שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 56

וכן איתא בזבחים (דף נ"ה:) מוגף כנעול דמי. מבואר דנעילה לאו היינו הגפה. ואם כוונת המשנה על הגפה למה תני נעל. ונראה לי דבפני הצבי שאינו יכול לפתוח מיחשב הגפה נעולה כן נראה לי. ומבואר ברשב"א ור"ן דאם הדלת מוגף מותר לנועלה במנעול: ב) שם במשנה נעלו שנים פטורין, נראה דאף דתני דין זה בהוצאה (בדף צ"ב) אצטריך לאשמועינן הכא. דהנה רש"י פירש לעיל בהוצאה החילוק בין זה יכול וזה יכול בין זה אינו יכול וזה אינו יכול דביכול לאו אורחי' למיעבדי' בשנים. ובודאי לאו אורחי' הי' במשכן כשהי' יכול אחד לעשותו שיעשו שנים. דאם לא כן מה יועיל דלאו אורחי'. הא תנן בהמצניע המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין על כתיפו חייב שכן משא בני קהת עיין שם ברש"י. על כרחך דגם במשכן לא היו עושין בשנים כשהי' אפשר באחד. ומכל מקום אצטריך קרא לעיל לפוטרם משום שגוף המלאכה הי' במשכן. ולא דמי לזה עוקר וזה מניח דכתבו התוס' לעיל (דף ג') דהי' במשכן דאם לא כן לא הי' צריך קרא לפוטרו. דהתם כל אחד לא עשה אלא העקירה לבד או הנחה לבד. ועקירה לבדה לא היתה במשכן וכן הנחה מה שאין כן כששניהם עשו כל המלאכה. ומכל מקום הדבר ברור דזה יכול וזה יכול לא הי' במשכן. ואם כן אי אפשר ללמוד שום מלאכה מהוצאה. שהרי בהוצאה לא מיחייב אתולדה אלא כשהתולדה גם כן הי' במשכן כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ב'.) דיבור המתחיל פשט ועל כן בהוצאה כיון שלא הי' במשכן פטור. מה שאין כן בשאר מלאכות דלא חיישינן אלא שהאב יהי' במשכן כמו שכתבו התוס' שם ויתחייב בזה יכול וזה יכול משום תולדה. אם כן אפילו בנעלו שנים יתחייב קמשמע לן דפטור וטעמא משום דאמעוט מקרא: ג) עוד שם במשנה לא יכול אחד לנועלה ונעלו שנים חייבין.

בהא קמשמע לן דלא תימא דדוקא בהוצאה חייב זה אינו יכול וזה אינו יכול משום דהי' במשכן שנים שנושאים את הארון כמו שכתבו התוס' (דף ג') מה שאין כן בצידה קמשמע לן דחייב. ומשום דבשאר מלאכות לא חיישינן שיהי' במשכן אלא האב או משום דגוף המלאכה הי' במשכן וכמו שכתבתי בדיבור הקודם: ד) עוד שם במשנה ישב הראשון על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב. קמשמע לן בזה דלא תימא דהראשון נמי נחשב צד בישיבתו והוה לי' שנים שעשאו. ותמוה לי דהא קיימא לן זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב והא פשיטא דהשני חייב. והוה לי' למתני הראשון פטור. אבל השני שחייב אין רבותא כלל ואפילו ישבו שניהם יחד ואין באחד כדי למלאות הפתח לכאורה שניהם חייבין. ולמה לי' דתני בשהשני ישב אחרון שחייב השני. ואין לומר דלר' שמעון אצטריך. דאם כן סתם שאחר מחלוקת כר' שמעון והוה לי' למפסק כוותי' ועוד שהרמב"ם העתיק המשנה כצורתה אף שפסק כר"י דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. ואף דבתוספתא שנים שישבו על הפתח שניהם פטורין שאין ידוע איזהו קודם. ואי בשישבו בבת אחת חייבין. אם כן הוה לי' בכל אחד רוב לחיוב. וכהאי גוונא כתבו התוס' בסוכה ובעירובין במה שנחלקו אמוראי בפרוץ כעומד ובמחצה כרוב. אלא ודאי דביחד שניהם פטורין ע"כ פטור כל אחד אפי' מאשם תלוי כיון דרוב לפטור. הא לא קשיא דעל כורחך בתוספתא מיירי כשיש באחד כדי למלאות הפתח דתני סיפא ישבו זה ראשון וזה שני הראשון חייב: ה) ונראה לי להוכיח מכאן דאף שאין באחד כדי למלאות וישבו כאחד שניהם פטורין אפי' לר"י כיון שפעולות מחולקין*). ודווקא בהוציאו או נעלו שניהם שמעשה אחד הוא הוצאה או הנעילה. מה שאין כן בזה שכל אחד מילא מקום אחר.

וכהאי גוונא כתב הרשב"א בבא קמא (דף נ"ג:) דאף דהכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת פטורין. כשדחפוהו יחד לבור או לתוך האש כולן חייבין. דכחד חשבינן לי' והכא נמי ממש בנידון דידן: ו) וראי' לזה מהא דכתב הרמב"ן פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) וזה לשונו נעלו שנים וגדרו שנים אינה חזקה. בששניהם עשו גדר אחד. זה גדר חציו וזה גדר חציו ונמצא שלא הועיל מעשה אחד בלא חבירו ולא קנה. וכן מוכיח בבבא מציעא גבי המגביה מציאה לחבירו עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דאם יש במעשה אחד כדי לגדור כולה קני. וכן כתב הראב"ד להדיא בשמעתא דהמגביה מציאה בהא דאמר תעשה זו כמו שמונחת על גבי קרקע. דכשמוגבה מכח אחד לבד קנו עיין שם. ולכאורה תמוה דהם סבירא להו לענין קנין דכשזה יכול וזה יכול חשוב מעשה לכל [אחד. וכשכל אחד הגביה חציו או נעל חציו ומוגבה או נעול מכח שניהם לא חשבינן להו עשו מעשה. ולענין שבת איפכא שמעינן: ז) והנה הא דבשבת זה יכול וזה יכול פטור ולענין קנין מהני לא קשיא. דבשבת הטעם משום דלאו אורחי' בהכי והוה לי' כלאחר יד. מה שאין כן בקנין. ומכל מקום הא דעדיף מזה אינו יכול וזה אינו יכול קשה. ועוד דבזה אינו יכול וזה אינו יכול קשה משבת. ועל כורחין משום שפעולות מחולקים אפילו בשבת פטור דכל אחד רק פלגא דמעשה עביד. וכשזה יכול בשבת פטור כדמוכח בתוספתא הנ"ל דמיירי ביש באחד כדי למלאות ואף על פי כן פטור משום דלאו אורחי' בהכי, ובקנין מהני. ובפעולה אחת נראה דמהני בקנין בין בזה יכול וזה יכול בין בזה אינו יכול וזה אינו יכול ודו"ק: ח) מיהו צריך עיון מד' טליות תחת רגלי המטה דמייתי לעיל בהמצניע דלתנא קמא טמאין כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול. והא כל בגד מגבהת הזב במקום אחר. וכמו מגביה דבבא מציעא שכל אחד מגביה הטלית מצד אחר. וצריך עיון כעת:

ט) עוד שם במשנה ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ויש בנועל ביתו שלשה פירושים. פירש הא' שהי' הבית מגופה ונעל במנעל אף שהוסיף שמירה פטור. פי' הב' שהי' הצבי קשור ונעל הדלת אף שאחר כך ניתר הקשר אין מחייבין אותו לפתוח הדלת. ולפירושים אלו לאו דוקא לשמור הבית. אלא אפילו לשמור הצבי. פי' הג' שלא ידע שיש שם צבי ואחר שנעל ביתו לשומרו נודע לו שיש שם צבי פטור מפני שקדמה צידה למחשבה ושוב אין מחייבין אותו לפתוח הצבי דמה דהוה, הוה. ולפי פירוש זה מדוקדק לשון המשנה לשומרו ורש"י פי' כשני פירושים ראשונים שפירש ונמצא צבי שהוא "ניצוד כבר". אולם כפירוש הג' מפורש בתוספתא: י) ובתוס' הקשו על הא דתני הא למה זה דומה לנועל ביתו כו' ואם תאמר מאי אולמא דהך מהך. ותמוה לי על קושייתם דהנה בגמרא אמר ר' חייא בר אשי אמר רב נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך. מתיב ר' נחמן בר יצחק ישב הראשון ומלאהו כו' והשני פטור. מאי לאו פטור אבל אסור. לא פטור ומותר. הכי נמי מסתברא מדתני סיפא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו כו' מכלל דפטור ומותר. ונראה לי דהכי פירושו. דר' נחמן בר יצחק הוכיח ממתניתין דפטור אבל אסור דאסור לשמור הצבי. ואינו מובן דשמא האיסור ישיבת השני שהוא תוספות שמירה לצבי אם יעמיד הראשון. ומאי ראי' לנכנס הצפור מעצמו וננעל בפניו מאליו. שלא עשה שום מעשה. שיהי' השמירה בשב ואל תעשה אסור ועוד דמתניתין עשה תוספות שמירה אבל בצפור נשאר כמקודם. וצריך לומר דהא פשיטא להש"ס שישיבת השני בעוד שיושב הראשון אין שום איסור כיון שניצוד מכח הראשון. אינו אלא כשומר חפצים.

רק האיסור שמירת הצבי לאחר שעמד הראשון דלולא שמירת השני אז הי' נפסק צידת הצבי על כן אסור. ומזה הביא ראי' לישב תחת כנפיו שאסור לשומרו. שהרי מכח שמירתו מתקיימת צידת הצפור, ועל כן הביא התרצן ראי' כיון שמדמה תנא דמתני' לנועל ביתו לשומרו כו' ובזה פשיטא שאין שום איסור אח"כ לאחר שהותר הקשר או לאחר שנודע לו. שהרי הצבי נשמר מאליו בבית שלא מחמתו כלל. ואין לומר שיאסור נעילת הבית בעוד הצבי קשור. דהא פשיטא גם להמקשן דאין שום איסור תוספות שמירה. דאם לא כן לא הי' מקשה כלום לרב כנ"ל ודו"ק. מעתה לא קשה מידי קושיית התוס' דתנא דמתני' חידש בדמיון זה דאין איסור מה שמתקיימת צידת הצבי מחמתו כמו בנועל כו' דהא פשיטא שאין איסור אחר כך. שהרי הצבי נשמר אחר כך מאליו. וזה ראיית הגמרא עצמה דפי' דמתניתין פטור ומותר. ודברי התוס' צריכין לי עיון: סימן קצג. א) ראוי לבאר אם ההיתר שישב השני לאחר שעמד הראשון משום שאין עושה מעשה כלום רק יושב במקומו. או משום דלא הוי צידה שכבר ניצוד ופועל בישיבתו רק שלא יצא מצידתו: ב) ונראה דלרב דאמר בפרק השוכר את הפועלים דיושב ומשמר כעושה מעשה על כורחין ההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב צד רק עושה מעשה שמירה. לא מעשה צידה. אך למה דקיימא לן כשמואל שפיר יש לומר דמקיים הצידה במעשה הוי כצד. וההיתר משום שלא עשה מעשה. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם המשמר דלא הוי כעושה מעשה שאין עושה מעשה באבריו. ובזה יובן דמיון מנועל ביתו דכמו בנועל ביתו אין עושה כלום והצבי נשמר מאליו. כמו כן ישיבת השני לא חשיב מעשיו. אבל לרב דאמר משמר כעושה מעשה. וההיתר משום דמקיים הצידה לא חשיב כצד. אם כן לא יתכן הדמיון מנועל ביתו. דמה שהוא פשוט בנועל ביתו להתיר הוא משום שאין עושה כלום. וטעם זה באמת לא שייך ביושב ומשמר.

ואפשר שזה כוונת קושיית התוס' ודו"ק: ג) ונראה דאפילו לשמואל יש להוכיח דמקיים הצידה לא חשיב כצד. דאם לא כן לבית שמאי דאית להו שביתת כלים אפילו לא עביד מעשה. הא דתנן אין פורסין מצודת חי' ועוף אלא כדי שיצודו מבעוד יום. מה מהני אם החי' עומדת במצודתה בשבת. והרי מכח המצודה מתקיימת הצידה. ולדעת התוס' (דף י"ח ע"א) בדיבור המתחיל ולימא בטעינת קורה דמותר משום דאתי ממילא טפי מכל הני דמתניתין אין ראי': ד) שוב ראיתי שדבר זה סוגיא ערוכה ריש במה טומנין זה תוארה. רבה ור' זירא אקלעו לדבי ריש גלותא. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא אפומא דקומקמא. נזהי' רבה. אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם אמר לו התם אוקומי מוקים הכא אולודי מוליד. הרי דמקיים החימום לא הוי כמחמם: ה) וסוגיא זו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. דהנה קשה טובא שכבר ביארו התוס' ושאר פוסקים דעובדא הוה שנתן הכוזא במקום שיוכל להתחמם כדי שתהא יד סולדת בו. אך הוא לא הניחה עד כדי שתהי' יד סולדת בו רק להפשיר. ואסר לי' רבה דילמא משתלי. אך קשה דאם כן גם לר' זירא דלא הוה סבירא לי' הגזירה דילמא משתלי קשה ממיחם על גבי מיחם שמותר לשהותו כל מה שירצה. ועל כורחין לר' זירא נמי החילוק בין אולודי מוליד לאוקומי מוקים: ו) ונראה דרבה דחייש דילמא אשתלי סבירא לי' שהאיסור בישול הוא בשעה שמניחה על גבי האש, שאם מתבשל אחר כך עושה האיסור למפרע. וכמו שכתב הנמוקי יוסף באשו משום חציו דמעיקרא אתעביד מעשה. על כן הוה לי' ספיקא דאורייתא דילמא משתלי והנחה באיסור. על כן אסור להניחה, אבל אם הי' האיסור אחר כך בשעה שמתבשלת הי' מותר להניחה. דעכשיו אינו עושה איסור ואחר כך יזהר בעצמו שלא יבא לידי איסור ועוד דכל באיסורא מזדהר.

ור' זירא הקשה על זה ממה שמותר להניח מיחם על גבי מיחם אף שמשמר חומו. והטעם בזה דאף אם יעמוד המיחם על גבי מיחם זמן רב, ואחר כך ינטל מעל גבי מיחם. לא יתקרר רק באיזה זמן, על כן אף דהוה סבירא לי' לר' זירא דאוקומי מוקים אסור מותר להניח מיחם על גבי מיחם. דבכל רגע אינו מתחמם מהתחתון. שאף אם ינטל יעמוד בחומו זמן מה מעצמו, ואף לאחר שעה שאף אם הי' עומד שעה על גבי קרקע הי' מתקרר. מכל מקום כבר הוחם תחילה. ואף עכשיו אין המיחם פועל בו שלא יתקרר. ודומה למה שכתב הרשב"א נדרים במה שמותר לזון בהמתו טמאה דאי לא זיין לה זימנא חדא לא מייתא, ואף דאי לא זיין לה כלל מתה, כל שעתא ושעתא לאו הנאה הוא. והכא נמי דכוותה דכל שעתא ושעתא אין התחתון מחממה, דאף תנטל שעתא חדא לא תתקרר ואף דבצירוף כל העמידות מחמם לה אך כל זה אם נאמר שאין האיסור בשעה שמעמידה על גבי האש רק אחר כך במה שמתחמם מכחו. אבל לרבה דסבירא לי' על כורחין שהאיסור בשעה שמעמידה על גבי האש. והרי מכח העמדה זו נשארת בחומה לאחר שעה או שתים ויאסור. ושני לי' רבה דאוקומי מוקים לאו איסור הוא כלל: ז) ובזה מיושב קו' התוס' דבהאי ברייתא דתני מניחין מיחם על גבי מיחם תני ולא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרים. על כורחין החילוק בין אולודי בין אוקומי. ומאי סלקא דעתא דר' זירא. ולפי מה שכתבתי ניחא דר' זירא הוה סבר שההיתר משום דבכל שעתא לא מחמם לי' כנ"ל. מה שאין כן בשביל שיחמו הרי עושה האיסור בשעה שמתחמם ודו"ק: ח) ויכולני לומר דרבה דמחלק בין אולודי לאוקומי. מרב למדה דכל מילי כרב עביד. ורב דסבירא לי' משמר כעושה מעשה. על כורחין ההיתר בישיבת השני משום שמקיים הצידה אינו כצד. על כן סבירא לי' דאוקומי מותר ולאו כאולודי, ור' זירא הוה סבירא לי' כשמואל דמשמר לאו כעושה מעשה.

על כן שפיר הי' יכול לסבור דמקיים כמוליד. וטעמא דמתניתין משום שאין עושה מעשה אבל כשמקיים במעשה אסור. ומכל מקום מדכתבו הרי"ף והרא"ש להא דרבה משמע דקיימא לן כן: ט) ומכאן נראה לי ליישב קושיית התוס' יום טוב במתניתן דבא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון כו' דאי אפשר לשני למלאות מקום הראשון לבלתי תת המקום פנוי קצת. וכשיושב השני הרי הוא צד מחדש. ולפי מה שכתבתי יש לומר שהליכת הראשון וישיבת השני בבת אחת. ואף שמקיים הצידה במעשה ישיבתו. שלולי ישיבתו הי' נפסק הצידה אז. מותר. דמקיים הצידה אפילו במעשה מותר: י) וראיתי להמגן אברהם סימן שט"ז ס"ק י"א שהשיג על התוספות יום טוב דאוסר כשכבר הלך הראשון. אלא אפילו כבר הלך הראשון מותר לשני לישב. וכתב על התוס' יום טוב דלשון הר"ן אסעיתי' עיין שם. ובמחילת כבוד המגן אברהם דברי התוס' יום טוב ברורים ודבריו קשים. שהרי מפורש בר"ן שלאחר שהותר הקשר אסור לנעול הדלת. ומה חילוק בין זה לזה. ועוד מפורש בתוספתא כדברי התוס' יום טוב וזה לשון התוספתא, הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור נעל הראשון את הפתח ובא השני ונעל את הפתח השני חייב והראשון פטור. חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צידה שני'. פירוש שצדו שנית. הרי דאף שהי' כבר נעול מתחילה. מכל מקום כשפתחו וחזר וסגרו חייב. ודברי המגן אברהם הם קשים וחס ושלום להתיר איסור סקילה: יא) ומה שהוקשה להמגן אברהם דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהי' אסור לסותמו, אי בעינא אמינא אין הכי נמי. ואפשר להתיר בזה כיון דלכל היותר אין בחי' ועוף שברשותו רק איסור דרבנן. דחי' ועוף שברשותו פטור רק שיש אומרים אבל אסור. ובדרבנן מהני מה שהי' נעול מתחילה ודעתו לחזור ולהסגירה.

כמו נטל הקדירה מעל גבי כירה גרופה וקטומה בשבת מותר להחזירה. אף שלהעמידה בתחילה אסור דמחזי כמבשל. וכן ברטי' שפירשה מעל גבי המכה. אבל לא באיסור תורה, שהרי בלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אם נטלה אסור להחזיר כמבואר בכל הפוסקים ופשוט: יב) עוד יש לומר דהכא לכולי עלמא מותר משום דבר שאינו מתכוין. ולא חשיב פסיק רישי'. דאינה צידה ברורה. שהרי בלאו הכי חשובה ניצודת מן התורה. וכמו בדבורים דלא חשיב צידה ברורה דאפשר שיברחו אף שעל פי דין חשובים ניצודין ומה בכך שיברחו אחר כך. מכל מקום לא הוי צידה ברורה. הכח נמי כיון שעל פי רוב אף אם לא יסגור הדלת ישארו ברשותו לא הוי צידה ברורה שיחשב פסיק רישי': יג) בתוספתא ישב האחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך שיהי' חייב אלא המתכוין לצוד. אבל קדמה צידה למחשבה פטור עיין שם. נסתפקתי בזורק חץ בבהמה שלא בכוונה וקודם שהגיעה החץ אל הבהמה נודע לו ונתכוין להורגה אי אמרינן גם כן שפטור שקדמה זריקת החץ למחשבה. או דילמא כיון שקדמה מחשבה להריגה חייב: יד) ועיין בזבחים (דף ט"ו.) דמהני מחשבה מדפריש דם עד דמטא לאויר המזבח אף על גב שכבר עשה המעשה והדם ניתז מאליו למזבח. ובסוף פרק בית שמאי מדמי הש"ס מחשבה דשבת למחשבה דקדשים. אם כן נראה דבשבת כהאי גוונא נמי מהני מחשבתו ודו"ק: סימן קצד. א) כתב הרשב"א שבירושלמי משמע שאפילו נעל ונתכוין לשמור הצבי כל שנתכוין לשמור ביתו אף שעל ידי כך ניצוד הצבי בתוכו מותר. ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. והר"ן צווח על זה ככרוכיא וזה לשונו ודבריו תמוהים בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר. וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת.

ולא עוד אלא שאפילו אינו מתכוין לשמור הצבי. כל שידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהי' הצבי ניצוד בתוכו אסור דהוי פסיק רישי': ב) וזה לי ימים כתבתי ליישב דעת הרשב"א באינו מתכוין לצוד הצבי אף דהוי פסיק רישי'. דלכאורה הוי גרמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצבי. וכבר כתב הרא"ש ז"ל בהדקי' באנדרונא. דדוקא בהכניסו לחדר וסגר הדלת עליו חייב. אבל אם נכנס מאליו וסגר עליו הדלת פטור, ופסק כן בשלחן ערוך. ואם כן הכא נמי למה יתחייב בנעילת הדלת. הא כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי, ועל כורחין לחלק כדמחלק ר' אשי בבא קמא (דף ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא הוי גרמא בשבת חייב משום דניחא לי' בהכי דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולהכי איכוין. והכא נמי כיון שנתכוין לצוד הצבי. מה שאין כן כשלא נתכוין הוי גרמא. ופסיק רישי' לא מהני לחשוב גרמא במעשה. וראי' מדברי אבן העוזר סימן שכ"ח במעמיד בהמתו על המחובר אף דבנזקין כהאי גוונא מזיק ממש וקל וחומר בשבת. אלא משום דעיקר מחשבתו לא הי' לקצירה אלא שתאכל ואף דפסיק רישי' הוא. לא מהני להחשיבו כמתכוין: ג) ואפילו נתכוין גם לשמור הצבי. יש לומר שמותר כמו הכניסה לרבקה שתינק ותדוש דפטור. ופרש"י דאהכנסה לא מחייבינן לי' דיכול לומר לטובה נתכוונתי שתינק ואמחשבה גרידתא שנתכוין אף שתדוש לא מחייב דהוי גרמא. הרי דכיון שלא דש בה בידים רק בגרמת הכנסתו. כל שאין מוכח מהכנסתו הוי מחשבה בעלמא גרמא. כמו כן סבירא לי' לרשב"א בנעל בפני' דהיכי דעשה בשביל הצבי לבד הוי מעשה אבל כשנעל גם לצורך ביתו הוי רק מחשבה ופטור: ד) ובסוף דבריי דחיתי הראי' מהכניסה לרבקה דבריי הי' דבנתכוין גם לצבי אסור אבל בנתכוין לשמור ביתו לבד אף שידע שיש שם צבי מותר. כל זה העליתי מכמה שנים: