שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 55

דהנה בהא דסבירא לי' לר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה שמתבטל גוף המלאכה לאותו צורך שאינו מגופו [וגרוע עוד ממקלקל]. לא מצינו שיפלוג ר' יהודה. רק שר' יהודה סובר שעל תיקון שאינו מגופו נמי חייב. ור' שמעון שפוטר על תיקון שאינו מגופו על כורחין סובר דאפילו במקום שמקלקל חייב. בצריך לתיקון שאינו מגופו גרע. כיון שמתבטל לאותו תיקון. ועל כן בצידה דבאין במינו ניצוד פטור דבאין תועלת בגוף הניצוד פטור אף לר' יהודה דלא הוי מלאכה. ממילא אפילו בדבר שבמינו ניצוד. כיון שכוונתו לצורכו שלא יזיקו הרי נתבטל אותו תועלת לצורך שלא יזיקו. והוי כצד דבר שאין במינו ניצוד שאין בו תועלת: יז) ואפילו לדעת התוס' ורמב"ן דלית להו ההוא דהר"ן. וכשמחוייב מקלקל בלא צורך כלל. כל שכן באין צריך לגופה. היינו דכיון דחייב אף בלא צורך לא שייך טפילה. דדוקא כשבעי מלאכת מחשבת אז אזלינן בתר מחשבתו. אבל כשחייב אפילו אין צריך כלל. הוא הדין דאם צריך לדבר שאינו מגופו. אבל במלאכת צידה שאינה מלאכה. רק אם יש לו איזה תועלת מגופו שפיר בטל התועלת ההוא אל הכוונה שיש לו בה שחוץ לגופו. ועוד דבשלמא בשאין צריך כלל חייב. אין המעשה בעצמה מתבטלת אל דבר שאינו מעשה אלא צורך כגון שלא יזיקו. אבל בצידה דבעי תועלת וצורך. שפיר מתבטל ונטפל אל הצורך אחר שחוץ לגופו: יח) ובזה ניחא ליישב מה שהקשה התוס' יום טוב על הרמב"ם בפי' המשניות שלא כתב דהא דשאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור לאו הילכתא ובהלכותיו כתב באמת דבין שמונה שרצים בין שאר שקצים ורמשים בין לצורך בין שלא לצורך חייב יט) ולי לא קשה מידי דעל כורחין מתניתין שלא לצורך במתכוין שלא יזיקו מדלא מפליג בשמונה שרצים כנ"ל בשם הר"ן.

ובצד שלא יזיקו באמת פסק הרמב"ם דפטור דנחשים ועקרבים ורמשים שאין ממיתין אלא נושכין בכלל שאר שקצים ופוטר הרמב"ם בצד שלא יזיקו. אבל הרמב"ם בהלכותיו דכתב בין שלא לצורך אף אשמונה שרצים שאינם מזיקים. על כורחין הפירוש שלא לצורך כפשוטו שלא לצורך כלל. ובזה חייב באמת בין לר' שמעון ובין לר' יהודה ודו"ק: שוב עיינתי ברמב"ם שכתב הטעם משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וליתא לכל זה וצ"ע: כ) כבר ביארנו דנחש ועקרב ושאר שקצים ורמשים חשובים במינם ניצודים ואין צריך לומר שמונה שרצים. רק צרעין ויתושים וזבובים חשובים אין במינם נצודים. חגבים והגזין דעת רש"י שחשובים במינם נצודים. והרמב"ם כתב שאין חשובים במינם נצודים. וצריך לומר שאף שראוים לאכילה אין אדם טורח לצודן. והרמב"ם לטעמי' שהסוחט משקין שיעורן כגרוגרת. אף דהמוציא שמן כדי לסוך אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו. על כורחך משום שאין אדם טורח לסחוט פחות מכגרוגרת. ועיין בתוס' ריש פרק המוציא יין. ואפשר שאף החולקים מודים בהא דמשום שאין דרך לא הוי מלאכה כלל. מה שאין כן התם דעל כל פנים הוי מלאכת חצי שיעור ושוב חייב לגמרי כיון דאחר שסחט הוי כשיעור: כא) ודבורים מפורש פרק משילין דאין במינם נצודים ונראה לי הטעם דאף שהם לצורך דבש, מכל מקום אין במינם ניצוד. שעל כורחו צריך להניחם לצאת בימות החמה על פני השדה למצוץ מזרעים. על כן אין דרך לצודן לצורך. והבית יוסף כתב שדבורים במינם ניצודין והכל תפסו עליו בזה: כב) ותינוק נכרי שנפל לים לכאורה נראה פשוט דלא שייך באדם שום צידה. אלא שראיתי להתוס' במסכת מנחות (דף ס"ד.) בדיבור המתחיל להעלות דגים והעלה דגים ותינוק לא דמי להא דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. והכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים עיין שם.

משמע דפטורא דתינוק משום פקוח נפש. ויש לומר דשייך בי' צידה להשיבו אל אביו וצריך עיון. ובאדם גדול שהוא איש לעצמו. פשיטא דלא שייך בי' צידה דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד: סימן קצ. באיזה אופן יקרא ניצוד: א) שבת (דף ק"ו.) ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב פרש"י דצפור אם הכניסו לבית פטור שיוצא לו דרך חלונות. וקשה דאם כן בבית שאין בו חלונות הצד צפור לתוכו חייב. ואם כן מה הקשה הש"ס שם והא בית דמקורה הוא ובין לר' יהודה ובין לרבנן צפור למגדל אין לבית לא. הא משכחת לה בביבר שאין בו חלונות, ואין לומר דפשיטא לי' סתם ביבר יש בו חלונות. דאם כן מאי משני הכא בצפור דרור עסקינן. וברייתא בעוף דעלמא וניצוד בבית וביבר מקורה, ואי ביש בו חלונות על כורחך אין ניצוד אף עוף דעלמא. וכן מפורש בפרק משילין דבאית בהו כווי אינם נצודין הדבורים. והוא הדין עוף דעלמא: ב) ולפי דברי הב"ח סימן שט"ז ניחא שכתב דרש"י פירש רק אליבא דר' יהודה דסבירא לי' הצד צבי לחצר לגינה לביברין פטור אף שנוח לתופסו. דאפשר לו לברוח [פי' כיון שאין מקורה לפעמים בורח החי' על ידי שמסרך בכתלים] ממילא במקום שאין יכול לברוח אף שאין נוח לתופסו חייב. על כן הצד צפור לבית אף שאין נוח לתופסו חייב. על כן פרש"י ביש בו חלונות עד כאן דבריו. ועל כן ניחא קו' הש"ס דהא ברייתא דצדין חי' ועוף מוקי לה התם כרבנן. על כן צדין חי' מביבר שאינו מקורה. על כן פריך שפיר מעוף במקורה דעוף במקורה לרבנן אפילו אין בו חלונות אינו ניצוד: ג) יש לעיין לפי מה שכתב הב"ח טעמא דר' יהודה בצבי לביבר דלא חשיב ניצוד משום דאפשר לברוח. אם כן אפילו בבית שיש בו חלונות נמי יכול לברוח הצבי דרך החלון. וצריך לומר דסתם בית אין בו חלון גדול פתוח שיוכל הצבי לצאת בו.

א"כ אין חילוק בין עוף לחי' לר' יהודה והכל תלוי באם יש חלון או אינו מקורה שיכול לצאת מתוכו: ד) המתבאר בסוגיא אליבא דרבנן דקיימא לן כוותייהו דחי' ניצודת בביבר קטן דמטי לי' בחד שחי'. ונראה לי דאפילו ארוכה הרבה אלא שקצרה וכן משמע להדיא בהרב המגיד פרק ב' מהלכות יום טוב הלכה ז' דמדמי סוכר אמת המים לביבר קטן וכתב דאפילו ארוכה הרבה. מיהו לדעת הראב"ד ודעמי' דדגים אינם ניצודים אפילו בביבר קטן ואמת המים קצר אפילו מביבר קטן. יש לומר ברחב קצת כשיעור ביבר קטן אם ארוכה הרבה לא חשיב ניצוד וצריך עיון: ה) והיכי דלא מטי לי' בחד שחיא אפילו מקורה לא חשיב ניצוד. וראי' עוף דלעולם לא חשיב ניצוד רק במקורה. ואף על פי כן בעינן דמטי לי' בחד שחיא. ושוב מצאתי כן במגן אברהם סימן תצ"ז סק"ט ועוף אינו ניצוד אלא במקורה ואין בו חלונות ומטי לי' בחד שחיא. ואם הוא עוף קטן מאד שיוכל לצאת דרך חור קטן שבבית שאינו נראה חשיב ניצוד, רק שיש חילוק בזה דלא מחייב אלא אם כן כוון לצודו דלא חשיב פסיק רישי' כיון שאפשר שיצא דרך החור. כן מתבאר מדברי התוס' פרק משילין: ו) וצפור דרור אינו ניצוד אלא במגדל. ובכל זה נפקא מינה בין לענין הצד לתוכה או מתוכה. דבמקום שהוא ניצוד. הצד לתוכה חייב חטאת. והצד מתוכה מותר לכתחילה. כן מתבאר בסוגיא דמוקי הא דצדין חי' ועוף חי' מביבר קטן ועוף מביבר מקורה הגם דלפי פסק הרמ"א שחי' ועוף שברשותו מותר לצודן ביום טוב ובשבת אסור. אין ראי' ממה שמותר לצוד ביום טוב מביבר קטן דהוא הדין בשבת, מכל מקום כיון שמן התורה מותר ולא מצינו שאסור מדרבנן. מהיכי תיתי לאסור. שוב ראיתי להרב בשלחן ערוך סימן שט"ז שכתב דיעות בזה. ומכל מקום אני מסופק בצד עוף קטן מבית שיש בו חור קטן. כיון דלא הוה צידה ברורה כנ"ל דלא הוי פסיק רישי'.

אפשר שהצד מתוכו חייב. וארי אפילו תופסו בידו אין זו צידה עד שיכניסנו לגרזקי שלו: ז) [ובמקום שאינו ניצוד הצד מתוכו חייב והצד לתוכו פטור אבל אסור. וכן הוא במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' זה הכלל מחוסר צידה פטור וכתבו הטור ושלחן ערוך דפטור אבל אסור. וזה בצד למקום שאין בו חלונות. אבל בעוף למקום שיש בו חלונות. לכאורה נראה שמותר לכתחילה דלאו מידי עביד שיכול לברוח. ודוקא במחוסר צידה דמיירי ר' שמעון בן גמליאל בביבר קטן הרי הועיל בצידתו שאינו יכול לברוח לגמרי ולאחר שיטרח בו ודאי יצדנו, רק משום שעדיין צריך לטרוח בו פטור ומכל מקום אסור. אבל ביש חלון שיכול לברוח נראה שמותר לכתחילה וראי' מההוא דפרק משילין ל"ו. דמוקי להא דפורסין מחצלת על הכוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד באית בי' כוי ולא תימא לר' יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא ובלבד שלא יעשנו מצודה. פרש"י שלא יכסה כל החלונות. משמע שאם אינו מכסה אפילו מתכוין מותר. דכיון דאית בי' חלונות לאו מידי הוא: ח) ולאחר עיון אין זה מוכרח, ואדרבא יש ראי' משם להיפוך. דהנה קשה לשון הש"ס ולא תימא לר' יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד. דלמאי דמוקי לה באית בי' כוי אף לר' שמעון אי אפשר לומר ובלבד שלא יתכוין לצוד, על כן נראה על פי מה שכתבתי לעיל אות ב' בשם הב"ח בטעמא דר' יהודה דפוטר הצד צבי לחצר משום דאפשר לברוח. והיינו דאפשר באופן רחוק שיברחו למעלה מהכותל, על כן בעופות למקום דאית בי' כוי מותר לכתחילה. אבל למה דקיימא לן הצד צבי לביבר שאינו מקורה חייב אף שאפשר באופן רחוק שיברחו. ע"כ בעוף למקום חלונות אין היתר לכתחילה רק באינו מתכוין שכיון שאפשר שיברחו לא הוה פסיק רישי'. [וכן נראין דברי הרב בשלחן ערוך דאף למקום חלונות אסור לכתחילה וצריך עיון לדינא]:

ט) אך נראה דביבר קטן הגם דלרבנן דקיימא לן כוותייהו חשיב ניצוד בו. מכל מקום לא חשיב פסיק רישי' כיון דאפשר באופן רחוק שיברחו כנ"ל בשם הב"ח. ומהאי טעמא לר' יהודה לא חשיב ניצוד כלל. מהיכי תיתי דנשוה פלוגתא רחוקה בין ר"י לרבנן. ומסברא אף לרבנן כיון דאפשר שיברחו לא הוי פסיק רישי'. דומיא דדבורים בכוורת שיש בו חורין. דאף דהוי צידה. מכל מקום לא הוה פסיק רישי'. ואם כן כיון דמוקי בש"ס להא דצדין חי' ועוף מביברין בביבר קטן שמותר לצוד מתוכו. מוכח ספק הנ"ל דהוא הדין צד עוף קטן מבית שיש בו חורין מותר: י) ולאחר העיון נראה דיש לשדות נרגא בזה. דגם הצד מביבר קטן בשבת שיהי' פטור אינו מוכרח. דהנה לא מצאתי דין זה לא ברמב"ם ולא בטור ושלחן ערוך ולא בגמרא לענין שבת רק לענין יום טוב דצדין חי' ועוף מביברין. ולפי עניות דעתי אין ראי' כלל מיום טוב לשבת. דהנה הוקשה לראשונים ז"ל מאי טעמא אסרו צידה ביום טוב הא צורך אוכל נפש הוא. ותירץ בזה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שלא הותר אלא הכשר המאכלים לאוכלן. כגון אפי' ובישול. אבל לצוד בעלי חיים שאינם ברשותו של אדם לא עיין שם: יא) וביאור הדברים נראה לי על פי המבואר בפרק המביא (ל"ג.) דאין מוציאין אש מעצים ואבנים, ופירש בגמרא משום דקמוליד. הרי שלא הותר לצורך אוכל נפש לעשות דבר חדש. ועל כן צידה שמתחילה לא הי' ברשותו כלל. חדש הוא לו, וזה פירוש דברי הרמב"ן שלא הותר אלא הכשר מאכל שאף מתחילה יש לו מאכל ומכשירהו, מה שאין כן לצוד בעלי חיים שתחילה אין לו כלל ודו"ק [וכן קצירה שעוקר מגידולו חשיב כלא הי' לו כלל]: יב) ועל כן בצד מביבר קטן כיון שאף בביבר חשיב ניצוד רק שאינה צידה גמורה. זה שפיר מותר ביום טוב לצורך אוכל נפש. כיון שאף מתחילה היא ברשותו ועושה שיהי' יותר ברשותו ואין זה חדש לו.

ומה לי הכשר המאכל שיהי' טוב יותר מבתחילה. מה לי שיהי' יותר ברשותו מבתחילה. ועל כן פשיטא לי' להש"ס שכל שחשיב ניצוד מותר לצודו לגמרי. אבל שיהי' פטור בשבת אין שום ראי'. והרי גם במלאכת בישול יש דיעות שאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול כל זמן שלא נתבשל לגמרי. והוא הדין בצידה מביבר קטן כיון דלא חשיב צידה גמורה דלא הוה פסיק רישי' [ולר"י לא חשיב צידה כלל] יש לומר שהצדו לגמרי צידה גמורה חייב ודו"ק שוב ראיתי לרשב"א סוף האורג וזה לשונו כיון שלא כו' ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומה דהוה הוה. שמע מינה שתוספות צידה אסור. ומכל מקום הצד חי' ועוף [חוץ מצפור דרור] מבית וביבר מקורה שאין בהם חלונות כיון שניצודין גמורין פשוט שאין בהם חיוב צידה אחר כך: יג) עוד יש דברים שהצדן פטור דחשובים נצודים ועומדים, והוא בשבת (דף ק"ו:) הצד צבי סומא וישן חייב חיגר זקן וחולה פטור. ומאי שנא הני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי. עוד שם דחגבים בשעת הטל הצדן פטור ופרש"י דעיניהם מתעוורות ונצודים ועומדים. עוד שם אלעזר בן מהבאי אומר אפילו בשעת השרב אם היו מקלחות ובאות פטור. ופרש"י הרבה ביחד שהם מזומנות ליקח. עוד בביצה ריש אין צדין הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות פטור ומפרש הטעם משום שבאין לכלובן לערב ולא עבידי לרבויי. פרש"י ונוח לתופשן שם וחשיבי נצודים. ואיתא שם בש"ס לחד תירוץ דדוקא אלו חשובים נצודים משום שמזונותם עליך, נראה לי הטעם משום שאין להם מזונות במקום אחר על כרחן יבאו לערב לכלובן. אבל באותם שיש להם מזונות במקום אחר אין כל כך ברור שיבאו לכלובן כנ"ל. עוד בפרק קמא דביצה דיוני שובך שאין מפריחין אין בהם משום צידה. ודעת היש"ש דכל שאין מפריחין חוץ לתחום אין בהם משום צידה ועיין במגן אברהם סימן תצ"ז:

סימן קצא. באיזה אופן חשיב צד בידים: א) פרק קמא דשבת (י"ז:) בית שמאי אומרים אין פורסין מצודות חי' ועוף אלא כדי שיצודו מבעוד יום. וכתבו התוס' אף על גב דבשבת נמי אם פירס מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצודו אם לאו. מכל מקום גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פרישתו ילכוד והכי תניא בתוספתא הפורש מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב עד כאן לשונם. ומפורש בדבריהם שאם אינו צד בשעת פריסתו אינו חייב חטאת כיון שאינו יודע אם יצוד: ב) איברא דקשה לי מה שכתבו שאינו יודע אם יצוד שהרי שם בדיבור המתחיל אלא כדי שיצודו הקשו ואם תאמר מנא ידע אימת תבא החי', ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורס בחורשין שמצויים שם חיותא וכן כתב הרשב"א ומסיים דמסתמא יכנסו לזמן מועט. ואם כן סמוך לחשיכה בחורשין אסור שאם יפרוס בשבת יודע שיצוד. דאם בזמן מועט מסתמא יכנסו. כל שכן שידוע שעל כל פנים יכנסו בכל השבת (ועיין בתוספות בבא קמא (דף ד') דבקרוב לודאי חשיב חציו וחייב בנזקין כל שכן בשבת דחייב אף היכי דחשוב גרמא בנזקין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה בזורה ורוח מסייעתו]: ג) ונראה לי דהנה קיימא לן היכי דגופין מחולקין חייב שתים בחולין (דף פ"ב.) שחטה ואחר כך שני בני'. ובקדושין (דף ע"ז:) בשני אלמנות. ובכריתות (דף ט"ו.) חמש נשים נדות. ואם כן הדבר ברור דהצד כמה חיות בשבת חייב על כל אחת ואחת. והנה היכי דחלוקין לחטאות לא מצטרפי כדר' פנחס פרק שבועות שתים (דף כ"ב.). והכא בכל אחת אין ברור שתיצוד רק שיש הרבה חיות ומסתמא תכנס אחת וממה נפשך תיצוד אחת. נמצא שאין חיוב בא אלא מחמת צירוף כולם יחד והם אינם מצטרפים. אבל אין לומר כיון שבכל אחת אין ברור אין כאן איסור צידה כלל אפילו בלא טעמא דגופים מחולקים.

שהרי כתב הטורי זהב בדבורים דחשיב פסיק רישי' דעל כורחך תשאר אחת מהם אף דבכל אחת בפני עצמה אין ברור שתיצוד ויש לחלק דשם מהשתא הוי צידה באחת ממה נפשך. אבל הכא בשעת פריסה אין צידה כלל. רק בשעת כניסת החי' ניצודת אחת. ועל אותה אחת לא הי' ברור שתיצוד והאחרות הרי לא ניצודו כלל. מה שאין כן בדבורים דעכשיו כולם בכוורת והרי צידה על אחת ממה נפשך: ד) ובני מוהר"ר שמואל נ"י הביא ראי' לדברי הטורי זהב מחגבים מקלחות ובאות דמותר לצוד שיש הרבה ביחד שמזומנות ליקח אף דכל אחת בפני עצמה אינה מזומנת ליקח. אולם משם יש ללמוד דאפילו בנידון דידן אמרינן ממה נפשך. שהרי התם אינו חייב על אותה שצד משום שמתחילה הי' מזומן ליקח אחת ממה נפשך. הכא נמי להיפוך יתחייב על אותה שצד משום שמכחו הי' ניצוד אחת ממה נפשך. ואי משום שהאחרים לא נצודו בההוא דמקלחות ובאות נמי: ה) והנה לפי מה שכתבתי הא דאינו חייב חטאת הוא משום דגופים מחולקים אינם מצטרפים לחטאת. ניחא משמעות התוס' דאיסור יש אפילו אינה ניצוד בשעת פריסה. דלענין איסור שפיר אמרינן ממה נפשך. אם כן לענין איסור דאפי' אין במינו ניצוד אסור שפיר אמרינן ממה נפשך. ואם כן אפשר שאם אין ברור שיצוד כלל אף לכתחילה מותר. ועל כן מה שרצה המגן אברהם ללמוד מהתוס' דאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד עכברים יש בו חלוקים הנ"ל: ו) עוד יש לי ליישב דברי התוס' על פי דברי הש"ס ביצה ונתבאר לעיל סי' ק"צ אות י"ג דהצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ויש לדקדק הא כתב הרא"ש בהא דהמגיס חייב משום מבשל אף דבלאו הכי הי' מתבשל מכח הראשון [דאם לא כן הי' הראשון פטור וברייתא תנא שניהם חייבים] מכל מקום חייב משום שמקרב בישולו דקירוב מלאכה מלאכה הוא.

כמו קירוב עבודה דחייב עלי' משום זרות עיין שם. והכא נמי מה בכך שבאים לכלובן לערב. הלא מקרב צידתן ויתחייב. וצריך לומר דלא דמי לבישול שאף שהי' מתבשל מכח הראשון. מכל מקום עדיין אינה חשובה מבושלת עד שתתבשל. שהרי אם נזכר קודם שנתבשל פטור מחטאת דכל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה כדאיתא ריש שבת בהדביק פת בתנור. ועל כן חייב המגיס על קירוב בישול. אבל הכא בצידה מילתא אחריתא היא דכיון שבאין לכלובן לערב. מעכשיו היא ניצודת. שמעכשיו היא ברשותו: ז) מעתה הפורס מצודה באופן שיהי' ברור שהחי' תבא. מעכשיו חשובה נצודת וחייב תיכף אפילו נזכר קודם שתבא החי'. ואפילו פתח המצודה קודם שבאה החי' כבר נתחייב. ועל כן הקשו התוס' שפיר ואם תאמר הא אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד. דאין לומר שברור שתבא החי' והוא כעין חציו, דאם כן מעכשיו חשובה נצודת ואפילו תיצוד בשבת הוי ניצוד מבעוד יום ולא דמי לכל הני דמתניתין דאסרי בית שמאי כשהמלאכה נגמרת משתחשך. דהתם אם יעשה בשבת לא יתחייב אלא כשיגמר נמצא המלאכה נעשית בשבת ואסרי בית שמאי מדרבנן אפילו נעשה מבעוד יום, מה שאין כן הכא שלא נעשית בשבת כלום. וכן לר' יוסף משום שביתת כלים גם כן לא יאסור בצידה כיון שניצוד מבעוד יום ולא עביד הכלי בשבת כלום: ח) ומכל מקום אין זה מוכרח. דיש לומר דוקא התם שכבר הי' בכלובן וכיון שסופו לחזור לא פקע צידתן. מה שאין כן הכא שמעולם לא הי' במצודה וצריך עיון: סימן קצב. א) במשנה (דף ק"ו:) צבי שנכנס לבית ונעל בפניו חייב. ולאו דוקא נעל במנעול אלא הגיף את הדלת לבד חייב. זה ברור בסברא. וכן כתבו הרשב"א והר"ן דבהגפה לבד הוי ניצוד אף על גב דבכל מקום נעל היינו במנעול כדאיתא בירושלמי נעול הוי יחוד מוגף צריכא.