שו״ת אבני נזר – חושן משפט – פתיחה

סימן א בדין שנים שדנו. הנה הכל תמהו על הרמב"ם שפסק פ"ב מהלכות סנהדרין דמותר לאחד לדון מה"ת ומדברי סופרים עד שיהי' שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין ובסוגיא מבואר דלרב אחא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר שנים שדנו דיניהם דין, ועוד תמהו על מה שכתב בפרק ה' מהלכות סנהדרין דהודאות והלואות דנין בחו"ל משום דשליחותייהו עבדינן, ותמוה גדולה שהוא עצמו פסק פ"ב דמדאורייתא חד נמי כשר, וא"כ א"צ מומחין כלל, דזה תירוץ רב אחא על הקושיא דליבעי מומחין, משום דחד נמי כשר, הרי דמשום דחד נמי כשר לא בעי גם מומחין, [ולפירש"י ניחא בפשיטות כיון דאין עירוב פרשיות ואצטריך קרא דבצדק תשפוט שלא נלמד ממשפט אחד יהי' לכם, והשתא דגלי קרא דבהודאות והלואות סגי בחד, שוב אין ללמוד דלבעיא מומחה מגזילות וחבלות דבשלשה, כעין שכתבו התוס' דאין ללמוד דיני ממונות מד"נ לענין מומחין כיון דבד"נ בעי כ"ג ודיני ממונות לא בעי אלא שלשה, ה"נ הודאות והלואות לר' אחא אין ללמוד מגזילות וחבלות כיון דגזילות וחבלות בשלשה והודאות והלואות סגי בחד והיינו כיון דגלי קרא דלענין הב"ד לא אמרינן עירוב פרשיות כמ"ש הרא"ש ממילא גם מומחים לא בעי, ועוד מוכח מרמב"ם דמדאורייתא כשר אפי' אחד הדיוט דאם מומחה גם מדרבנן סגי בחד, ומה זה שסיים ומד"ס עד שיהי' שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין, ודברי הרמב"ם סותרים זא"ז:

עוד קשה על הרמב"ם שכתב דאף דיחיד מומחה דן יחידי אך הודאה שבפניו אינו חשוב הודאה ובכ"מ לא כתב שום מקור לדין זה, ובלח"מ כתב שזה מסברת הרמב"ם, אך ידוע שמה שחידש הרמב"ם מעצמו כותב בלשון יראה לי, האומנם שלדעת בה"ג דפסק כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, והקשו התוס' דא"כ מה דאמר בגמ' ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל משמע דלא קי"ל כוותי', ותירצו בתוס' דהכי פירושו דילמא כדס"ל לשמואל בעלמא ס"ל לרבנן דבי רב אשי גם בהודאה, וכיון דבהודאה לא מהני שנים ה"ה יחיד מומחה, דטעם יחיד מומחה פירש"י משום דמה"ת חד נמי כשר, וגזירה אטו יושבי קרנות לא שייך ביחיד מומחה, וא"כ לענין הודאה דבעינן תלתא מה"ת לא מהני יחיד מומחה, אך לרמב"ם דפסק שנים שדנו אין דיניהם דין א"כ פירוש הגמ' ודילמא כו' דלהלכה לא קי"ל כלל כשמואל, א"כ לא זו דאין ראי' משם אך גם סתירה קצת דפשט הגמ' דלשמואל גם בהודאה מהני שנים, ולדידן דלא קי"ל כשמואל כתב הרשב"א בשיטת הרמב"ם כיון דחכמים גזרו שלא ידונו פחות משלשה גם בדיעבד בטל, וביחיד מומחה שלא גזרו ונשאר דינא דאורייתא הא סגי בחד גם בהודאה, ולהרמב"ם צריך לדחוק כמו שתירצו התוס' לפסק בה"ג: עוד הקשו התוס' בשמעתין דבסוגיא אי אין עירוב פרשיות שלשה נמי לא ליבעי ור' יוחנן ס"ל אין עירוב פרשיות, ובירושלמי אמר ר"י שנים שדנו אין דיניהם דין, גם להבין דעת יש מפרשים שברש"י הודאות מודה במקצת הלואות כופר הכל, והוא תמוה כמו שהקשה רש"י מכדי שניהם על עסקי הלואה מ"ש דלהאי קרא הלואה ולהאי הודאה כו':

גם ליישב תמיהת התוס' לקמן (ה:) בדרשב"ג דאמר יפה כח פשרה מכח הדין דשנים שעשו פשרה אין בע"ד יכולין לחזור ושנים שדנו בע"ד יכולין לחזור, ותמהו התוס' דפשרה אי אפשר רק מדעת שניהם וחשוב קבילו עלייהו דמהני גם בדין לכ"ע ונדחקו מאוד בהתירוץ, גם לשון הגמ' קשה דקאמר שנים שדנו בע"ד יכולין לחזור כיון דלא קיבלו עלייהו ולא נתרצו מעולם מה שייך לשון חזרה: ליישב כל זה נראה דהנה רש"י כתב במתני' גזילות, כופר בפקדון דמששלח בו יד נקרא גזלן אבל כופר במלוה לא נקרא גזלן דמלוה להוצאה ניתנה, וצריך להבין הא בב"מ (קי"א.) דכובש שכר שכיר עובר בלא תגזול אף דלא כפר מידי דבעין, אך כוונת רש"י דנה' דעובר בלא תגזול מ"מ לא נתחייב בהשבה, שהרי אמרינן בהזהב (מ"ח.) דלא מחייב בקרבן שבועה אלא ביחד לו כלי, א"כ קרא דוהשיב דכתיב גבי קרבן שבועה אינה בהלואה גרידא, וכה"ג הדין בעבדים דעובר עליהם בלא תגזול כמ"ש התוס' ריש איזהו נשך (ס"א) ד"ה אלא, וקי"ל עבדים אין נגזלין שאינו מחוייב בהשבה דנתמעטו מכלל ופרט וכלל ב"ק (קי"ז:) וה"ה מידי דלאו בעין אף דעובר בלא תגזול מ"מ אינו בחיוב השבה כיון דליתא בקרא דוהשיב דכתיב רק אמידי דבעין כנ"ל ותביעתן אינו מחמת הגזילה, דאינו מחויב בהשבה מחמת הגזילה: אך קשה לדעת הרמב"ם שלא פסק להא דהזהב ומחייב קרבן שבועה בהלואה גרידא א"כ כופר בהלואה הוה גזלן להתחייב בהשבה, וכן מתבאר מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש ר"פ הנושא בלא נתן מזונות בשנים שנתחייב משלם כמו שהי' שוים אז המזונות דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, (ע' תוס' ב"ק צ"ז רע"ב וצ"ע הרי דאף בחוב נעשה גזלן להתחייב בהשבה, וא"כ כל הודאות והלואות הו"ל גזילות:

ונראה ליישב דהנה הרמב"ם פ"ט מהלכות שמיטה ה"ח פוסק דהכופר במלוה שוב אין שביעית משמטתו, והוא מירושלמי דמלוה ונעשה כפרנות אין שביעית משמטתו מלוה ונעשה כפרנות גובה מעידית, והראב"ד השיג על הרמב"ם מהא דשביעית משמטת את השבועה: ונראה ליישב דטעם הירושלמי משום דנעשה גזילה ושביעית אינה משמטת אלא הלואה לא גזילה ומהאי טעמא גובה מעידית דגזלן מכ"ד אבות נזיקין לגבות ממיטב. אך נהי דנתחייב כשכפר משום גזילה נשאר עליו ג"כ חיוב הלואה, וכן משמע ב"מ (צ"א.) משעת משיכה אתחייב זה במזונותי' ואף דמשעת חסימה נעשה גזלן כדברי הרא"ש פרק הנושא הנ"ל, וכ"כ שם בשטמ"ק בשם הרמב"ן, ע"כ דמ"מ נשאר עליו חיוב הראשון ג"כ, והשביעית משמטת חיוב המלוה ונשאר חיוב גזילה [ואין להקשות כיון דנפקע המלוה א"כ מה גזילה ישיב הרי לא גזל רק המלוה וכבר נפקעת, דז"א דדומה לגזילה לאחר יאוש למ"ד יאוש קונה דחייב לשלם דמים משום דמדמי לא מייאש, ה"נ נהי דגוף המלוה שמטתו שביעית מ"מ חייב לשלם דמי וזה פשוט, ואין להקשות דא"כ לא יצטרך לשלם רק כמו ששוה החוב למכור בשוק, דליתא דכיון שהי' מחוייב לשלם ולא שילם נחשב כאילו שילם וגזל הממון בעין מבעליו וכמו שביארתי במק"א בראיות ברורות, ונחשב כאילו גזל כל הממון שהי' חייב וכאילו גזל מעות בעין ונתייאש שקנה גוף המעות ביאוש וצריך לשלם מעות אחרים] וע"כ בשבועת מודה במקצת דלא חשיב מודה במקצת אא"כ קדמה תביעה להודאה, וכיון דבשעה שתבע עדיין לא כפר ולא נתחייב משום גזילה, ולא נתחייב שבועה על גזילה אפי' יתבע אח"כ שהרי קדמה הודאה לתביעה ליכא חיוב מודה במקצת רק חיוב הלואה, ושפיר שביעית משמטת, ודין הרמב"ם דשביעית משמטת את השבועה היא בשבועת מודה במקצת דווקא, וכ"כ הר"ן (שבועות ס"פ כל הנשבעין) ג"כ לפי תירוצו עיי"ש:

ומה שלא הביא הרמב"ם דין הירושלמי דכופר במלוה גובה מעידית משום דקי"ל ב"מ (ה:) הכופר במלוה כשר לעדות, ובפרק הגוזל קמא מפורש דבמקום דשייך אשתמוטי אינו נעשה גזלן להתחייב באונסין, ובאמת שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בהדיא רק כתב בפ"ב מהלכות טוען ונטען הלכה י"א דהכופר במלוה ונשבע הוי חשוד ופסול לעדות, משמע דבלא נשבע לא פסיקא לי' דאין סברא שאם עמד בכפירתו כמה שנים ואח"כ באו עדים שנאמר אשתמוטי, וע"כ משכחת לה דלא שייך אשתמוטי, ובזה מיירי הירושלמי דגובה מעידית היכי דלא שייך אשתמוטי (וע"כ לא הביא ג"כ דין גובה מעידית דלא פסיקא לי'), ע"כ כתב דין נשבע דבזה לעולם פסול, ובלא נשבע הכל לפי ראות עיני דיין אם שייך אשתמוטי, וע"כ לא הביא ג"כ דין גובה מעידית דלא פסיקא לי' דפעמים שייך אשתמוטי אינו גובה מעידית, רק כתב דין שאין שביעית משמטת לאחר שכפר דכיון שהשהו עד לאחר שביעית אם אין כוונתו לגזול הרי תשמטנו שביעית ולא שייך עד דהו"ל זוזי ופרענא לי' ואגלאי מילתא שכוונתו הי' לכפור והוכיח סופו על תחילתו [ועוד יתבאר דין הוכיח סופו על תחילתו בזה]: העולה מזה דבכפר במלוה באופן דלא שייך אשתמוטי אף שנעשה גזלן נשאר עליו חיוב הלואה ג"כ, והנה בתוס' בסוגיא בעמוד ב' דאף למ"ד אין עירוב פרשיות והלואות סגי בחד הדיוט מידי דעישוי בעי מומחין מקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות, ובפרק אלו נערות (ל"ד:) שואל דמשעת אונסין מתחייב לי' באונסי' וה"ה וכ"ש לכל ד' שומרים דאין חיובם אלא משעת אבידתם מן העולם (לבד משומר חנם דנתחייב משעת פשיעה] אבל בשעה שנתן לו לשמור אין שום חיוב ממון עליו רק להחזיר גוף החפץ:

ובזה יתיישב היטב החילוק שבין הלואות לשומרין דכופר בהלואה אף במקום דלא שייך אשתמוטי יכולים ב"ד שאין מומחין לדונו על חיוב הלואה שבו, אבל שומר שטוען נאנסו לא מבעיא לדעת הרא"ש (בטוחו"מ סי' רצ"ד) וסייעתו דעיקר שבועה שלא פשעתי הרי הפושע כמזיק [אף שלא לדעת רש"י ורמב"ם דפושע מדין מזיק, דהא מ"מ כולו כאבות נזיקין לשלם ממיטב וחשוב חבל בממונא וגזלן ובעי מומחין] אך אפי' לדעת רמב"ם דהעיקר שבועה שאינו ברשותו, אין ב"ד שאינן מומחין יכולים לדונו, שהרי בפרק ואלו מגלחין (י"ד:) מבעיא לי' מנודה נוהג נידויו ברגל או לא, ופשט מדדנין דיני ממונות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן לי' [ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל איך משמתינן לי' ודחי ודילמא לעיוני בדיני'] ובתוס' שם דהוה מצי לשנוי' דאי לא ציית נחתינן לנכסי': העולה מסוגיא זו דאין דנין אלא באופן שיהי' מוכרח לקיים או ע"י כפי' שמשלם בעצמו או דנחית לנכסי', והשתא ניחא, דבהלואה וכפר ב"ד שאין מומחין דנין אותו על חיוב הלואה שבו, ואי לא ציית דינא נחית לנכסי', אבל בפקדון הרי גוף הפקדון אינו לפנינו שהרי טוען אבד, ולמיחת לנכסי' א"א משום חיוב שהי' עליו בשעה שהפקיד אצלו דאז אין עליו שום חיוב ממון כנ"ל, וא"א למיחת לנכסי' רק משום שעיכב חפץ המפקיד אצלו וכפר ונעשה גזלן, והרי דיני גזילות אין דנין, וא"ל שנכפנו בשמתא או בשוטים שישבע או יחזיר החפץ ליתא שהרי כפי' אינו אלא בב"ד מומחין ואתי שפיר:

וזה לשיטת הרמב"ם דכל היכי שיש לחייבו אפי' בלא גזילה דנין ב"ד הדיוטות אף שנעשה גזילה, אך מדברי רש"י שכתב הטעם משום דמלוה להוצאה ניתנה, נראה דס"ל היכי שנעשה גזילה שוב אין דנין ב"ד הדיוטות, שהרי הדין באמת שנעשה גזלן ואין שביעית משמטת וגובה מעידית ומשום הלואה אינו כן, וכיון שאין יכולים לפסוק הדין כמו שהוא אין דנין, זה שיטת רש"י: ונ"מ בין מה שכתבתי לדעת הרמב"ם ובין שיטת רש"י בנותן לעיסקא דכתב רש"י בשמעתין דהמקדש במלוה (קידושין מ"ז) מלוה להוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא, וא"כ בנ"ד דכתב רש"י דלאו גזלן דלהוצאה ניתנה ממילא בעיסקא דלאו להוצאה ניתנה הוי גזלן וכנ"ל: שוב לרמב"ם דנין ב"ד שאין מומחין משום חיוב שחל עליו בשעה שקיבל לעיסקא, אך לרש"י כיון שנעשה גזילה אין דנין כלל כנ"ל: ובזה יתיישב דעת יש מפרשים שברש"י הודאות מודה במקצת הלואות כופר הכל ותמוה דמ"ש דקרי הלואות לכופר הכל ולא למודה במקצת וכבר הקשה רש"י עליהם כן, ולפמ"ש י"ל דבכופר הכל אין דנין אלא בהלואה דלהוצאה ניתנה שלא נעשה גזלן, אבל בעיסקא כיון שנעשה גזלן בכפירה אין דנין, כיון שלא ידונו כמו שב"ד מומחין ידונו, שהם ידונו לשלם מעידית משום גזילות כנ"ל ושלא תשמט שביעית, והדיוטות שלא יוכלו לדון רק משום עיסקא לא יגבה אלא מבינונית ושביעית תשמטנו, דקי"ל בחו"מ סי' ס"ז סעיף ג' דעיסקא שביעית משמטת חלק שבאחריות המקבל וה"ה אם כולו באחריות המקבל שכולו משמטת, אך במודה במקצת דאינו חייב שבועה משום גזילות דהודאה קדמה לתביעה כנ"ל אות א', רק משום הקבלה לעיסקא ואף הב"ד מומחין לא ידונו משום גזילות שוב יכולים גם ב"ד הדיוטות לדון:

וע"כ שפיר קאמר הודאות מודה במקצת בזה אפי' לאו הלואה רק עיסקא דנין ב"ד הדיוטות, והלואות כופר הכל, דבכופר דוקא הלואה דלהוצאה ניתנה דנין ב"ד הדיוטות: והא דפקדון בעי שלשה מומחין למ"ד אין עירוב פרשיות ובעי מודה במקצת בפקדון וכיון דבעי מודה במקצת א"כ לאו גזילות מקרי כנ"ל, וא"כ נילף גם להלוואות דנבעי שלשה מומחין, לא קשיא דבפקדון כיון שלא נתחייב בשעת פקדון א"א למיחת לנכסי' רק משום שנעשה גזלן, גם לכופו בשוטים או בשמתא אי אפשר בהדיוטות דכל עישוי הא בעי מומחין וכנ"ל באריכות אות ב': וכל זה לשיטת רש"י דכל עישוי בעי מומחין אפי' בהלואות מדאורייתא אף למ"ד אין עירוב פרשיות מקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות, אך הרמב"ן יש לו שיטה אחרת דקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות במידי דבעי מומחין דווקא וקרא דלפניהם לאיסורא אתי דאפי' שני בע"ד נתרצו לדון לפני הדיוטות אסורים להכתיר הדיוטות בכתר המומחין, ואין חילוק כלל בין מידי דעשוי, ולמ"ד אין עירוב פרשיות יכולים לכוף בהלואות, וא"כ קשה למ"ד אין עירוב פרשיות ובעי מודה במקצת דווקא ידונו גם ב"ד הדיוטות ויכופו אותו לקיים או ישבע או ישלם, וכ"ש למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דגם מה שב"ד יורדין לנכסים הכל מתורת כפי', ומתורת כפי' גם ב"ד של הדיוטות יכולים לירד לנכסיו ודו"ק (וממה שהצריכה תורה בשבועות שומרין שלשה מומחין מוכח דגם הלוואות בעי מומחין]: אשר ע"כ נראה ובהקדם ג' הקדמות:

[הקדמה א'] דהנה הרמב"ם בפ"ג מהלכות שלוחים ושותפים כתב ששני שותפין שיש להם דין עם אחד ותבע שותף אחד את האחר ושותף שני אינו בעיר דאם נתחייב השותף יכול שותף שני שלא לקיים הפסק וידין הוא שנית, וע"כ גם בתחילה אינו מחוייב האחר לדון עמו על חלק השותף כיון שאח"כ יוכל שותף שני לדון שנית אינו מחוייב עכשיו לדון, שאם יתחייב יהי' מחוייב ואם יזכה ידין השותף שנית יעיי"ש: הקדמה ב' ידוע דע"א שאינו קם לממון ל"ש לחייב ל"ש לפטור כגון ע"א מעיד על השטר שהוא פרוע, וכ"כ הרא"ש פ"ק דמציעא דאין ע"א יכול לפטור ממחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאין ע"א קם לממון אף לפטור, וה"ה דאין ב"ד הדיוטות יכולים לפטור מחיוב גזילות, וכן משמע במשנה בפרק הי' בודקין אפי' ריבוי מזכין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים פירש"י דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דנין ד"נ פחות מכ"ג לא לזכות ולא לחובה, הרי דלפטור מד"נ כלחייב לענין עשרים ושלשה וה"ה לפטור מגזילות כלחייב לענין שלשה ומומחין: [הקדמה ג'] הנה בספ"ק דמכות אילעא וטובי' קריבי' דערבא הוי ומסיק דפסולים, ופירש הראב"ד שהעדים העידו על פרעון החוב ולפטור הלוה ולחייב הערב אי אפשר ואם יפטור הלוה ע"כ יפטור הערב, וכיון שלערב הם קרובים ע"כ גם ללוה אין נאמנים ולא שייך לומר בזה פלגינן דיבורא, דא"א לחייב הערב במקום שהלוה פטור, וכה"ג איתא בפרק החולץ (מ"ז) האומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה דאם יש לבן בנים גם על בנו אינו נחמן כיון שאם יפסול הבן ע"כ גם בן בנו יפסול וליפסול בן בנו אינו נאמן ע"כ גם על בנו אינו נאמן:

וע"כ ניחא במודה במקצת בפקדון דצריך ב"ד מומחין, דאם יראו הב"ד בדעתם שאינו מודה במקצת ויפסקו שהוא פטור, או זה עצמו שפוסקים שפטור ע"י שבועה, והם פוטרים אותו מחיוב השבת הפקדון שנאמן שאינו ברשותו, ממילא יפטור מחיוב גזילה שכיון שפטור מהשבה הרי לא גזל כלום שהרי אין למפקיד אצלו כלום, וכיון שכן גם לפטור מהשבת הפקדון אינם יכולים כנ"ל באילעא וטובי' והאומר על בן שיש לו בנים שהוא ב"ג וב"ח וכיון שאם יפטר יוכל לתובעו שנית בב"ד מומחין שוב א"צ לדון עמו בב"ד שאין מומחין כנ"ל בהקדמה א', ובלא זה מסברא אין שם דיין עליו רק אם יכול לפסוק או חייב או פטור: והא דבהלואה יכולין ב"ד שאין מומחין לדונו לדעת הרמב"ם דגם הכופר במלוה הוי גזלן א"כ אם יפטור מחיוב הלואה הרי יפטור גם מחיוב גזילה שבו לא קשיא דהא הכופר במלוה כשר לעדות דאשתמוטי משתמיט ואין עליו חיוב גזילה כלל [רק במקום דלא שייך אשתמוטי כלל]: אך יש לעיין שאם יפסקו דהוא פטור ולא ישלם כלל או שישבע או שיעברו כמה שנים ולא ישלם דבזה לא שייך אשתמוטי כנ"ל אות ב' ונמצא שפטרו אותו מגזילות ואין להם כח. אך ז"א דבשעה שפסקו הב"ד אז הי' טענת אשתמוטי ולא פטרו אותו מגזילות כלל והועיל הפסק דין, וממילא אין לו אח"כ עליו טענת גזילה כיון שהדין לפטור הרי לא גזל כלום, אך יש לומר הוכיח סופו על תחילתו וכשיעברו כמה שנים ולא ישלם נאמר אגלאי מילתא למפרע שאם האמת עם התובע שנתכוין לגזול ולא לאשתמוטי ונמצא שהב"ד פטרו אותו אז מגזילות:

אך דין הוכיח סופו על תחילתו מחלוקת רשב"ג ורבנן כמו שנתבאר, דהנה בגיטין (ס"ו.) הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ואם הוכיח סופו על תחילתו ה"ז גט, ובחולין (ל"ט:) שחטה ואח"כ חישב עלי' זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר היתר לא אמרו בה משום כבודו דרשב"ג איסור לא אמרו בה משום כבודם דרבנן הי רשב"ג אילימא רשב"ג דגיטין דילמא שאני התם דאמר כתבו ופירש"י ואיכא קצת הוכחה בתחילתו ונפילתו גלויי מילתא בעלמא הוא והאי דאמר כתבו ע"מ ליתן קאמר אלא משום דרשב"ג דהכא דתניא הכותב נכסיו לחבירו והי' בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם הי' רבו שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב"ג אומר זכו בהם יורשים ואוקימנא בשתק ולבסוף צוח ת"ק סבר מדשתק קנינהו רשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והא דלא צוח מעיקרא סבר כי לא אתא לידי מה אצווח, ופסקו הפוסקים כרשב"ג דגיטין, וברשב"ג דהכותב נכסיו פסקו דהוי ספק משום דבגמ' מדמה שחטה ואח"כ חשב להא ואסיק בספק שלא אמרו בה לא איסור ולא היתר, ובירושלמי דגיטין הביא מעשה דקסרי אהא דרשב"ג דגיטין ואמר שלא אמרו בה היתר משום דרשב"ג דהתם, כן פירשו הפ"מ והק"ע ובשירי קרבן, דאף דבש"ס דידן דחי דילמא שאני התם דאמר כתבו, מ"מ לבתר דמסיק מרשב"ג דהכותב נכסיו חזינן דרשב"ג לטעמי' וטעמא דידי' אינו משום דאמר כתבו, ורבנן דהכותב נכסיו פליגי נמי בהא דגיטין, והפוסקים שחילקו בין הא דגיטין שפסקו כרשב"ג בין הא דהכותב נכסיו שפסקו דהוי ספק משום דרשב"ג דגיטין במשנה וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ס"ל לחלק מסברא דנפשייהו משום דאמר כתבו: