שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 58

דהנה קשה לי אהא דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. מהא דפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בהא דדגים מקבלים טומאה משעה שאין יכולים לחיות. ובעי עלה נולדו בדגים סימני טרפה מהו. תיבעי למאן דאמר טרפה חי' תיבער למאן דאמר טרפה אינה חי' כיון דבדגים אין במינם שחוטה. ומבואר דבבהמה שבודאי אינה חי' הוי כמו דגים שאינם יכולים לחיות. ואם כן בהמה טרפה למה לא תקבל אוכלין. והא אפילו נחרה אין בה טומאה של כלום עד שתמות: יג) אך ברורן של דברים דדוקא דגים דאסיפתן זהו שחיטתן. מהראוי הי' שתיכף משיצדו יקבלו טומאה וכן סבירא להו לבית שמאי אלא דלדידן מטהרים כמו בן פקועה. ומכל מקום כשאינם יכולים לחיות הוי כמו שחט בה רוב שנים ומפרכסת. שהרי אסיפה במקום שחיטה וגם אינו יכול לחיות כמו שחט רוב שנים. ועל כן מבעיא לי' להש"ס בנולדו סימני טרפה ואסיפה במקום שחיטה. אבל בהמה שלא שחטה לא מהני לה טרפות כלום שתטמא טומאת אוכלין: יד) וכן יש להקשות אהא דהשולה דג. דאם כן כשעשה הבהמה טרפה יתחייב ומדברי התוספות חולין (דף כ"ט:) משמע דבמה שנעשית טרפה עוד לא נתחייב משום נטילת נשמה כדבעינן למימר לקמן אות כ"ו-כ"ח] והתירוץ גם כן כנ"ל דדוקא בדגים דאסיפתן זהו שחיטתן על כן משאינו יכולים לחיות חשובים ככטול נשמתן מה שאין כן בבהמה טרפה. ועל כן הוא הדין בנחרן שפטור: טו) אבל בשחט בהמה טמאה כיון שמטמאים טומאת אוכלין הוא הדין דחייב על שחיטתו ואף דבמתניתין לא מצינו אלא בשוחט הצבי דלשיטת התוס' אינו כחי' כלל בישראל בטהורה ולאו בר העמדה והערכה הוא. מכל מקום כיון דשמואל אמר השולה דג סתם ולא קאמר דג טהור דוקא. משמע דאפי' בטמא והיינו כיון דבטהור אסיפתו זהו שחיטתו אפילו בטמא חייב משום נטילת נשמה. [וכן בדין דגים שמקבלים טומאה משאינם יכולים לחיות.

ולא חילק במשנה בין טמאים לטהורים וכמו שכתבתי] ואף דבש"ס מפרש משיבש בין סנפיריו אין מזה ראי' דבטהור. דתנן בנדה דיש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוי דג טמא. ועיין לפנינו אות כ': טז) הדרן לשמעתין בהא דמקשה הש"ס שוחט משום מאי מיחייב ופירשנו שהשאלה הי' במפרכסת כיון שעדיין כחי' לכל דברי'. וקשיא לי לשיטת התוס' בבא ((דף ע"ו.) ובבכורות (דף ל"ב.) דישראל בטהורה חשובה כמתה. אם כן הר המיתה ממש. ומאי קשיא ל'. וצריך לומר על פי מה שכתב המהרי"ט בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. משום דאפילו נאמר לא מהני לא יתוקן האיסור. ואם כן התינח לפי האמת דאפילו נאמר דלא מהני יתחייב משום נטילת נשמה כמו בטמאה וכנ"ל, אבל המקשן דהוה סבירא לי' דכיון שבחי' יפטור. אין לחייבו משום דהוי שחיטה כשרה. דשוב יקשה נימא לא מהני ויהי' כחי' ויתוקן האיסור. ואף דאחר כך כשתמות יתחייב. מכל מקום עכשיו לא יהי' איסור: יז) ולפי מה שכתבתי נראה ליישב על דרך פלפול הא דשוחט משום מאי מיחייב שהוצרכו התוס' להוציא ממשמעות דאשוחט דעלמא קאי. ולדידי קשה דאם כן מה חידש שמואל משום נטילת נשמה הא מתניתין הוא. על כורחין דמתניתין קשיא להו לרב ושמואל ולאו אשוחט דעלמא קאי. ולפי עניות דעתי נראה ליישב דשפיר קאי אמתניתין ויתיישב גם כן קושיית האחרונים אהא דאמר רב משום צובע. הא אין צביעה באוכלין. והתוס' רי"ד דייק מזה באמת דיש צביעה באוכלין. דקיימא לן אין צביעה באוכלין קשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דבמתניתין תני השוחט הצבי אב מלאכה דישראל בטהורה כמתה לגמרי כדברי התוס' הנ"ל. ממיתה ממש והוא אב מלאכה. ומקשה הש"ס משום מאי מיחייב. פירוש דנימא אי עביד לא מהני ויהי' כחי' ויפטור. ומשני רב משום צובע.

פירוש דאם נימא דלא מהני יחשב כנהרה דאינו מטמא טומאת אוכלין ויתחייב משום צובע. דלפי אמת דמהני שחיטתו אין צביעה באוכלין. אבל אם נאמר דלא מהני שחיטה וכנחירה דמיא ולא יחשב אוכל שפיר יתחייב משום צובע, כן לא יתוקן האיסור. דאף שמרויח שלא יתחייב משום שוחט. יפסיד כנגדו שיתחייב משום צובע. ושוב מהני והוי אב מלאכה דשוחט. ושמואל אמר משום נטילת נשמה. פירוש דשמואל סבירא לי' דאפילו נאמר דלא מהני. יהי' דינו כמו ישראל בטמאה ויטמא טומאת אוכלין ולא יתחייב משום צובע. רק משום נטילת נשמה יתחייב כמו שולה דג מן הים משיבש כסלע בין סנפיריו חייב. כיון דחשיב כמתה לטמא טומאת אוכלין. והכא נמי דכוותי': יח) ומקשה רב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא בתמי'. פירוש דאי אפשר לומר דמשום צובע לבד נתיישב הקושיא, דאכתי נאמר לא רק יועיל לטמא טומאת אוכלין. כמו שוחט טמאה. ויתוקן איסור שוחט כיון דכחי' לכל דברי' וגם משום צובע לא יתחייב דאין צביעה באוכלין. ועל כורחין לומר דרב נמי כשמואל סבירא לי' דכשמטמא טומאת אוכלין חייב משום נטילת נשמה. ורב נמי כתירוצא דשמואל סבירא לי'. ואם כן מאי משום צובע דוקא דקאמר. ומשני אף משום צובע. פי' דבתירוצא דנטילת נשמה לא סגי לי'. דאם כן נימא דלא מהני כלל ויהי' כנחירה. ולא יתחייב משום נטילת נשמה, על כן הוצרך גם לתירוצא דצובע. דהשתא ממה נפשך יתחייב או תולדה דצובע או תולדה דנטילת נשמה ולא יתוקן האיסור דבשבת תולדותיהן כיוצא בהן כבריש בבא קמא. על כן מהני. ושוב הוי אב מלאכה. זה כתבתי על דרך פלפול לחדד התלמידים: יט) הנה לעיל מן אות ה' עד י"א דברנו דאם שחט בה אחר רוב שנים וגמר הוא מיתתו בשבת והעלנו שהוא חייב. אך כל זה לדעת הרמב"ם וסייעתו דישראל ששחט טהורה. מכל מקום היא כחי' לכל דברי'.

אבל לדעת התוס' [בבא קמא (דף ע"ו.) בדיבור המתחיל שחיטה בכורות (דף ל"ב.) בדיבור המתחיל הא] דדוקא ישראל בטמאה נכרי בטהורה. אבל ישראל בטהורה חשובה מתה. הדבר ברור דאחר כך אין בו עוד שום חיוב ופשוט: כ' ויש להסתפק לדעת התוס' בשחט טמאה אם חייב תיכף משום נטילת נשמה. דאפשר דוקא בטהורה דחשובה מתה לגמרי. ובסתם שוחט קאי דהיינו בטהורה וכשוחט דמתניתין בצבי חייב תיכף אף בעודה מפרכסת. אבל בטמאה לא יתחייב עד שתמות לגמרי: כא) עוד יש להסתפק אם תמצא לומר דשחט טמאה חייב משום דחשובה מתה לטמא טומאת אוכלין על כל פנים. אכתי איכא למיבעי נחר בהמה טהורה או טמאה דקיימא לן פרק העור והרוטב דאין בה טומאה של כלום. אם חייב בשבת תיכף קודם שתמות: כב) עוד יש להסתפק אם עשה בהמה טרפה כיון שעוד אינה יכולה לחיות. אם חייב משום נטילת נשמה. ואין לפשוט מהא דתנן פרק אלו דברים שחט קרבן פסח ונמצא טרפה חייב. אלמא דחי' חשבינן לה וחייב על שחיטתו ממילא אינו חייב על מה שעשאה טרפה. הא ליתא שכבר הוכחנו לדעת הרמב"ם דאפילו נשחט בה שנים חייב אם המיתה אחר כך. ואף על פי כן חייב השוחט תיכף בשעת שחיטה. [ובכל אלה לפשוט דפשיטא דחייב דאפילו חובל לבד הוי תולדה דנטילת נשמה. שהרי כתבו התוס' דחובל אינו חייב רק על הוצאת הדם כי הדם הוא הנפש ואינו חייב אלא אם צריך להוצאת הדם. ואם לא כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה]: כג) והנה ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה פרק קמא דחולין דשוחט בשבת במזיד שחיטתו פסולה. דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר קודם שיתחיל לשחוט הוא מחלל שבת [כוונתו דהוי שחיטת מומר]. ואם תרצה לבאר יותר תאמר משעה שיתחיל לשחוט קצת הסימנים הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. עד כאן לשונו: כד) והמעיין בדבריו יראה שתחילת דבריו הם שמחלל שבת בעשיית חבורה.

וחיובא דחובל סבירא לי' להרמב"ם בפי' המשניות פרק שמונה שרצים ובהלכותיו] משום מפרק. וסוף דבריו כשמבאר יותר לא הזכיר עשיית חבורה רק שמחלל בתחילת שחיטה וחייב משום שוחט. וזה הביאור יותר. דאי משום מפרק אינו מחויב אלא בשצריך לדם כמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו. ואם כן כשאין צריך לדם תהי' שחיטתו כשרה. על כן מבאר יותר דנעשה מומר בשחיטת קצת הסימנים וחייב משום שוחט אפילו אינו צריך לדם: כה) והנה מפורש דחייב משום שוחט משום נטילת נשמה אף בשחיטת קצת הסימנים אף דאינו אלא מעשה טרפה בעלמא. על כורחין משום דאינו חי' חשיב נטילת נשמה. ואם כן נפשטו כל הספיקות. דכל שכן בנחרה דחייב. וכל שכן דכל שכן בשחט טמאה דחייב: כו) איברא דבהא שמחייב הרמב"ם בשחיטת קצת הסימנים מצינו התוס' חולקים בדבר שכתבו (דף כ"ט.) בדיבור המתחיל כגון וזה לשונם דאף שבסימן אחד לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום כז) ולכאורה ראי' להרמב"ם מהא דשבת (דף קל"ג:) במוהל שהתחיל למול בשבת ולא גמר חייב חטאת ולא אמרינן שלא תיקן כלום. ומה לי התחיל למול ולא גמר. מה לי התחיל לשחוט וגמר אחר כך: כח) והנראה לי שדעת התוס' דבשחיטת סימן אחד חשיב חובל בעלמא דאינו חייב אלא אם כן צריך להוצאת הדם. אבל אם אינו צריך פטור. שהרי אפילו אם יגמור אחר כך לא תיקן כלום בהוצאת הדם. מה שאין כן במילה שאם יגמור אחר כך הרי תיקן בתחילת המילה. על כן חשיב מתקן מעכשיו. אם כן מוכח לפי זה דבמה שעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה. ובאמת כן הוא מסברא. מנלן ללמוד מעשה טרפה משוחט. והרמב"ם שחייב במעשה טרפה. יש לו הכרח לזה לשיטתו כמו שאבאר: כט) דהנה במכילתין (דף ק"ז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. ובפרק בהמה המקשה (דף ע"ה.) בפלוגתא דתנאי דגים מאימתי מקבלים טומאה בית שמאי אומרים משיצודו.

בית הלל אומרים משימותו. ר' עקיבא אומר משעה שאין יכולים לחיות פירש"י בדר' עקיבא שיבש בו כסלע וכההוא דשבת כנ"ל. בעי ר' חסדא נולדו בה סימני טרפה מהו תיבעי למאן דאמר טרפה אינה חי' הני מילי בהמה שיש במינה שחיטה. פרש"י דאליבא דר' עקיבא מיבעיא לי'. ומכל מקום מבואר דטרפה דבהמה אינה יכולה לחיות כמו דג שיבש בו כסלע. [והא דבהמה טרפה אינה מטמא טומאת אוכלין משום שמחוסרת שחיטה. מה שאין כן דגים שאסיפתן זהו שחיטתן. ועל כן סבירא להו לבית שמאי דגים משיצודו. ולדידן דלא קיימא לן כבית שמאי. משום שחי' אינה מטמאה טומאת אוכלין. ועל כן בן פקועה נמי אינו מטמא טומאת אוכלין אף שכאלו כבר נשחט משום שהיא חי' כמבואר שם. אבל כשאינה יכולה לחיות הוי כנשחטה ועדיין מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין] ואם כן הוא הדין דבהמה שעשאה טרפה חשיב נטילת נשמה: ל) אך יש לחלק דשאני דגים שמשעה שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין כר' עקיבא. על כן חשיב נטילת נשמה. והטעם כנ"ל משום שאסיפתן זהו שחיטתן. ובצירוף שאין יכולים לחיות חשובים כמתים קצת. אבל בטרפה בעלמא דלא חשיב כלל כמתה לא הוי נטילת נשמה לחייב עלי' משום שבת: לא) אך הרמב"ם לשיטתו שפסק כבית הלל דגים משימותו. ואף על פי כן השולה דג מן הים משיבש בו כסלע חייב. אם כן מוכח דעשאה טרפה. כיון דקיימא לן טרפה אינה חי' חשיב נטילת נשמה: לב) והתוס' יש לומר דפסקו כר' עקיבא והכי מסתבר כיון דבעיא דר' חסדא דנולדו סימני טרפה בדגים אליבא דר' עקיבא כמו שפרש"י. וגם מה דקאמר שם דג מקרטע איכא בינייהו שמפרשים התוס' בין לבית שמאי לר' עקיבא. משמע דאם לא כן לא הוי טרחו אמוראי לפרושי אליבייהו כיון שאין הלכה לא כבית שמאי ולא כר' עקיבא.

אולם הרמב"ם שפסק בעיא דר' חסדא אף שפסק כבית הלל אין ראי' מבעיא דר' חסדא: לג) אבל בזה אין דבריו מובנים כלל דמהיכי תיתי לומר דטרפה עדיף מאינה יכולה לחיות ומסתבר כפרש"י. ואם כן כיון דבעיא דר' חסדא אליבא דר' עקיבא משמע דסבירא לי' כוותי' ועיין בתשו' הר"ן סימן מ"ט שכתב דבכולא תלמודא אמרינן דכי שקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דסבירא להו כוותי' עיין שם. וכל שכן הכא דבעי אליבי' ולא קאמר לר' עקיבא מאי רק סתמא. משמע אליבא דהלכתא מיבעיא לי' הגם שראיתי בים של שלמה שפירש כפרש"י ומכל מקום פוסק כבית הלל. נראה לפי עניות דעתי כמו שכתבתי] מעתה אין ראי' כלל מדגים. דשאני דגים שחשובים כמתים קצת שמטמאים טומאת אוכלין. ומסברא אין לנו לומר בטרפה חשיב נטילת נשמה מעכשיו: לד) העולה מזה לדעת רש"י ותוס' דמסתבר כוותייהו אם עשאה טרפה שלא תוכל לחיות אין חייב משום נטילת נשמה. והוא הדין אם נחרה דאין חייב עד שתמות. רק בישראל ששחט טמאה כיון שמטמא טומאת אוכלין נלמד משולה דג מן הים דכיון שיבש בו כסלע דאין יכול לחיות חייב. והכי נמי בזה. דלא מסתבר לומר דדגים שאינם יכולים לחיות כיון שאסיפתן זהו שחיטתן חשיב כמו ישראל בטהורה דמתה לגמרי חשובה. כיון דלב"ה אפילו טומאת אוכלין לא מטמאו. מהיכי תיתי נפליג מחלוקתן. ועוד דשמואל השולה דג סתמא קאמר ולאו דוקא טהור. ואם כן לא עדיף מישראל בטמאה ואף על פי כן חייב. וכמו שכתבנו לעיל אות ט"ו: לה) אך בנחרה נראה לי דפטור כיון שמשמע בתוס' דבעשאה טרפה לא חשיב נטילת נשמה ובדג חייב. על כורחין החילוק משום דדגים חשובים כמתים לענין טומאת אוכלין. אם כן אין ללמוד נחירה משחיטה: לו) קיצור כל הנ"ל דישראל בטמאה ובא אחר וגמרה והמיתה לגמרי השני גם כן חייב וישראל בטהורה ובא השני וגמרה.

הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם וסייעתו דכחי' לכל דברי' השני חייב. ולדעת התוס' דישראל בטהורה כמתה חשובה השני פטור. זה דין השני. ודין הראשון. השוחט בהמה טהורה ואפילו טמאה אף שמפרכסת כבר נתחייב [אם היתה טרפה להרמב"ם נראה שאינו חייב אלא כשמתה ודו"ק] אבל אם נחרה או עשאה טרפה אינו חייב אלא כשמתה [ובעשאה טרפה יש לומר דאף כשמתה בו ביום פטור דגרמא בעלמא הוא] לבד מהרמב"ם שסבר דבשעשאה טרפה נמי חייב משום נטילת נשמה: סימן קצח. א) בירושלמי פרק במה מדליקין חבורה. אב שלה לצורך והיא שלא לצורך [פי' דחבורה תולדה דשוחט ושוחט גופי' אינו חייב אלא כשמתקן. ואיך יתחייב בחבורה כשמקלקל] אתפלגין ר' לעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר חבורה תולדה וחורנא מחליף [פי' וסבירא להו כמאן דאמר חבורה עיקר]. וקשה לי דאם כן מאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מודה בשוחט דפטור. אם כן מה הקשו התוס' והרמב"ן אהא דפטר ר' שמעון בהריגת המזיקין משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. הא אפילו מקלקל בחבורה חייב לר' שמעון. הא בשוחט פטור: ב) על כן נראה לי להוכיח מכאן דדוקא בשוחט קאמר בירושלמי דפטור שלא לצורך והיינו כל זמן שלא מתה או שפרכסה עד מוצאי שבת אבל הרגה ודאי הוי אב וכמו שכתבתי: ובזה יובן מחלוקת ר' לעזר ור' יוחנן דחד אמר חבורה אב שמוציא דם הוא הנפש והרי מקצת נפש זה מוציא לגמרי [וכן לשיטת תוס' רי"ד שיתבאר לפנינו] אבל שוחט שהחיוב משום סופו למות. הרי לא הוציא הנפש כעת לגמרי שעדיין נפשה בה הוה רק תולדה. ואחרינא סבירא להו להיפוך דשוחט אב שמוציא כל הנפש אף שלא הוציאה לגמרי וחבורה שלא הוציא אלא מקצת נפש תולדה: ג) הסכמת רוב המחברים דחיוב חובל משום נטילת נשמה. וכן הוא בירושלמי להדיא בכמה מקומות. א' הנ"ל.

ב' פרק כלל גדול ר' שמעון בן לוי אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ג' שם המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום: ד) ובתוס' פרק כלל גדול זה לשונם ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו הדבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה ובמילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה עד כאן לשונם. וקשה לי קצת לפירוש זה הא דאמר בפרק שמונה שרצים מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך וגו' ופרש"י מנין לחבורה שאינה חוזרת ולמילף דההוא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להם עור שנצרר הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם עד כאן לשונו. ולשיטת התוס' דחובל הוא נטילת הדם. דוקא אם כן פשיטא דאי חוזרת ולא יצא הדם לאו חבורה היא: ה) ובתוס' רי"ד פרק האורג (דף ק"ו.) וזה לשונו דחובל הוה תולדה דשוחט דכיון דחבלה לא הדרה לעולם כדהוית מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא עד כאן לשונו. נראה מדבריו דענין חובל הוא בעור שאינו חוזרת לקדמותו לעולם על כן חשיב קטלה פלגא, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ריש פרק שמונה שרצים וזה לשונו וכבר נתבאר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמות שהי' לעולם ולפיכך חייב על כל מה שיש לו עור עד כאן לשונו. ודבריו נובעים מההיא דמנין לחבורה שאינה חוזרת וכפרש"י שהעור מתקשה: ו) איברא דיש לעיין מהא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה אמר ר' פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ועברינן לי' פשיטא מדמחללין שבתא עלי' סכנה היא. והא הכא כבר הוסר עור המילה ואף על פי כן הוי חילול שבת במה שיוצא דם על ידי המציצה. וכן סוגיית הש"ס חולין (דף מ"ו:) בשאר שקצים ורמשים עד שיוצא מהם דם ובשיצא דם מיהו חייב אף שאין להם עור. והרמב"ם דחאה מהלכתא.

מיהו ההוא דמציצה חשיב חבלה מוכח כההוא דחולין דאף בלא עור הוי חבלה. ואפשר דהא נמי חבורה שאינה חוזרת כיון שאותו דם לא ישוב עוד. או אפשר שגם בבשר לא ישוב עוד דם להיות כמקודם. ומכל מקום דברי הרמב"ם צריך עיון: ז) והבעל המאור פרק האורג כתב דחובל וצריך הדם לכלבו פטור. שאין החבלה בדם אלא בבשר ומקלקל בבהמה שהחבורה בה. [פירוש דאף דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה הכא דמקלקל הוא כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפילו לר' יהודה]. עוד כתב שם דמילה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דעיקר החבלה בערלה ואין תיקון אלא באיש ולר' יהודה שפיר הוי מלאכה. [ואף דמקלקל הוא בערלה חייב לר' יהודה. כאן דצריך לקלקול זה כמו קורע על מתו דחייב לר' יהודה. ולא דמי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאין העפר מכח קלקול הבית]. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה דלעיל כתב שהחבורה בבהמה והכא נמי נחשוב החבלה באיש שמתקן בו וצריכה לגופה: ח) ונראה שדעת בעל המאור שתרי גווני חובל. האחד שנוטל מקצת בשר מהחי חייב משום דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. שהרי המית אותו מקצת בשר שחתך [וכדברי תוס' רי"ד] הב' שלא חתך בשר רק הוציא דם דבזה לא שייך טעם הראשון. רק כמו שכתבו התוס' משום שהדם הוא הנפש חשיב נטילת נשמה. על כן בהוציא דם מבהמה חיובו משום נטילת נשמה מבהמה על כן לא הוי צריכה לגופה אלא אם כן צריך לבהמה כעין שהי' במשכן שהי' צריכים להאלים ששחטו ונטלו מהם נשמה [וזה דלא כתוס' פרק האורג (דף ק"ו) דיבור המתחיל בחובל] ובמילה אין עיקר כוונתו להוציא דם דבמל ממש סבירא לן שאין חיוב להוציא דם. הגם שמשמע בההיא דהצצתי בו ולא הי' בו דם ברית דמצוה להטיף דם ברית. מכל מקום אין חיוב ואין עיקר כוונתו לכך. על כן אינו חייב רק על שהמית הערלה: