שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 7

בדבר הירושה שנפלה לפני שלשה אחים, אחד בכור, ופשוט אחד אינו רוצה ליתן חלק בכורה המגיע מחלקו ופשוט אחד אדם כשר ונותן, וטוען הבכור עם הכשר שהוא יפסיד ג"כ שליש אמה שגוזל האחר כי הוא גוזל מהשותפות, ואף שהגזילה מחמת הבכור מה בכך, ומדמה כבודו להא דסי' קע"ו סעיף ל"ו בשנים שהי' להם חוב אצל עכו"ם ופרע קצת ומעכב השאר מחמת שאומר שהאחד חייב להם ההפסד לשניהם: תשובה לדידי אין הנידון דומה רק אם הי' לוקח הגזלן קודם שחלקו הבכור והכשר הפשוט הי' דומה ממש להתם, שהיתרון שעל חלקו גזל משניהם אך עכשיו יכול הכשר לומר שיקח חלקו, ואח"כ לא יוכל לגזול מחלק הכשר רק מחלק הבכור, ובכגון זה מסייעים להכשר שיקח חלקו קודם שגוזל האחר שלא ילקה מדת הדין ולמה יפסיד בחנם, ויש לדמות להא דכתב הר"ן כתובות פ' הכותב במי שיש לו על עצמו בע"ח וכתובת אשה שנותנין לבע"ח ולא לכתובת אשה, וכתב הר"ן משום דבדיעבד מה שגבה גבה, ע"כ מסייעים לבע"ח כיון שאח"כ יהי' באמת הדין כך, ומלבד זה ראוי לגעור בהבכור שרוצה מה שאינו לפי היושר, וזכות הפשוט הנותן חלק בכורה והוא הון רב יעמוד לו לדור דורים ולא תפסוק עושר מזרעו ואיש אמונים רב ברכות: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן טו. ב"ה יום ג' בשלח תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב, שלום לכבוד הרב הדומ"צ מו"ה אברהם יוסף נ"י.

דבר ראובן שנתנה לו חמותו נדוניא אקט חוב על ביתה על ד' מאות רו"כ ונכתב על שם אביו ושוב נצרך ראובן למעות והחליפה לו אקט חוב זה באקט אחר על שענק שיהי' השענק שלו להשכירו על משך שתי שנים ומחצה ונכתב על שם אחיו באשר לא הי' עוד עליו שם גדול בדיניהם והלך ראובן ומשכן אקט זה אצל שמעון על סך שני מאות וששים רו"כ וגם אחיו הי' בא על החתום בכתיבה ומסירה כנהוג על בטוחות, וכבר גבה שמעון מדמי השכירות איזה סך ומגיע לו עוד עם פ"ט סך ק"נ רו"כ, ואח"כ שלח ראובן יד בפקדון שהי' לו מיהודה סך רב ונסע לאמעריקא וכתב מכתב פיוס ליהודה הנגזל כי כעת יגבה מאשר יש מותר בדמי שכירות אשר יהי' עוד להשכיר לשנה ומחצה ולאחר שיגבה שמעון המגיע לו יגבה יהודה המותר, ועתה הדין בין אשתו וחמותו בין יהודה, הנה טוענת שלא הניח בביתו דבר למזונות יחזיקו זה הסך על מזונות בשגם שהמעות מנדוניא שלה, יהודה טוען שמא הניח לה מזונות: תשובה. הנה הב"י חו"מ סי' צ"ט בשם תשו' רשב"א שבע"ח גובה ממעות נדוניא אפי' הם בעין כיון שקיבלם על עצמו בחוב ואינם עשוים לעמוד בעין, ומה שטוענות מצד שמגיע לה מזונות אינה טענה, דמפורש בסי' צ"ז דאין משאירין ללוה רק מזונות עצמו על שלשים יום אבל לא עבור אשתו ובניו אף שחייב במזונותיהם, ואף בדאיכא תרתי שהיא נדוניא וגם מבקשת מזונות דמאי שנא, וכן משמע ברמ"א שם שאם מעות נדונייתה הם עדיין בידה או ביד אבי' יכולה לתופסן עבור מזונותי' לא זולת זה, ומשום שאין זמן גביית נדונייתה רק אחר מיתה וגירושין: האומנם כי יש לצדד בנ"ד שהרחיק נדוד ואם הי' כאן והי' יודעין שירחיק נדוד הי' מכריחין אותו ליתן גט אם לא יבא לזמן...

כמפורש בסי' קנ"ד סעיף ח' ואם לא בא תוך זמן חלין הגירושין ומחוייב ליתן כתובה, אך מ"מ הא לא גירשה ואין מגיע עדיין גביית הנדוניא, ועיין ב"ש סי' ע"ז דיני מורדת דאפי' במבררת דברי' שמאיס עלי' ודיינינן דינא דמתיבתא שצריך להחזיר נכסי צאן ברזל ואף מעות הנדוניא מ"מ א"צ להחזיר רק בשעת הגט ולא קודם הגט, רק אם תפסה אין מוציאין ממנה, ועל כן בנ"ד נמי אף את"ל שכופין אותו לגרש, מ"מ כל זמן שאינה מגרשה אינו מחוייב להחזיר הנדוניא ממילא בע"ח גובה חובו מהנדוניא, וכ"ש שאינו מחוייב לגרשה בהחלט רק אם לא יבוא: אך מה שיש לדון בנ"ד מחמת שהאקט שכירות לא נכתב על שמו רק על שם אחיו, ופשוט ששטר זה אינו שטר קנין כי חמותו לא נתכוונה להקנות לאחיו רק לו, והשטר לא נכתב על שמו ושטר שעל שם השליח אינו שטר קנין לדידי' וגדולה מזה כתב הר"ן פ"ק דקידושין בשטר גירושין שלא נכתב בו הרי את מגורשת רק הרי בתך או אחותך מגורשת אף שנעשה לה שליח לא מהני, שצריך שידבר עם הבעל דבר לא שידבר עם אחרים, ולא אמרינן דמה שמדבר עם השליח כאילו מדבר עמה, כ"ש כשכל השטר נכתב על שם השליח, דלא נחשב שטר לדידי', ובמכר כהאי גוונא שנכתב השטר על שם אחרים הכסף הוא הקונה והשטר מועיל לסמיכת דעת, אבל בנ"ד אין כאן כסף. דאין לומר דמה שמחזיר לחמותו האקט חוב שהי' לו על ביתה היא הכסף, דבמה קנה האקט חוב, שהרי נכתב על שם אביו ולא קנה כנ"ל:

ואף אם נתחייבה חיוב שנכתב באקט עליו בשעת התנאי בקבלת קנין כנהוג (דדברים הנקנים באמירה אינו רק באב לא באם כמפורש בש"ע אהע"ז סי' נ"א] אין חזרת האקט מועיל לכסף קנין, דמלוה במכר אינו קונה לדעת רוב הפוסקים, ובש"ע חו"מ סי' ר"ד ס"י יש ב' דיעות בזה ויכולה לומר קים לי שהיא מוחזקת והשטר חספא בעלמא, והרי אין לחתנה ראובן שום זכות בדירות, ואף שמ"מ מגיע לו החוב שהי' לו על ביתה שלא מחל החוב רק כדי לקנות השכירות, וכשבטל שטר שכירות בטל מחילת החוב, ומגיע לראובן החוב נדוניא אצל חמותו, ליתא, דשוב יכולה לתפוס על מזונות כיון שהנדוניא עדיין ביד המתחייב כמפורש ברמ"א שם בשם המרדכי שאם הנדוניא עדיין ביד אבי' יכולה לתופסה, ומפורש בסמ"ע שם בשם מהרי"ו דאפי' על מזונות דלהבא יכולה לתופסה ומה לי אבי' ומה לי אמה, והעיקר שעדיין לא יצאו מתחת יד המתחייב: וכל זה לפי היסוד דשטר שנכתב על שם השליח לא מהני לקנין, ולכאורה יש לפקפק בזה, לפי דברי ר"ת פרק משילין דהממלא מים לחבירו כרגלי הממלא אף דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כיון שלא קנה רק משום מיגו דזכי לנפשי' אינו יכול להוליכן אלא כאילו הממלא זכה בהם, ובחי' הר"ן פ"ק דמציעא חקר דא"כ יהי' גם כרגלי מי שנתמלאו לו שהרי קנה הוא בהגבהתו של זה ואינו קונה מידם, ואם מיצעו התחום לא יזיזם ממקומם או שמא עשאו הזוכה לחבירו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחבירו, עד כאן. ומשמע דהא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו שהשליח זוכה כדי שיזכה חבירו, דשיזכה חבירו תחילה הוי תופס לבע"ח וכו' רק קונה לעצמו כדי שיקנה חבירו, וא"כ גם אם השטר נכתב על שם השליח יזכה השליח בשטר לעצמו כדי שיקנה ראובן.

וכמו בשאינו יכול לקנות בתחילה לחבירו משום תופס לבע"ח וכו' תחילת הקנין לעצמו, כמו כן כשאינו יכול לקנות בתחילה למשלח משום שהשטר אינו נכתב על שם המשלח רק על שם השליח קונה תחילה לעצמו כדי שיקנה המשלח, ובזה ודאי נתרצתה חמותו כיון שתיכף כרגע יהי' לחתנה ראובן, כן נראה לכאורה: אך כד מעיינת בה הא ליתא, שע"כ אין פירוש דברי ר"ת כך דבשאינו קונה רק משום מיגו דזכי לנפשי' קונה תחילה לעצמו, שהרי דברי ר"ת אלו הביאו הרא"ש וטוש"ע או"ח סי' תקצ"ז לפסק הלכה, ובחו"מ סי' ק"ד בטוש"ע מדברי הרא"ש בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה דווקא שאין חייב לתופס ג"כ, אבל אם הי' חייב לתופס ג"כ יכול לתפוס לחבירו במיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכה נמי לחברי', והוא מדברי רא"ש פ"ק דמציעא והמרדכי, ובב"י בשם המרדכי דחוב התופס נשאר כשהי' וחוב של מי שתפס עבורו נפרע בתפיסה, ואי אמרת דתחילת קנייתו לעצמו ובע"ח מיני' זכה אך חוב התופס נפקע ולא נפקע חובו של מי שתפס עבורו (ובאמת שלפענ"ד אי אפשר בזה לומר כלל דמיני' זכה, דבמה יקנה האחר, בדיבור בעלמא, בשלמא בשאר מגביה מציאה לחבירו כיון שאין למגביה בה רק מחמת הגבהתו לבד והוא לצורך חבירו קנה מיני' חבירו, אבל זה שקנה במה שנפרע חוב עצמו והחוב אינו יכול להקנות בדיבור בעלמא] וא"כ יהי' פסקי הרא"ש וטוש"ע סותרין זא"ז, אלא ודאי אין פירוש דברי ר"ת שזה מעיקר הדין שהשליח זוכה וחבירו ממנו זוכה רק תק"ח כך בתחומין שיהי' כאילו הי' קונה תחילה לעצמו, אבל מ"מ תחילת קנייתו למשלח, וא"כ כששטר נכתב על שם השליח אי אפשר: ע"כ נ"ל שאם לא הי' שם קנין על שכירות השענק זולת האקט הזה אין בו ממש ונדוניא יכולה לתפוס למזונות כנ"ל, אך אילו הי' שם קנין בפני עצמו אינה יכולה לתפוס למזונות וגובה יהודה דמי גזילתו:

שוב ראיתי בתשו' שבו"י חלק א' סי' ק"ח שחולק על הב"ש במורדת, שו"ר בשלטי הגבורים פרק המקבל דפוס זולצבאך קל"ג:] באשת מומר שתובעת כתובתה ונדונייתה מנכסי בעלה באמרה כיון שמן הדין לגרשה הוי כאילו גירשה וכתב שהוכיח בתשובה דאינה יכולה לגבות כתובתה מנכסי בעלה (רק מפני תקנה נגד המומר] ובנדוניא לא כתב כלום, הרי בנדוניא רפויי מרפיא בידי', ועל כן גם בנ"ד רפיא בידי, דיש לומר כיון שנסע למדינת הים ודאי ישאר שם זמן רב וחייב לגרשה ותלוי בספק שלטי הגבורים הנ"ל, לזאת אם הי' קנין ויתרצו בביצוע יקח יהודה ג' חלקים ואשתו רביע: הק' אברהם. סימן טז. ב"ה אור ליום ד' ויקהל תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' שמו נודע בשערים מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קינצק. דבר מה שהקשה כת"ר על הרמב"ם שכתב בע"א שאינו נאמן רק בדבר ברור, ממה שכתב רמב"ם בע"א בשטר וטוען פרעתי הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ובאמת רמב"ן חולק עליו מטעם זה: תשובה. במחכ"ת אינו דמיון כלל, דסוף סוף אם הי' אומר לא לויתי הי' חייב שבועה, עכשיו שאינו יכול לישבע הדין כאילו שני עדים מעידים בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי ובנסכא דר' אבא נמי אין עדות העד ברור דאפשר דידי' חטף, ועוד מה דמיון לעד הזוקק לשבועה לשאר ע"א, וע"א לשבועה כשנים ממש, וזה פשוט בפוסקים:

והרמב"ן שחולק עליו משום דאין שטר בע"א טורף ממשועבדים ודינו ככתב יד שנאמן לומר פרעתי דשטר כזה אין חושש להניחו ביד מלוה, וע"כ אף שאם הי' שנים הי' מחייבין אותו ממון, מ"מ כיון שאין מחייבין רק משום חזקה, והשתא ליכא חזקה נאמן לומר פרעתי, דלגבי משועבדים אין עדות העד אחד מועיל ודינו ככתב יד ולא שייך לומר אילו הי' שנים כו' שאם הי' שנים רק לבני חורין כמו שהוא העיד, ג"כ הי' נאמן לומר פרעתי, וכן מבואר בסוף התשובה סי' צ' להדיא, ומבואר שם דבאמת לדעת הסוברים שגם בכת"י אינו נאמן לומר פרעתי גם בזה אינו נאמן עיי"ש, ואף דאית לי' מיגו כיון שהי' חייב לישבע הוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם וכמו נסכא דר' אבא, ואינו ענין לדברי רמב"ם בהלכות איסורי ביאה כלל הדוש"ת הק' אברהם. סימן יז. ב"ה אור ליום ועש"ק ויחי פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה שלמה נ"י אבדק"ק ניישטאט. דבר האיש אשר יש לו פאבריק מעשיית קנעפליך ויש שליח אחד אשר שוכר לו כמה וכמה אנשים שצריכין לו, ועתה קם אחד ועשה לו ג"כ פאבריק כזה ורוצה ליקח את אנשי הראשון ויוכל להשתדל להשיג ממקום אחר אך אינו רוצה מפני שחדשים לא הורגלו במלאכה זו ועוד יעשה הוצאות יתירה ממקום אחר: ומעלתו מסתפק אם אסור משום עני המהפך בחררה, וכתב דזה הדין המבואר בסי' רל"ז ודין זה בין במכירה בין בשכירות כדמוכח ממה שרוצים התוס' לאסור במלמד, אך התירו במלמד משום דהוי דבר שאינו מצוי, אבל בנ"ד אסור, וכתב דאיסור עני המהפך בחררה גם על המוכר, והוכיח זה ממ"ש המרדכי שאם אינו רוצה למוכרה בסכום שרוצה הלוקח ליתן והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא. וכתב שם בד"מ דאל"כ מפסידין למוכר, הרי מוכח שאם הי' פיסוק דמים גם המוכר אינו רשאי למכור עכ"ד: תשובה.

דברים אלו אין להם הבנה דמאין מוכח זה, אם כוונתו דא"כ גם בפיסוק דמים מפסידין למוכר שלא יהי' יכול להוסיף בדמים, זה אינו כלום, חדא כיון שפסקו דמים ביניהם כבר נתן לו שוי' ואין המוכר מפסיד, ועוד דבאמת לפי סברא זו אף פסקו דמים ביניהם והמוכר חוזר ואינו רוצה למכרה לו באותם דמים מותר לאחר לקנותו ביותר, ואם היינו אומרים דאף שאינם משוים בדמים מ"מ אסור לאחר לקנותו אף שאין המוכר רוצה למכור לראשון הי' הפסד למוכר, אבל לפי האמת אנו אומרים שאין איסור רק אם בלא זה האחר הי' מוכר לו לזה הראשון, אבל כל זמן שאינו רוצה למוכרה לו אין דין עני המהפך בחררה, וא"כ לעולם יכול המוכר לחזור מהראשון ולמכור לאחר והאחר מותר לקנות ממנו דכיון שהמוכר רוצה למכור להאחר ולא ללוקח ראשון שוב אין איסור להאחר ואין איסור רק אם האחר התחיל עם המוכר בעוד שרצה למכור להראשון, וזה פשוט וברור שאין שום סברא לאסור על המוכר למכור את שלו: ואין לדון בזה רק משום מחוסרי אמנה אם השוו בחפץ זה, ואם נזדמן לו למכור לאחר ביותר ממה שפסק זה תלוי במחלוקת הפוסקים אם בתרי תרעי יש משום מחוסרי אמנה, ובנ"ד שלא השוו בפירוש שיהי' שכיר שלו לעולם רק בכל פעם שוכר האנשים אף שסכום השכירות ידוע, מ"מ אם לא ירצה עכשיו לשכור לעצמו אינו מחוסר אמנה כלל ואין איסור עליו כלל:

ועתה נדבר אם בעל הפאבריק השני מותר להתחיל עם האנשים לשוכרם, ונ"ל שאין איסור, והנה גוף עשיית הפאבריק שהשני עושה אף אם ע"י זה יבואו אנשי הראשון להיות שכירים שלו ודאי אין איסור שדומה לבר מבואה ב"ב (כ"א:) דמוקי ריחיא ובא בר מבואה אחר ואוקי ריחיא דמותר דאומר לו מי שבא אליך יבא ומי שבא אלי יבוא, ה"נ יאמר מי מהפועלים שיבוא אלי יבוא אך ממילא גם הוא יכול לשכור הפועלים ולא דמי כלל לפיסוק דמים שאסור שוב לאחר לקנות, דהתם כיון שפסקו הדמים ביניהם סמכה דעתיה דלוקח שימכרנה לו כיון שכבר פסקו הדמים ואסור לאחר להתחיל עם המוכר לקנות, דכיון שאם לא יתחיל הוא בטח ימכרנה לראשון חשיב נכנס בגבול חבירו, אבל בנ"ד אף אם לא יתחיל הוא שמא יבוא הפועל אצלו, ואף שתחילה הי' נשכר לראשון משום שלא הי' פאבריק אחר, אבל עכשיו שיש פאבריק שני ילך הפועל אצלו, וכיון שאינו ברור שהראשון ישכרו אף אם לא יתחיל הוא שוב אין איסור אף שיתחיל הוא, וכן מעשים בכל יום באחד עושה חנות ואח"כ עשה שני חנות ושני משתדל עם לוקחים שיקנו אצלו אף שתחילה קנו אצל ראשון ואין פוצה פה ומצפצף ואף בסחורות ששומתם ידוע, ואפי' בסחורות שאין שומתם ידוע הלא כתב הפרישה דדווקא אם הלוקח הלך מאתו ולא יכלו להשוות יחד, אבל כל זמן שהם באמצע הסכסוך ואם לא הי' בא אחר בוודאי הי' משווין יחד יש בזה משום השגת גבול, והרי כל זמן שלא עשה השני החנות הי' הכל קונים אצל הראשון והי' משוים עצמם, אך משום שאין משם ראי' על עכשיו שעשה חנות שני שמא אם לא יתחיל עם הלוקח יבא הלוקח אצלו, והוא הדין בנידון דידן:

ועוד דכיון שהשני אומר שהמה חדשים לא יוכלו לעשות בטוב כמו בעלי מלאכות אלו דומה ממש למלמד שמותר לבעה"ב לשכור המלמד שאומר כמדומה לי שמלמד זה טוב יותר, ה"נ אומר בעלי מלאכה אלו טובים יותר, ועוד דכיון שממקום אחר יעלה ההונאה יותר הא פסק הרמ"א סי' רל"ז בסחורה בזול דומה למציאה דלית בי' משום עני המהפך בחררה ואף שהש"ך הביא דעת הרמב"ן החולק בדינים אלו ודאי אזלינן לקולא וסמכינן על המיקל שאין כאן אלא איסור דרבנן, ואפי' בהיזק שאינו ניכר דלאו שמי' היזק ופטור מלשלם מפורש בגיטין (נג.) דאין איסור מה"ת, וכ"ש בהיפוך בעלמא והוא כעין עני מנקף בראש הזית דאין בו גזל אלא מפני דרכי שלום ואזלינן לקולא מכל הלין טעמי נראה שאין בזה דין עני המהפך בחררה כלל: נאום הק' אברהם סימן יח ב"ה יום ג' שמיני ט"ז אדר ב' בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב חיים שלום וברכה לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה נתן נטע הכהן נ"י האבד"ק ראדשיטץ. בדבר אשר ר' זאב קנה אקוויט אצל רא"ז הלוי, שהי' האקוויט ההוא אצל אדון שלא פרע מנת המלך ולקח האקוויט על שם ר' זאב מחמת כי רא"ז לא הי' לו פאטענט, ובבוא ר"ז עם האקוויט הקביל פניו הסמאטשיק בדרך ויאבק עמו כי רצה ליקח ממנו ולא הניח עצמו, ואח"כ בא הריוועזאהר לבית ר"ז ולקח האקוויט והניחו בית הקיר"ה עד יבוא המשפט מאקציז, אח"כ בא משם שיתנו האקוויט בחזרה לר"ז, ואז פרע המעות לרא"ז, אח"כ נתהוה באקציז פקיד חדש, ובא משם שנית שישלם ר"ז האפלאטע: תשובה. הנה רו"מ כתב בפשיטות שהפראווע באמת שמחוייב הקונה לשלם האפלאטע, ולדידי הדבר ספק, כי צויתי לסוחר אחד פה שיתוודע הפראווע ושאל פה ואמרו לו כי אצל הקונה אין שום תביעה אל הרזאנד, ובלא זה איך יהי' הפקיד החדש נאמן להוציא ממון בפרט שהוא נגד הפקיד הראשון:

והנה לכאורה אף שאין דתם שישלם הקונה, מ"מ הלוא בשלהי הגוזל קמא (ק"י:) יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה, וה"נ אדעתא דהכי שהרזאנד יעליל עליו לא קנה זה האקוויט, כי לא הוזל לו השער מחמת שלא שילם מנת המלך, והי' יכול לקנות אקוויט ששילם מנת המלך: וכבר הקשו התוס' בפרק נערה (מ"ז") בהא דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה דאם כן אם ימצא הבהמה טריפה אצל הלוקח יתבטל המכר דאדעתא דהכי לא קנה, ותירצו דאנן סהדי שהלוקח הי' נכנס בספק זה, ודווקא ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין כיון שהדבר תלוי בדעתה לבד, שהוא אינו מקפיד מה שיהי' אחר מותו אינה נכנסת בשום ספק, והכא בוודאי אין הלוקח נכנס בשום ספק כיון שיוכל להשיג האקוויט ששילם מנת המלך, וגם המוכר בוודאי מתרצה בתנאי זה מטעם הזה, כי מי פתי יקח ממנו שאם יצטרך לשלם להרזאנד יהי' ההפסד ללוקח, ולא דמי לדין המבואר בש"ע סי' רכ"ה שאם טרפו ממנו השדה בדין המלך או בערכאות אינו מחוייב באחריות, דשאני התם דמה שטרפו ממנו השדה בטענת גניבה, דבר זה יוכל להיות בכל שדה שיקנה, על כן הלוקח נכנס בספק זה, כמו אם נטרפה הבהמה אחר המכירה, משא"כ בנידון דידן שהפסד זה לא יוכל להיות רק בזה שלא שילם מנת המלך: אך י"ל דמה בכך דאדעתא דהכי לא קנה, והמקח חוזר למוכר, מחוייב הלוקח לשלם למוכר אם מכר האקוויט מה שנהנה או אם הוא בעין מחוייב להחזיר למוכר האקוויט, ומה ששילם מנת המלך אין המוכר מחוייב להחזיר לו דקיי"ל בסי' קכ"ח אין לך הנתפס על חבירו שחייב לשלם אלא בכרגא שהוא חייב מן הדין, ומן הדין חבירו נתפס עליו, וכאן אין הדין ליקח מן הקונה [דאנן באותו צד שאין דתם שישלם הקונה קיימינן] מ"מ יש לומר דאמרינן בזה טעות סופר כיון דאנן סהדי שהמוכר הי' מתרצה באחריות זה כנ"ל ואינו מוכרח: