שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 57

ה) וכעת אני רואה שהראי' מהרא"ש אינה ראי' כלל. שהרא"ש כתב דכי היכי דפרץ גדר בפני בהמה ויצאתה ונאבדה פטור כמו כן בנעל ומתה ברעב. והיינו שהרא"ש מדמי מה שנתבטל ממלאכתו אחר כך למתה הבהמה אחר כך ברעב. על כן מדמי ליצאתה ונאבדה שפטור אאבידה שאחר כך. כמו כן פטור על מה שנתבטל אחר כך. ועוד דהדקי' באנדרונא הוי כמו מצמצם בנזקין דחייב שכבשו שלא יוכל לצאת, מבית לעשות מלאכתו. ובצמצם כתבו התוספות בסנהדרין (דף ט"ז.) דלא מחייב אלא בשהיזק מזומן מיד. אבל לא בסוף החמה לבא אף דהוי כעין חציו. הכא נמי לא מחייב בנעל שלא עשה מעשה בגופו אף דמכחו לא יוכל לצאת והוי כמו חציו. וכל זה בנזקין. אבל בשבת שצידתו מיד. שפיר יש לומר דחשוב מעשה נעילת הדלת ויתחייב: ו) ומכל מקום יש לומר שהרשב"א סבירא לי' דנעילת דלת לא חשיב מעשה בצבי. ולפי זה יש לומר אפילו במתכוין גם לצבי מותר. דהנה קשה לדעת הרשב"א מסוגיא דמשילין (דף ל"ו.) דמקשה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. מהא דתנן פורסין מחצלת על גבי דבורים בשבת בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד. ומשני דאיכא דבש. ומקשה תינח בימות החמה דאיכא דבש. בימות הגשמים דליכא דבש מאי איכא למימר. ומשני לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות. הרי מבואר דאף שמכסה לצורך הדבש במתכוין גם לצוד אסור. עוד מבואר שם דאפילו מתכוין רק בחמה מפני החמה רק שבודאי יצודו אסור משום פסיק רישי'. וכן כתבו התוספות והרשב"א שם ועיין שם במהרש"א. והרי המכסה פי הכוורת כמו נועל הבית ואסור אפילו בפסיק רישי': ז) וצריך לומר כיון שהכוורת בטל אל הדבורים וטפל אליו [כמו מוציא חי בכלי פטור על הכלי] חשיב הכוורת כמו הדבורים עצמם וכאלו עשה מעשה בדבורים. ואף דאיכא דבש. הלא השתי חלות גם כן לצורך הדבורים.

והרי הדבורים עיקר יותר מהחלות. והרי קיימא לן בבסיס לדבר האסור ולמותר דאזלינן בתר החשוב ואם כן נעשה הכוורת בסיס אל הדבורים. ואפילו בימות החמה דאיכא דבש. גם כן יש לומר שהדבורים חשובים יותר. ואם כן ניחא דברי הרשב"א אפילו במתכוין גם לשמור הצבי. דסבירא לי' להרשב"א דלעולם אפילו במתכוין הוי גרמא, רק במתכוין בנעילת הדלת לשמור הצבי לבד. הרי עשה הדלת בסיס אל הצבי והוי כאלו עשה מעשה בצבי. אבל אם העיקר לשמור חפציו שוב פטור משום גרמא: ח) איברא דקשה לי על מה שחילקתי דבכוורת כיון שבטל אל הדבורים כשעשה מעשה בכוורת כאלו עשה מעשה בדבורים, מהא דאמרינן בפרק החובל לענין בושת דרק לי' באפי' חייב. ואם רקק בבגדו הוי כביישו בדברים ופטור. וכתב הרא"ש דכתיב והחזיקה במבושיו אינו חייב אלא על בושת גופו עיין שם. והא בגדיו טפלים ובטלים אל גופו כדאיתא בשבת (דף קמ"ב.) המוציא אדם וכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו פטור פרש"י דבגדיו בטלי לגבי'. אלמא דהיכי דבעינן שיעשה מעשה בגופו לא מהני בעשה בדבר הבטל לגופו. ואם כן מוכח מההוא דכוורת דאף דאין עושה מעשה בגוף דבר הניצוד חייב אפילו בפסיק רישי': ט) מיהו יש לומר דבגדו לאו כגופו דמי לגמרי ופטור משום בושת. דלא מצינו בתורה רק והחזיקה במבושיו גופו ממש. ובשבת עיקר המלאכה מבואר במשנה הצד צבי לבית ונעל בפניו. הרי גמר המלאכה שלא בגופו [ועיין לקמן בתולדות צידה]. ומסתמא כן הי' במשכן. ומכל מקום אינו חייב אלא בעשה מעשה בדבר הבטל לגופו. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגידולי קרקע דבעלי חיים גידולי קרקע הן ולגבי גידולי קרקע ממש לא חשיב בעלי חיים גידולי קרקע. והכא נמי יש לומר דתרי גווני גופו הן. מיהו לפי זה צריך לומר דאדם שישב על הפתח נמי בטל אל הצבי.

דאם לא כן אדם שישב על הפתח ומלאהו למה יתחייב וזה דוחק. ולפנינו יתבאר בארוכה ודו"ק: סימן קצה. תולדות צידה. א) הנה בירושלמי הא דלא תני מושיט באבות מלאכות שכל אבות יש להן תולדות. זו אין לה תולדה עד כאן. והנה למלאכת צידה לא מצינו בבבלי ובירושלמי שום תולדה. וראיתי בספר יראים להר"א ממיץ שכתב תולדה לצד הא דתנן ישב האחד על הפתח ולא מלאהו ובא אחר ומלאהו השני חייב. והנה יש לעיין בדעתו אם נעל הפתח יחשב אב או תולדה. וברמב"ם משמע קצת דהוי תולדה מדכתב דין נעל אחר שכתב תולדה לצד. וגם בתחילת דבריו הצד חי' ועוף כו' כיצד רדף אחר צבי עד שהכניסו לחדר ונעל בפניו או שצד צפור למגדל ונעל בפניו חייב. ואם הנעילה לבד הוי אב מלאכה. אם כן ההכנסה לחדר אינו מכלל המלאכה כלל. דבלא נעילה לאו כלום. והנעילה לבד אב מלאכה. אלא ודאי דלא הוי אב אלא כעין שהי' במשכן הכנסה ונעילה יחד. ונעל לבד הוי תולדה. [ונפקא מינה בזה לענין קם לי' בדרבה מיני'. דאם הזיק בשעת הכנסה יפטור דאף הוא מכלל האיסור אם נעל אחר כך. דומיא דעקירה צורך הנחה. אבל אם אין האיסור רק הנעילה. אם כן אפשר לנעילה בלא הכנסה. כגון אם אחר הכניסו או נכנס מאליו וכמו שכתבו התוס' באלו נערות בהא דאמר שם אי בעי גחין ואכיל דהוא הדין דהוי מצי למימר דאפשר אם תחב לו חבירו]: ב) מיהו עיקרא דמילתא לא ידענא מאי טעמא לא יהי' הנעילה לבד גם כן אב. כיון שמתחילה לא הי' סרך צידה אפילו מדרבנן כדאיתא בביצה (דף ל"ו.) דבאית בי' כוי מותר לכתחילה. וגדולה מזה משמע ברמב"ם בקולייס האספנין ומליח הישן שהדיחו בחמין שהדחתו גמר בישולו דהוי אב. אף דבישולן על ידי שנרתחו תחילה קצת על ידי המלח. מכל מקום חשיב הגמר בישול אב: ג) ואין לומר דנעילת הדלת כיון שלא עשה מעשה בצבי והוא ניצוד מאליו.

חשיב כגורם קצת והוא רק תולדה. דאם כן אפילו הכניסו לבית בידים ואחר כך נעל נמי לא יחשב אב דבעידנא שהכניסו הי' יכול לצאת וגמר הצידה על ידי גורם קצת. וכהאי גוונא בסנהדרין (דף ע"ז:) זרק בו חץ וסמנין בידו ובא אחר ופיזרן ואפילו קדם הוא עצמו ופיזרן פטור דבעידנא דשדי בי' יכול להתרפאות הוא. והכא נמי בעידנא דעשה מעשה בגופו יכול הי' לצאת וצריך עיון: ד) ובספר יראים הנ"ל משמע דנעל אב וישב על הפתח ומלאהו תולדה. נראה לי טעם לזה משום דנעילת הדלת בטל אל הצבי וחשיב עשה מעשה בגופו קצת וכן הי' במשכן. וכשישב על הפתח ומלאהו אין האדם טפל אל הצבי. ואדרבא הצבי צורך האדם. וגדולה מזה כתב רש"י עירובין (דף צ"ה:) במוציא מים בחבית דלא בטלי חבית למים מפני שהחבית חשובה ממנה. כן פירש הראב"ד הביאו הריטב"א. וכן משמע בר"ן פרק המצניע, בענין טלטול מת על ידי ככר או תינוק דכתב הר"ן שהככר בטל לגבי המת. ואלו תינוק שיירי'. ובחידושי הרמב"ן כתב תינוק גם כן. משמע דסבירא ליה דאדם לא בטיל, וכל שכן בנידון דידן שהצבי לצורך האדם. וזה כל מלאכת צידה. אי אפשר שיתבטל האדם לגבי הצבי. וכעין שכתב רש"י פרק במה טומנין בדברים המוקצים המונחים על גבי קדירה. דאין הקדירה נעשה בסיס להם כיון שהם לכסות הקדירה. על כן אינו דומה לגמרי לאב והוי תולדה: סימן קצו. א) כתב הרמב"ם פרק יוד הלכה כ"ב המשלח כלבים שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והי' הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת צד וחייב. ונושאי כליו לא ציינו מקומו אי'. ונראה דהרמב"ם מדמהו לחרישה עם בהמתו שחייב סקילה ועיין ברמב"ם פרק כ' מהלכות שבת שהחיוב מקרא דובהיותך. והכי נמי בזה.

אבל לדעת הרמב"ן דטעם חרישה שחייב משום שהבהמה ביד האדם ככלי מחרישה ובנידון דידן שאין הכלב ביד האדם פטור. וכבר כתבנו בזה בספר אגלי טל מלאכת חורש: ב) כתב הרמ"א המשסה כלב אחר חי' בשבת חייב. כלבו. וכתב המגן אברהם דמרמב"ם הנ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו שום מעשה פטור. והכלבו לאיסורא בעלמא קאמר. וכתב הרב בשלחן ערוך שאסור רק מדברי סופרים, וצריך לומר דמיירי שהכלב אינו שלו. דאם לא כן יש בו איסור תורה משום שביתת בהמתו, ולבית שמאי אין פורסין מצודה אלא כדי שיצודו מבעוד יום ופירש רב יוסף בגמרא משום שביתת כלים. והוא הדין לדידן בצד על ידי כלב. ופשוט. אלא דאפי' אין הכלב שלו קשה. שאסור מן התורה משום מחמר אפילו בבהמת נכרי כמו שכתב הר"ן בפרק קמא דע"ז וריש פרק מי שהחשיך. הביאו המגן אברהם סימן רס"ו סק"ה: ג) ואפשר דכי אמרינן בשמעה לקלי' ואזלא מחמתי' חייב משום מחמר באזלא אדעתא דמרה כדאיתא בקידושין (דף כ"ב:) אבל משסה אינו כך שהוא מעורר הכלב ואחר כך עושה הכלב לדעת עצמו. ובזה אפשר דאפילו הוא עושה מעשה גם כן פטור [ומכל מקום כשהבהמה שלו אין להתיר מטעם זה ונאמר דלא הוה מלאכת מחשבת דבהמה לית לה מחשבה. ודוקא בעושה לדעת בעלים מהני מחשבת בעלים. דהא מצריך קרא שמותר להעמיד בהמתו על המחובר. ומשום דאם אינו מעמידה צער הוא לה ותיפוק לי' דאדעתא דנפשה אכלה ולא הוי מלאכת מחשבת. ואפשר דלהתיר אפילו מדרבנן קאמר. וקרא אסמכתא בעלמא וצריך עיון בזה] ובספר אגלי טל מלאכת חורש סק"א מבואר דמהני מחשבת האדם על מעשה הבהמה לאשויי מלאכת מחשבת עיין שם. המגיה]: ד) עוד נראה לי ליישב והוא העיקר לפי עניות דעתי דהנה ידוע שכל שעושה מעשה אשר על ידי זה תיעשה איזה דבר בבירור חשיב כמו חציו. וכל מסכת בבא קמא מלאה מזה.

אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. וכל שכן בשבת מקל וחומר דזורה ורוח מסייעתו דכיוצא בזה בנזקין חשיב גרמא. ועיין באבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקה שקורין פייאפקיס. והנה ידוע כשמחמר אחר בהמתו ברור שהבהמה תלך מכחו כנראה בחוש. ואף על פי כן לא חייבה תורה חטאת במחמר. והיינו משום שבעל חי עושה המעשה ואינו בא ממילא כעין חציו. והרי מבורר מזה דמה שנעשה על ידי בעל חי פטור יותר מאלו נעשה ממילא על ידו, ועל כן כשם שאם עשה בעצמו אינו מחויב אלא בקרוב לודאי שתוגמר על ידי מעשיו. כך על ידי בהמת נכרי (דבבהמה דידי' אסור משום שביתת בהמתו] וכל שכן הוא. דהא על ידי בהמתו גרע כנ"ל. ועל כן דוקא במלאכות שביד בהמה לעשותן אסרה תורה מחמר. דודאי תיעשה המעשה על ידי קולו שבודאי תשמע לו כנראה בחוש. אבל במלאכת צידה שאף אם ירדפנו הכלב אפשר שלא ישיג החי'. לא אסרה תורה מחמר בזה. וזה ברור. העולה מזה דהמגן אברהם מיירי באופן שאין ברור שישיגנו הכלב כגון ביער וכדומה: ה) ונראה לי דאם הוא באופן שבודאי ישיגנו הכלב. לא זה לבד שעובר באיסור מחמר. אלא שנראה לי שחייב חטאת כאילו עשה בעצמו והטעם בזה לפי מה שהעליתי לעיל סי' קצ"א אות ז' דכל שעומד ליצוד חשיב ניצוד מעכשיו. דמעכשיו הוא ברשות בעלים ואינו דומה לשאר מלאכות עיין שם היטב. ולפי זה מיד ששיסה הכלב חשובה החי' ניצודת כיון שברור שיתפסנו הכלב חשיב החי' מעכשיו ברשות האדם כיון שממילא יבא לידו בלי שום מעשיו. ובזה אין נחלק דמחוסר מעשה בהמתו. דשם הבאנו ראי' מבאין לכלובן לערב. והרי מחוסר מעשה ביאתם לכלובן. ואף על פי כן חשיב ניצוד מעכשיו. ואם כן בשיסוי הכלב פעל מעשה צידה בעצמו. ואפילו יארע מקרה שלא יתפסנו הכלב אחר כך. כבר נתחייב כיון שמתחילה הי' עומד ליצוד:

ו) ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שכתב המשסה כלב אחר חי' בשבת הוי צידה. והוא כמו שכתבתי דהשסוי בעצמו הוי צידה לא תפיסת הכלב אחר כך. ומיירי הרמ"א באופן שברי שיצידנו הכלב. ולא קשה מידי מהרמב"ם דמיירי באין ברי שיצידנו. דבזה לא הוי השיסוי צידה וחייב רק משום דמסייע בעצמו ודו"ק: סימן קצז. מלאכת השוחט. א) בגמרא (דף ע"ה.) שוחט משום מאי חייב פרש"י שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידתא אי מעורות אלים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי עד כאן לשונו. ואינו מובן דמה לי שוחט מה לי חונק (ואין לומר דזהו באמת תירוץ הש"ס משום נטילת נשמה. דמה סלקא דעתא דמקשה]. ועוד דמהיכי תיתי שהי' במשכן חניקה טפי משחיטה. ובודאי יותר מסתבר שהי' שוחטין שאסור לנבל בהמה טהורה כמו שכתבו התוספות והפוסקים ריש חולין: ב) ונראה לפרש דבמתניתין תני דשחיטה הוא מלאכה משמע אפילו עדיין מפרכסת נגמרה המלאכה. [ונפקא מינה שאפילו נזכר קודם מיתתה חייב חטאת. או אם לא מתה עד מוצאי שבת מכל מקום חייב אשחיטה]. ועל זה מקשה כיון דבמלאכת המשכן לא הוצרכו לשחיטה רק להמית ואפילו בחניקה סגי נמצא שהשחיטה אינה מלאכה רק המיתה. ואפילו אם תמצא לומר שהמיתו על ידי שחיטה. מכל מקום אין השחיטה מלאכה רק המיתה. והא השוחט שנים או רוב שנים הוא כחי' לכל דברי'. ועל זה משני משום נטילת נשמה. דמכל מקום בשחיטה חשיב מיפק חיותא כדאיתא בפרק ב' דחולין ובפרק א'. דשני סימנין בבהמה ואחד בעוף הוי מיפק חיותא. על כן חייב אשחיטה. ובודאי כן הדין כמו השולה דג מן הים דמשיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב. כדאמר שמואל בפרק שמונה שרצים דף ק"ז:) והוה שמואל דמשני משום נטילת נשמה לטעמי' בשולה דג מן הים. וזה פשוט בפי' הסוגיא: ג) ויש להסתפק בלשון הש"ס משום נטילת נשמה.

אם הפירוש דהוי תולדה דנטילת נשמה. ואף דתני לשחיטה אב מלאכה. אין זה ראי'. דהכי נמי תני אפי' אב מלאכה. ומפורש בירושלמי דהוא תולדה דבישול. וכן משמע קצת בש"ס דילן שביק התנא בישול סמנין דהוי במשכן ומשני סדורא דפת נקיט. והכי נמי בעור הצבי כיון דדרך לשוחטו והוי תיכף מלאכה בשעת שחיטה נקט השוחטו. אף דלפי האמת לא הוי אלא תולדה. מיהו הרמב"ם כתב בין האפי' בין השחיטה בכלל האבות. ואולי כיון שהתנא לא חש למנותם בכלל אבות גם הוא לא חש וצריך עיון: ד) שוב ראיתי בירושלמי פלוגתא בזה. דריש לקיש בפרקין אמר חבורה אב שחיטה תולדה. ובפרק במה מדליקין פליגי בזה ר' לעזר ור' יוחנן חד כר"ל וחורנא מחליף יעוין שם. ומשמע דמאן דאמר שחיטה תולדה מודה דמיתה הוי אב (וכן נבאר איה"ש לקמן בראי' ברורה] דזה עיקר שהי' במשכן רק בשחיטה נחלקו: ה) יש להסתפק אם לאחר ששחט בה אחר רוב שנים. גמר הוא מיתתו בשבת אם חייב. ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דירושלמי הנ"ל. דמאן דאמר שחיטה אב כבר נגמרה מלאכתו. ואפילו תאמר שבמה שהמיתו לגמרי הוסיף במלאכה. יש לדמותו לבישול שלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו עוד חיוב בישול. ולמאן דאמר שחיטה תולדה. אם כן עשה אב מלאכה במה שהמיתו לגמרי (ויש לומר עוד דאם שחט בשוגג ונזכר קודם יציאת הנפש וחזר ושכח ואחר כך המיתה לגמרי יתחייב שתים]: ו) ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס חולין (דף קכ"ז:) בהא דאבר המדולדל מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות עד שיפול. קאמר מסייע לר' חייא בר אשי דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהם בשבת חייב חטאת. ופירשו התוס' דמייתי ראי' להא דהתולש מהן בשבת חייב חטאת. דמדלענין טומאת נבילה מחובר הוא שאינו מטמא.

הוא הדין לענין שבת מחובר הוא וחייב התולש והכי נמי אני אומר בלאחר שנשחט רוב שנים. מדלענין נבילה חי הוא שאינו מטמא עד שימות. הוא הדין לענין שבת חי הוא וחייב ההורגו. וכן לפרש"י בחולין שם שהראי' כי היכי דאף על גב לענין טומאת נבילות מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. הכא נמי אף על גב דלענין שבת מחובר הוא מטמא טומאת אוכלין. אם איתא דאחר שנשחט רוב שנים לענין שבת מת הוא. אף דלענין טומאת נבילה חי הוא. אם כן מה ראי' מחיבור דלענין נבילה לחיבור דלענין שבת. הא חיבור דלענין שבת הוי חיבור טפי. דהא מאי דחשיב חי לענין נבילה לא חשיב חי לענין שבת. והוא הדין בחיבור דמאי שנא. אלא ודאי דשוה הוא שבת לענין להתחייב עלי' עוד כמו לענין טומאת נבילה: ז) איברא דיש לשדות נרגא בהוכחה זו. שהרי בשבת (דף צ"ד:) צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן התולש מהן בכלי פטור אבל אסור. והא אבר המדולדל אף שנשתייר בו כחוט השערה אינו מטמא טומאת נבילה כדאיתא במתניתין דכריתות ט"ו ואם כן נחייב נמי התולש משום שבת. ואם נחלק בין אבר המדולדל שהוא מגוף החי לצפורן שאינו מגוף החי אלא שגדל על גבי החי. וכן ציצין של עור דעור אינו מגוף החי. ודבר תורה עור אדם טהור. אם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן שרק גדלים באילן ודמיין לצפורן. ועל כורחין לומר כמו שפרש"י בצפורן שפירשה רובה משום שקרובים לינתק. שוב לא הוי מלאכה. שבלאו הכי ינתק. ולענין זה אין לדמות שבת לנבילה והכי נמי דיש לומר כן במפרכסת כיון דבלאו הכי סופו למות שוב לא מיחייב עלי' משום שבת: ח) שוב ראיתי דיש לקיים ההוכחה וההוא דצפורן שפירשה רובה לא קשיא. דיש לומר כמו שכתבתי דשאני צפורן שאינו מגוף החי.

ויש ראי' לסברא זו מהא דכתב הבית יוסף יורה דעה סימן קצ"ח בפירוש ההוספתא צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. דהפי' שאם הי' דבר חוצץ על גבי הצפורן כיון שפירשה רובה חשובה כאלו נחתכה. ואבר ובשר המדולדלין שחוצצין. היינו אם נמצא על גביהם דבר חוצץ. הרי להדיא החילוק בין אבר המדולדל דאף שפירשה רובה כיון דגופה הוא לא חשיב כנפלה. מה שאין כן בצפורן דלאו גופה. ומה דקשיא לי עלה דאם כן מאי מייתי הש"ס ראי' לתאנים שצמקו באיביהן. יש לומר שהראי' רק דאף על פי דהוי כנפלה לענין טומאת אוכלין הוי חיבור לשבת. אבל עיקר הטעם בתאנים שצמקו משום דצמוק לא חשיב כפירשה רובה: ט) ותדע שהרי כתבו התוס' (שם קכ"ח:) דאפילו ר' יהודה דמטהר ביחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה מודה בתאנים שצמקו שמטמאים טומאת אוכלין דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ואם כן מאי מייתי הש"ס ראי' מדאבר המדולדל אינו מטמא טומאת נבילה לצמקו. הא צמקו הוי תלוש טפי ממעורה ואינו יכול לחיות. והוא הדין מאבר המדולדל ואינו יכול להעלות ארוכה. אלא ודאי שהראי' רק דשבת לא דמי לטומאת אוכלין כי היכי דטומאת נבילה לא דמי לטומאת אוכלין: י) ולפי מה שכתבתי נכון היטב סברת התוס' דצמקו לא הוי אפילו כמעורה. ומשום דתאנים אינם מגוף האילן. על כן כשצמקו חשובים כתלושים. מה שאין כן ביחור שהוא מנוף האילן לא חשיב היחור כתלוש ושוב גם התאנים חשובים חיבור כיון שמחוברים היטב ביחור: יא) קיצור הדברים דשפיר יש להביא ראי' מהא דחולין לשחט בה רוב שנים דחייב על מה שגמר מיתתה לגמרי אחר כך יב) ונראה לי דאם נחר בהמה לא מיחייב עד שתמות. אבל בשחט הטמאה מיחייב לאלתר [מיהו לדעת רבינו תם דבעי תיקון בשעת הקלקול. ודוקא שוחט שתיקן מידי אבר מן החי. נמצא שבטמאה יחשב מקלקל] ומנא אמינא לה.