שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 6

על מה שכתבתי דקרקע אינו נקנה בתורת חצר קו"ח מיד כתב מעלתו תמיהני שהרי בתוס' (פ"ז) גבי הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו אם הי' מחובר לקרקע ותלש כ"ש קנה ובגמ' משום דתלש כל שהוא קנה אר"ש הבמ"ע דא"ל לך יפה לך קרקע כל שהוא וקני מה שעלי' ופירש רשב"ם דחזקת קרקע מהני לפשתן, והתוס' פירשו דקונה הקרקע להיות שאולה לו והפשתן נקנה מתורת חצר, הרי דמחובר לקרקע נקנה בחצר: אין זה ראי' כלל שהרי צריך להבין למה נדו התוס' מפירשב"ם וצ"ל משום דמשמע אפי' הפשתן עומד ליתלש, ופסקו הר"י מיגאש והרמב"ם וש"ע סי' צ"ה דכיון דמכרו לתלוש דינו כמטלטלין ולא נקנה בחזקה, ואפי' להש"ך שם שחולק שגם בזה קי"ל כרבנן דלאו כבצורות דמיין. מ"מ הא סתם מתני' ר"מ דס"ל כבצורות דמיין ועל זה תירצו התוס' מטעם חצר, והשתא ממנ"פ אם קרקע קונה בחזקה ואם מטלטלין מטעם חצר: ומה שהביא ראי' מתוס' פ"ק דב"ק (י"ב.) דעבדים נקנים בחצר, מה זה ראי' הלא הלכה רווחת דנקנים במשיכה ה"ה בחצר. משא"כ קרקע דמפורש בגיטין שאינם נקנים במשיכה: ומה שהביא ראי' מיערת דבש אין לי פנאי לעיין בו. אך אף אם יהי' משמעות בדבריו בשביל זה לא נעקור חלילה הלכה קבועה בש"ס, ותמיהני על מעלתו שלא כתב כלל שום תירוץ על הא דגיטין, ואיך יכתוב בלשון תימה על מה שכתבתי שאינו נקנה בחצר, ומ"ש מהא דע"ז (נ':) דבשעת העגל זכו באשירות שהי' בא"י אינני מבין שיחתו ואיני יודע פירוש לדברים אלו: הק' אברהם. סימן י ב"ה אור ליום ד' ויקרא תרנ"ג לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה שאול נ"י האבד"ק וויערושאב דבר הד"ת אשר בעירכם, תדע כי אתמול אשר קראתי פעם ראשון את המכתב עם הד"ת, כי כאשר ראיתי אז שהוא דין תורה הנחתיו בין הכתבים ולרוב הפצרתך קראתיו אתמול, ואכתוב לך דעתי:

הנה השאלה שאחד מכר שני בתים שלו לשני בניו. אחד שמו משה, ושם השני מיכאל, והמכירה הי' בערכאותיהם, ונכתב תנאי עם מיכאל שאסור לו ולאשתו לעשות בבית חנות חדש, ואח"ז ירש בנו של מיכאל הבית הזה ונשרף והעמיד בית אחר והורישו לבניו, והם מכרוהו ליורש אחד, והיורש ללוקח אחר, ועתה מעמיד לו הלוקח חנות ויורשי משה מערערין: תשובה. הנה בב"ב (קמ"ח.) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום דהוי דבר שאין בו ממש, וכן יאכל פלוני פירות דקל זה, אך אם שייר לעצמו אמרינן בעין יפה שייר בית לדירה ומקום לפירות, והנה בנ"ד אם הי' אומר בפירוש שמשייר בבית שלא יהא הלוקח רשאי להעמיד שם חנות חדש, נראה דהוי שיור, ואין לומר כיון שלעצמו לא שייר כלום רק שהלוקח לא יעשה חנות, אבל הוא אין לו כלום לא הוי שיור, דליתא, שהרי הנותן לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו דמהני לחד מ"ד, כתב הריטב"א בקידושין (כ"ג) דאינו תנאי רק שיור הרי דאף שלא השאיר לעצמו כלום חשוב שיור, דלענין זה יחשב עדיין שלו. שלא יהי' לרבו זכות בו, וה"נ לענין זה חשוב שלו שלא יוכל להעמיד חנות, ואפי' מאן דפליג משום דאין קנין לעבד בלא רבו ובעל מנת שתצא בו לחירות כולי עלמא מודים, ואף דמ"מ לא נשאר לנותן כלום:

אך לומר בזה לעצמו בעין יפה שייר צ"ע כיון שאין לו מזה תועלת, ובמכתבך כתוב כי הנראה שעשה זה מחמת שיש חנות כנגדו בבית משה, והוא לטובת משה לא לטובת עצמו, ודומה לדקל לאחד ופירות לאחד דלא אמרינן בעין יפה שייר, אך אם המכירה למיכאל הי' קודם, ובמכתבך אינו נראה כן, מ"מ אפשר לדון בזה, כי כפי הנראה ממכתבך הי' כמו מכירה אחת, ואם לא הי' מתנה תנאי זה עם מיכאל, אפשר לא הי' משה מתרצה במכירה, ואם לא הי' משייר בגוף הבית והי' התנאי בטל, הי' מתבטל המקח של משה ויצטרך להחזיר הדמים, והנה זה תועלת המוכר, ושפיר אמרינן בעין יפה משייר, ועוד דכיון דזכות זה נשאר למוכר. יכול אח"כ למחול למיכאל זכות זה ולוקח בעד זה דמים, וחשוב טובת המוכר ושייך בזה לומר לנפשי' בעין יפה משייר: והנה בב"ב (בדף ס"ג) באם התנה שהמעשר שלי המעשר שלו דלעצמו בעין יפה שייר מקום המעשר, ואם לו ולבנו, אם מת יתן לבניו, מבואר דבסתם לא הוי שיור רק לעצמו, ומזה למדו הפוסקים גבי פירות דקל כן. אך בטעם נחלקו, שהרשב"ם דעתו משום שלא אמר להדיא מקום מעשר די אי אהני יתורא לעצמו, וכזה כתב הטור דלא אמרינן בעין יפה משייר רק לעצמו ולא לגבי יורש, אך דעת הרמב"ן דהוי כעין לי ולא ליורשי, והובא בב"י חו"מ סי' ר"ט ובשם הר"ן כתב משום דלא הוי דבר קצוב. ומבואר הטעם בשטמ"ק דדווקא בעל מנת שתתנו לו מאתים זוז, כיון שהמאתים זוז ראוים ליתן לאביו דעתו שאם מת יתן ליורשיו, אבל הפירות שצומחים לאחר מיתת האב לא הי' ראוים לינתן לאביו כלל על כן לא התנה כלל, ועל כן אם התנה דבר קצוב שלש שנים כיון שהי' ראוי האב לחיות שלש שנים והי' לו הפירות, אף אם מת בתוך שלש הם ליורשיו:

והנה המחלוקת הזה הוא בענין שייר הוצאת זיזין שהרשב"ם שם בעמוד ב' בעל מנת שהדיוטא שלי דשייר בחצר מקום הוצאת זיזין כתב רשב"ם דיורשים אין יכולין להוציא זיזין, ובשטמ"ק בשם הרשב"א חולק על זה, כיון שהאב הי' לו זכות זה להוציא זיזין, וזיזין אלו עצמם יהי' גם ליורשין שפיר יורשים זכות זה: ולפי שיטה זו גם בנידון דידן שזכות הי' לאב שלא יעמיד חנות, נשאר זכות זה ליורשיו, ואינו דומה לפירות דקל, שבכל שנה צומחים פירות חדשים, ופירות שלאחר מיתה לא הי' ראוים לאביו, אבל זה שאינו עושה חנות, אחת הוא בחיי אביו ואחר מיתתו ודומה לזיזין משום שאחת הם גם ליורשיו, ובש"ע לא הובא מחלוקת הזיזין ואנחנו לא נדע להכריע: והנה בחו"מ סי' ר"ט כתב הסמ"ע דברי הטור דלא אמרינן בעין יפה משייר רק לגבי עצמו, וא"כ הוא הדין בזיזין כן, אך בסי' רי"ב הביא הרמ"א להלכה דברי תשו' להרמב"ן במשייר לו ולאחר כשם שלעצמו שייר בית לדירה, ה"ה לחבירו כיון דבחד לישנא, והנה לפי זה אי אפשר לומר כפירוש הטור דלא שייר בעין יפה רק לעצמו ולא ליורשיו, נמצא דליורשיו לא שייר מקום הפירות, והא קו"ח, מה התם כששייר בפירוש לו ולאחר לא אמרינן פלגינן דיבורא, וגם לאחר שייר המקום, כל שכן זה שאמר סתם, אפי' לאחר שימות לפי שיטת הטור שגם ליורשים שייר מקום הפירות, והרמב"ן לשיטתו דטעם דליורשים אינו נותן שכוונתו הי' לי ולא ליורשים, וא"כ לפי הכרעת הרמ"א גבי זיזין גם ליורשים הוי שיור, וה"ה בנ"ד:

מ"מ נראה ברור שזכות זה שנשאר לאביהם שלא יוכל מיכאל להעמיד חנות כשמת ירשו משה ומיכאל זכותו, והרי חצי זכות זה למיכאל ג"כ, ויכולים לכוף זה את זה בדין גוד או איגוד, היינו שישומו זכות זה כמה שוה ויאמר הלוקח שבא מכח יורשי מיכאל ליורשי משה או תן לי חצי דמיו ולא אעשה חנות, או אתן חצי דמיו ואעשה: ואין לומר דחצי זכות זה מה נחשב למיכאל מה שלא יוכל להעמיד הוא עצמו חנות, ליתא, דשפיר נאמר דעל חצי בית יוכל להעמיד חנות, ואף אם אין באפשרי שיעמוד חנות אם יחלוק הבית, כי משה לא ירצה רק שיהי' החלוקה באופן שלא יוכל להעמיד בית על חצי המגיע לחלק מיכאל, וא"כ יטעון משה לא אקנה ולא אמכור, כי הנני מסתפק בחלקי שלא תוכל לעשות חנות, ליתא, דהש"ך פסק סי' קט"ו ס"ק נ"ב דאפי' יש לאחד דין חלוקה ולאחד אין דין חלוקה, יכול זה שאין לו דין חלוקה לטעון גוד או איגוד: ועוד אפי' להרמב"ן אפשר אם יחלוק כרצון מיכאל יוכל לעשות חנות על חציו, וא"כ יוכל לטעון גוד או איגוד, ונראה שאפי' אם הוא באופן שיתחלק יוכל מיכאל לעשות חנות בחלקו, יוכל משה לומר גוד או איגוד כיון שלמשה לא ישוה החלק המגיע לו, דסוף סוף יעשה מיכאל, וכפי פסק הש"ך, אותו שאינו מגיע לו כדי חלוקה יכול לטעון גוד או איגוד אף אם לשכנגדו יש לו כדי חלוקה ואין לפקפק על זה ולומר כיון ששיור זה הי' לצורך משה שהי' לו חנות כנגדו, שייך זכות למשה, ליתא דאפי' אמר בהדיא ששייר לשמעון לא קנה שמעון כל זמן שלא אמר שנותן לו, וכמבואר בש"ך סי' רי"ב בשם תשו' להרמב"ן, וא"כ זכות זה נשאר לאביהם וירש גם מיכאל זכותו:

ויען שגוף הדין דשייר מקום לענין זה שלא יוכל לעשות חנות דחשוב לעצמו, כיון שאם לא יחול יתבטל המקח של בית משה אינו טעם ברור כל כך, הי' נ"ל בדרך ביצוע יקח הלוקח מן יורשי מיכאל שני שלישי דמים ומיורשי משה שליש הדמים: הק' אברהם סימן יא ב"ה אור ליום ב' חיי שרה תרנ"ט לפ"ק פה סאכטשאב. שלום כנהוג לכבוד חתן אחותי הרב הגדול החריף ובקי המפורסם מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. בדבר שהמשכיר והשוכר בתוך ימי שכירותם נתפשרו שידור עוד שנה וקודם שכלה שכירות ראשונה רוצה אחד מהם לחזור: תשובה. הנה כבודו הביא דברי הרדב"ז שהביא המחנה אפרים הלכות שכירות סימן י"ג דלא הוי חזקה כהאי גוונא כיון שכך הוא עושה מתחילה, ובמח"א חולק עליו, והביא ראי' מדברי ריטב"א פרק איזהו נשך, וכבודו מייתי דברי הרא"ש פרק הזורק גבי תיזיל איהי ותיחד ותפתח עכ"ד: ותמיהני על בעל מח"א שלא הביא דברי ב"י סי' קצ"ב שהוכיח מהרא"ש פרק הזורק דבקונה בית שדר בתוכו לא הוי חזקה עד שינעול ויפתח [כלומר דבנעילה וכן במה שדר בתוכו לא הוי חזקה] ואף שמריטב"א מוכח להיפוך, ודיחוי הפ"ח אינו כלום. דכל כמה דלא סלקי אינו מוכיח כלום לקנין שלא יוכל להסתלק, אטו גברא אגברא קרמית, ורא"ש פרק איזהו נשך פירש הסוגיא בשעת מתן מעות: אך מה שהוסיף כבודו לומר דאי אפשר שיקנה הבית תיכף בשכירות, דמה יוסיף הא בלאו הכי עתה הבית שלו בשכירות ואח"כ הא פסקה חזקה, אינו כלום, דמתחילה לא הי' שלו רק על שנה אחת ועכשיו היא שלו על שתי שנים, ולפי דבריו גם לאחר לא הי' יכול להשכיר בתוך ימי שכירות של זה, רק שיחול אח"כ ויוכל לחזור בתחילה, והמה דברי בדאית:

ובשו"ת מבי"ט חלק א' סי' שמ"ו בהשכיר תוך זמן שכירות לשני מהני שכירותו כשם שיכול למוכרה ולהקדישה תוך הזמן כהא דב"ב מכר הבן בחיי האב מכורים ואפי' מת הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף כ"ש בזה עיי"ש, וכיון דמדמי שכירות למכירה שחל תיכף (שהרי אפי' מת קודם שהגיע לידו מהני על כרחין דחל תיכף] על כן נמי חל תיכף, והמבי"ט בסוף התשובה התנצל א"ע שהוצרך לכתוב זה לפי שטעה בזה אחד מן המתחילים, והובא בקצרה בש"ך סי' שי"ב עיי"ש: ומ"ש הטור סי' שי"ב במשכיר בית סתם ונפל שאם הי' למשכיר בית אחר שלא הי' משועבד בשעה שהשכיר לו חייב ליתנו לו, לכאורה משמע שאם יש לו בית שכלה ימי שכירות בתוך זמן שכירות של זה שנפל ביתו אינו חייב ליתנו לו, וזה אינו דזה נקרא שהי' לו בתחילה, שהי' לו בית על אח"כ ויכול עכשיו להשכירה, וכוונת הטור נראה לי שאם השכיר בית לאחר שידור בו שנה ולא אמר שנה זו, ואם נולד אונס שלא הי' יכול לדור בו שנה ראשונה ידור שנה שני', בכהאי גוונא יש לומר דחשוב דבר שלא בא לעולם, דכל כמה שלא דר בו השוכר שנה הרי הוא של השוכר לדור בו, אבל במשכיר לשנה זו ודאי הוה על שנה שני' מוחזק למשכיר, וראיתי בפתחי תשובה סי' שט"ו הביא בשם כמה אחרונים שהשכירות אינו חל רק אח"כ ובמח"כ הרמה הדבר פשוט וברור להיפוך: ברם צריך למודעי שאם השכיר לאחר על שנה שני' בחזקה לא מהני כמבואר בסמ"ע סי' שט"ו בשם המרדכי דכל חזקה לא מהני אלא אחר גמר המעשה שיכול להחזיק בו מיד, וזה אינו ראוי להחזיק בו מיד עיי"ש, וה"נ זה אינו ראוי להחזיק בו מיד, וכ"ש הוא משם: ולדינא הדבר ברור לפסוק כהב"י דפלוגתא דרבוותא היא וקרקע בחזקת המשכיר קאי:

גם מ"ש המחנה אפרים שם בלשון שידור בו עוד שנה אחת נ"ל דבלאו הכי לא מהני, שדירה הוי דבר שאין בו ממש כהא דב"ב (קמ"ז:) שכיב מרע שאמר שידור בו פלוני בבית זה כו' מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, ופלוגתא דרבוותא רק באומר יהי' מושכר עוד על שנה אחת וזה פשוט: דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן יב שאלה מי שהשוה עם בע"ג להוליך לו עשרים עגלים לווארשא בשכר, ושאלו הבע"ג למה מבטיח לו שכר מועט, השיבו הבעה"ב הלא לא יהי' אחריות הדרך עליך, וכוונתו הי' שיושיב עמו איש וממילא לא יהי' אחריות הדרך עליו, והבעהע"ג לא הבין כוונתו ונסע יחידי עם העגלים לווארשא ונגנב אחד גם מת אחד, באופן שאפי' בשומר חנם הי' נחשב פשיעה, והבע"ג תובע ממנו שכירתו כי אמר שלא קיבל אחריות מהעגלים, ושכנגדו טוען אנכי לא הי' כוונתי שתוליך אותם יחידי בלא שמירה, וא"כ לא עשית שליחותי ואני פטור לשלם שכר טרחתך, והבע"ג טוען עכ"פ תשלם משמונה עשר עגלים שהולכתים לווארשא ובאו בשלום ועל השנים שמתו אינני צריך לשלם לך כי לא קבלתי אחריות: תשובה. בפרק השוכר את הפועל (ס"ה.) תניא השוכר הפועל להעביר לו מאה חביות במאה פרוטות והי' חבית יי"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה שכרו מותר, והיינו דבסיפא כל שכרו לבד פרוטה אחת מותר, וברישא כל שכרו אסור דשייך דמי האי חבית בכל השכר, דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי הלכך כולה אגרא שייך בי' כן פירש"י, וכיון שלמדנו מכאן דהכל שכירות אחת, וכיון שפשע בשני עגלים ונאבד בפשיעתו אינו חייב לשלם לו כלום, וכמו שפירש"י שם דכל כמה דלא אעברינהו לכולי' לא יהיב לי' מידי:

אך יש לחלק לפמ"ש התוס' ב"ק (צ"ט.) בהא דפועל יכול לחזור בחצי היום ומשלם לו בעד חצי היום שעבד, ולא אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף דכשחוזר בו ואינו רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף, וה"נ כיון שלא השלים תנאו רק בשמונה עשר זה סוף שכירותו ומשלם לו, ולא דמי להתם דבאמת העביר כולם ואין השכירות משתלמת רק מחמת כולם כיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף: אך נראה לדמותו להא דכתב הר"ן בחי' בפרק האומנין בשוכר חמור ומת בחצי הדרך דבאמר לו חמור זה משלם לו דמי חצי הדרך, מ"מ בחמור סתם דבקנו מידו הדין שמחוייב להעמיד לו חמור וכתב הר"ן דאפי' לא קנו מידו אף שאינו מחוייב להעמיד לו חמור, מ"מ יכול השוכר לעכב שכירות חצי הדרך שהלך עד שיעמיד לו חמור, וגדולה מזה כתב הטור בשם הרמ"ה סי' שי"ב סעיף י"ח בהתנה עמו בית סתם ונשרף באמצע השנה דאפי' קנו מידו לא חל הקנין להעמיד לו בית כיון שאין לו בית והוי דבשלב"ל, ומ"מ חייב להחזיר כל שכירותו אפי' מחצי שנה שישב אם אינו מעמיד לו בית, הרי דכשאינו משלים כל תנאו אינו מחוייב לשלם לו כלום ואפי' להחזיר צריך, וה"נ כיון שלא השלים כל תנאו בעשרים העגלים כיון שלמדנו מהא דע"ז דהכל שכירות אחת אינו מחוייב לשלם לו כלום (ובוודאי אם לא הי' לו הפסד מחמת שלא הוליך שני עגלים לא הי' מנכה רק שכר שני העגלים כמו התם אם הי' מוצא לשכור בית אחר בפחות, רק בנ"ד שפשע והפסידם דומה להתם ודו"ק]:

איברא דאיכא לעיוני דנהי דמחמת התנאי יש לדמותו להתם דכשאינו משלים כל תנאו א"צ לשלם לו כלום, מ"מ כיון שהבע"ג לא קיבל עליו אחריות הדרך ואין לחייבו על שפשע בשני העגלים שוב מחוייב לשלם לו בעד השמונה עשר עגלים כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות או כדין סרסור ושדכן דאף שלא צוהו מחוייב לשלם לו, וצ"ע בזה אם נאמר בזה דמחשבין הכל למעשה אחד, והרי מה שהשביח בשמונה עשר פגם בשנים, או דילמא דדווקא מצד הפסיקה במה שכללם כולם בשכר אחד עשאם אחד, אבל לענין יורד שלא ברשות שפיר חשבינן להו שני דברים: איברא דלפענ"ד יש לחייבו על השני עגלים משום מזיק בשוגג דכיון שהוליכן לדרך שהוא מקום שאינו משומר חשיב מזיק לדעת הרמב"ם דשומר הפושע ואינו שומר חשיב מזיק, והטעם בזה דכיון שעליו לשומרם ולא שמרם כאילו הי' משומרים וסילק שמירה מהם בידים דמי, כהא דאמרינן בעלמא בפ' הפרה ב"ק (מ"ח) בבור כיון דאית לי' לממלי' ולא מליי' כמאן דכריי' דמי, וא"כ בהי' משומרים והוליכן למקום שאינו משומר אפי' אדם דעלמא שאינו שומר מחייב וקו"ח הדברים: הק' אברהם סימן יג. ב"ה יום ד' עקב תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי מו"ה מרדכי דוב הלוי האבד"ק פייזער.

מכתבו הגיעני ודבריו נכונים לדינא דבלא שום תיקון רק בהילוך ותשמיש לבד חשיב מיצר שהחזיקו בו רבים כמ"ש הרשב"א בתשו', הובא בב"י חו"מ סי' שע"ז וכן דעת כל הפוסקים שבשטמ"ק וכן פסק בתשו' רשד"ם סי' רנ"ו ואף שהתוס' ב"ב (י"ב) ד"ה מצר כתבו דווקא שהחזיקו ברשות, וכן כתב הר"ש פרק י"ח דאהלות משנה ד', הנה הריטב"א מו"ק (ה:') שאם הי' שדה יחיד ועשאוהו רבים שדה בוכים ושתק איבד זכותו כו' כדאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו פירוש שהחזיקו בו ברשות, התחיל בשתיקה וסיים בהחזיקו ברשות מוכח דשתק היינו ברשות, ובסמ"ע סי' שע"ז סק"ב לא משמע הכי, מיהו כל שרבים מוחזקין בו עכשיו טוענין להם שברשות החזיקו בו, ועל כרחין שמוחזקין בו עכשיו בשתיקה, דאי במחאה אין זה חזקה כלל רק בשתיקה, ואפי' הכי אי לאו שהי' טוענין להם לא הי' חשיב החזקה של עכשיו בשתיקה ברשות: מ"מ איך שיהי' בנ"ד מאחר שהחזיקו הקהל זמן רב בשתיקה, או שזה עצמו חשיב ברשות, או שטוענין להם, מיהו ודאי לא קנו רק להילוך. אם ח"ו יצטרכו להספד כהא דשדה בוכים דמ"ק, אבל לא קנו להניח קורות, דכל הטעם דקנו בהילוך אף דהילוך לא הוה חזקה, רק זה לקנין גמור אבל להילוך קונה בהילוך ב"ב (ק.) ועי' בשטמ"ק בשם עליות ר"י,. ל להניח קורות לא קנו, ואם תאמר יקנו לזה בהנחת קורות, ליתא דהעמדת בהמה וכלים לא הוי חזקה רק הנאה דגופא ועל כן כל שהקהל יצטרכו להניח שם קורות יוכל לתבוע מהם שכירות וכן יכול הלוקח להשתמש שם כל התשמישים. ובלבד שלא יעכב הילוך הרבים ושלא יעכב אם ח"ו יארע להספיד, וה' יתן לכל עמו בית ישראל חיים ושלום וכ"ט: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן יד ב"ה יום ד' בלק תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבדק"ק קינצק.