שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תסב

סימן תסב א) (שם נ"ט ע"ב) שמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קידושי שני וגמרו קידושין ראשון, נ"ל לפרש עפ"י דברי ירושלמי ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים אינה מכורה הקדישה לא קדשה לאידא מלה אמר לאחר שלשים יום לשייר לו גיזה ועבודה עד כאן, ומבואר דהקדש חל מעכשיו אלא ששייר לעצמו גיזה ועבודה עד שלשים יום דאפי' בקדושת הגוף מהני שיור לזמן [ומדברי הר"ן פ"ג דנדרים מבואר דקיי"ל כדברי ירושלמי אלו, שהוא סובר שם דאם אמר הרי זו עולה לאחר שלשים יום ובתוך שלשים הקדישה לשלמים לאחר ל' יום הוא עולה, שכן כתב שם כיון שבתוך כדי דיבור הקדישה לשלמים תו לא פקע, מבואר דלאחר כדי דיבור הי' עולה לאחר שלשים, ואזיל לטעמי' שם דבהקדש כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דינו כמעכשיו] ושם בירושלמי תלוש מן הקרקע שיקנה שדך לאחר שלשים ומכרה בתוך שלשים אינה מכירה לאיזה מלה אמר לאחר שלשים לשייר אכילת פירות, אבל בהקנה בכסף על לאחר שלשים מכרה מכורה, ולמד דין זה מאשה דתנן במתני' מקודשת לשני, ומוכח דגם באשה שייך לומר ששייר עד שלשים, דאל"כ יקשה לאיזה מלה אמר לאחר שלשים, ומה ראי' מאשה דאי אפשר שיחול מעכשיו בשיור, וצ"ל שתהי' מותרת לאחר בתוך שלשים כמו בבהמת הקדש ששייר גיזה ועבודה: ב) ולפי זה יתפרש דברי שמואל דשמואל סובר באמת דגם באשה דינו כמו בהקדש וכקנין חזקה דקרקע דשייר על שלשים יום שתהי' בתוך שלשים מותרת לאחר וע"כ תופסין קידושי שני רק על שלשים יום, ולאחר שלשים חזרו קידושי ראשון, וכמו באומר לאחר שלשים עולה ובתוך הזמן הקדישה לשלמים דהוי לאחר ל' עולה.

דגם בירושלמי הי' מסתבר לו כן אלא דמהכרח המשנה הוכרח לחלק בין קנין כסף לקנין חזקה, ולפי מה שפירש שמואל המשנה אמרינן באמת דאין חילוק בין כסף לחזקה, ולפי זה לא קשיא קידושי שני' במה פקעי שעל אחר שלשים כבר תי' מקודשת לראשון, ודברי ר' חסדא יתבארו לפנינו בעז"ה: סימן תסג א) (שם) בגמ' יתיב רב חסדא וקשיא לי' קידושי שני במאי פקעה לכאורה נראה לפרש עפימ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא בהא דאמר רב המנונא אלו אמר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקי בלא גט, ואותיב עלי' אביי וקדושת הגוף מי לא פקעה בכדי וכו' וכתב הר"ן דאביי מודה בקידושין דלא פקעה דבהקדש אפשר שיחול לזמן משא"כ באשה דכל קנין לזמן אינו אלא קנין פירות וקנין פירות באשה לא אשכחן, והכי איתא בירושלמי מה בין הקדש לאשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא פדיון היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון תיפתר דברי הכל בשדה מקנה: ב) ולכאורה קשה טובא במה שפירש הירושלמי דאי אפשר שיחול קנין לזמן באשה, שהרי שם בירושלמי אמרינן דבשטר כשקידשה לשלשים יום אינה מקודשת משום דבשטר למידין מגט ובגט לזמן אינו כריתות, וא"כ לפמ"ש הר"ן דבאשה גם בכסף אי אפשר לזמן א"כ הרי דין כסף כדין שטר, ואם תאמר דכיון שאי אפשר לחול לזמן יחול לעולם גם בשטר נאמר דכיון שאי אפשר לחול לזמן יחול לעולם ודכוותי' בגט הוי כריתות כיון שחל לעולם. ופשט דברי הירושלמי להיפוך דבאמת בכסף חל לזמן, ושוב לא פקע, דלא מצינו אשה יוצאה בלא פדיון ובשטר אי אפשר להתחיל לחול לזמן:

ג) והנראה לפרש דברי הר"ן עפימ"ש בחי' לגיטין בשם הרא"ה בהא דאיתא שם (פ"ד.) במגרש אשה לשלשים יום כיון דפסקה פסקה, וכתב הרא"ה דשמעינן מכאן בנותן קרקע לחבירו ליום אחד גוף ופירות נשארת שלו לעולם עיי"ש, וזה כוונת הר"ן דכל קנין לזמן הוא קנין פירות, דאם יקנה גם הגוף לזמן ישאר שלו לעולם כדברי הרא"ה, ואינו קנין לזמן, ולא משכחת קנין לזמן רק קנין פירות, וע"כ באשה כשאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ע"כ חל באותו יום קנין גוף דקנין פירות לא אשכחן, וכיון שחל באותו יום קנין גוף נשארת אשתו לעולם אף דקדושת הגוף פקעה בכדי דאפי' בממון הדין כן, וזה כוונת ירושלמי לא מצינו אשה יוצאה בלא פדיון כיון שע"כ הי' קנין גוף נשאר כן לעולם, משא"כ בהקדש דש דמשכחת קנין פירות כמו בשדה מקנה שמתחילה לא חל הקדש רק לפירות שגם המקדיש לא הי' לו רק קנין פירות ע"כ חל לזמן קנין פירות ודו"ק: ד) ובזה נבא לביאור דברי ר' חסדא קידושי' שני במה פקעה, דהנה לכאורה לדברי הר"ן לפי מה שנראה מדבריו לכאורה הי' לו להקשות להיפוך כיון שהראשון קנאה על לאחר שלשים אי אפשר לשני לקנות רק על לזמן דאינו אלא לקנין פירות וקנין פירות באשה לא אשכחן, ואיך יקנה אותה שני כלל על שלשים יום, ואיך תני מתני' מקודשת לשני על שלשים יום, וכאן אין לומר דקונה אותה על לעולם, כמו בהיום את אשתי, דהכא אי אפשר שיקנה על אחר שלשים דכבר היא מקודשת לראשון על אח"כ ולפי מה שביארנו אמיתת כוונתו לאו קשה מידי כיון דבאמת חל קדושת הגוף לזמן אלא דממילא ישאר שלו לעולם כדברי רא"ה והכא אי אפשר דעל לאחר שלשים היתה מקודשת לראשון:

ה) אמנם נראה עפ"י דברי הש"ס בפרק האומר בקידושין (ס"ז:) דקאמר אשת איש דלא תפסי בה קידושין מנא לן יליף מאחות אשה מה אחות אשה בכרת ולא תפסי אף כל עריות דיליף בהיקישא דר' יונה עיי"ש, ולפי זה כיון דכל שלשים יום מותרת לשני דשייר על שלשים יום אלו, וכיון דאינה ערוה על השני שפיר קונה אותה קנין הגוף על שלשים יום אלו, ואף דהגוף כבר נקנה לראשון הרי אפי' אשת איש גמורה הי' תופסין בה קידושין אי לאו שערוה היא לו, וע"כ דנשתנה דין אישות מדין ממון בזה, (והטעם יתבאר לפנינו בעז"ה] ושפיר תופסין בה קידושין במקום שאינה ערוה לו, וכיון דלשני מותרת לשלשים תופסין בה קידושין גמורים לזמן אף בהגוף, וכיון דחל פעם אחת קנין הגוף תו לא פקע כדברי הרא"ה הנ"ל, ואף שלאחר שלשים נעשית ערוה לו מחמת קידושי ראשון לא פקעי קידושין כדמוכח בפרק המגרש בקידשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דאהני קידושי שמעון למיסרה לראובן ואם מתו אינה מתייבמת דהוי אשת שני מתים עיי"ש (בדף פ"ב.) הרי דלא פקעי קידושי ראובן במה שנאסרת עליו מחמת קידושי שמעון משום אשת איש ואשת אח והיינו דקשיא לי' קידושי שני במה פקעי ודו"ק: ו) במה שלמדנו מירושלמי הנ"ל דגם בקידושין יכול לשייר לזמן, לכאורה י"ל דגם לפי גמרא דידן דגם בקידושין פסול שיור שאני הכא דלאחר שלשים תהי' מקודשת גמורה ואינו שיור לעולם, ורמה לזה מחלק הש"ס בגיטין (פ"ג:) בין על מנת שלא תשתי יין לעולם בין שלא תשתי יין שלשים יום, וכה"ג כתבו הראשונים בהא דאמר ר' יוחנן בסוגיין (ס'.) אפי' מאה תופסין דמקשה הש"ס דבגט מהיום ולאחר מיתה אי אפשר לומר כן דכל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא, והקשו ז"ל דגם בקידושין פוסל שיור, ותירצו דשאני קידושין שיגמרו לאחר שלשים לגמרי, משא"כ בגט דאין גט לאחר מיתה:

ז) אך לאחר עיון קצת נראה דזה אינו, דהירושלמי לשיטתו דקידושי כסף לא ילפינן מקידושי שטר ולא איכפת לן בשיור, אבל לש"ס דידן בגיטין דשיור בקידושין פסול במשוייר לשלשים יום נמי הוי שיור, ולא דמי למימרא דר' יוחנן אפי' מאה תופסין בה דהתם לא חלים הקידושין לגמרי רק לאחר שלשים, וכיון דבגמר הקידושין ליכא שיור שפיר דמי, משא"כ כשחלים הקידושין עכשיו ומשייר על שלשים יום מה בכך שאח"כ לא יהי' שיור, מ"מ כיון שכל הקידושין חלים עכשיו ועכשיו הוי שיור פסול: ח) וראי' לזה דאל"כ מה הקשה לר' יוחנן כל גיטא דמשייר בי' לאו כלום, נימא דקידושין חלין עכשיו ומשייר על שלשים, וגם בגט נוכל לומר כן שחל הגט עכשיו ומשייר עד שימות, והוי דומיא דמהיום ולאחר מיתה בממון דאמרינן דגופא מהיום ופירא לאחר מיתה: ט) האומנם כי במעכשיו ולאחר שלשים י"ל דלא אמרינן שכוונתו לקנות תיכף ומשייר על שלשים כמ"ש התוס' יבמות (צ"ג) בד"ה קנוי' בסה"ד, אבל במהיום ולאחר מיתה שפיר י"ל כן, ועיינתי ברשב"א וראיתי שהקשה על פירוש הראשונים במימרא דר' יוחנן דקידושין מתחילין היום ונגמרים לאחר שלשים, וע"כ לא הוי שיור, והוא ז"ל דחה פירוש זה בכמה קושיות, ופירש דקידושין חלים היום ושייר על שלשים יום, וס"ל לר' יוחנן דשיור בקידושין מהני, הרי דדווקא לפי תירוץ דעכשיו מתחילין ולאחר ל' נגמרים הוא דלא חשוב שיור, אבל לפי פירושו דחלים עכשיו ומשייר על שלשים חשוב שיור, ומוכרח לפרש דר' יוחנן סובר שיור בקידושין מהני וכמ"ש: סימן תסד א) נסתפקתי במקדש שתי אחיות שיחולו הקידושין לאחר שלשים יום ובתוך שלשים חזר בו מקידושי אחת או מתה אחת אי אמרינן שהשני' חלה או דילמא בשעה שקידש שתיהם נתבטלו קידושיהם, ושוב אינו מועיל חזרת האחת או מיתתה:

ב) ונ"ל להכריע כפי הצד השני מהא דמנחות (מ"ז: מ"ח.) ת"ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שנים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמי' דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי דפריק להו היכא כו' הא ודאי ר"א בר"ש הוא, ומבואר ברש"י בד"ה הא ודאי דמסקנא גם ברייתא קמייתא ראבר"ש הוא, ואח"כ מקשה לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן מהא דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות ר' יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים עיי"ש, וקשה כיון דראבר"ש הוא הא בשעת שחיטה לא קידשה מידי ומה בכך דלא קדשה הלוא אף אם שחט על שתי חלות כמצוותה לא קדשה: ג) וצ"ל דכיון דראבר"ש מודה דצריך שיהי' לחם בשעת שחיטה, הא קמן דשחיטה מקדש, וכן הוא בש"ס יבמות (ק"ד:) דלראבר"ש שני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה, הרי דגם לר"א בר"ש שחיטה מקדש ומתיר אלא דלא חל הקדושה עד שעת זריקה, וע"כ למסקנא דאמר ליקדשי תרתי מתוך ארבע כיון שבשעת זריקה לא נתכוין אלא על שתים ידועים אותם שתים קידשתם שחיטה ג"כ שהרי הוא אמר ששתים יתקדשו ושתים האחרים כיון שלא קידשתם זריקה הא שחיטה לבד אינו מקדש, וע"כ השחיטה מקדש אותם שתים שחישב עליהם גם בשעת זריקה: ד) ולפי זה יש לפשוט ספק הנ"ל, דהנה בקידושין (נ"א.) ובעירובין (נ') מבואר דטעמא דר' יוחנן משום כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, ואם תאמר דכל שנתבטלו קידושי האחת בתוך שלשים ואי אפשר לה לחול בהגיע שלשים, השני' חלה, א"כ ה"נ כאן כמו דלראבר"ש הרי השחיטה אינו מקדש תיכף אלא בהגיע זריקה ואז א"א שיתקדשו אותם שתי חלות שאין הזריקה מקדש, וע"כ השתים שחישב עליהם בשעת זריקה מתקדשים, ומה מקשה הש"ס על ר' יוחנן, וע"כ כיון דבתחילה חישב על ארבעה נתבטל אמירתו מכולם תיכף ושוב אין הזריקה מקדש.

ה"נ כיון שמתחילה קידש שתי אחיות נתבטלו תיכף ואי אפשר לאחת לחול בהגיע שלשים, ועיין ר"ן בסוגיא דבר פדא נדרים (כ"ט.) בד"ה ה"נ דאמר לדמי: סימן תסה א) (דף ס' ע"א) בגמ' עולא א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה גרסינן בירושלמי בהא דאפי' מאה תופסין היו שני אחין וקדשוה שניהן ומת אחד מהן השני מהו שיהא מותר בה מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מאחיו, ר' יודן בר פזי אמר אסור בה, א"ר יוסי טעמי' דר' יודן בר פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ריב"פ כלום נפלה לו לא מחמת לאחיו היא אסורה לו היא מותרת, עד כאן: ב) וכל דברי הירושלמי נפלאים ממני ונעלמים מאד, בפרט טעמא דר' יוסי דצד הקנוי נידון משום ערוה ופוטרת צרתה, דערוה דפוטרת הוא כשנפלה לפניו ואסורה לו משום ערוה. והכא נהפוך הוא דצד הקנוי אינה נופלת לפניו מאחיו דשלו הוא, וגם אינה אסורה לו משום ערוה דאינה אשת אחיו, וגם טעמא דר"ח קשה לי שהרי בסוטה (ואו) בהא דאמר שם בסוטה דאסורה ליבם מקו"ח דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ומקשה שם אלא מעתה כה"ג שקידש האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט ומת לא תתייבם דבאסור לה לא כ"ש, ומשני נאסרה הא אסור לה וקיימא במותר לה אסור לה הוא, וא"כ התינח אם מת הראשון ונפלה לפני השני הרי נאסרה על הראשון שמותר לה מכח קידושי שני, אבל כשמת השני הרי בתחילת נשואין היתה אסורה, ודומה לכה"ג שקידש אלמנה ומת, וגם במת הראשון יש לעיין ויתבאר לפנינו בעז"ה:

ג) והנראה לי בביאור דברי הירושלמי עפ"י דברי הירושלמי שקודם לכן, בהא דאפי' מאה תופסין בה א"ר אלעזר לכן צריכה אפי' קידשה השני קידושין גמורים, ר' יצחק בר טבא בעי קומי ר' אלעזר מה נפשך מה שקנה בה הראשון קנה והשאר השני בא וגומר אמר לי' וכי יש נפשך (צ"ל מה נפשך] בעריות מאי כדין כל אשה שאינה קנוי' לאדם אחד אפי' מאה תופסין בה, ונ"ל ביאור הדברים עפ"י דברי הש"ס פרק האומר בקידושין (ס"ז:) דאשת איש דלא תפסי בה קידושין הוא משום דמחייבי כריתות הוא ומהקישא דר' יונה הוקשו כל העריות וכו' אבל בלא זה הי' תופסין קידושין, וע"כ כאן שאינה קנוי' לאדם אחד דאין לראשון קנין גמור ואין לשני קנין גמור אינה בכרת, ואכתי תופסין בה קידושי שלישי, והיינו דקאמר וכי יש מה נפשך בעריות דאינה ערוה כיון שאין לשום אדם קנין גמור בה ודו"ק: ד) איברא דקשיא לי דא"כ כ"ש דהשני יוכל לקנות גם צד הקנוי לראשון דאינה עליו חייבי כריתות, וכיון שיוכל לקנות גם צד שקנוי לראשון והרי יש לשני בה קנין גמור והיא בכרת לכל אדם ואיך יתפסו בה קידושי שלישי:

ה) ע"כ נראה דהא דאצטריך הש"ס לטעמא דא"א בכלל עריות ולא כפשטא כיון שקנוי' לראשון איך יקנוה השני, משום דקידושין הוא רק קנין איסור שאוסרה לכל אדם חוץ ממנו (ועיין בפרק המגרש (פ"ג.) דמקשה לריה"ג דאמר האסור אסור לכל והרי א"א שמותרת לבעלה] וע"כ יוכל השני לעשות בה קנין לאוסרה על בעלה זה שקידשה בתחילה, וע"כ ה"נ תופסין בה קידושי שלישי לאוסרה אשני, דלשני עוד לא היתה נאסרת באיסור גמור רק קצת איסור מחמת קידושי ראשון והי' בה שיור לגבי השני ובא שלישי וקנה אותו צד שיור שהי' בה לגבי שני [כיון שאינה בכרת עליו] אבל השני לא הי' יכול לקנות בה קנין גמור לגבי העולם, שכבר הי' קצת קנין לגבי העולם ולא הי' יכול לקנות בה לגבי העולם רק קצת ששייר הראשון, ונהי דלגבי הראשון הי' יכול השני לקנות קנין גמור כיון שלראשון הי' מותרת. לגמרי ולא הי' שום קנין איסור לגבי הראשון והי' יכול השני לקנות בה קנין גמור, מ"מ לגבי העולם לא הי' לו בה רק קצת קנין, וע"כ חל קידושי שלישי, דלגבי העולם לא הי' קנין גמור לא לראשון ולא לשני ודו"ק: ו) העולה מזה דהשני יש לו בה קצת קנין לגבי העולם, וקנין גמור לגבי הראשון, או תאמר בלשון אחר דצד הקנוי לראשון אינו יכול לקנות לגבי העולם דכבר הוא קנוי לראשון ואינו יכול לקנות רק לגבי ראשון לאוסרה עליו, וצד ששייר הראשון יש לשני קנין לגבי כל העולם לאוסרה עליהם:

ז) ובזה נבוא לביאור דברי ר' יוסי צד הקנוי נידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה, דצד הקנוי לראשון אין לשני בו קנין רק לגבי הראשון לאוסרה עליו, דקנין זה לא הי' אפשר להיות לראשון לאוסרה על עצמו, וקנאה השני לאוסרה על ראשון, וכשמת השני ונפל על הראשון וראשון אי אפשר לו לייבם אותו צד לאוסרה על עצמו כיון דקנין שהי' לשני על אותו צד לא הי' רק לאוסרה על ראשון וזה אי אפשר להיות לראשון, ותדע דכבר קנה אותו צד רק מחמת שלא הי' אפשר לו לקנות לאוסרה על עצמו, וא"כ מה יוסיף מה שקנה מכח קידושי אחיו כיון דקנין זה אי אפשר להיות לו ואם הי' אפשר הרי קנה מתחילה, וכיון שאי אפשר לייבם אותו צד הקנוי הרי נשאר אסור לו משום ערות אשת אח כיון שהי' לשני אחיו קנין גמור לגבי דידי', וע"כ אף צד ששייר הראשון והי' לשני בה קניין גמור לגבי כל העולם ויכול לייבם הרי נאסר עליו משום צרת ערוה ודו"ק היטב ח) אך כל זה אם מת שמעון השני, אבל אם מת ראובן שאין לו בה אלא קצת קנין אחד לגבי כל העולם, שפיר מותרת לשמעון ולא שייך כל הנ"ל, ע"כ בא ר' חנינא והשלים דבריו דבכהאי גוונא מטעם אחר אסורה, דמתחילה בשעה שקידשה ראשון היתה מותרת לו ונאסרה עליו משום ערוה מחמת קידושי שני, א"כ קו"ח במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש כההיא דמס' סוטה: ט) הן אמת דיש לעיין בהא, דדווקא בסוטה דנאסרה על בעלה מחמת שהוא בעלה וזנתה תחתיו ונתקלקל האישות וכמו שפירש"י שם, אבל באיסור שבא שלא מחמת האישות אין לנו, ובודאי אם נעשה בעלה פצוע דכה ומת אין לנו לאוסרה איבם מקו"ח: י) ומ"מ נראה בנ"ד שנאסרה עליו משום ערוה דאין בו תפיסת קידושין רק מחמת שכבר היתה מקודשת לו צריכה ממנו גט, מ"מ י"ל שהוא הפקעת קידושין קצת, והדברים ארוכים אין כאן מקומן: