין, והביאוהו הה"מ ג"כ, ואי אמרת דאין חיובו מדין שומר רק משום מזיק כיון דבשכר איבעי לי' לעיוני ולאו אונס גמור, א"כ דנכי ואיסר למה הוצרך לומר דש"ש פטור מאונסין, אפי' חייב, הא אינו שומר ומזיק באונס פטור כמו בחנם דפטור (ועי' רשב"א ריש המניח] ומה יועיל השכר לחייבו משום מזיק כיון דלא אפשר לי' לידע, אלא ודאי ס"ל להפוסקים ז"ל דשולחני חייב מדין שומר ג"כ כמו טבח: וכן משמע לדעת ריב"א הובא בשטמ"ק סוף כיצד הרגל וז"ל וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לש"ש בין לענין גניבה בין לענין אבידה, והא דפטור נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל משום דכיון שמתעסקין לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם דין שומר וכו' וזה דעת הראב"ד פכ"א מה' אישות שכתב דאשה ששברה כלים בעת מלאכתה, הרי זה פשיעה בבעלים משמע דס"ל ג"כ דלא חשיב מזיק כדעת הריב"א ומיושב קושיית המל"מ פ"ב מהלכות שכירות, ומוכרח לומר כן דאין סברא כלל דמזיק בבעלים פטור] וא"כ קשה מראה דינר מ"ט חייב דהא לא חשיב מזיק כיון שנתעסק לטובתו, וכן בדיין שטעה וקיבלו' עלי', ומוכרח דחייב משום שומר וכמ"ש:

וא"כ דברי הרמב"ן ברורים כיון דפושע חייב מדין שומר אף דלא ברי הזיקא, דכל שומר שפשע אינו ברי שיגנב וחייב, רק צריך לדינא דגרמי כיון שהוזק בדבר אחר כנ"ל, אבל למאן דאית לי' דינא דגרמי אין לפוטרו כלל משום דלא ברי הזיקא, ובשלמא אם לאו פושע הוא רק כעין אבידה ואין לחייבו רק משום אדם מועד לעולם הי' צריך שיהי' ברי הזיקא, וע"כ בדיין דלא גמיר חייב כיון שקיבל עליו לדונם לזכות הזכאי ולחייב החייב שלא יגיע להם היזק חייב מדין שומר כפושע גמור והי' לו לומר איני יודע או לשאול גדול ממנו: אך מה שסיים במי שאינו מומחה וראה הבכור דמזיק הוא צ"ע, ואולי צ"ל דפושע הוא, ואין להעמיד יסוד על תיבה אחת, או אזיל בשיטת הרמב"ם פושע כמזיק, ובדינא דגרמי הביא דעת הרמב"ם ולא הכריע כנגדו [אך ראיתי שם בדינא דגרמי שכתב שלא מצינו דינא דגרמי אלא במזיק ולא בשומר, ויש ליישב דהיינו להתחייב מדין מזיק]: ודברי הנמק"י סתומים, ואולי דעתו דלענין טעות בדבר משנה כיון שגמיר הוי אונס דמאן דגמיר לא שכיח שיטעה בדבר משנה כמו טבח אומן שקילקל שפטור, והו"ל גמיר לחוד כמאן דגמיר וסבור בטעה בשיקול הדעת, אלא דא"כ גמיר וסבור ודן ביחידי ג"כ יפטור בשיקול הדעת אעפי"כ חייב משום שלא הי' לו לדון ביחידי, ומה"ט בטעה בדבר מ' נמי יתחייב. ויש ליישב שהרי כתבו הפוסקים הטעם משום שמצוי הטעות ביחיד ואין מצוי לטעות בדבר המפורש וגלוי, ומשום תחילתו בפשיעה וסופו באונס אין לחייבו דלא הוי פשיעה גמורה, אלא כעין אבידה דמזיק חייב, ותחילתו כעין אבידה כתבו התוס' בב"מ דפטור, וז"ש הנמק"י דהא אוקימנא רישא באינו מומחה, ובדבר מ' אינו מומחה כמומחה:

ואשר הקשית על הנמק"י, ביבמות (סו"פ הבע"י) דחזקת משפחה בעי ג' זימנין, מה הוכיח הש"ס שם מאחיות, הנה יותר קשה על הריא"ז פרק ר"א דמילה דבאחיות בעי ג' זימנין עיי"ש בשלטי הגבורים בד"ה ומז"ה, הוא התוס' רי"ד מורו זקינו [הגאון] של הריא"ז, ותמוה טובא שהרי הש"ס הוכיח מאחיות, וצ"ל דלמה דאמר המקשה א"כ מאי אסהדתי' דרחב"א וס"ל דפשיט עיקר דין אחיות, א"כ תלוי בפלוגתא דרבי ורשב"ג, ולמאי דמשני לי' הא קמ"ל דאחיות מחזקות דאחיות אין מחזקות כ"כ כמו האשה עצמה י"ל דבאחיות בעי ג': בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן כ ב"ה יום ב' בלק תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה צבי מאיר נ"י האבד"ק דאברי [פלך קאליש] דבר הצוואה, בעיקר הדין הדבר ברור שגם צוואת שכיב מרע ככל דיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשיקרא, אך בדין מהימן לי' כבי תרי, יש מחלוקת ראשונים ואחרונים אם הוא חיוב גמור או רק לצאת ידי שמים כי דעת תשו' להרמב"ן סי' קל"ג דהא דאמר שמואל אי מהימן כבי תרי זיל אפקה לאו לאסרה עליו ד"ת, דהא אפילו קינא לה ועד טומאה אינה נאסרת עליו בלא עידי סתירה, וכשקינא לה מאיש ידוע ועד טומאה לכאורה מאמין לדברי עד ואפי"ה אינה נאסרת עליו, והא דאמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהי' לבו נוקפו אי חייב לאפוקי בבא לצאת ידי שמים, אבל אין הב"ד אוסרין אותה עליו, וכ"כ הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג בשם מהרש"ל, וכן דעת הח"מ שם:

אך לעומת זה דעת הראב"ד הובא בשלטי הגבורים פ"ג דסנהדרין תשו' הראב"ד בצוואה שהי' בבני אחד שלא בפני היורשים יכולים לומר שאינם מאמינים לו ומי שרוצה באותה חלוקה יכול להחרים על אותם שמאמינים שלא יכפרו, ואם כהפוסקים הנ"ל שאפי' מאמין אינו מחוייב בדיני אדם מה טיבו של חרם, וכן מבואר בראב"ד שבשטמ"ק ב"מ (ל"ז.) בד"ה אמר מר, שתיקה כהודאה דמיא פירוש כי אמנה האמין הראשון כשתבעו וכשתבעו הב' הניח הא' והאמין השני וכן כולם, נמצאו כולם הי' באמנה וכיון שהאמינם כבר נתחייב להם, ושם בשטמ"ק (עמוד ב') סד"ה שתיקה ואומר הר"י מקינון דאם הוא מאמין בלבו כו' דאינו מועיל מה שמכחישו (וקשה לי לט"ז שיובא לפנינו דהא דאין כופין במהימן לי' כבי תרי שהדבר מסור ללב ויכול לומר עכשיו איני מאמינו, א"כ איך כתב משום שהאמין תחילה לראשון אף שאח"כ מאמין לשני ולא לראשון מחוייב לשלם לראשון, אולי י"ל טעם הראב"ד משום שברי ושמא ברי עדיף היכי דליכא חזקת ממון, וכיון דבשעה שהאמינו לראשון נתחייב אזיל לי' חזקת ממון שוב ברי ושמא ברי עדיף, ודומה קצת לאיני יודע אם פרעתיך], וכן מוכח עוד בראב"ד פ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה א' על מ"ש הרמב"ם ז"ל השוחט פסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותה הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי, אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ומביא פסח שני, וכתב הראב"ד ז"ל אין כאן שבח שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים.

הנה לא השיג על מה שכתב אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, כיון דמעיקר הדין בידי אדם אינו נאמן ואין הב"ד כופין רק לצאת ידי שמים דמוכח מהא דשמואל דאמר זיל אפקה כמ"ש בכ"מ שם, ואיך יועיל זה להתיר בידי אדם להביא פסח אחר שאם אינו מחוייב אסור להביא על תנאי שלמים, אלא ודאי ס"ל להראב"ד שבאמת אם מאמין לו מעיקר הדין מחוייב, ועל כן מותר להביא פסח שני, ומה שאין כופין הוא כדעת הט"ז סי' קט"ו ס"ק י"א משום שיכול לומר עכשיו איני מאמינו עיי"ש: והנה לתשו' הרמב"ן וסייעתו דרק לצאת ידי שמים, הדבר ברור דבממון אינו כן, דלצי"ש הוא עוד פחות מספק, דבספק כופין, ואם ספק ממון לקולא כ"ש זה, ועוד לפי מה שהעלה בקצוה"ח סי' רמ"א דהא דבדיני ממונות מתקיים בלא עדים משום דהעדאת בע"ד כמאה עדים, וכיון שהבע"ד שם הרי עדיו עמו, ואם כופר אח"כ הוא כהלכו עדיו למדינת הים, וא"כ שבע"ד הם היורשין לא הי' שם שמתנת שכיב מרע אינו קונה רק לאחר מיתה ועסק המתנה הוא נגד היורשין] ומה שמאמינים לא מהני מידי בידי אדם ולא חשיב עדים, וא"כ אף אם אמת הדבר לא חל המתנה כלל ואין לו לחוש גם ידי שמים: אך גם לדעת הט"ז שאם מאמין לו חיוב גמור רק שאין הב"ד יכולין לכוף. אף אם אמר פעם אחת שמאמין יכול אח"כ לומר שאינו מאמין. כיון שיכול בכל שעה לחזור ולומר שאינו מאמין אין זה עדות כלל ולא חל המתנה, הגם שהראב"ד שהביא השלטי גבורים פ"ג דסנהדרין שאם מאמין לעד מחוייב לקיים הצואה, הראב"ד לשיטתו שבשטמ"ק ב"מ הנ"ל שאינו יכול לחזור ממה שאמר שהאמין, אך להט"ז לא יחשב עדים והמתנה בטילה:

אך יש לומר כיון שהעיד אחד והיורש אינו יודע, הוה לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אך דלא הוה לי' לידע מאמינים לו שאינו יודע, אך אם יאמר פעם אחד שמאמין ושוב יאמר שאינו מאמין ודאי יש לחוש ששקר אומר כמו בחמשין לא ידענא, וכיון שכן שוב אף שאינו בירור שמאמין הו"ל משואיל"מ, וכיון שכן חשיב כאילו הי' עדים בדבר, דמה לי עדים מה לי ע"א במקום שאינו יכול לישבע כנגדו דהוה לי' העד כשנים, וא"כ שפיר הוה עדים אם היורש מאמין שיש כאן עדים אם יודה לפני ב"ד ואף אם יחזור יהי' העד כשנים, ולפי זה אף ראב"ד סובר כהט"ז וכנ"ל: מ"מ מאחר שלדעת תשוב' להרמב"ן והת"מ והב"ש אינו כן הו"ל ספיקא דדינא, ואין לדון זאת לספק איסור מחמת שהוא ממון עניים שהיורשים לא נדרו רק האלמנה ולגבי דידהו הוי ספק ממון:

ולענין מה שטענו מהוצאות הקבורה מ"ש כבודו שהוצאה המרובה הי' מחמת שנשאר הון רב לא מחמת שיעור נכסי', מה בכך, סוף סוף הי' הוצאות קבורתה, ואמנם כי מעלתו קיצר בדבריו לא נודע מה הי' ההוצאה המרובה, ואולי הי' דבר חברה, ואם תקבר שלא ע"י חברה מה בכך רק הוא כבוד המת, ובסי' שמ"ח אפי' מצבה שהוא לכבוד המת, אך שם מסיים הש"ע שירשו מאביהם, וי"ל דווקא אביהם, משום כיבוד אב, אך הא בורכא שהרי אמר לא תקברוני, ואין ליישב לפמ"ש בתוס' בכורות סוף פרק ח' בהא דבעי בסנהדרין קבורה משום בזיונא או משום כפרה נפקא מינה דאמר אל תקברוני אי משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה, והקשו בתוס' דנפשוט מהא דהאומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו דשאני התם דבעי כפרה אלא שרוצה להעשיר בניו ולהפיל עצמו על הציבור, וה"נ לענין מצבה רצה בכבוד אלא שרצה להפיל עצמו על הציבור, וע"כ בניו מחוייבים בכבודו, ליתא דהתוס' שפיר מחלקים לפי פירש"י בסנהדרין בהא דהאמר לא בעינא כפרה וא"נ קברי' לי' לא מתכפר, ובהא דאל תקברוני מנכסי כיון דבעי כפרה מתכפר ושוב לא משגחינן על מה שלא ניחא לי', אבל לענין כיבוד אב כיון דלא ניחא לעשות לו הכבוד מנכסיו אב שמחל על כבודו הוא בזה ומחיל, אלא ודאי לאו משום כיבוד אב אלא דהוא כבוד משפחתו ולאו כל כמיני' למחול, ואין חילוק בין בנים לשאר יורשים:

אך אם מקבלי מתנת שכיב מרע מחוייבין בקבורתה לא ראיתי מפורש רק בפרישה סי' ער"ה דמקבל מתנת שכ"מ מחוייב בקבורתה ועיין פרישה סי' רנ"ג סעיף מ"ח, אך בנידון דידן שאמר ינתן לעניים דהיא בעיא דלא איפשטא בעמד אם חוזר, אף לפסק המחבר והרמ"א חו"מ סי' ר"נ דמספק אם עמד חוזר, מ"מ כשמת וממנ"פ הנכסים של עניים וספק אם מתנת בריא הוא ואין חייבין בקבורתו או מתנת שכ"מ וחייבין מספק אין יכולין להוציא מידם, אך יש לדון מחמת צדקת היורשים נתנו והם מוחזקים, ולדעתי בכיוצא בזה ראוי לבצוע: ידידו הדשו"ת הק' אברהם: סימן כא. ב"ה ג' תרומה ר"ח אדר תרמ"ד לפ"ק. שלום לכבוד האי צורב עוסק בחוקי חורב חריף ושנון מו"ה מנחם מענדיל נ"י האבד"ק ביאלא קטן. אשר נסתפקת בקלב"מ אם התנה המתחייב שלא יפטור מממון אם מועיל, למה דקי"ל כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ודומה לעל מנת שלא תשמטנו שביעית שאין שביעית משמטתו, מכות (ג'.) ולדעת רמב"ם דכל חיוב אף הקפת חנות שביעית משמטתו בשהגיע זמן על כרחין דיכול להתנות מ"מ כיון שהוא דבר שבממון, וא"כ יוכל להתנות שיתחייב מכל מקום ולא יפטור משום קם לי' בדרבה מיני', והבאת ראי' דלא מהני תנאו מאתנן שאסרה תורה אפילו בא על אמו ואף שהי' ידוע שיהי' חייב מיתה ואעפי"כ התחייב והוי כהתנה כדברי ירושלמי בהלוה לעשר שנים, על כרחין דלא מהני תנאו עכ"ד: תשובה. אין זה ראי', שהרי אין אתנן אלא אם כן הי' ברשותה בשעת ביאה, וא"כ אף אם קלב"מ יהי' הטלה שלה, אלא דלא חשיב אתנן אלא מתנה כמ"ש התוס', א"כ אין ראי' מהפסיקה שפסק עמה שלא יהי' קלב"מ: ועיקר הספק לכאורה אין לו שחר, דלא מצינן תנאי שבממון אלא כגון המקדש והתנה שלא יהי' לה עליו שאר כסות דהוה תנאי בקידושין שאם יתחייב לא חלו הקידושין ולא נתחייב.

וכן שלא תשמיטנו וכו' שאם תשמטנו המעות פקדון הי' בידו או גזילה בשהוציאם, וכן על מנת שאין לך עלי אונאה, שאם יהי' אונאה לא יהי' מכירה אלא מתנה, וכן אם נפרש התנאי שיור שלענין זה לא יהי' קידושין והלואה אלא פקדון, אבל קלב"מ מה יועיל תנאי שלו, וכאומר לא אירש נכסי אבא דלא אמר כלום:

אלא דיש לעיין בדברי הר"ן פרק האשה שנפלו שכתב דיבם קודם שייבם יכול להתנות שלא יירש בנכסי אחיו יותר משאר אחים, ואף דיבום אינו תלוי בדעתו ואפי' בא עלי' באונס או נתכוין לבוא על הבהמה ובא על יבמתו קנאה ויורש בנכסי אחיו, וכן עוד בר"ן סוף אלו נערות במפותה דמחלה אף דקנס דומה לנחלה הבא ממקום אחר יעיי"ש, ואף דלאו מחמת מעשי' ודעתה, וא"כ יש לספק בקם לי' בדרבה מיני' כיון דאין הפטור ממילא רק ממה שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד יוכל להתנות שלא יועיל לפטור, הגם שיש לחלק מ"מ אפשר לומר כן אך מ"מ נראה דלא דמי שהרי קם לי' בדרבה מיני' ענינו דעל כל מעשיו שעשה בשעה שמתחייב מיתת ב"ד אין דנין אותו ואף על מה שעשה מדעתו כמו באתנן, וא"כ גם מחמת תנאו שהתנה שלא יהי' קלב"מ אין דנין אותו, ואין לומר שהתנאי תחילה קודם שעבר עבירה דמה דמועיל תנאו במקדש משום דעל מנת כן נשאה, וכן מלוה על מנת כן הלוה, וכ"כ רמ"ה ב"ב (קכ"ו:), וא"כ התנאי בשעה שעבר העבירה ואין מחייבין אותו מחמת התנאי כלום, ולא דמי לעל מנת שלא תשמטנו שביעית דאין שביעית מבטל התנאי והתנאי מועיל שלא ישמטנו, אבל הקלב"מ מבטל התנאי, ואם תאמר אדרבא התנאי יועיל שלא נאמר כלל קלב"מ ואף הקלב"מ שלא יתחייב מחמת התנאי התנאי מבטל, וכשם שאתה אומר שהקלב"מ מבטל כל התנאים, כן נאמר התנאי מבטל כל הקלב"מ, ליתא שהרי בתמורה (כ"ה) האומר על בכור עם יציאת רובה יהי' עולה דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ה"נ כיון דתנאי וקלב"מ בהדי הדדי אתו ואחד מבטל חבירו קם לי' בדרבה מיני' שהיא דינא דאורייתא עדיף מתנאי דידי': הק' אברהם סימן כב. ב"ה ר"ח סיון תרס"ח לפ"ק.