שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תסו

סימן תסו א) (שם) בגמ' אפי' מאה תופסין בה, דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות הלכה י"ב דהוי רק קידושין מספק, ונתקשו הראשונים ז"ל בהבנתו, ובתשו' עבורת הגרשוני סי' קי"ח הביא ביה הש"ך דהרמב"ם סובר כר' יוחנן רק משום זייר בקידושין הוי ספק קידושין ע"כ ספק דכולן שומרין מספק, עד כאן, והוא השיג עליו, דא"כ האחרון ה בלא שיור יהי' ודאי קידושין ממנ"פ: ב) ונ"ל דהנה הב"ש כתב בסי' ל"א בכל ספק קידושין אף אם נתברר אח"כ לא הוי אלא ספק קידושין כיון דהעדים לא ידעו בוודאי קידושין עי"ש, ולפי זה אם יתברר השיור בקידושין אינו מועיל ולא יהי' אלא ספק קידושין דאף שהי' עדים על קצת קידושין בוודאי, הלא שיור בקידושין לא תפסי וליכא עדים רק על ספק קידושין גמורים ע"כ הוי קידושי ספק: ג) אלא שיש להשיג על הש"ך מטעם אחר דהנה בש"ע אהע"ז סי' נ' סעיף א' פסק בספק קידושין דצריכה להחזיר הכסף, ולפי זה קשה בכל ספק קידושין במאי מקודשת, וצ"ל דמכל מקום עתה הכסף שלה, אך קשה בקידש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים ואינה מקודשת לו רק מספק האיך יחול לאחר עשרים הלא נתעכלו, ואין לומר דמקודשת במה שא"צ להחזיר הכסף וכמ"ש הרשב"א דהא בין כך וב"כ צריכה להחזיר: ד) אמנם הח"מ וב"ש חלקו עליו וכתבו דא"צ להחזיר משום שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה.

אך היכי דאינה מקודשת רק במקצת בוודאי קידושין תופסין באחותה כיון שאין בה חיוב כרת כמו שאין חייבים עלי' כרת, שאם הי' מחויבין עלי' כרת לא היתה מקודשת לשני, דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, וכיון דאין מחוייבין על אחותה כרת, שוב צריכה להחזיר הכסף, וא"כ אמאי מקודשת לאמצעי, אך זה ניחא, דהא מקודשת קצת בשעת קידושין, אך קשה דא"כ לשיטת הרמב"ם דכסף שאין בו הנאה אינו מועיל גבי קידושין א"כ כיון דצריכה להחזיר הכסף כנ"ל אמאי תהי' מקודשת מספק: סימן תסז א) (שם) בגמ' איתמר ר"ה אמר והוא יתן ר"י אמר לכשיתן לכי יהיב הוי קידושי ופרש"י שהרי הראשון לא נתכוין לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז, ותמהו האחרונים למה לי' למימר הכי הא אף אם מקדשה בפרוטה הא הוי כאומר הרי את מקודשת לאחר ל' ובא אחר וקידשה בתוך ל' שמקודשת לראשון: ב) ונראה דהנה אביי סובר בנדרים (כ"ט.) דאף קדושת הגוף פקעה בכדי, וכתב הר"ן דמ"מ מודה בקידושין דלא פקעה בכדי משום דלא מצינו אשה יוצאה בלא גט וקנין אישות לזמן עייש"ה והנה בגיטין (מ"ח.) אמר ר"ח לא שנו אלא ביובל שני אבל ביובל ראשון מביא וקורא משום דאכתי לא סמכה דעתו שתחזור אליו ביובל, ומבואר מזה דהא לזמן לא הוה אלא קנין פירות היינו באם ברי שתצא ממנו, וא"כ אפשר דקידושי הראשון לא יחולו רק לזמן עד שיתן מאתים זוז, ומ"מ יהי קנין הגוף, דהא אפשר שלא יתן המאתים זוז לעולם, ושוב יהי' הדין שלאחר ל' יפקעו קידושי שני ויחולו קידישי ראשון, ע"כ פירש שאין מקדשה אלא במאתים זוז וא"כ חלין קידושי שני לעולם ודו"ק: