שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תא, קטע 2

ב) וק"ל לשיטת הרמב"ן והרשב"א דנתינה בע"כ הוה ספק אי שמה נתינה, וא"כ אי לאו שמה נתינה בידו שלא לקבל ויתבטל המתנה: ג) ונראה דהנה בפרק יש נוחלין (קל"ז:) הקדישו והחזירו אינו מוחזר מידי דחזי לו קאמר וא"כ הוי כמו על מנת שתעלה לרקיע דמכח התנאי יהי' אסור לאחר פסח כנ"ל ולא יהי' מידי דחזי, ובשלמא למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה יהי' החזרה חזרה כיון שהוא החזיר ואין המניעה מצידו וכמו נתינה בע"כ דהמקבל לא קנה כמ"ש הרשב"א ומ"מ הוי נתינה כיון שהוא החזיר אבל למ"ד לא שמה נתינה ה"נ לא יהי' חזרה: ד) ובזה מיושב לי מה שחייב למכור חמץ בשעה חמשית דהוה יותר מכדי חסרונן ואמאי לא יתננו לנכרי מתנה על מנת להחזיר וישאר גוף הפקדון ולהנ"ל ניחא דאם נתינה בע"כ לאו שמה נתינה יתבטל התנאי ויתבטל המתנה ג"כ, דהא אין כח להשומר ליתן הפקדון ויעבור המפקיד על ב"י וב"י מספק ודו"ק: סימן תו א) (דף ואו ע"ב) גמ' אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, קשה לי הא מדין קבלן הוא כיון דפלוני אינו משלם לו כלום:

ב) ונ"ל עפימ"ש הרשב"א וריטב"א דכי היכי דערב משתעבד בההיא הנאה דמהימן לי' כמו כן מקודשת בההיא הנאה שנותן עפ"י דיבורה והנה בב"ב (קע"ג:) ערב משתעבד תלי באסמכתא אי קניא, ומסקנא דאפ' לא קניא ערב משתעבד בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשתעבד, ומשמע דאי לאו טעמא דאסמכתא לא הי' צריך לטעמא דבההיא הנאה כמ"ש הפוסקים דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב, ומה"ט דעת קצת פוסקים דקבלן אפי' שלא בשעת מתן מעות לא בעי קנין ובפרט בשעת מתן מעות דעל פיו הלוהו וגרם לו היזק ומתחייב בדיבור לבד כמ"ש בשטמ"ק בההיא דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' אפרוותא דנהרא דזולשפט (ב"ב צח.) ומינה למד המרדכי בכל גרמא בנזקין דאי אתני חייב לשלם, ועל כן אין ראי' מקבלן רק מדין ערב למדנו דאסמכתא הוא וע"כ בההיא הנאה וכו' וה"ה בקידושי אשה: סימן תח א) (דף ז' ע"א) בגמ' הילך מנה והתקדשי לפלוני כו' פירש"י והוא שלוחו, והריטב"א כתב דהכא בשלא עשאו שליח עסקינן אלא שאמר לה המקדש הרי את מקודשת במנה שנתן לך פלוני עבורי והיינו דאצטריך למילף מעבד כנעני:

ב) ונלפע"ד דרש"י לטעמי' שכתב לקמן (כ"ג) בד"ה ושלש מחלוקות בדבר דלרבנן מהני בכסף ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד, משמע מדבריו דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דעומד וצווח לא מהני אף דלר"מ מהני דהא ס"ל חוב הוא ואעפי"כ מהני כסף ע"י אחרים שלא מדעתו, וע"כ כיון דזכות הוא לעבד וחשוב שלוחו לא נוכל ללמוד אלא היכי דנותן הכסף הוא שלוחו דקידושין לאו זכות חשוב דנאסר בקרובותי' ובשאר וטעמו כמבואר ברשב"א, אבל באינו שלוחו על הנתינה אף דמתרצה בקידושין לא מהני כדלא מהני בעבד בעומד וצווח אף דגוף השחרור יוכל להיות בע"כ אלא דלא חשוב כסף כלל וה"נ לא חשוב כסף בשאחר שאינו שלוחו נותן הכסף, והריטב"א לטעמי' דס"ל דאפי' לרבנן מהני אף בעומד וצווח, וע"כ ילפינן נמי לקידושי אשה אפי' אינו שלוחו על הנתינה אלא שמתרצה בקידושין: ג) אך ק"ל לפי זה על הרמב"ם שכתב דמיירי באמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה הבאה לך בגללי, וע"כ שלא עשאו שליח דאם עשאו שליח למה לי אמירתו והרי הרמב"ם הוא הסובר דעומד וצווח לא מהני כמ"ש הר"ן דעתו, וא"כ ע"כ שליחות בעינן, וצ"ל דכיון שהמקדש מתרצה זכות הוא ונעשה שלוחו, והריטב"א מדייק בדבריו דאמר לה הרי את מקודשת לי במנה "שנתן" לך פלוני. דנתרצה לאחר הנתינה ובשעת נתינה לא הי' שלוחו: ד) העולה מזה דאם לא אמר לה בשעת נתינה אלא לאחר נתינה ונתרצית, הדבר תלוי במחלוקת, דלדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י לא מהני, ולדעת הרא"ש והטור והרמב"ן והריטב"א דס"ל בעבד עומד וצווח מהני אף בקידושין מהני בזה, וכן כשהי' הנותן נכרי וק"ל:

ה) והנה לקמן בגמ' וכן לענין ממונא כתב הרמב"ם רק הנלמד מדין ערב ולא הנלמד מעבד כנעני, ולדעת הריטב"א הנ"ל דהיכי דהוא שליח א"צ ללמוד מעבד כנעני וא"כ בממון דזכות הוא לו א"צ ללמוד מעבד כנעני, אלא דהא ליתא דכבר ביארנו דלהרמב"ם לטעמי' על כרחין מיירי בשהוא שלוחו או שאמר בשעת נתינה דהוי כשלוחו, ואעפי"כ צריך ללמוד מעבד כנעני: ו) והר"ן כתב לדעת הרמב"ם דדווקא באשה ילפינן מעבד כנעני דגמרינן לה לה מאשה, וקשה לי דהא בעבד כנעני ליכא קרא לכסף ע"י אחרים דלרבנן מהני ע"י עצמו ואיכא לאוקמי קרא דוהפדה לא נפדתה בעל ידי עצמו, ולר"מ נמי ליכא קרא לאכשורי' בשלא מדעתו, וע"כ דמסברא ס"ל הכי וא"כ בממון נמי יועיל: ז) ונראה לפמ"ש התוס' שם (כ"ד) בד"ה ור' אלעזר דלר"א דקי"ל כוותי' דלא מהני לרבנן ע"י עצמו אלא באקני לי' אחר על מנת שתצא בו לחירות חשוב לרבנן ע"י אחרים כיון דאינו קנוי לו אלא לצאת בו לחירות ומהאי טעמא לא קני' רבי' אלא דלר"מ חשוב בכהאי גוונא ע"י עצמו כיון דס"ל דהוי קנין דלקניי' רבי', ובאמת לר"מ לא מהני בזה, והכי קאמרי רבנן לר"מ מה דחשוב לדידך ע"י עצמו לדידן מהני עיי"ש, וא"כ לרבנן לא משכחת ע"י עצמו, וע"כ דוהפדה לא נפדתה בע"י אחרים וילפינן אשה מינה, ואמנם זה ניחא להרמב"ם לטעמי' דס"ל דלרבנן לא מהני בעבד כנעני עומד וצוח אבל לפוסקים הנ"ל דאפי' עומד וצווח מהני ע"כ דס"ל כן מסברא וא"כ בממון נמי מהני כנ"ל:

ח) ואיברא דקשה לי טובא בטעם הר"ן הנ"ל דרק קידושין ילפינן מגז"ש דלה לה, הא גז"ש זה הוא בגט לא בקידושין, ונראה דהנה ק"ל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ורש"י הנ"ל דהילך מנה מיירי שהי' שלוחו, דהנה בטור אהע"ז סי' ק"כ כתב בשם הרמ"ה דהאומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי א"צ לזכות הנייר לבעל דמכי יהבי הגט לאשה בשליחותו אקנויי אקני לבעל לגרושי בי', ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד עכ"ד, וא"כ אי מיירי בעשאו שליח למה לי ללמוד מעבד כנעני תיפוק לי' דכיון דנתנו לאשה בשליחותו מזכה למקדש הכסף לקדושי בי' וכדברי הרמ"ה הנ"ל, וצ"ל דבאמת הרמ"ה בדין עבד כנעני יליף דכי היכי דחשוב נתינת כסף בכהאי גוונא כמו כן חשוב נתינת גט, והא דקאמר בגמ' עבד כנעני אע"ג דלא חסר, אף דלפי סברת רמ"ה הנ"ל דאקני לי' שפיר חשוב חסר, ליתא דע"כ לא אקני לי' לגמרי אלא לצאת בו לחירות דאל"כ יזכה רבו, וכיון דלא אקני לי' אלא לצאת בו לחירות לא חסר מידי במה שנתנו לרב להשתחרר דהא לא הי' לו זכות לדבר אחר, וכן מבואר בתוס' הנ"ל דחשוב בכה"ג כסף ע"י אחרים מ"מ מהני דהנאה זו באה לו מכח העבד דקני לי' לצאת בו לחירות, וכן בגט מבואר בדברי רמ"ה דלא אקני לבעל אלא לגרושי בי', וכמבואר בלשונו שכתב אקנויי אקני לבעל לגרושי בי', וכן בקידושין דאקני לי' לקדושי בי' וילפינן מעבד כנעני דמהני בכה"ג, ומיושב קושייתינו דילפינן בגט דמהני בנידון רמ"ה הנ"ל וילפינן קידושין בהקישא דהוי' ליציאה ודו"ק:

ט) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם התמוהין מאד דכתב בפרק ה' מהלכות אישות הלכה כ"א בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמיירי דאמר לה המקדש התקדשי לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך והרשב"א הקשה עליו, וכוונתו דכיון דמערב למדנו צ"ל התקדשי לי בהנאת מתנה שנתן לי פלוני עבורי דהא הקידושין הוא במה שע"פ הוציא ולא בקבלתו היא מתקדשת שוב מצאתי באבני מלואים פירוש זה ברשב"א] ולהנ"ל ניחא דלהנ"ל דטעם הילך מנה והתקדשי לפלוני משום דמקנה למקדש הכסף והכא אם יקנה אליו הכסף הרי לא הוציא הכסף מרשותו כלל, ואם הי' אומרת לראובן תן כסף לשמעון ואתקדש ללוי היינו יכולין לומר שמקנה הכסף ללוי ושוב מקנה לוי הכסף לשמעון בציווי' [ולקמן נדבר בזה] אבל באומרת ואתקדש אני לו איך יועיל: י) וע"ז תירץ הרמב"ם דאמר לה התקדשי בהנאה שקבלתי דאם לא הי' מקבל לא הי' מתקיים ציווי' והנאה זו בא לה מכוחו אלא דהוא לא חסר כלום בזה וילפינן מעבד כנעני דלא חסר כלום כנ"ל ומ"מ מהני כיון דהנאה באה מכח העבד שנקנה אליו לצאת בו לחירות, וה"נ כיון דמכחו בא אלי' הנאה זו שניתן לו עפ"י ציווי' מקודשת ודו"ק: יא) ולפי זה אני מסתפק באומרת תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי אם מקודשת, דאף שיקנה המנה ללוי כדי לקדש בו מ"מ היא לא צוותה ללוי אלא לראובן ואם יתנו ראובן ללוי ולוי לשמעון לא נתקיים ציווי' כלל, ולדעת הרמב"ם לא תהי' מקודשת, ואם קידשה אחר יש להצריכה גט משני כן נלפע"ד:

יב) ובתוס' ד"ה שתי בנותיך לשני בני בפרוטה דבתר נותן דקאמר לאו דווקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו בא ואי בתר נותן אזלינן הוה בעי שתי פרוטות כאלו הבנים בעצמם מקדשין אבל הבעיא הוא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי, וכוונתם כמ"ש מהרי"ט שהאב מקדשה משלו ומהני מדין עבד כנעני, אבל ודאי אם הבנים בעצמם מקדשים אף התוס' ס"ל דלא מהני אם נותנים ביחד פרוטה דכל אחד אינו נותן חצי פרוטה והאב מקבל מכל אחד חצי פרוטה, משא"כ כשאביהם מקדשם משלו מהני משום דבתר מקבל אזלינן והוא קיבל פרוטה מאביהם, ומ"מ אי בתר נותן אזלינן לא מהני דאי בעינן נותן ע"כ המקדש צריך ליתן והבנים חשובים נותנים וליכא פרוטה מכל אחד אלא דבתר מקבל אזלינן ולא בעינן נותן כלל, אלא דבשקידשו הבנים בעצמם לא חשובה קבלת פרוטה דהוי שני קבלות מכל אחד חצי פרוטה כן כתב במהרי"ט עיי"ש, וא"כ מבואר מדבריהם דס"ל דלא בעי נתינת המקדש כלל והילך מנה לאו מדין שליחות, ואפי' לפי הצד דשתי בנותיך לשני בניי בפרוטה לא מהני, לאו משום דבעינן נותן אלא דצריך ליתן פרוטה בעד כל אשה ואשה, ואמנם לדעת הרמב"ם דס"ל הילך מנה מטעם שליחות, א"כ ע"כ חשוב כאלו הבנים נותנים, והרי לא נתן כל אחד אלא חצי פרוטה: יג) ונראה לי עפ"י מה דקיי"ל בשבת פרק המצניע (צ"ב:) בשנים שעשו מלאכה בבת אחת וזה אינו יכול וזא"י לר' יהודה או אפי' בזה יכול וזה יכול לר"מ לכל תנא כדאית לי' לא בעינן שיעור לכל אחד ואחד אלא בשיעור אחד חייבים שניהם, וע"כ ה"נ כיון שהאב נותן משלו והוא שלוחם וחשוב כאלו כל אחד נתן כל הפרוטה ולא בעינן פרוטה לכל אחד ואחד כי היכי דלא בעינן בשבת שיעור לכל אחד בפני עצמו, משא"כ בקידשו הם והפרוטה הי' לשניהם בשותפות דכל אחד לא נתן אלא חצי פרוטה:

יד) ואמנם אם נעשו שלוחים זה לזה יש לומר דתלוי במחלוקת הרמב"ן והר"ן בפרק המגרש אם מהני שליחות לחצי הכתובה, דלדעת הרמב"ן דלא מהני שליחות לחצי כתובה י"ל דלא מהני נמי שליח לנתינת חצי פרוטה, ואפי' לדעת הר"ן י"ל דהתם מ"מ כתובה מקרי משא"כ הכא דפחות מפרוטה לא חשוב נתינה כלל, ולא מהני שליחות לדבר שאינו מעשה כלל ודו"ק: טו) ואמנם כל זה אם נאמר דאין הטעם משום דמזכה המנה למקדש אבל אם הטעם כמ"ש לעיל בשיטת הרמ"ה הכא אם יזכה להם הפרוטה לא יועיל לפי דברי מהרי"ט הנ"ל וכן כתב בתוס' רי"ד דאם הם עצמם מקדשים פשוט דלא מהני: טז) ולולי דמסתפינא הוה אמינא דאיבעיא דשתי בנותיך לשני בניי בדווקא הוא בשהאב שלוחם, דהנה הפנ"י הקשה למה לי ללמוד מדין עבד כנעני נלמוד מדין יעוד שמייעד לבנו ומהני נתינת האב עבור בנו, ואמנם לדידי הדבר פשוט דאין ללמוד מנתינת אב לנתינת אחר דבנו קם תחת אביו ליעוד ולעבד עברי, וע"כ כשהאב נותן עבור בנו מהני נתינתו בלא שליחות ובלא זיכוי דהא מייעד אדם לבנו שהי' קטן בשעת מכירה ואז לא הי' האב יכול ליעשות שלוחו ולא לזכות לו המעות דאין זכי' לקטן מן התורה לרוב פוסקים, וע"כ גזה"כ דמועיל נתינת אב עבור בנו ושפיר בעינן בתר נותן כו' אזלינן והא איכא כיון דנתינת האב מהני ודו"ק: יז) העולה מזה דלדעת התוס' מוכח מכאן דלאו בתר נותן אזלינן אלא בתר מקבל, אך לדעת הפוסקים דהא דמהני בעבד כנעני כסף ע"י אחרים הוא מטעם שליחות ע"כ לומר דהכא הטעם דחשוב כאלו כל אחד נתן כל הפרוטה, ולדעת הרמ"ה הנ"ל צ"ל דנתינת אב מהני לבנו מדין יעוד:

יח) שוב ראיתי להרדב"ז, הובא במל"מ פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה א' במי שזרק קידושין לאשה ובשעה שיצאו מידו לא הי' שוה פרוטה וטרם הגיעו לידה נתייקרו ועמדו על שוה פרוטה דמקודשת מדין עבד כנעני, והביא ראי' מסוגיא דשמעתין וכפי פירוש התוס', ולפענ"ד דלהרמב"ם אינה מקודשת כנ"ל: יט) ונ"ל עוד ראי' לזה, דהנה דעת הרמב"ם בהנהו דצריכי שומא לדעתו דמהני שומא לאחר הקידושין, והקשה הלח"מ דבעי לאתויי ראי' מטלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, ולישנא דלא אמר כלום משמע דאין תקנה לשמותו אח"כ, ותירץ דדווקא ללישנא קמא דחשוב כסף רק דלא סמכא דעתה מהני שומא אח"כ, משא"כ ללישנא בתרא דבלא שומא לא חשוב כסף כלל, ומוכח דאף דלא חלו הקידושין בשעת נתינה ואינם שלה עד לאחר השומא, מ"מ לא מהני דבעינן כסף בשעת נתינה:

כ) עוד נראה ראי' מהא דכתב רמב"ן בטעמא דמנה אין כאן משכון אין כאן וז"ל בחידושיו משכון אין כאן כלומר שאינו קונה בה דהויא לי' כהלואה שאינה בעין וכו', מ"מ משמע באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי בו שאינה מקודשת דשעבוד ברשות לוה וה"ט דמלוה, עוד כתב שם בסוף דבריו וז"ל אבל שעבודא דידי' כגון חייב אני לך מנה בשטר או בקנין אין אשה מתקדשת בכך דומיא דמלוה דהכא לא מטא לידה כלום והכא לא נפיק מיני' כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכולי ממונא גבי', וכיון דאגוד גבי' לאו קידושין נינהו, מבואר מדבריו דנתינה לא חשוב אלא היכי דקודם נתינה הי' שלו לגמרי ולאחר נתינה נעשה שלה לגמרי, אבל מקדש במלוה אף מתחילה ברשותה הי', וכן התקדשי במנה והניח משכון אחר נתינה עוד הוא ברשותו ואגוד גבי' ואינה מקודשת משום דלא נפיק מיני' וכן בחייב עצמו לה במנה לא חשוב נפיק מיני' ואינה מקודשת, ואף דגבי דידה ממונא הוא דומיא דמלוה דאחרים כיון דלא נפיק מיני' ממונא אינה מקודשת, וע"כ דבתר נותן אזלינן ג"כ וההיא דהילך מנה משום דנתינת אחר נמי מהני ומ"מ נתינה בעינן דלשיטת הרמב"ן אי אפשר לומר דטעם הילך מנה משום שליחות דאיהו ס"ל בע"כ כסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו, וכ"ש דאי אפשר לומר לדעתו כסברת רמ"ה מטעם זה]: כא) קשה לי לדברי רמב"ן הנ"ל דמדמי הא דהניח משכון וכן נתחייב לה מנה בשטר למקדש במלוה דהא במשכון דידה מקודשת מדר' יוסי ב"ר יהודה וחשוב מטי לידה, וא"כ בהניח לה משכון יחשב נמי נפיק מיני' ממונא כי היכי דחשוב במשכון דידה מטי לידה ממונא:

כב) ואפשר לומר דבמשכון דידה כיון דבע"ח קונה משכון חשיב מטי לידה, משא"כ בהניח משכון דאיהו לא נתן לה אלא ששיעבד עצמו ורחמנא אמר דליקני משכון זה לא נתן איהו, וכן צ"ל לשיטת הר"י הלוי שהביא הר"ן בשבועות הדיינים דהטעם משום דאין משיכה למשכון ודווקא במשכנו בשעת הלואה דכסף קונה לו ושלא בשעת הלואה גוביינא דבי דינא אבל משיכה לחוד לא מהני וקשה ממשכון דאחרים דמהני, וע"כ לומר דמשום דקונה משכון חשוב קנין לגופו ובהניח משכון לא מהני דאיהו לא מקני רק לשיעבוד ולא מהני משיכה, וממילא אינו קונה כיון שלא חל השיעבוד, וכן להרמב"ן כיון דאיהו לא מקני רק לשיעבוד לא חשוב שנתן לה הוא: כג) עוד נראה ליישב לדעת הר"י הלוי בטעמא דלא מהני משיכה למשכון עפימ"ש הרמב"ן באלו מציאות (כ"ו:) הובא בשטמ"ק דטעמא דאתא לידי' קודם יאוש לא מהני משום דשומר של בעלים הוא וידו דבעלים הוא והוי יאוש ברשותו, וה"נ כיון דמלוה על המשכון שומר שכר ידו כיד בעלים והוי משיכה ברשות מוכר ואי אפשר שיקנה, דאם יקנה לא יהי' משיכה כלל משא"כ במשכון דאחרים: כד) ובזה יתיישב נמי דברי רמב"ן הנ"ל דאיהו ס"ל נמי כנ"ל אלא דהוקשה לו דעכ"פ יקנהו לשיעבודו, ונהי דגוף המשכון אי אפשר שיקנה דאם יקנה יהי' שומר שכר וידו כיד הבעלים עכ"פ יקנהו לשעבודו ולא יהי' רק שומר חנם ולאו ידו כיד הבעלים (כמו שדייק במחנה אפרים מלשון הרמב"ן דכתב דשומר אבידה שומר שכר דבעלים דשומר חנם ידו לאו כיד בעליהם] וע"ז תירץ דאגוד גבי' דלגופו אי אפשר שיקנה דא"כ אין משיכה למשכון כיון דידו כיד בעלים רק לשיעבוד ואגוד גבי' כנ"ל: