שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 2

נשוב לנ"ד דזה הדין דשמואל פליג עלה רשב"ג, דלעולם הוה הודאות והלואות ס"ל לרשב"ג נמי דסגי בחדא משום דאין עירוב פרשיות או מדכתיב בצדק תשפוט, אלא דרשב"ג לטעמי' דאמר הוכיח סופו על תחילתו, א"כ אין הדיין יכול לפוטרו שלא ישלם כלל, דאם לא ישלם כלל הו"ל גזילות דהוכיח סופו על תחילתו ואין הדיין יכול לפוטרו, וכיון שאין הדיין יכול לפוטרו גם לחייב אינו דיין, ורבנן דפליגי בהכותב נכסיו ע"כ ה"נ סגי מה"ת בחד ומדרבנן גזרו משום יושבי קרנות ובדיעבד כשר, ואף דנ"ד דמי להא דגיטין דאמר כתבו ואיכא קצת הוכחה, ה"נ איכא קצת הוכחה שכפר, ומה שלא שילם אח"כ הוכחה דלאו לאשתמוטי נתכוין, הרי מפורש בירושלמי דגיטין דאף בהא דגיטין פליגי רבנן: מעתה מיושב קושיית התוס' לר"י דס"ל אין עירוב פרשיות וס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין, ולהנ"ל לק"מ דר"י לטעמי' דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כדאיתא בגיטין (ל"ח.), והרי רשב"ג דגיטין במשנה הוא, ונ"ד דמי לרשב"ג דגיטין כנ"ל:

איברא דלכאורה קשה דהא בירושלמי הובא בפוסקים בנמק"י פ' אד"מ) דאם באו שנים להדיין שידין להם חשוב קיבלו, ובקיבלו לכ"ע סגי בחד, והרי אף בלא קיבלו הרי התובע שתובעו חשוב שקיבלו רק שאינו מועיל מחמת שהנתבע לא קיבלו, והכא שלחייב הנתבע וכנ"ל דהלוואות סגי בחד אפי' לא קיבלו, מה אמרת מ"מ אינו יכול לפוטרו הרי לפוטרו הוא דין נגד המלוה והרי המלוה קיבלו, אך לא קשיא שהרי הרמב"ן בליקוטיו הביאו בחי' הר"ן דמה"ת אסור הדיוט שאינו סמוך לדון אפי' קיבלוהו עלייהו שהתורה אסרה להכתיר הדיוטות בכתר המומחין וממילא גם בדיעבד לא מהני, ולזה צריך טעמא דשלוחותייהו עבדינן שהמומחין מחלו על כבודם ונתנו רשות להדיוטות לדון, וכיון שהחכמים גזרו שלא ידין חד משום גזירה דיושבי קרנות ולא נתנו רשות לאחד לדון ולא מחלו על כבודם ושוב פסול לפטור משום שלא להכתיר הדיוטות בכתר אסור אפי' קיבלו, ולא דמי לדרב אחא ולשמואל דבדיעבד כשר בחד אף דחכמים גזרו משום יושבי קרנות, דלדידהו דלית להו הוכיח סופו על תחילתו ואין כאן גזילות וא"צ לרשות חכמים כלל, ע"כ אף דעבדי איסורא דרבנן הדין קיים כמו דיין שדן בשבת דהדין קיים, (כדאי' בחו"מ סי' ה') אבל לרשב"ג דמדאורייתא בעי מומחין אפי' לפטור והוא צריך לרשות חכמים שנתנו לו רשות לדון והרי לשנים לא נתנו רשות:

מעתה מיושב תמיהת התוס' בדרשב"ג דאמר יפה כח פשרה מכח הדין, דפשרה הא לא מהני אלא מדעת שניהם והיכי דאיכא דעת שניהם גם הדין מהני בחד דחשוב קיבלו, ולמה שכתבתי ניחא דכל מה דלא מהני הדין בחד לאו משום דאינם יכולים לחייב הלוה דבזה סגי בדיין אחד מה"ת מקרא דבצדק תשפוט ואף שחכמים גזרו אינו אלא לכתחילה, רק הטעם משום שאינו יכול לפטור דחשוב פטור מגזילות, ושוב גם לחייב אינו יכול כנ"ל, והרי משום שאינו יכול לפטור והרי לפטור הוא נגד המלוה דקיבל עלי' אלא דכיון שלא מחלו על כבודם שלא דן ברשות חכמים אף קבלה לא מהני, הרי דבדין כל שלא מחלו על כבודם ולא נתנו רשות לא מהני קבלה, ובפשרה אפי' בגזילות שלא נתנו חכמים רשות כלל מהני בפשרה מדעת שניהם ויפה כח הדין מכח הפשרה, ובזה מיושב לשון הש"ס בדין שנים שדנו יכולים לחזור דלפטור חשיב חזרה ממלוה שנתרצה בתחילה ודו"ק: ותחילת הסוגיא דמקשה אי אין עירוב פרשיות שלשה נמי לא ליבעי הקושיא לרבנן דלית להו הוכיח סופו על תחילתו [ולרשב"ג יהי' הקושיא להיפוך מומחין נמי ליבעי] וע"ז קאי תירוץ רב אחי:

מעתה ניחא פסק הרמב"ם דלדידן דקי"ל כרשב"ג דגיטין דהוכיח סופו על תחילתו היכי דאמר כתבו, ונ"ד כאמר כתבו דמי כנ"ל, א"כ אי לאו דשליחותייהו עבדינן הי' פסול מה"ת כיון דלפוטרו הו"ל דיני גזילות כנ"ל, וקרא דבצדק תשפוט עמיתך במומחה דמהני קיבלו גם בגזילות, או היכי שאין הנתבע כופר רק שבאו לשאול ד"ת בדבר המסופק לשניהם ואין טענת כפירה, אבל בהלואות שזה תובע וזה כופר מה"ת פסול לפטור, וממילא גם לחיוב אינו יכול, רק משום דשליחותייהו עבדינן שמחלו על כבודם ושוב יכול (אחד לדון מה"ת ולא כשליחותייהו עבדינן שבש"ס להכשיר הדיוטות דהוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן (יבמות מ"ו) בגט מעושה דכשר רק משום דאפקעינהו, אבל זה מה"ת כיון דלחייב לא בעי מומחין ולפטור הא קיבלו המלוה דמהני מה"ת ואיסור ליכא כיון שמחלו על כבודם] דלחייב הו"ל הלואות דכשר בחד ולפטור הא קיבלו המלוה, וכיון דקיבלו והמומחין מחלו על כבודם כשר מה"ת, וזה שכתב בפ"ב אעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה יכול היחיד לדון מה"ת, והיינו לאחר שמחלו המומחין על כבודם דליכא משום הדיוטות, רק משום שהם פחות משלשה לזה מהני בהלואות אפי' אחד ומדברי סופרים עד שיהי' שלשה משום גזירה דיושבי קרנות ושוב לא מחלו על כבודם ביחוד, ע"כ שנים שדנו אין דיניהם דין:

העולה מזה דהא דשנים שדנו אין דיניהם דין היינו משום שהלוה כפר ואם יפטרנו הדיין ולא ישלם אגלאי מילתא למפרע ובאם באמת הי' חייב לאו לאשתמוטי נתכוין והו"ל גזילות ואין הדיין יכול לפוטרו מגזילות, וכיון שאינו יכול לפוטרו גם לחייב אינו יכול, וכל זה במידי דכפירה, אבל ב"ד החתומים על אודיתא שלא כפר הלוה כלל גם לדידן ס"ל כשמואל דשנים מהני, וא"כ קשה בהא דקאמר הש"ס באודיתא ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל, משמע דלדידן לית לן כשמואל, וקשה, מזה הוכיח הרמב"ם דאף שמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין לא אמר בהודאה, דהודאה לכ"ע לא מהני אלא בב"ד של שלשה וכמ"ש התוס' לשיטת בה"ג, וה"ה ביחיד מומחה, דטעמא דיחיד מומחה דבזה ליכא גזירה דיושבי קרנות ומהני בחד גם מדרבנן דליכא גזירה דיושבי קרנות, וע"כ מהני לחייב מה"ת מקרא דבצדק תשפוט ולפטור משום דהתובע קיבל עליו כנ"ל, וזה בדין גרידא, אבל בהודאה דלא מהני יחיד או שנים לשמואל ה"ה דלא מהני יחיד מומחה, ומיושבים כל פסקי הרמב"ם:

ולפמ"ש ניחא נמי פסק הרמב"ם אפי' לפירש"י דר' אחי דיליף מבצדק תשפוט ס"ל אין עירוב פרשיות, והרמב"ם הא פסק עירוב פרשיות ואיך פסק אחד כשר מה"ת, ולפמ"ש דדווקא לרב אחא דלית לי' הוכיח סופו ואין בהלואות סרך גזילות, א"כ למ"ד עירוב פרשיות, הרי הצריכה התורה מומחין בהלואות, אך לדידן דקי"ל כרשב"ג ע"כ גלי קרא דבצדק תשפוט, טעמא דהצריכה התורה מומחה בהלואות משום דכשניתנה התורה עדיין לא מחלו חכמים על כבודם ולא מהני קיבלו בהדיוטות, ובאמת א"צ בהלואות מה"ת רק יחיד דביחיד מומחה אין איסור משום שלא להכתיר ומהני קיבלו, ובאמת במלוה לא נכתב רק פעם אחת אלקים בכי הוא זה ומומחה אחד זה שהצריכה תורה משום שלא מחלו הסמוכין אז ואף עתה לא מחלו על כבודם, ויחיד משום גזירה דיושבי קרנות, וכיון דהתורה לא הצריכה בהודאות והלואות רק דיין אחד ע"כ בעי מומחה דווקא, וזה נלמד מקרא דבצדק תשפוט דלא נאמר שכל אלקים הכתובים בפרשה בעי גם בהודאות והלואות ולא בעינן רק מומחה דכתיב בי', וזה מטעם דלפטור הו"ל גזילות כנ"ל ודו"ק היטב: בדין טעה בשיקול הדעת. מחודש א' הרי"ף פירש טעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד דהיכי דלא נשא ונתן ביד אין הדיין חייב לשלם ואם ישאר הדין קיים יפסיד בע"ד ע"כ מחזירין, והרא"ש הקשה מהא דפ"ק דמקשה אלא מעתה טעי לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין דחייש דילמא טעי בי דינא ומפסדי לי', ואם איתא להאי טעמא הא אם יהי' הדין לא ישלמו יחזיר הדין:

ולכאורה יש לדחות דבלא"ה ג"כ קשיא אלא מעתה טעי לא ישלמו דפירשו התוס' דאם ישלמו לא ירצו ב"ד להזדקק ואיכא נעילת דלת שלא ימצא דיין, והקשו התוס' הא לא מחוייב הדיין אא"כ נו"נ ביד, וא"כ למה ימנע הדיין מלהזדקק הלא בידו שלא לישא וליתן ביד, ותירצו התוס' דהסוגיא למאן דמחייב בלא נו"נ ביד, וא"כ שפיר משני דלמאן דלא מפרש כר"ח לא חייש לפסידא דבע"ד, ולר"ח מעיקרא לק"מ כדברי התוס': אך באמת נראה מהרי"ף דכ"ע ס"ל היכי דאיכא פסידא דבע"ד מחזירין, שהרי הביא ראי' דהלכתא כר"ח (דהא דבכורות בנו"נ ביד] מדמוקי בבכורות למתני' בנו"נ ביד, ולכאורה מה ראי', דהתם רק דאל"כ לא ישלם מביתו, ומ"מ מה ראי' דמחזירין, אלא ודאי הא ס"ל לרי"ף בפשיטות היכי דאיכא פסידא מחזירין, דזה לכולהו אמוראי, וע"כ כיון דמסיק בבכורות דבלא נו"נ ביד פטור מוכח דמחזירין, וא"כ הדרא קושיא דהרא"ש לדוכתה, דמה משני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לוין:

הן אמת דיש לפרש ראיית הרי"ף מבכורות כקושיית התוס' ב"ק (ק.) למה מחייב לרבינא באגע שרץ הלא כבר קם דינא ולא הזיקו כלום, ותירצו דהיכי דקם דינא הוי מזיק ממש, ובאמת מחוייב אף בלא אגע שרץ, והרי"ף דלא ס"ל הכי כדמוכח מתני' דמחזירין לחובה דלר"ח הטעם משום פסידא דבע"ד, הרי דבאמירת פטור אתה אם נאמר קם דינא לא יתחייב הרי דקם דינא לא מיחייב מזיק (הגה"ה יש לדחות דהרי"ף כתב בהשולח מזיק שיעבודא חייב משום דינא דגרמי וזיכה את החייב חשוב רק מזיק שיעבודו ופטור בדיין כמו לא נו"נ ביד [אך למה שמחלק התומים (סי' פ"ח) בין מודה בקנס למודה בתשלומי קנס, דמודה בתשלומי קנס לא חשוב מודה בקנס דבגוף החוב מודה, ה"נ דווקא מזיק אם לא הזיק גוף החוב רק שלא יהי' לו ממה להשתלם, וכן המשחרר עבדו שהוא אפותיקי לאחר לא יהי' למלוה ממה להשתלם חשוב גרמי, אבל זיכה החייב שהזיק החוב הוי מזיק ממש: אך הקצוה"ח שם (סי' ח') הביא ראיות להיפוך דגם זה חשיב מודה בקנס דכיון דאין משתלם אלא מגופו זה חשוב גוף החוב שאינו חייב יותר, וא"כ ה"נ כשמזיק התם חשוב הזיק גוף החוב ואעפי"כ הוי רק גרמי] ודווקא הי' בידו משכון ונטלו ממנו, דבע"ח קונה משכון ע"כ חשוב מזיק ממון גמור, ע"כ הגה"ה)וכ"כ הרמב"ן להדיא לשיטת הרי"ף ע"כ הוקשה לרי"ף אגע בי' שרץ למה יתחייב מזה מוכח דלמה דמוקי לה בנו"נ ביד לא אמרינן מה שעשה עשוי רק בנו"נ ביד, ולעולם האי סברא דפסידא דבע"ד רק לר"ח, ולא קשיא מהא דפ"ק דהוא ע"כ לשאר אמוראי כנ"ל:

אך מרמב"ם מוכח דסברא דפסידא דבע"ד אף בלא דר"ח שהרי הרמב"ם ע"כ לא פירש בדר"ח משום פסידא שהרי הרמב"ם (פ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) מחייב הדיין בלא נו"נ באי אפשר להחזיר שהלך למדה"י או שאין לו לשלם, ומ"מ פסק (שם ה"ב) במומחה דקיבלי' עלי' או דנקט רשותא הדר דינא הואיל ואינו משלם מפסיד בע"ד, הרי דסברא דפסידא דבע"ד לכולהו אמוראי, וא"כ קשה הא דאלא מעתה טעי לא ישלמו, ועוד דגם לרי"ף קשה הא דפ"ק דלרי"ף דפסק כרב חסדא דוחק לומר דסוגיא דפ"ק לאינך אמוראי, ובודאי מפרש הקושיא כפירש"י, והדר קושיית רא"ש לדוכתא: אשר ע"כ נראה בשנבין הסברא דפסידא דבע"ד, דהנה צריך להבין מתני' דבכורות דמוקי לה פ"ק דסנהדרין (ה'.) באינו מומחה וקיבלו עלי' דאמרינן לי' דיינת לן דין תורה, א"כ בטעה בשיקול הדעת נימא לתקוני קבלתיך ולא לעוותי כמו שליח שנתאנה פחות משתות, קידושין מ"ב:), אך י"ל כיון דמשלם מביתו אדרבה ניחא לבעלי דינים שאם יטעה יתקיים הדין דהשתא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם יטעה לטובתו הרי טוב ואם לחובתו ישלם הדיין מביתו, אך היכי דאיכא פסידא בטל הקבלה וחוזר הדין, וניחא חילוק ר"ח בהא דבכורות: אך עדיין אינו מיושב הא דסנהדרין דמחזירין משום דלא נו"נ ביד הא האי דסנהדרין בשלשה שדנו דיני ממונות וא"צ לקבלה, אך י"ל גם בזה כיון דמה"ת פסולים לדון ד"מ רק שלשה סמוכין ומדרבנן הוא דעבדינן שליחותייהו כדאי' בשלהי גיטין (פ"ח) וכיון שעוותו בשליחותם שטעו בשיקול הדעת שוב בטל הדין אך היכי דמשלמים מביתם לא איכפת לרבנן ולא בטל נתינת רשות שלהם, אך היכי דאיכא פסידא דבע"ד בטעותם בטל הדין כנ"ל:

ובזה מיושב דברי הראב"ד ורשב"א שהביא הר"ן פ"ק דע"ז בהא דנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, דלאו משום כבודו של ראשון אלא דכיון דאסרה ראשון הוי חתיכה דאיסורא, והנ' שטעה בשיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר [פירש ריטב"א דבטעות בדבר משנה לא התחיל הוראה כלל ועיי"ש] והנ"מ מאיסור להיתר מטומאה לטהרה, אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, והר"ן הקשה עליו דאם איתא שיש חילוק בין איסור והיתר לדיני ממונות למה הוצרך רבינא לתרץ מתני' דבכורות טימא את הטהור דאגע בי' שרץ, ולפמ"ש ניחא דכי אמרינן בדיני ממונות היכי דלא נו"נ ביד חוזר הדין (וכן במומחה לר"י דפירש בעה"מ משום פסידא דבע"ד ולהרא"ש משום דליכא קנס הדיין] היינו משום דבזה בטל רשות חכמים ומה"ת אינם דיינים כלל כנ"ל, וכן בהוראות או"ה כיון דאינו מומחה היינו גמיר ולא סביר אין הוראתו כלום זולת קבלת הבע"ד שיוכל לטמא וכשקבלתו בטל משום לתקוני קיבלו ולא לעוותי הוראתו בטילה מתחילה ולא התחיל הוראה כלל, ע"כ הוצרך לשנויא דאגע בי' שרץ, אבל חכם שטימא וחכם היינו גמיר וסביר כדאיתא בקידושין (מ"ט:) ע"מ שאני חכם כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה פירש"י מילתא דתליא בסברא, הנה דחכם דגמיר וסביר והוראתו הוראה אף בלא קבלתו שוי' חתיכה דאיסורא וא"א לחבירו להתיר: ובזה מיושב קושיית הכ"מ הא דלא מקשה הש"ס לר"ח מדר' טרפון כדמקשה לרב ששת ודוחק לשנויי תרי חדא ועוד קאמר, ולפמ"ש ניחא כיון דר' טרפון גמיר וסביר אף בלא נו"נ ביד א"א להחזיר הוראתו מאיסור להיתר בטעה בשיקול הדעת רק בטועה בדבר משנה דלא התחיל ההוראה כלל כדברי הראב"ד והריטב"א:

ובזה מיושב קושיית הרא"ש דקושיית הש"ס אלא מעתה טעי לא ישלמו ופסק הרי"ף כר"ח ע"כ לאו כפירוש התוס' כנ"ל הי', שיהי' דינם כדינים של תורה, דכיון דדינים של תורה הם מומחין ופטורין מלשלם וכשתיקנו שהדיוטות יכולים לדון כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בזה משני שפיר אתה נועל דלת, דבדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא דבע"ד כמו בליכא פסידא, דפסידא דבע"ד לא מהני רק בדינים דרבנן ומשום ביטול השליחות כנ"ל, אך לפום סברא דהשתא דכדינים של תורה משוינן להו ובדינים של תורה לעולם מה שעשו עשוי באיכא פסידא כמו בליכא פסידא: ונ"ל ראי' לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד מהא דאסיק הש"ס בסנהדרין טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו, והיינו שעירבם דיין עצמו, דמעיקרא ס"ד שעירבם בעה"ב כמ"ש בתוס' ולפרש מה שעשו עשוי צ"ל שעירבם עם פירות מרובים כמ"ש התוס', וכל זה אין ענין לר"ח שחידש דמה שעשו עשוי רק בנו"נ ביד, דלענין מה שעשו עשוי בעירבם בפירות מרובים ודאי אין ענין לנו"נ, ומה נ"מ אם עירבם בעה"ב אף לר"ח, דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי, ולמאן דלית לי' גרמי אף בלא דר"ח צ"ל בישלם מביתו בנו"נ ביד סוף דבר כיון דשינויא דר"ח אינו רק לענין מה שעשה עשוי [ועירבם בפירות מרובים דמטעם ביטול אין ענין לדר"ח], וחידוש הש"ס בעירבם הדיין רק לענין ישלם מביתו, א"כ מה שייכות תירוץ עירבם עם פירותיו לדר"ח: אך לשיטת הרי"ף דטעמא דר"ח משום פסידא דבע"ד, היסוד של תירוץ ר"ח דבלא נו"נ ביד הדיין פטור, וע"כ מוכרח לומר טיהר את הטמא שעירבם עם פירותיו שעירבם הדיין, וזה נראה ראי' ברורה לפירוש הרי"ף:

ומזה מוכח עוד דבלא דר"ח הוה אמרינן שדנין גרמי בדיין, ור"ח הוא שחידש שאין דנין גרמי בדיין, וע"כ אסיק ודר"ח עירבם כו' וע"כ אף אם נאמר דכולהי אמוראי אית להו סברא דפסידא דבע"ד והא דלא מחלקי בין נו"נ משום דס"ל דין גרמי בדיין, וע"כ ראיית הרי"ף מבכורות דמסיק שפטור הדיין רק בנו"נ ביד דמזה מוכח דקי"ל כר"ח וכנ"ל ודו"ק היטב: ובהא דפטור הדיין מלשלם בלא נו"נ ביד אף דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כתב הרי"ף דלא דיינינן דינא דגרמי בדין, והרמב"ן הביא ראי' לזה דלא יהי' הדיין אלא כמסור הרי מחלקין בי' בין הראה מעצמו לנו"נ ביד דאנסוהו להראות חייב רק בנו"נ ביד, אלה דברי הרמב"ן וכפל דבריו בפרק הגוזל בתרא: ובעניותי אין הנידון דומה לראי', והנה התוס' כתבו בכמה מקומות (ב"ק כ"ז: ד"ה ושמואל, צ"ט: ב"מ פ"ב) דמזיק באונס גמור פטור, דלא חייב אדם המזיק באונס אלא באונס כעין אבידה אבל בכעין גניבה פטור כ"ש באונס גמור, וא"כ למה באמת במסור נו"נ ביד חייב.

וכן הא דאיתא שם (ב"ק קי"ז:) נרדף ששיבר את הכלים של אחר חייב למה הלא אונס גמור הוא, אך הרי הטעם מפורש שם מפני שמציל עצמו בממון חבירו, והיינו דפטור אונס ילפינן מולנערה לא תעשה דבר ואשה קרקע עולם היא אינה מצלת עצמה בג"ע ואף אם לא יבעלנה לא יהרגנה ובמה שמנחת עצמה לעשות בה רצונו כבר ניצלת ממיתה, אבל אם חפצה בביאה כדי שלא יהרגנה לא חשובה אונס כדמוכח מהא (כתובות כ"ו:) דאשה שנחבשה על עסקי נפשות אסורה לבעלה שמא נתרצית בו מחמת אימת מיתה, הרי כשמצלת עצמה בביאה אסורה, וכ"כ בחי' הר"ן (ע"ד:) בסנהדרין בהא דמה חזית דדמא כו' שאינו בדין שיציל עצמו בגופו של חבירו, וזה החילוק בין הראה לנו"נ ביד, דבנו"נ ביד הוא מציל עצמו בממון חבירו דכל זמן שלא הזיק ממונו של אחר אינו ניצל מהאונס, ודומה לאמר לו האנס קטול לפלוני ואי לא קטילנא לך דחשוב מציל עצמו בגוף חבירו אף שהסכנה באה לו מחמת גופו של חבירו ה"נ בזה, אבל אנסוהו להראות והראה הרי במה שהראה לבד אין הממון נפסד עד שעמד האנס על הממון (כמ"ש הרמב"ם והמחבר (ס' שפ"ח) בדין הראה ואח"כ נו"נ ביד פטור וז"ל אנסוהו להראות והראה ועמד האנס על הממון ואח"כ אנסוהו לשאת וליתן ביד פטור דמשעמד האנס על הממון כבר אבד, הרי דבמה שהגיד לו היכן הוא עדיין אינו אבד] נמצא שלא הציל עצמו בממון חבירו, דמה שעמד האנס על הממון ונטלו אין צורך להצלתו, דבמה שהגיד לו כבר נפטר מהאנס, ועוד דהא כתבו התוס' (ב"ק י"ז:) דזורק חץ לכ"ע לא אזלינן בתר מעיקרא כיון שלא נעשה מעשה בכלי, וא"כ זה שהראה האנס היכן הוא לא עדיף מזרק בו חץ דמ"מ לא חשיב נפסד עד שנטלו, והנטילה אין צורך לו כלל, ודומה לאשה קרקע עולם דבמה שמסרה עצמה אליו כבר נפטרה ואינה מצלת עצמה בג"ע: