שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תמח, קטע 2

כו) ונ"ל ראי' עוד דרש"י סובר כירושלמי דאמר דר"מ יליף ממעשר בהמה, מהא דכתב רש"י בפרק ראשית הגז (קל"ז.) דאיתא שם חילוקים בין בכור למעשר בהמה וקאמר שם בקדושה ומכירה. במכירה שבכור כהן יכול למוכרו ומעשר בהמה אינו יכול למוכרו, ובקדושה כתב רש"י יש מפרשים בכור ממונו לקדש בו אשה משא"כ מעשה בהמה דכתיב לא ימכר כו' וליתא דאפי' הכי ממון בעלים ומקדשין בו כדתנן המקדש בחלקו לא קידש ואמרינן בגמ' דווקא לאחר שחיטה דממון גבוה דמשלחן גבוה זכו, אבל מחיים דידי' הוא, עכ"ל, ותמוה לי דלהדיא תנן פרק א' דמע"ש משנה ב' בכור מקדשין בו האשה מעשר בהמה אין מקדשין בו עיי"ש, ואי אפשר שח"ו נעלם מרש"י משנה מפורשת, גם הראי' שהביא מקידושין תמוה, דאטו מעשר בהמה נזכר בהך משנה דקידושין:

כז) והנ"ל בזה דהנה הא ודאי דמעשר בהמה אסור לקדש בו אשה כמו שאסור למוכרו והיינו הא דמעשר שני משנה ב', אלא דלפי זה לא הי' להש"ס למיחשבינהו בתרתי קדושה ומכירה דהיינו הך, ובודאי יש מפרשים ס"ל דכיון שאסור במכירה שוב לאו ממונו לקדש בו אשה ואפי' קידש אינה מקודשת ולאו משום האיסור, דא"כ הי' דומה למקדש בפירות שביעית דמקודשת, אף דאסור לכתחילה, אלא משום דאינו יכול למוכרו שוב לאו ממונו כלל, וזה חילוק בפני עצמו בין בכור למעשר בהמה, בכור ממונו מעשר בהמה לאו ממונו, וע"ז השיב רש"י מהמקדש בחלקו לא קידש, וס"ל לרש"י בקידושין דאפי' בחלק בעלים עיי"ש, וצ"ע דהא במסקנת הסוגיא יליף מלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וא"כ כיון דאין לנו מקרא רק על חלק כהנים חלק בעלים מנלי' שאסורים להחליף זה בזה או למכור, וע"כ כירושלמי דיליף ממעשר בהמה דהוא חלק בעלים ג"כ ואסור למכור [וס"ל כדעת המאירי פ"ק דב"ק דבתם אפי' לאחר שחיטה אסור למכור, ודלא ככ"מ פ"ו מבכורות הלכה ה' ועיי"ש במל"מ] והא דהמקדש בקדשים קלים מחיים מקודשת, דמחיים אף דאסור למכור איסורא בלחוד הוא המכירה, ולא שאין לו כח למוכרו, אבל לאחר שחיטה דמשלחן גבוה זכו אינו זוכה אלא למה שמותר לעשות בו וכמו שאכתוב לקמן לשיטת הרמב"ם עיי"ש, וא"כ מוכח מקידושין דמחיים אפי' במעשר בהמה בדיעבד מקודשת דממון בעלים הוא, דאל"כ אף בשאר קדשים לא תהי' מקודשת בדיעבד כיון דיליף ממעשר בהמה כנ"ל:

כח) ואפי' את"ל כדעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות דמעשר בהמה שמכרו לא עשה כלום ומשום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, י"ל בקידושין ליכא איסור מכירה כיון דאינו נוטל מעות בעד זה, וכענין שפירש"י בפ"ק דקידושין (ואו:) בארווח לה זימנא דקידושין לא חשוב רבית מה"ת, ומ"מ מוכח דרש"י כירושלמי ודו"ק: כט) ואין להקשות דאכתי בכור לאחר שחיטה מקדשין בו כדברי ירושלמי ומעשר לאחר שחיטה לא, ובזה יש לדמות ראשית הגז לבכור, דליתא דא"כ נאמר להיפוך דבכור מחיים אינו יכול לקדש בו דאינו זוכה בו עד לאחר הקטרה ומעשר מחיים מקודשת אף דאסור למכור וכנ"ל: ל) ונ"ל ראי' לשיטת רש"י דמעשר בהמה מחיים המקדש בו מקודשת אף דאסור למוכרו, מהא דאיתא בשלהי סנהדרין ובתמורה (ט'.) דמקשה לר"ש דאמר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר היכי דמי אי לימא בתמימים בתמורה הגירסא בבכור תם, ומשום דהתם קאי הקושיא על ר' נחמן דמיירי בבכור] משללה נפקא ואי בעלי מומים בהמתו הוא ומשני לעולם בבע"מ וכו' וקשה תרצת בכור, ואכתי קשה במעשר בהמה דאסור במכירה מה"ת אפי' בע"מ כדאיתא ריש פרק פסולי המוקדשין (ל"ב) ודברי הרמב"ם בזה תמוהים ומה גם דברי הכ"מ שנתן טעם שאינו אסור במכירה אלא תם דומיא דתמורה, ותמוה דהא בע"מ עושה תמורה כדכתיב לא טוב ברע ולא רע בטוב ואפי' לאחר פדיונו שהותר לאדם עושה תמורה כדאיתא בבכורות (ט"ז) וברמב"ם פ"ג דתמורה, ותמורת בכור ומעשר לאחר שהוממו משמע שם שדינו כמו אם המיר בו כשהיו תמימים] וכיון דאסור אין מקדשין בו אשה ולאו ממונו הוא וכדאיתא פרק א' דמעשר שני מ"ב, אלא ודאי מוכח מכאן דמעשר בהמה מחיים אף דאסור במכירה ממונו הוא וכשיטת רש"י:

לא) ולכאורה יש לדחות דהא מרי' דברייתא ר"ש דאית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי, ואיתא בפסחים פרק כל שעה בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דהקדש בפסח הוי דבר הגורם לממון דההקדש יכול למוכרו לאחר הפסח, וה"נ אף דמחיים אסור למוכרו הלא יכול למוכרו לאחר שחיטה, ואם תאמר דהתם אינו מחוסר מעשה אלא זמן, משא"כ הכא מחוסר שחיטה, כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ובידו עדיף ממחוסר זמן לענין דיחוי ולענין דבר שלא בא לעולם, דבידו לא הוי דבר שלא בא לעולם, ומחוסר זמן מחלוקת הפוסקים, ועיין בתוס' זבחים (נ"ט.) משוי אותם, ועכ"פ לא גרע דבר שבידו ממחוסר זמן, וכיון דחמץ בפסח חשוב להקדש גורם לממון הוא הדין מעשר קודם שחיטה, ועכ"פ אף לפי דיחוי זו, יפה דחה רש"י היש מפרשים בראשית הגז דהתם ג"כ מרי' דברייתא ר"ש: לב) ועוד נראה לדחות הדיחוי ולקיים הראי', דהא שמואל בסנהדרין (קי"ב:) מפרש ברייתא דר"ש בתם והואיל ונאכל במומו לבעלים בלא פדיון אף כשהוא תמים לאו ממון גבוה עיי"ש, ובתם לאו גורם לממון דלאחר שחיטה יהי' ממון גבוה כיון דאסור במכירה, דאז שוב אינו גורם לממון, ואפי' לדעת הכ"מ והתוס' זבחים (ט') דלאחר שחיטה אפי' תם אינו בלאו דלא יגאל, מ"מ לא עדיף משאר קדשים קלים דממון גבוה הוא אליבא דשמואל שם, וכ"ש לשיטת רש"י אפי' ריה"ג מודה לאחר שחיטה ממון גבוה אף חלק בעלים, ואין לומר דהוה גורם לממון אם יפול בו מום, דהא ודאי לא חשוב גורם לממון דאין בידו שיפול בו מום, אלא ודאי מוכח מסוגיא זו כשיטת רש"י דמעשר בהמה מחיים אפי' תם אף דאסור במכירה ממונו הוא, ואם קידש בו אשה מקודשת וזה ברור:

לג) בהא דפריך הש"ס בתמורה (ח') לר"נ דאמר בכור בא"י בזמן המקדש דלהקרבה קאי ממון גבוה מבהמתה ולא בכור ומעשר, וע"כ בתם, וש"מ דאית לכהן זכי' בגוי' דאל"כ משללה נפקא, ק"ל דכיון שהודחה העיר לאו להקרבה קאי אלא שירעה עד שיסתאב וכדמקשה שם הש"ס בסנהררין (קי"ב) ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ושוב הוי כמו בכור בזמה"ז דממונו הוא כיון דלאו להקרבה קאי ושוב לא נוכל למעט משללה: לד) ונ"ל דהא דאין קריבה גופה הטעם משום זבח רשעים תועבה וכדממעט בחולין (ה':) מעם הארץ פרט למומר אלא דמקשה דדמיו יהי' מותר כיון דאשתני וכדאיתא שם דבזה פליגי ר"י ור"ל, והנה בחולין שם עביד צריכותא בתרי קראי בחטאת ובעולת דאי אשמעינן בחטאת משום דמכפר עי"ש, לפי זה אפי' לבתר דגלי קרא בעולה, לא נוכל ללמוד בכור ומעשר דעולה נמי מכפר אחייבי עשה, משא"כ בכור ומעשר דלאו בני הרצאה נינהו אפי' בשלמים: סימן תנ א) (שם ע"ב) בגמ' אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהי' לך מקודש הקדשים מן האש ר' יהודה סבר לך ולכל צרכיך ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא לאכילה והקשו בתוס' ישנים לר' יוסי לא לכתוב לך ולא בעי מן האש:

ב) ולדידי נראה ליישב, דהנה ק"ל במסקנת הש"ס דמפיק מקרא דכהנים אסורים לחלוק זה כנגד זה ש"מ דממון גבוה, דהא בב"ק (י"ג.) קאמר בן עזאי דמעשר בהמה ממון גבוה דכתיב לא ימכר והרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות נזקי ממון דכל קדשים ממון בעלים ולא חילק במעשר, וכתב הלח"מ דפסק דלא כבן עזאי, הרי דאף דליתא במכירה ממון הדיוט הוא, ולפירוש רש"י ותוס' בב"ק הנ"ל דבן עזאי לפרש דברי ריה"ג ואין חולק עליו, ניחא, ובלח"מ כתב שאינו יודע מנ"ל לרש"י ותוס' דבר זה, ולדעתי מסוגיא דהכא למדו, דאם איתא שיש חולק אדבן עזאי וס"ל דאף דליתא במכירה ממון הדיוט הוא, א"כ מנ"ל להש"ס דחזר בו ר"י, אימא דר' יהודא ס"ל דלא כבן עזאי כנ"ל לדעת רש"י ותוס', ולרמב"ם קשה, ואין לומר דכיון דגלי קרא דאסור במכירה ה"ה דאסור לקדש בו, דאכתי מנ"ל דבדיעבד לא קידש, והרי המקדש בפירות שביעית מקודשת אף דאסור משום לאכלה ולא לסחורה, ועיין לעיל בתוס' (נ"ב) בד"ה המקדש: ג) ונראה ליישב דחילוק יש בין מעשר בהמה למתנות כהונה דמעשר בהמה של בעליו, ואף דאסור למוכרו איסורא הוא דרכיב עלה אבל לא שאינו שלו למוכרו, ואף שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות בכורות דאם מכר לא עשה כלום, הוא משום דאי עביד לא מהני כיון דאסור, ומ"מ מה שהמכירה בטילה הוא משום האיסור, אבל לא שאינו שלו למוכרו, אבל חלק שהכהנים חולקים בקדשים כיון דמשלחן גבוה קזכו, אין להם זכות אלא לענין מה שהתורה התירה להם לעשות בו, וכיון שגילתה תורה שאסור להם לחלוק חשוב אינו שלהם לענין זה, העולה מזה בחלק כהנים בקדשים אין להם זכות אלא למה שמותר להם לעשות בו:

ד) והנה בשבת (כ"ה.) יליף בקו"ח שאסור להדליק בשמן קודש שנטמא ממעשר מה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קודש חמיר לא כ"ש, ובפרק הערל (ע"ד) אמר ר"ל מעשר שני שנטמא מותר לסוכו, ומזה מוכח דמה שאסור לבער בטומאה לאו משום דאסור ליהנות ממנו בטומאה דא"כ כ"ש דסיכה שאסור דנהנה, ולכמה דברים הוא כשתי', וע"כ דליהנות בטומאה מותר, והא דאסור לבער בטומאה משום דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה וכמ"ש רש"י שם (ע"ג:) בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא דלא מבעיא בטהור דלא ניתן אלא לאכילה כו' אלא אפי' בטמא שאסור לאוכלו לא בערתי, ומ"מ אף בטמא טעם האיסור משום דלא ניתן אלא לאכילה כו' וכמו שהביאנו ראי' ברורה מהא דשמן שנטמא מותר לסוכו (ומזה קושיא גדולה על הר"ש שסובר מע"ש טהור מותר להדליקו דא"כ דאיסור ביעור בטומאה משום טומאה איך מותר לסוכו] ולפי זה הא דיליף בשבת (כ"ה.) דקודש טמא אסור להדליקו ממע"ש הטעם ג"כ משום דלא ניתן אלא לאכילה וכמו במע"ש, וכן מפורש ברש"י פסחים (י"ד:) בד"ה נוקמא בהא דנמנעו הכהנים להדליק בשמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא באב הטומאה, וכתב רש"י דההוא שמן של תרומה דאילו שמן של קודש אינו אלא של מנחות ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר, הרי דאין איסור מלהדליק בשמן קודש שנטמא אלא משום דנאכל הוא ולא משום איסור טומאה, ולפי זה כ"ש טהור אסור להדליקו וכמו במע"ש ממש:

ה) ולפי מה שביארנו דבחלק כהנים כל מה שאסור לעשות בו אינו שלו לענין זה, א"כ אין הקודש של כהנים אלא לאכילה שהרי בין טהור בין טמא אסור להדליק בו משום דלא ניתן אלא לאכילה, וכיון שאינו שלו אלא לאכילה ולא לדבר אחר, מהראוי שלא יחשב ממונו וכמ"ש התוס' קידושין (כ"ד) דלמה דקי"ל בנותן אחד מתנה לעבד ע"מ שיצא בו לחירות לא קנו רבי', דלא חשוב כסף של עבד כיון דאינו קונה אלא שיצא בו לחירות, ולפי זה ה"ה בקדשים שלא ניתן לכהנים אלא לאכילה ולא לדבר אחר הוי דומיא דאמרינן בנדרים (פ"ח.) בנותן לאשה ואמר אין לך אלא מה שאת נותנת לפיך לא קנה בעל ומדמה לה התוס' לעל מנת שתצא בו לחירות, א"כ לא חשוב שלהם. ו) איברא דלכאורה קשה בהא דיליף הש"ס קודש שנטמא ממע"ש נימא מה למעשר שני שכן ממון גבוה תאמר בקודש קדשים קלים שממון הדיוט לשיטת התוס', אך הא ליתא דהש"ס בשמן קאי וליתי' אלא במנחות ולוג שמן של מצורע דקדשי קדשים נינהו וממון גבוה, ושפיר יליף ממעשר שני כיון דקי"ל קדשי קדשים ממון גבוה: ז) אך לפי זה נסתר הא מילתא דמסברא קדשי קדשים ממון גבוה משום דאינו שלהם אלא לאכילה, ולפמ"ש הא ליתא, דאם נאמר שממונם לא נוכל ללמוד ממע"ש ושפיר יהי' מותר להדליק בו, אך למ"ד מע"ש ממון הדיוט שפיר נוכל ללמוד ממע"ש שאסור להדליק בו, ושוב הוי הקדשי קדשים ממון גבוה:

ח) מעתהמיושב קושיית התוס' ישנים דבאמת אף בלא הפסוק דלך מסברא קדשי קדשים ממון הדיוט והא דאצטריך קרא דלך דר' יהודא לשיטתו מע"ש ממון הדיוט הוא וא"כ אף אם נאמר קדשי קדשים ממון הדיוט נוכל ללמוד בקו"ח שאסור להדליקה וכיון שאסור רק לאכילה וחשוב שאינו שלהם רק לאכילה לא חשוב ממונו כדברי התוס' הנ"ל, ע"כ אצטריך ר' יהודה קרא דלך, אבל ר' יוסי מסתמא ס"ל כהלכתא דמע"ש ממון גבוה ע"כ אפי' בלאו קרא הוה אמינא דממון הדיוט ובאמת מותר להדליקו והוי שלו לכל הדברים וצריך קרא דאש: סימן תנא א) דעת התוס' ישנים דיכול הכהן למכור חלקו לכהן אחר ולפי זה צ"ל דהא דליתי' בחלוקה גזירת הכתוב הוא ולאו משום דממון גבוה דא"כ כל שכן דאסור במכירה אלא גזה"כ דאסור להחליף קדשים בקדשים, וק"ל דא"כ היכי מוכיח הש"ס מזה דממון גבוה: ב) ונ"ל דלכאורה איך מותרין לחלוק הקרבן מיני' ובי' הא קי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, וא"כ אף כשחולקין מיני' ובי' הוי כמחליף, אך התירוץ בזה דטעם האחין שחלקו לקוחות עפמ"ש הר"ן נדרים (מ"ה:) דאי אפשר שיהי' לשניהם קנין הגוף בדבר אחד, דע"כ אי דמר לאו דמר, וע"כ שאין לכל אחד קנין הגוף אלא בחצי עיי"ש, וע"כ כשחולק חשוב כמחליף חלקו שהי' לו בחלק חבירו לשיטת רש"י סוף השולח ולשיטת התוס' שם שמא נזדמן לו חלק חבירו לגמרי, וכל זה משום דמתחילה הי' לכל אחד חציו, אבל למ"ד ממון גבוה הרי תחילה לא הי' לשום כהן אלא דרחמנא אמר כל כהן יקח מקצת מקרבן וא"כ אין כאן חילוף כלל וא"צ בזה לברירה לומר הוברר למפרע כיון שתחילה לא הי' לשום אחד קנין ודו"ק בזה: ג) וא"כ מוכח דממון גבוה ולא משום דאסור לחלוף דזה גזה"כ, אלא דאם הי' ממון הדיוט אף אם חולקין בקרבן מיני' ובי' מיקרי מחליף.

ושוב אין חילוק בין מיני' ובי' לקרבן בקרבן, ואביי לטעמי' דס"ל בפרק הישן (כ"ד.) אליבא דר' יהודה אין ברירה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל [ובסי' ] לשיטת הרמב"ם שפסק דלא כבן עזאי ודו"ק: סימן תנב א) שם (נ"ג:) ברש"י ד"ה משום אונסא דאורחא עיי"ש ובתוס' שהוכיחו מתוך פירש"י שהקידושין אינם חלין והשיגו ע"ז מסוגיא דבכורות דמפורש שהקידושין חלין בגבולין, והנה צריך להבין בטעם הדבר כיון דבגבולין אסור בהנאה, ואף שיכולה להביאו לירושלים לא הוי רק גורם לממון כמפורש בפרק כל שעה (כ"ט:) בחמץ של הקדש במועד חשוב רק גורם לממון כיון שאינו יכול למוכרו בפסח רק אח"כ, וה"נ אינו יכול למוכרו בגבולין עד שיביאנו והרי מחוסר זמן שהוא הדרך וכ"ש דמחוסר מעשה ג"כ: ב) אך י"ל לפמ"ש הרא"ש דפטר חמור יכול למוכרו קודם פדיון שהלוקח יפדנו, והיינו דאף דאסור בהנאה יכול ליקח דמי התירא דאית בי' אחר פדיון וה"נ יכול ליקח. בגבולין מה ששוה להוליכו לירושלים ולאוכלו: ג) איברא דצריך להבין לשיטת הרמב"ם דפטר חמור אסור למכור כלל קודם הפדיון ופסק כן המחבר והשמיט דעת הרא"ש והטור והרמ"א שהגיה על המחבר שיטת הרא"ש והטור ולא כתב בשם י"א, משום שאינו מוכח להדיא במחבר שחולק, וכ"כ הש"ך בכמה מקומות שכן דרכו של הרמ"א] א"כ הכי נמי מעשר שני אסור למכור כלל חוץ לירושלים, והדר קושיא לדוכתא, ואף שיכול למכור שיהי' הדמים נתפסין בקדושה, מה יועיל זה הלא גם הדמים יהי' אסורין כדברי רש"י:

ד) אולם הרמב"ם לטעמי' דס"ל בקדשה בתמרה דאם יש לה דרך למדי היא מקודשת מה"ת, הרי דאף דעכשיו כמו שהיא כאן אינו שוה פרוטה חשוב ממון, וצ"ל דעדיף מחמץ במועד, דהזמן אסור, משא"כ התם אף עכשיו ראוי אם יוליכנו שם, וה"נ כיון שראוי עכשיו אם יוליכנו לירושלים, ולפי זה למה דרוב פוסקים חולקים בקידשה בתמרה פליגי ג"כ בפטר חמור, וע"כ סוברים פטר חמור מותר למוכרו קודם פדיון שהלוקח יפדנו, ויפה פסק הרמ"א שהכריע כהרא"ש ודו"ק: ה) איברא דבאמת גם לשיטת הרמב"ם בתמרה לא אתי שפיר כי באמת דוחק גדול לחלק בין יש לו דרך לילך לשם בין הא דאוכל חמץ הקדש במועד, וכי היכי דהתם לא חשוב ממון משום דזמן של עכשיו אינו ראוי כן בתמרה באותו מקום שהוא אינו שוה פרוטה, והעיקר דטעם הרמב"ם בתמרה כמ"ש הר"ן שם דכיון ששוה פרוטה במקום אחר שוב יכולה לומר לדידי שוה לי פרוטה, משא"כ במעשר דבגבולין אינו שוה כלום שאסור בהנאה ואם תמכרנו הדמים נתפסין, ולמוכרו שישאר המעשר קודש והדמים חולין אסורה לעשות כן והדר קושיא לדוכתא והעיקר מה שנ"ל בזה אבאר לקמן בסי' שאחר זה בעז"ה: סימן תנג א) בתוס' הקשו דבשמעתין ובפ"ק דבכורות מבואר דר"י דאמר קידש הוא במע"ש בגבולין, ובשלהי סנהדרין א"ר חסדא דבגבולין לדברי הכל מע"ש ממון גבוה, ומה שתירצו דהתם משום שאין לו בעיסה היתר אכילה קשה, שהרי מוכח שם בסנהדרין דכשבא לירושלים ואח"כ נפל מחיצות חשוב ממון הדיוט, וכתבו התוס' פרק הזהב (נ"ג:) דכיון שהי' פעם אחת בירושלים הוי ממון הדיוט.

והתינח אם הפירוש דחוץ לירושלים הוי ממון גבוה, כשבא לירושלים נתנו השם לבעלים לאכילה ונעשה ממונו ואף שיצא אח"כ לחוץ איסורא דרכיב עלה ומ"מ נשאר ממונו כשהי', אבל אם הטעם משום שאין בו היתר אכילה, מה יועיל מה שהי' תחילה בירושלים כיון שאח"כ יצא ונאסר, וכל מע"ש הי' לו היתר אכילה קודם מירוח הכרי: ב) וגם צ"ע בדבריהם דלפי סברא זו דחוץ לירושלים לא חשיב עריסותיכם משום שאין בו היתר אכילה, א"כ מה מקשה שם הש"ס מעיר הנדחת, וצ"ל דמשום הכי לא מקרי שללה ג"כ, וכ"כ התוס' פ"ק דבכורות (ט':), וזה אינו לפי דברי התוס' פרק לולב הגזול (ל"ה.) דלכם שהי' בו היתר אכילה לא שייך אלא באתרוג דבר אכילה ולא בלולב דלאו בר אכילה עיי"ש, וא"כ בעיר הנדחת דלא מפורש בקרא דבר מאכל, א"כ אף שנמצא בה דבר מאכל למה צריך שיהי' בו היתר אכילה כיון שאין מצוותה מצד שהוא מאכל, בשלמא באתרוג י"ל דלכם דקאי אאתרוג שיהי' בו היתר אכילה כיון דקאי בפירוש אאתרוג שהוא דבר מאכל משא"כ בעיר הנדחת, ובאמת התוס' פרק לולב הגזול (שם) כתבו להדיא דמע"ש חוץ לירושלים חשוב יש בו היתר אכילה ואין בו דין ממון, והוא מהיפוך להיפוך ממ"ש כאן: ג) ועוד ק"ל טובא לשיטת התוס' דהכא ודפ"ק דבכורות דמע"ש חוץ לירושלים לא חשיב עריסותיכם ושללה אף אליבא דר' יהודה משום דאין בו היתר אכילה, מהא דמוכח לקמן דב"ה כר"מ ודלא כר' יהודה מדאמר נטע רבעי פטור מעוללות ומפרט דלא קרינן בי' כרמך, ואי ר' יהודה האמר ממון הדיוט הוא, ומה בכך מ"מ לא קרינא בי' כרמך משום דאין בו היתר אכילה כי היכי דלא קרינא בי' עריסותיכם ושללה: