שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תמח

סימן תמח א) (דף נ"ב ע"א) בגמ' אמר רב ש"מ ממתני' תלת כו' והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ותמה בתוס' דהא עיקר חידוש רב דאף בגזל דידה אינה מקודשת ולא אמרינן מדקיבלתה אחילתי' דהא דגזל אינה של גזלן מכמה משניות שמעינן לה וזה לא שמעינן מדר"י: ב) ונראה דלכאורה הא דמ"ד מדקיבלתה אחילתי' אף דהוי דברים שבלב מהני, דמחילה מועיל בלב כמ"ש מהרש"ל הובא במסגרת השלחן בחו"מ סי' נ"ב סק"ח, והנה בחו"מ סי' רמ"א מבואר דבדבר בעין לא מהני לשון מחילה רק מתנה, ולפי זה ממילא לא מהני ג"כ דברים שבלב והדרא קושיא לדוכתא: ג) אמנם נראה דבסנהדרין (ע"ב) א"ר מסתברא כו' והאלקים אפי' נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימא אלא דמ"מ צריך להחזיר מדין השבה עיי"ש, ולפי"ז הוה מצי למימר דלא הוה רק שיעבוד על הגזילה להחזיר ואף הדבר ברשותי' דגזלן קאי, א"כ שפיר מהני מחילה בלב, אלא דא"כ הי' יכול הגזלן להקדיש דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, וכיון דשמעינן לר' יוחנן דאינו יכול להקדיש ע"כ צ"ל דלאו שיעבוד לחוד הוא דאיכא, אלא כיון דגילתה תורה דצריך להשיב ממילא לא הוי כלל שלו וממילא מהני מחילה בלב דהא הוה בעין: ד) אמנם אכתי קשה לדברי הרשב"א קידושין (נ') דאפי' בקנין מהני דברים שבלב: ה) לכן נראה דהנה לכאורה קשה אמאי מהני מחילה הא אינה ברשותה, אמנם ז"א דלגזלן עצמו ודאי דמועיל כמ"ש הב"ש סי' כ"ח ס"ק.

אלא דלכאורה כיון דצריך להיות כוונה לקנות, ומבואר בב"ב (קמ"ו) דהיכא דרפויי מרפיא בידי' לא קנה, וה"נ קודם שיצא החפץ מתח"י לא הי' בודאי אצלו שתקנה לו ולא קנה, אמנם נראה דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ולא צריך כוונתו כלל, ולפמ"ש לעיל דהא דמהני הכא כיון דהוא לגזלן עצמו ולפי זה לא צריך דעת אחרת מקנה דהא מצדה לחוד לא מהני רק מתורת קניית הגזלן ולזה צריך שפיר כוונה לקנות והיכא דרפווי בידי' לא מהני ושפיר מייתי מר' יוחנן ודו"ק היטב: סימן תמט בשמעתא דהמקדש בחלקו א) (דף נ"ב ע"א) שיטת רש"י דאף חלק בעלים לאחר שחיטה ממון גבוה דמשלחן גבוה קזכו, אבל שיטת התוס' ב"ק (י"ב:) דחלק בעלים אף לאחר שחיטה ממון הדיוט, וכן כתבו עוד בפ"ב דביצה, ואף שאין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים והלואי שאזכה להבין דבריהם הקדושים, מ"מ אכתוב ראיות לשיטת התוס': ב) והנה בב"ק (י"ג.) דבכור בזמן המקדש אפילו מחיים מודה ריה"ג דלאו ממון הדיוט דכי זכו משלחן גבוה זכו, וקשה מ"ש מתרומה וביכורים שהם ממון כהן, ואין לנו לומר משלחן גבוה זכו אלא בדבר שקרב ממנו למזבח, ובכור לא ניתן לכהן מחיים ועוד מפורש שם דבכור בזמה"ז או בחו"ל לריה"ג ממון הדיוט מקו"ח משלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והוי ממון הדיוט כ"ש בכור בזמה"ז, וקשה כיון דאם בזמן המקדש לאו ממון הדיוט ולא דמי לשלמים ומשום דמשלחן גבוה זכו, האי פירכא איתא נמי בבכור בזמה"ז, ואי דלא חזי להקרבה זה סברא בפ"ע אבל לא שילמד משלמים:

ג) ע"כ נראה דקושיא, חדא מתורצת בחברתה, דהנה בבכורות (ט':) ס"ל לר' יהודה דפטר חמור אסור בהנאה מ"ט דר' יהודה אמר עולא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר בהנאה, והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר' יהודה אומר במזיד קידש ומשני במע"ש מיקדשא משום דיודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים, וכן פטר חמור יודעת ופדאתו בשה ומקדשא בהא דביני וביני, וע"כ כתב הרא"ש אף שאסור בהנאה מ"מ יכול למוכרו קודם פדיון והלוקח יפדנו, ולא הוי נוטל דמים בעד איסורי הנאה דנוטל בעד התירא דאית בי' שימכרנו ואח"כ יפדנו, ולפי זה בקדשים קלים דמיקדשא מחיים אף דאסור בהנאה משום דיודעת ומקרבתו והבשר שאח"כ שלה ומיקדשא בי', וכל זה בשלמים, אבל בכור נהי דמחיים לאו ממון גבוה מ"מ לאחר שחיטה וזריקה כיון דבכור מפורש בתורה שדינו כחזה ושוק והוא לאחר שחיטה וזריקה ממון גבוה כמו חזה ושוק (והא דנאכל לכהן בעליו ואינו מתחלק לאנשי משמר, משום דאפי' חטאת ואשם של כהן בשרו שלו ואינו מתחלק לאנשי משמר כדאיתא בשלהי הגוזל קמא, אבל לעולם משלחן גבוה זכה כמו בחזה ושוק של שלמיו] ע"כ אינו ממונו דממנ"פ מחיים אסור בהנאה, ואי דיקרבנו ואח"כ יהי' הבשר מותר באכילה הלא אח"כ יהי' ממון גבוה, וע"כ אינו יכול למוכרו מחיים שהלוקח יקרבנו או יקדש בו אשה והיא תקריבנו, שהרי עכשיו אסור ליהנות בו ואיך ימכרנו או יקדש בו, ואינו יכול לומר שמקדש בהתירא דאית בי' דלאחר הקרבה יהי' מותר הלוא לאחר הקרבה יהי' ממון גבוה, נמצא שמוכר או מקדש בממון גבוה וממנ"פ אין במה לקדש, דעכשיו אסור בהנאה ואחר הקרבה ממון גבוה, אבל בכור בזמה"ז שעומד לרעות עד שיסתאב שפיר מקדש בהתירא דאית בי' שישחטנו במומו ואחר שחיטה יהי' ממון הדיוט, ואי דהוא עכשיו מתנת כהונה, הוא דומה לתרומה וביכורים דלאו ממון גבוה, דלא אמרינן משלחן גבוה זכו אלא במה שזוכים לאחר שקרב במזבח:

ד) ובזה ניחא ליישב דברי התוס' ב"ק (י"ב:) בהא דפריך הש"ס ומחיים מי אמר שפירשו ומחיים מי אמר בחזה ושוק דמתנת כהונה משלחן גבוה זכו, ותמוה דהא אין הכהנים זוכין בחזה ושוק עד אחר זריקה, וכן איתא בזבחים (ק"ג) דעור עולה יכולין בעלים להתפיסו לבדק הבית דאין כהנים זוכין בו עד לאחר זריקה, אך לפמ"ש ניחא דמ"מ אינו של בעלים דעכשיו איסור הנאה ואחר זריקה יהי' לכהנים: ה) ובהכי ניחא הא דאיתא בב"ק (י"ג) שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינה גובה מאימורין, ומקשינן פשיטא, ומשני שאינו גובה מבשר כנגד אימורין, וק"ל טובא הא לא הובררו אימורין לגבוה עד לאחר זריקה, ונמצא שרק ממונו הזיק, ולמה לא יגבה כל חצי נזק מבשר, ומ"ש מההיא דפרק הפרה (מ"ז.) פרה שהזיקה גובה מוולדה מ"ט גופה היא ועיי"ש בתוס' דכי ליתא לפרה גובה כל ח"נ מוולד, וה"נ כיון דאי אפשר לגבות מאימורין יגבה כל ח"נ מבשר, ואין זה ענין לפלוגתא דר' נתן ורבנן דשם, אך לפמ"ש ניחא דנהי דאיסורין אינם ממון גבוה מחיים מ"מ של בעלים ג"כ אינו דעכשיו אסור בהנאה ואח"כ יהי' לגבוה, נמצא שממונו וממון שאינו שלו הזיקו יחד, ושפיר תלוי בדר' נתן:

ו) ובהכי ניחא הא דאיתא פרק מרובה (ע"ו.) בהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומקשה הש"ס בשלמא אטביחה ומכירה לא מחייב דכי טבח לאו דידי' טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, ומשני הא מני ריה"ג היא דאמר קדשים קלים ממון בעלים, וקשה דשוב יתחייב אטביחה ומכירה ועיי"ש ברש"י, ולפמ"ש ניחא דאימורין לאו ממון הדיוט וליכא ומכרו כולו באיסורא, שוב מצאתי כן בשטמ"ק עיי"ש, ואכתי קשה דיתחייב אהקדש ומכירה תחילה מכר האימורים ואח"כ מכר הגוף, ולפמ"ש ניחא דאימורין לאו ממון גבוה עד לאחר זריקה ומ"מ ממון הדיוט ג"כ אינו דעכשיו אסור בהנאה ולאחר זריקה יהי' לגבוה נמצא דהקדש לא הי' כמכירה דלא הי' אז לשמים אלא שהפקיעו מרשות בעלים ובשעת מכירה לא הוי כולו באיסורא כנ"ל ודו"ק [אולם זה בלא"ה לא קשיא דאיתא בירושלמי מרובה הלכה ה' מכרה חציין או חצי' לזה וחצי' לזה פטור]: ז) וכל זה לשיטת התוס' אבל לשיטת רש"י דקדשים קלים לאחר שחיטה ממון גבוה ואעפי"כ יכול לקדש מחיים ולא אמרינן ממנ"פ ליתא לכל זה וקשה מבכור מחיים וכן מבכור בזמן הזה דיליף מקו"ח, וכן משלמים שהזיקו וכן מהא דגנב והקדיש הכל כנ"ל: ח) שוב עיינתי בסוגיא דתמורה (ז':) בההוא דר' נחמן ומפורש שם דלרב נחמן בכור בזמן המקדש דלהקרבה קאי לא זכי בי' כהן כלל מחיים כיון דאית בי' זריקת דם והקטרת אימורין לא זכי בי' כהן כלל עד לאחר הקטרה עיי"ש שכן מפורש שם דמקשה אדר"נ ממתני' דכהנים בבכור עושה תמורה לריב"נ, ולא דמי לחטאת ואשם שאין כהנים עושים בו תמורה דבכור זכה בי' בחייו ומקשה לר"נ ומשני דמתני' בבכור בח"ל, הרי דלר"נ לא זכה בו כהן כלל מחיים כמו בחטאת ואשם וכן פירש"י שם בכל הסוגיא ולק"מ מזה רש"י:

ט) ולפי האמור דאימורין מחיים לאו ממונו, נ"ל ליישב הא דאיתא שם בב"ק (י"ג) תודה שהזיקה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם עיי"ש, וקשה למה לא יתכפר הניזק כיון דתורא דשותפי הוא מחיים, ולפמ"ש דם ואימורין לאו ממונו ואין ניזק יכול לגבות מהם מחיים ואין כפרה אלא בדם: י) והא דיכול למנות אחרים עמו על פסחו, משום דפסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה והבשר שאוכל יכול למכור, ועוי"ל בפסח דבלא"ה קשה לרבנן דקדשים קלים ממון גבוה איך יכול למנות אחרים עמו, וי"ל עפ"י מה דאיתא בפסחים (צ') דלצורך מצה ומרור יכול למנות אחרים עמו והמעות חולין דחשוב לצורך הפסח עיי"ש, ה"נ חשוב לצורך הפסח מה שאוכלים ממנו עוד אנשים כדאיתא בפרק ר' ישמעאל (ס"ג:) דחשוב מרבה בקצירה כשנקצר ע"י שלשה בנ"א, וה"נ הוי מצוות אכילה טפי כשאוכלים עוד בני אדם, וכיון דעיקר פסח לאכילה שפיר הוי לצורך הקרבן ויכול למכור, וע"כ מקשה הש"ס שם רק על מה שהמעות חולין, דזה שיקח מעות אין צורך פסח ודו"ק]: יא) ובאמת מלבד זה צ"ע בשיטת רש"י מנלי' הא דקדשי' קלים לאחר שחיטה ג"כ משלחן גבוה זכו, כי במתני' המקדש בחלקו משמע של כהנים, דשל הבעלים אין זה חלק, וביותר בסוף הסוגיא דיליף מקרא דלכל בני אהרן תהי' דמיירי מחלק כהנים, ובוודאי אין ללמוד חלק בעלים מחלק כהנים, דבב"ק (י"ג.) מחלק להדיא דממון כהנים אפי' מחיים ממון גבוה וא"כ אין ללמוד מממון כהנים:

יב) ואשר אחזה בזה דרש"י לשיטתו הוכרח לומר כן, דהנה לכאורה קשה בפסחים (נ"ט.) ריב"ב אומר אף מחוסר ביכורם בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב ומשום דעשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה יעי"ש שמקשה מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ולכאורה קשה עדיפא הו"ל להקשות דעשה דאכילת קדשים יכולה להתקיים ע"י אחרים שאחרים יאכלו, דכה"ג מקשה הש"ס בשבת (קל"ג) לענין מילה בצרעת למ"ד דבר שאין מתכוין מותר לא משכחת לה דיחוי אלא באומר לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין, ופריך ואי דאיכא אחר ליעבד אחר, ומשני דליכא אחר, והא אי אפשר בירושלים רבתי עם שלא יהי' אחר לאכול השלמים: יג) ונראה ליישב עפ"י מה דאיתא בשלהי הגוזל קמא (ק"ט:) בכהן שמקריב קרבנותיו אפי' במשמר שאינו שלו ועבודתו ואכילתו שלו, ואיתא שם דאם הי' טמא כיון דהוא אינו יכול לעבוד ולאכול אינו יכול ליתנה לאחרים דכיון דאיהו לא מצי למיעבד שליח לא מצי משוי, ואיתא שם דאם הי' כהן זקן עבודתו שלו שיכול ליתנו לכל בהן שירצה ואכילתו לאנשי משמר, ומשום דעבודה אי עבידי ע"י הדחק עבודה היא שליח מצי משוי, אכילה דאי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה הוא ולאו כלום הוא שליח מצי משוי עיי"ש, וע"כ ניחא במילה בצרעת יכול לקיים המצוה ע"י שליח כיון דאי מל בעצמו בדיעבד הוי מילה אלא דעבר בלאו ע"כ מצי משוי שליח ויחשב כאלו עשה המצוה בעצמו, אבל מחוסר כיפורים בקדשים אם לא יביא כפרתו ואי אכיל קדשים בטומאתו חייב כרת וליכא מצוה כלל ולא מצי משוי שליח כדברי הש"ס ב"ק הנ"ל ולא מקיים הוא המצוה, ע"כ לא חשוב אפשר לקיים שניהם: יד) אולם לשיטת רש"י שפירש בההוא דשבת שהמוהל ימהלנו בלא שליחות אב [וז"ל שם ליעביד אחר ולא ליקו אב התם, והיינו כדי שלא יהי' שלוחו כמבואר בש"ע שהאב עומד אצל המוהל להודיע שהוא שלוחו.

ומשום דס"ל לרש"י שאם יהי' שליח האב והאב מתכיון לטהרו יעבור האב בלאו] ומ"מ חשוב אפשר לקיים שניהם הדרא קושיא לדוכתא: טו) וצ"ל דבשלמא במילה אף אם אחר ימהלנו בלא שליחות אב יקיים האב המצוה במה שבנו נימול ונכנס לברית, אבל במחוסר כיפורים בקדשים הטמא אינו זוכה כלל בקדשים כבש"ס ב"ק הנ"ל, ואם לא יטבול לא יזכה בהקדשים ולא יהי' לו שייכות להמצוה כלל: טז) וכל זה אם נאמר בעלים משלחן גבוה זכו כ מד כהנים אבל אם נאמר שהוא שלהם ואין לזכות ואף אם יהי' טמאים יהי' שלהם א"כ שפיר יכולים לקיים המצוה במה שיתנו לאחרים לאכול, ואיך ידח זא לעשה דהשלמה, מזה הוכרח רש"י לשיטתו בשבת דבעלים ג"כ לאחר שחיטה משלחן גבוה קזכו, כן נ"ל בדרך פלפול: יז) והנה בבעה"מ, בהא דאף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים דעשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה דהיינו דווקא ביש לו שלמים דאתמול דאי שלמים דהיום הלוא יש לו פנאי לאוכלם למחר, וק"ל טובא דהא איתא בת"כ פרשת צו פי"ב הי"א ביום הקריבו את זבחו יאכל מצוה לאכול ממנו בראשון, וכיון דמדאורייתא הוא לאכול ממנו בראשון למה לא ידחה, אך לפימ"ש נכון היטב, דשוב אפשר לקיים שניהם שיאכלנו אחר, מה אמרת אם לא יוכל לאוכלו בעצמו לא יוכל לעשות שליח ואזדא מצוותו, ליתא דאכתי יוכל לעשות שליח שהרי יכול לאוכלם למחר בעצמו והרי זמן אכילתו לשני ימים ולילה אחד בלי הפסק והכל זמן אחד] והרי יכול לעשות השליח על האכילה וחשוב כאילו אוכלם בעצמו, וכיון שנאכלו היום ע"כ חשוב כאלו אכלם היום בעצמו ודו"ק:

יח) ובהכי ניחא ליישב לשיטת ריב"א שם דעשה החמור אינו דוחה עשה הקל אלא היכי דבעידנא דמיעקר עשה הקל מקיים החמור, והא דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה היינו שמקריב הפסח תחילה קודם שמביא בפרתו כיון דראוי לאכילה מתחילה שיוכל להביא כפרתו, נמצא שבמה שמתירין לו להביא כפרתו מקיים המצוה למפרע עיי"ש, וא"כ מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה איך דוחה, ולמה לי' להש"ס להקשות מה אולמי' דהאי עשה מהאי עשה תיפוק לי' דאפי' עשה דאכילת קדשים חמור הא לא הוי בעידנא. אך לפמ"ש י"ל שניתן לאחר לאוכלם וחשוב מצי למיעבד שהרי יכול להקריב כפרתו ולאכול, נמצא דע"י שאנו מתירין לו להקריב עשה המצוה למפרע כעין דברי ריב"א: יט) אך לשיטת רש"י אי אפשר לומר כפירוש בעה"מ שהקריבו השלמים אתמול דא"כ ממנ"פ אם תאמר שדין בעלים בקרבנם כדין כהן בחלקו דאם אינו טהור בשעת זריקה והקטרה אינו זוכה, א"כ אף אם יהי' מותר להקריב כפרתו לא זכה אתמול בבשר ואם הבעלים זוכים אף אם טמא אז כיון שבידו ליטהר למחר, א"כ אף אם נאסור עליו להביא כפרתו אחר התמיד של בין הערבים, הלא בשעת הקרבת השלמים אתמול בידו הי' שיביא היום כפרתו קודם תמיד של בין הערבים, ע"כ מוכרח דס"ל כדעת הראב"ד בהשגותיו על בעה"מ דבשלמים שהביא היום עסקינן אלא שלהראב"ד בין בשלמים דאתמול בין בשלמים דהיום ולרש"י דווקא בשלמים דהיום: כ) והנה בראב"ד הוכיח מתיבת לערב דלכאורה למותר, אלא דאשמעינן דאפי' בשלמים דהיום הנאכלים גם לערב ויכול לאוכלם גם למחר אעפי"כ דוחה וכ"ש שלמים דאתמול דדחיקא להו זימנא עיי"ש, ולרש"י אתי שפיר טפי, דדווקא בקדשים בשלמים הנאכלים לערב שהביאם היום, וצ"ל לשיטת רש"י שלא הקטירו אימורי השלמים עד אחר תמיד של בין הערבים, דהשתא אם לא נתיר לו להביא כפרתו.

הרי בשעת הקטרה שוב אינו ראוי לאכילה ואינו זוכה בבשר ואף שראוי לאוכלם למחר אינו זוכה בבשר כיון שמחוייב לאכול ממנו היום והוא אינו ראוי לזה כצ"ל לשיטת רש"י: כא) ועיין בסוגיא דב"ק הנ"ל לגירסת רש"י דלא גריס אלא מחוסר כיפורים שאני, משמע דחילוק בין מחיים בין לאחר שחיטה קאי במסקנא בחלק בעלים, זה יסוד דברי רש"י:

כב) ונ"ל לפי סוגיא דתמורה (ז':) שהזכרנו לעיל אות ח' דכהן שמקריב בבכור במשמר שאינו שלו עבודתו ובשרו לאנשי משמר כיון דלא זכה בי' כהן כלל מחיים, ונ"ל להביא ראי' מהא דאיתא התם דבכור בבית בעלים בעלים עושים בו תמורה, ולכאורה קשה דאי אפשר לומר שקרב על שם בעלים, דא"כ לעולם בעלים יעשו בו תמורה, [והרי] אין בו לבעלים אלא טובת הנאה שיכולים ליתן לכל כהן שירצה, וכיון דכהן שקיבלו חשוב דלית לי' זכי' בגוי', כ"ש בעלים בטובת הנאה, וע"כ צריך ליישב ולומר דאם הי' לכהן שניתן לו זכי' להקריבו באמת הי' עושה תמורה, אלא דכיון דלאו אית בי' דין ממון דממון גבוה הוא לא שייך בי' זכי' אף לענין שהוא יקריבנו ויאכל בשרו, רק שביד הבעלים ליתן לכהן מאנשי משמר איזה כהן שירצה מהמשמר, וכשנותנו לכהן מאנשי משמר או לכהן אחר שהוא ימתין עד שיגיע משמר שלו] אינו רשאי לחזור בו, ונמצא שכשבא ליד כהן שניהם אין יכולים לעשות תמורה, הכהן לפי שאינו שלו, דלא חל הנתינה כלל כנ"ל, והבעלים לפי שאסורים לחזור וחשוב אינו ברשותם, וכמו חמץ אינו ברשותו של אדם לפי שאסור בהנאה כן הכא חשוב הטובת הנאה אצל הבעלים אינו ברשותו, וכיון שנתברר שאין להכהן שום זכי' אף לענין זה שיקריבנו רק הבעלים יכולין ליתן לכל כהן שירצו להקריבו ולאכול בשרו, ממילא אין יכולים ליתן למי שאינו מאנשי משמר, בשלמא אם הי' של כהן כל כהן מקריב קרבנותיו אף במשמר שאינו שלו, אבל עכשיו שאינו של כהן הוא לאנשי משמר רק שיכול ליתן לכל כהן מאנשי משמר שירצה כמו בכל קרבן יחיד יכול ליתן לכל כהן מהמשמר שירצה וכמ"ש רש"י בתמורה ( ) וכבר ביאר זה התוספות חדשים:

כג) שוב הראו לי במהרי"ט אלגזי פרק עד כמה הביא הירושלמי דבכור ניתן לאנשי משמר והוא כמ"ש דכהן לא זכה בבכור מחיים, וע"כ עבודתו ובשרו לאנשי משמר, והרמב"ם שכתב שהבכור נותנו לכל כהן שירצה אפשר כוונתו שהכהן ממתין עמו עד משמרו. ובאמת שהרמב"ם כתב שהבכור זוכה בו מחיים וא"כ דבריו כפשטן, אך הלח"מ כתב דהרמב"ם בבכור בחו"ל: כד) ומדברי ירושלמי ההם יש להביא ראי' דהא דאין הבכור זוכה בו מחיים לאו משום דלאחר שחיטה לאו ממונו וכמ"ש לעיל בשיטת התוס', שהרי הירושלמי הוא הסובר דבכור לאחר שחיטה לכולי עלמא קידש דממונו הוא (ולא פליגי אלא בשאר קדשים דר"מ יליף ממעשר בהמה ור' יהודה יליף לה מבכור] ומ"מ כתב שהבכור ניתן לאנשי משמר, וע"כ דאין הכהן זוכה בו מחיים, דאי זוכה בו מה שייכות לאנשי משמר כיון דזוכה בו מחיים הוא כשאר מתנות כהונה דניתן לכל כהן שירצה [שדה חרמים דנותנו לכהן שבאותו משמר הטעם משום דיליף מגזל הגר כדאיתא בערכין (כ"ח:)] ושוב יכול הכהן להקריבו אף במשמר שאינו שלו כמו קרבנותיו, אלא ודאי כפשטו כיון דיש בו דם ואימורים לגבוה אין הכהן זוכה עד לאחר הקטרה ובאמת לאחר הקטרה הוא ממונו לדעת ירושלמי, והא דקאמר ירושלמי אפי' לאחר שחיטה, הפירוש לא מבעיא מחיים בבכור בחו"ל: כה) ונראה לי דרש"י סובר כירושלמי, וראי' מהא דכתב שם בתמורה (ח':) דבכור שחוט אסור למוכרו משום בזיון קדשים ולא כפשטו דממון גבוה לאחר שחיטה כמו המקדש בחלקו, הגם דס"ד השתא דחי יכול למוכרו, הלא רש"י הוא הסובר במס' קידושין (נ"ב:) דאף חלק בעלים דמחיים ממון בעלים לאחר שחיטה ממון גבוה, אלא ודאי רש"י כירושלמי דבכור לאחר שחיטה ממון בעלים: