שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן תא

סימן תא א (שם) בגמ' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כו' קשה לי דבשלמא בנדרים דבעינן דיבור דווקא דגמרינן משבועה דכתיב לבטא בשפתים ולא מהני אפי' ידעינן כוונתו, ומה"ט לכמה פוסקים לא מהני נדר בכתב ע"כ צריך קרא לרבויי ידות, וכך הם דברי הרא"ש בפירושיו ריש נדרים עיי"ש, אבל בקידושין דאפי' מדבר עמה על עסקי קידושין מהני, ולא בעינן אמירה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין הי' (ועיין בר"ן לקמן (ט') בענין בתך מקודשת לי בשטר ע"י עצמה] א"כ א"צ לתורת יד כלל ומהני אומדנא דמוכח שקידשה לעצמו דלא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' וכמ"ש בתשו' הריב"ש, הובא בב"י, באחד שאמר הריני נותן לך בתורת קידושין דמהני כמו אחד מבנותיך דבוודאי כוון לקטנה דרמיא עלי', ה"נ בזה כיון דהוי דיבור שלם וא"צ לתורת יד, ודווקא בהרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוי דיבור שלם וצריך תורת יד ע"כ בעינן מוכיח עיי"ש, והא בקידושי כסף א"צ כלל לתורת יד, אלא שיהי' ידוע שנתן לה לקידושין כנ"ל:

ב) ונראה ליישב עפימ"ש הרשב"א ז"ל בענין נתן הוא ואמרה היא דהוי רק ספק דרבנן וכתב הרשב"א דאף שאמרה היא תחילה והדברים מראין שלדעת אמירתה נתן, מ"מ הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין כו' אין כאן עדות שמיעה ולא ראי' לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות, עד כאן, ביאור דבריו עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שאלה ופקדון דאומדנא דעדים לא מהני ודדווקא אומדנא דדמין מועיל עיי"ש, וע"כ אף שהדברים מראין שלשם קידושין נתן מ"מ אין עדים בשעת קידושין, דעדים אינם אלא מה שהם רואים, ואף שיכולים להעיד המעשה שראו והב"ד ידונו שלשם קידושין נתן, מ"מ בשעת קידושין לא הי' עדים ודו"ק, וע"כ ה"נ לא מהני דוודאי קידשה לנפשי' כיון דמ"מ אפשר שקידשה לאחר שוב הוי מקדש בלא עדים כדברי הרשב"א כיון דמ"מ אפשר שלשם מתנה נתן אלא שהם דנין כוונת הלב לקידושין הוי מקדש בלא עדים ה"נ בזה:. ג) ובהכי ניחא ליישב קושיית התוס' בנדרים (ואו:) בהא דבעי יש יד לקידושין או אין יד היכי דמי דיהיב שני פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת מאי ואת נמ' אמר לחברתה או דילמא ואת חזאי קאמר והקשו בתוס' אפי' בלא ואת חזאי נמי אי אין יד לא מהני כמו בנדרים בלאו קרא דאתרבי ידות עי"ש, ולפמ"ש מיושב היטב דבקידושין בכסף היכי דמוכח ואין לתלות בדבר אחר א"צ קרא כיון דמוכח שהנתינה הי' לשם קידושין, רק משום דאפשר ואת חזאי קאמר אלא שהעדים דנין כוונתו ואת נמי הוי מקדש בלא עדים, רק אי יש יד לקידושין מהני כיון דהוי כאילו סיים להדיא ואת נמי, ושוב א"צ לדון בדבריו כלל:

ד) ובהכי ניחא ליישב עוד הא דקשה לי לדברי התוס' שם דיד לקידושין מהני כמו גבי הקדש כיון דבלשון הקדש קאמר לה עיי"ש, מ"ש מהא דאמרינן גבי חצייך מקודשת לי דלא אמרינן פשטה קידושי בכולה משום דדעתה מעכבת. והיינו דריצוי דידה לא פשטה בכולה משום דריצוי דידה לאו קידושין נינהו אלא דמשוית נפשה כדבר הפקר וכדברי הר"ן בנדרים (למד.) וה"נ הרי היא ג"כ אינה אומרת שמתקדשת לו רק שקיבלה בשתיקה וכהודאה דמיא על מה שאמר, ולענין ריצוי דידה אין יד, כיון דלא הוי קידושין אלא כמו הפקר וכנ"ל, ונשאר אמירתו דידי' בלא ריצוי דידה ולא מהני, וכמו חצייך מקודשת לי דלא מהני דין פשטה דידי' וכנ"ל, ולפמ"ש ניחא כיון דרק הוכחה דקיבלה לקידושין א"צ לתורת יד אלא משום דהוי כמקדש בלא עדים ולענין ריצוי דידה דלאו קידושין אלא כהפקר א"צ עדים ודו"ק: סימן תב א) יש לעיין לדעת הרשב"א דאומדנא לא מהני דהוי מקדש בלא עדים, א"כ איך נוכל הסוגיא דאין תנאי בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא הוי מקדש בלא עדים דהוי רק אומדנא: ב) ויש לומר דקידושי ביאה כיון דאי אפשר להיות עדים גמורים רק עידי יחוד ומהני משום דלא אפשר, ומה"ט מהני אפי' המגרש ואח"כ לן עמה בפונדקי, אף דשם לא הוי קידושי ודאי ולכאורה הוי מקדש בלא עדים, דשם אף אומדנא גמורה לא הוי שבא עלי', דהא לא הוי רק ספק, אלא משום דקידושי ביאה לעולם לא משכחת ראי' גמורה, וכיון דעל הביאה בעצמה לא בעינן עדים גמורים, גם על הכוונה א"צ עדים גמורים:

ג) עוי"ל דלעולם א"צ עדים על הכוונה אלא על מעשה קנין, לא על אמירה, ומ"מ כתב הרשב"א שפיר בלא אמר לי הוי מקדש בלא עדים דכסף כשלא נתנו לשם קידושין לא הוי מעשה קנין כלל לקידושין והוא מתנה או פקדון בעלמא, משא"כ ביאה אף שלא כוון לקידושין אינו מחוסר אלא אמירה ודו"ק: ד) וראי' לחילוק זה מאמר דיבמה לרבי דמהני אפי' בע"כ דאשה משום דגמר מביאה דיבמה, וא"כ יועיל אפי' בע"כ דידי' כמו ביאה, ולהדיא כתב רש"י קידושין (מ"ד) ד"ה ורבי הוא דאפי' לרבי כסף בע"כ צריך שיאמר הרי את מקודשת לי, אלא ודאי כסף כשאינו נותנו לקידושין לא הוי מעשה קנין כלל, וע"כ כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא ראו מעשה קנין על הקידושין אליו, ואין כאן עדים על המעשה, ולעולם על אמירה בעצמותו א"צ עדים ודו"ק: סימן תג א) (שם) תוד"ה הא נתן הוא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא לי' דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן עכ"ל, ונראה מדבריהם דדווקא דאמר הוא הוי קידושין באדם חשוב אבל אמרה היא אף ספק קידושין לא הוי, ולכאורה קשה אמאי לא יהי' עכ"פ ספק קידושין אף כשאמרה היא, דטעמא דכשנתנה לאדם חשוב הוי קידושין, דאף דבכל קידושין צריך שיתן הבעל לאשה דבר, מ"מ מה שנתנה לו וקיבל ממנה הוה כאילו נתן לה, והשתא כשאמרה היא הוי נתן הוא ואמרה היא ועכ"פ צריך להיות ספק קידושין:

ב) ויש ליישב דטעמא דבאדם חשוב הוי קידושין כתב רש"י ז"ל דבההיא הנאה שתרצה לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה גמורה ומתנה נפשה, והנה לא הוי האי הנאה דקא מטי לי' כאילו נן הוא דלא שייך למימר בהאי הנאה שתתן פרוטה לקבל הימנה מתנה דהא אדם חשוב קבלתו הוי כאלו נתן להאי פרוטה שתתן לו הוי כאילו נתן לה, ולא שייך למימר שתתן לו פרוטה כדי שיקבל ממנה מתנה, אלא דמועיל מטעם הילך מנה ותתקדש לפלוני ופסך לא יועיל כשאמרה היא גבי אדם חשוב דהוה א תקח דהא הנתינה לאו מצידו כמ"ש וכשאמרה היא לא יועיל כלום דהוא לא עשה כלום: סימן תד א) (דף ואו ע"ב) בגמ' אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת פירש"י במלוה שהלויתיך, משמע מדבריו שמקדשה במעות הראשונים, וכן כתב עוד בד"ה לא צריכא דארווח לה זימנא, אבל כי מקדש לה "בעיקר המעות" לאו מידי יהיב לה, ולפי זה כי מקדשה בפירוש בהשיעבוד שמוחל לה מקודשת וא"צ לומר בהנאה דווקא, אלא דקשה לפי זה מאי פריך ועוד היינו מלוה הא כי מקדשה בדינר של רבית ע"כ לאו בדינר שנתן לה מקדשה, דהא לא נתן לה כלום אותו דינר: ב) שוב ראיתי בפנ"י שהקשה כן ועיי"ש שתירץ דממונא דרבית אינה מחוייבת ומ"מ הנאה אית לה דלא למיקם בדינא ודיינא וכיון דלא אמר לה בהנאה לא מהני כמו במלוה עיי"ש, ומ"מ יצא לנו מזה דבחיוב שאינו מלוה רק מחמת מכר וכהאי גוונא מקודשת, דע"כ כשאמר במעות אין כוונתו על מעות ראשונים דהא לא נתן לה מעות מתחילה רק המקח, וע"כ כוונתו על מעות שחייבת לו, ובהכי ניחא הא דיש דמים שהן כחליפין, וזה כוונת התוס' שמוכר לו בהנאת מחילת מלוה דסתמא הכי הוא, דע"כ אין כוונתו על מעות הראשונים כנ"ל:

ג) אך הנמק"י כתב שם שאמר בפירוש בהנאה, וזה דלא כהפנ"י, וכן צ"ל להריטב"א שכתב דהא דפריך רבית מעליא הוא דרק אלישנא פריך, אבל ממון רבית ממון גמור הוא, ואם נטלו ממנו וחזר וקדשה בו מקודשת עיי"ש, וא"כ הא דפריך והא מלוה הוא כפשטו, ומוכח דאף במלוה שלא הי' תחילתו מעות אינה מקודשת: ד) ובעיקר דברי הריטב"א קשה לי דנהי דממון רבית ממון גמור הוא, מ"מ כל זמן שלא גבאתו אינה חייבת לו כלום, דהא כתב הש"ך ביור"ד דאם לקח ממנו רבית קצוצה בע"כ יורדין לנכסיו, וכן איתא שם בש"ע דאפי' באבק רבית אם לקח ממנו בע"כ יוצאה בדיינים, וע"כ דכל זמן שלא גבאו אין עליו חיוב כלל: ה) ונראה לי דבאמת חיוב יש לו עליו, אלא דכיון שא"צ הלוה לשלם לו ואדרבא אסור לשלם לו יוכל הלוה לקנות שעבודו כיון שמוחזק בו, ודומה לגזל נכרי למ"ד שמותר דכתב הרמ"א באהע"ז סי' כ"ח דיכול לקדש בו אשה וקונה אותו, וה"ה ברבית כל זמן שהוא ביד הלוה אם תבעו ולא רצה ליתן לו קונה אותו, אבל כל זמן שאין הלוה חוזר מליתן לו הרבית ממון גמור הוא, ונראה דבעינן דווקא תבעו ולא יהיב ניהלי' כמו בפרק הכותב (פ"ה.) בעובדא דמלוגא דשטרא עיי"ש ודו"ק: ו) וכשאני לעצמי הי' נראה לי לפרש המקדש במלוה ופירש"י במלוה שהלויתיך, פירוש שעושה הקידושין לפרעון מלוה שהלווהו, והיינו שבעבור מלוה ראשונה נתחייבה לו מעות ועתה אומר לה שלא תשלם לו מעות עבור מעות הראשונים רק תתקדש עצמה עבורם, וזה בודאי לא מהני אחרי שאינו מוחל לה המלוה, רק שעושה הקידושין לפרעון, ובמה תתקדש כדי שיחשב פרעון מלוה, דכל זמן שלא נפרע המלוה אין לה כלום מאתו לשם קידושין:

ז) וראי' לזה נ"ל מהא דפריך רבית מעלייתא הוא, ואם הפירוש שמוחל לה הרבית ועבור זה תתקדש אליו, א"כ לא גבה הרבית כלל שנתקדשה אליו עבור החוב וכאלו מכר חוב הרבית לאחר ואיך יחשב גבי', אלא ודאי עושה הקידושין לפרעון הרבית והוי רבית מעליא, וע"כ אינה מקודשת כיון שאינו מוחל לה המלוה רק שמחשב הקידושין לפרעון מעות הראשונים,, ושוב מצאתי להדיא בתוס' כתובות (ע"ד.) דכשמוחל לה המלוה מקודשת והיינו הנאת מחילת מלוה, וכ"כ התוס' לקמן (י"ט) דכשמוחל לה המלוה היינו הנאת מחילת מלוה, ומוכח מדבריהם דהמקדש במלוה היינו שאינו מוחל לה המלוה רק שעושה הקידושין לפרעון וכמ"ש:

ח) ובזה יש ליישב פירש"י שכתב הטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דקיחה קיחה משדה עפרון גמרינן, ולכאורה אינו מובן למה צריך לטעם זה, ועיין בפנ"י [ובאבני מלואים דר"ל לפי זה דבמכר קונה מלוה כיון דלאו משדה עפרון ילפינן] ולהנ"ל י"ל, דלכאורה קשה נהי דמחשיב קידושין לפרעון וטרם חלות הקידושין לא נמחל החוב, מ"מ נימא באין כאחד כמו בגירושין, ועיין ברמב"ן יבמות דגזה"כ בשיחרור דעבד כנעני וילפינן גט אשה מיני' בגז"ש דלה לה, וא"כ י"ל דילפינן קידושין מגט מהקישא דהוי' ליציאה ונהי דקידושי כסף לא ילפינן מגירושין כמ"ש הר"ן במחובר, היינו משום דמיעוט קנינים לא ילפינן ועיין במהרי"ט] וע"ז יש לומר דמ"מ כיון שאין הקידושין תמורת החוב רק שנותנו בפרעון החוב (ועיין בע"ז (ס"ג) בסוגיא דבא עלי' ואח"כ נתן לה דלא נחשב הטלה חילופי החוב דאל"כ בפשטות הי' מותר דחילופי אתנן מותר, ולא הי' משם ראי' לשביעית דחילופיהן אסורין עד סוף העולם, וע"כ לומר דהפרעון חילופי המקח לא חילופי החוב ועיי"ש בתוד"ה ואינו חושש] והקידושין צריכין להיות חילופי הכסף, והכא דהוא חילופי מעות המלוה [כיון שאינה מתקדשת חילופי מחילת מלוה רק בפרעון מעות המלוה] ומעות אלו לא הי' בשעת קידושין, וע"כ אף שמתקדשת חילופי מעות אלו שהרי הקידושין לפרעון לא מהני דגמרינן משדה עפרון שהמעות בשעת הקנין, וע"כ במכר בפשטות לא קנה דבמכר לא אמרינן באין כאחד: ט) או י"ל בפשטות דרש"י תירץ הקושיא דבאין כאחד כיון דילפינן משדה עפרון ובשדה בעינן כסף ממש כיון דבמכר לא אמרינן באין כאחד, וע"כ גם בקידושין לא מהני:

י) הרמב"ם ז"ל פירש דארווח לה זימנא בשעת הלואה קדשה בהנאת מלוה, ופשוט לדעתי דבהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת, דרש"י ילוף לה מקו"ח מארווח לה זימנא כ"ש אם מחל כולו, משא"כ להרמב"ם דארווח בשעת הלואה וכפשט הש"ע וכלבוש דלא כהב"ש, וע"כ ס"ל להרמב"ם דמלוה קונה במכר מהא דיש דמים שהם כחליפין, דלשיטתו אין לומר כמו שתירצו בתוס' בהנאת מחילת מלוה דלא מהני לדידי' ותמוה לי לדעת הר"ן דמסתפק בהנאת מחילת מלוה וס"ל מלוה במכר אינו קונה דלא כהרמב"ם איך יפרנס האי דיש דמים שהם כחליפין, וצ"ל דהר"ן לא מסתפק אלא לדעת הרמב"ם דמלוה במכר קונה: יא) והנה הרמב"ם פ"ו מהלכות מלוה הלכה ג' כתב הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו דור בחצירי עד שאשלם לך הרי זה אבק רבית, והראב"ד השיג עליו מהא דמהני ארווח: לה זימנא בקידושין ומוכח דכשעת מתן מעות דמיא, והלח"מ תירץ דהרמב"ם לטעמי' דלא מהני ארווח לה זימנא אלא בשעת הלואה ואזיל הראי': יב) והנה יש לעיין דהא טעם הרמב"ם דלא עדיף הנאת מלוה ממלוה עצמה, והרי הרמב"ם הוא הסובר דרק בקידושין לא מהני ובמכר קונה, וא"כ בנכרי תתחייב לו הרבית ע"י הרווחת הזמן ובישראל יהי' רבית קצוצה, וצ"ל דבהרווחת הזמן לאחר הלואה לבד טעם דמלוה יש עוד טעם אחר להרמב"ם דלא מהני דלא חשוב נתינה כלל, וכעין דברי הרשב"א המובא בהרמ"א סי' כ"ט בהלוה לפלוני ואתקדש אני לך חשוב ערב שלא בשעת מתן מעות עיי"ש, וכן מורה לשון הלח"מ דכתב שאין להרמב"ם ראי', ולא כתב דלהרמב"ם לשיטתו יש ראי' מקידושין דלא הוי רבית, אלא דלהיפוך אין ראי' כיון דמלוה במכר קונה:

יג) ומ"מ אף דמוכח דלהרמב"ם בארווח לה זמן לאחר הלואה לא מהני אף בלא טעם דמקדש במלוה ואין ראי' מזה למקדש בהנאת מחילת מלוה שלא יועיל, מ"מ מוכח כן מהא דהשיג על הרי"ף ואמר שהם דברים שאינם כדאי לשומען, ופירש הה"מ דלא עדיף הנאת מלוה ממלוה עצמה וא"כ אף בהנאת מחילת מלוה לא מהני ודלא כב"ש: יד) ומ"מ תירוץ הלח"מ אינו מספיק לרבותיו, שהרי הם סוברים דארווח לה זימנא לאחר הלואה נמי מהני [וא"כ תקשה על רבותיו לעיל דבאות י"א, ונראה ליישב עפ"י דברי הרשב"א בהרווח זמן לפלוני ואקדש אני לך דלא מהני מדין ערב, וכן דברי המרדכי במלצר דאם אחד נכנס ערב בעד הנכרי על הרבית לא מהני, ועיין באבני מלואים, וא"כ מוכח דנהי דלגבי דידה הוי קבלה, מ"מ לגבי הנותן לא חשוב נתינה, וע"כ באומרת הרווח זמן לפלוני לא חשוב ע"פ הוציא והטעם דלגבי המרויח הזמן חשוב רק מניעת ריוח, וא"כ נהי דבקידושין מהני משום דלדידה חשוב קבלה וכמו הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני ומשום דקבלת רבו גרמה לו, ואף דהוא לא נתן מקודשת דקבלת האשה גרמה לה אבל ברבית דבעינן שהוא יהי' המלוה ולגבי הנותן לא חשוב שהלוה לו ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ובזה מיושב נמי להרמב"ם דמלוה קונה במכר, ודו"ק: טו) עוד נראה ליישב להרמב"ם הנ"ל עפ"י דעת התוס' (ב"מ ס"א.) דבקרקעות אין איסור רבית מה"ת, והקשו ע"ז מבתי ערי חומה דרבית גמורה והתורה התירה, הרי דחשוב רבית מה שדר בבית.

ותירצו דשאני הכא שהלוה מעות במעות, וע"כ בהרויח זמן לאחר הלואה חשוב שמלוה לו השיעבוד שיש לו עליו לפרוע לאלתר עד לאחר זמן ישאר שעבודו לפרוע כמקודם והוי כמלוה שעבוד בשעבוד והרבית קרקעות שדר בחצירו ונמצא שבין הלואה ובין הרבית הוא דבר שאין חייבין עליו ולא חשוב רבית כלל, וניחא דנקט הרמב"ם דור בחצירי דייקא ודו"ק: סימן תה דין מתנה על מנת להחזיר א) (דף ואו ע"ב) בגמ' מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, כתב בהגהת מיימוני בנותן אתרוג במתנה על מנת להחזיר צריך להתנות תנאי כפול ושאר דיני תנאים ואם לא כן לא יצא, ותמוה דאדרבא תתקיים המתנה והתנאי בטל: ב) ונראה עפ"י דברי התוס' קידושין (ואו:) דבאתרוג סתמא כפירושו שדעתו רק שיברך חבירו באתרוג שלו, וכ"כ הפוסקים להדיא דבאתרוג לא בעי תנאי כלל, והנה הרא"ש בב"ב (קל"ד) בעובדא דשמאי ויונתן ב"ע כתב דאף דקני על מנת להקנות קני היינו בפירש ע"מ להקנות. אבל בסתמא וניכר מתוך מחשבתו כוונתו רק על מנת להקנות חשוב הערמה ואפילו ניכר מתוך מחשבתו שלא יהי' שלו לדבר אחד הוי הערמה ולא קני כלל, ע"כ ס"ל להגהת מיימוני במתנה על מנת להחזיר ג"כ דבפירש על מנת להחזיר ובדיני תנאי על מנת להחזיר חלה המתנה על תנאי, אבל בלא התנה ומצד אומדנא הוא רק על מנת להחזיר תשובה הערמה ולא קנה כלל, וה"ה בהתנה שלא בדיני תנאי דכלא התנה דמי: ג) אך ראיתי להטור ח"מ סי' רמ"א הביא דברי הרא"ש הנ"ל ובאו"ח סי' תרנ"ח באתרוג כתב דא"צ להתנות וסתמא על מנת להחזיר, ע"כ דחילוק יש בין על מנת להחזיר דכשהחזירו חלה מתנה למפרע לגמרי בין על מנת להקנות דלא חלה לגמרי לפי מחשבתו ובפיו מקנהו לגמרי חשוב הערמה:

ד) ועיקר דברי הרא"ש לכאורה תמוהין דזה לשון הש"ס שם בב"ב (קל"ג:) ת"ר מעשה באדם אחד שלא הי' בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יב"ע מכר שליש כו' בא עליו שמאי במקלו ותרמילו א"ל שמאי אם אתה יכול להוציא מה שהקדשתי כו' יכול אתה להוציא מה שהחזרתי ואם לאו אי אתה יכול להוציא כו' ופירשב"ם דשמאי סבר כיון דאומדנא דמוכח שלא נתן לו על מנת שיחזיר לבניו והוא החזיר המתנה והחזרה בטלין, ויונתן ב"ע סבר כיון שלא פירש יכול לעשות בה מה שירצה, וע"ז הביא ראי' דאל"כ אף ההקדש יתבטל כמו כל מתנה שאינו יכול להקדישה, ה"נ כיון שאינו יכול להחזיר לבניו דאין מתנה לחצאין ועיי"ש, וא"כ הדבר להיפוך ממ"ש הרא"ש דבלא פירש גרע דאדרבה הכא יש מעלה במה שלא פירש: ה) ונ"ל דדווקא לפי מה שהי' שמאי סובר דדווקא אם יחזיר לבניו תתבטל מתנה שפיר י"ל שוודאי לא נתן לו על מנת שיחזיר לבניו כיון שכל כוונתו להוציאם מיד בניו, אבל לפי סברת יונתן דאם הי' נותן על מנת כן תתבטל המתנה לגמרי א"כ אין אומדנא כלל, דאדרבה בוודאי נתן לו לכל מה שירצה, דאל"כ לא יחול המתנה כלל, והיינו שהשיב לו כיון שלפי דבריך אף להקדיש לא אוכל, א"כ בוודאי נתן לו לגמרי והרא"ש לא קאמר דמתנה בטילה אלא בניכר מתוך מחשבתו ודבריו בשעת מתנה שלא נתן לו לדבר זה: ו) ומ"מ קשה לי כיון שהוכחנו מדברי הטור באתרוג דבנותן על מנת להחזיר מהני אפי' בלא פירש רק באומדנא, א"כ אכתי נאמר דמסתמא כוון על מנת שלא ליתן לבניו ולא בשיור לדבר זה וצ"ע כעת: סימן תו א) (שם) בגמ' הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי כו' כתב המג"א סי' תמ"ח דהנותן חמצו לגוי מתנה על מנת להחזירו אינו עובר עליו, וא"ל הואיל ואילו מהדר לי' הוה שלו השתא נמי שלו דלא אמרינן הואיל אלא בדבר שבידו עיי"ש: