שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תנה, קטע 3

ה) האמנם כי לפי דברי המגיני שלמה דרש"י ס"ל לר' יהודה דווקא שכבר נטמא אבל קודם שנטמא גם ר"י מודה דמהני שינוי מעשה לתקן, וא"כ בטלו קודם הפסח למה בעינן טח פני' בטיט וכולי שמעתא התם בביטלו קודם פסח איירי, כמו בצק שבסידקי עריבה, אך באמת לא קשיא, דרש"י לטעמי', דכתב הר"ן בסוגיא דהגעלה בשמו שלמד מדאפסקא הילכתא בפסחים דמהני בסכינים הגעלה בכלי ראשון דבסכינים של איסור סגי להו בהגעלה ולא בעינן ליבון דלא מקרי תשמישו ע"י האור, דאין לומר שאני חמץ דהתירא בלע ואפי' שפוד שצולין בו סגי בהגעלה היכי דהתירא בלע, דליתא דחמץ מקרי איסורא בלע דחמץ שמו עליו ובפסח הרי החמץ כחתיכת נבילה, הרי דחמץ אפי' קודם פסח כאלו חל עליו האיסור לגבי פסח, וה"נ דחשיב כאלו כבר נטמא דלא בטיל בשינוי מעשה לתקן כנ"ל לשיטת המגיני שלמה:

ו) ואשר אחזה בפירוש דברי רש"י, ויבואר ג"כ מה שהר"ש פרק כ"ה דכלים שינה טעמו בפירוש שינוי מעשה, שהוא פירש שהי' מיוחד לאדם ועשה בו מעשה לבהמה, ונדי מפירש"י בהתחיל לשוף ולשבץ, וטעמא בעי, ונראה לי לפמ"ש התוס' שבת (נ"ח.) בד"ה אלא אמר רבא בזוג שניטל העינבל שעדיין טומאתו עליו הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס, ופירשו התוס' דאף דמתחילה קודם שנותן בו העינבל לא מקבל טומאה משום הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס כיון שדעתו להטיל בו עינבל דומה לגולמי כלים שמשום שדעתו לשוף ולשבץ אינו מקבל טומאה עד שישוף וישבץ, מ"מ כיון שכבר הי' עינבל וחל עליו תורת קבלת טומאה לא פקע מיני' במה שניטל העינבל ודעתו להטיל בו העינבל, כיון שחל עליו תורת קבלת טומאה ועדיין ראוי להשתמש בו בלא הטלת עינבל וגם אין דעתו לבטלו מתורת כלי אלא שדעתו להטיל בו העינבל] ודעת רש"י שם דדווקא כשכבר נטמא לא פקע מיני' טומאתו אבל אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא, והתוס' חילקו עליו כנ"ל עיי"ש, ועיין עוד שם (נ"ט.) סד"ה ור' יוחנן דמבואר שם דעומד להחזיר בו העינבל ומ"מ הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס עדיין טומאתו עליו:

ז) והנה למדנו מדבריהם דהא דגולמי כלים טהורין היינו כשלא הי' עליו קבלת טומאה מעולם, אבל כשחל תורת קבלת טומאה פעם אחת לא פקע. כיון שגם עכשיו ראוי להשתמש בו והוא אינו מבטלו כלל מתורת כלים רק שישוף וישבץ, ולרש"י דס"ל דאינו מקבל טומאה מכאן ולהבא, מ"מ כשכבר נטמא לא פקע טומאתו, וע"כ לא פירש הר"ש כשעשה בו מעשה שהתחיל לשוף ולשבץ, שהרי אף לפי מעשיו עדיין ראוי להשתמש בו רק שהוא כגולמי כלים, והרי כבר קיבל טומאה פעם אחת, ורש"י שפירש שהתחיל לשוף ולשבץ לטעמי' דמ"מ אינו מקבל טומאה מכאן ולהבא, ומ"מ כשכבר נטמא לא סגי במעשה זו, ע"כ כתב דמשקבלוה צריך לעשות בו לשבר ולנקב, וה"ה דמהני בשעשה בו מעשה לבהמה אלא דמעשה דלשוף ולשבץ שפירש אח"כ כשעדיין לא נטמא לא מהני בזה שכבר נטמא ודו"ק:

ח) העולה מזה דפירש"י שינוי מעשה שהתחיל לשוף ולשבץ אינו לפירוש התוס', ולפי זה י"ל דמלבד דגולמי כלים לא פקע מינייהו תורת קבלת טומאה, אלא דאפי' הי' הדין דפקע, מ"מ לא. חל עלייהו שם תורת גולמי כלים במה שהתחיל לשוף ולשבץ, דזה אינו גורם שלא יהי' ראוי למלאכה, ואדרבא ראוי יותר רק גילוי דעת במעשיו שאינו עומד עדיין למלאכה, ולא עדיף הגילוי דעת מדיבור בפירוש ומעשה לא נקרא רק אם המעשה מועיל לזה כמו טבעת אדם שריתכו לבהמה שריתוך מועיל שיהי' ראו' לבהמה וגם שלא יהי' נאה לאדם, אבל זה לא חשוב רק גילוי דעת במעשה שאין רצונו עוד להשתמש בו ואכתי מחשבה בעלמא הוא, ואינו דומה למעשה הבאה לידי טומאה שהחליקו שהחלקה זה מועיל להשתמש בו, וכיון שכוונת החלקתו הי' להשתמש בו תיכף חשוב מפשה, משא"כ בהתחיל לשוף לא חשוב גילוי דעתו טפי מדיבור, בפרט דמוכח מהא דשבת (נ"ח [הובא לעיל סי' אות ה'] דבעי דווקא שינוי בגופו ואין התחלת שיפוי ושיבוץ שינוי שלא יהי' כלי, ואדרבה השיפוי ושיבוץ מכשירים אותו יותר לתשמיש רק שגילה דעתו שרצונו לשוף עוד, ומ"מ מאחר שרש"י ס"ל להדיא דהוי מעשה, והתוס' הגם שבעיקר הדין פליגו, מ"מ בסברא זו לא שמענו שיחלקו על רש"י, אנו מחוייבים לקבל. דעת רש"י דבכהאי גוונא חשוב מעשה: