שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שצ

סימן שצ א) (דף ג' ע"א) בתוד"ה ואשה, וא"ת כיון דאשה לא מקניא בחליפין אמאי אצטריך קרא למעט עבד עברי מחליפין תיפוק לי' דאיתקש עבד עברי לעברי' כו' וי"ל דרבוי קנינין גמרינן מהקישא ולא מיעוט קנינים, וקשה לי דהיכא ילפי ב"ש דאינה מתקדשת בפרוטה מקידושי יעוד ועל כרחין חשיב לה הקישא דמסברא אין יכול ללמוד דהכא לא שייך טעמא דגרעון, וצ"ל דבאמת היינו טעמא דב"ה דאף דבאמה עברי' מודו דבעינן שני פרוטות כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות עבדים הלכה ג' מ"מ באשה לא גמרינן למיעוט קנינים, ובחנם נתלבטו הכ"מ והלח"מ והמל"מ דעבד עברי ג"כ ניבעי שני פרוטות כיון דאיתקש לעברי', ולדברי התוס' הנ"ל ניחא דמיעוט קנינים לא גמרינן מהקישא, וצ"ל שקושייתם הא כל עיקר ילפותא דעבד עברי קונה בכסף מאמה העברי' ואי אפשר ללמוד יותר מקנין עברי' גופי' דהוא בשני פרוטות: ב) ובהכי ניחא תירוץ הכ"מ דיליף מכי תשיג מנמכר לנכרי, ולכאורה קשה ניליף מהיקש דלא מקניא בפרוטה ונילף נמכר לנכרי מנמכר לישראל דג"כ לא יקנה, אך להנ"ל ניחא דשוב הוי מיעוט קנינים ולא גמרינן מהקישא, ובאמת מוכח בש"ס דנמכר לנכרי סגי בפרוטה בשמעתא דמכסף מקנתו הוא קונה דפריך הש"ס אי דלית בי' שוה פרוטה כו' וצ"ל כנ"ל:

ג) ובהכי ניחא ליישב קושיית הפנ"י במשנתינו דעל כרחין האי פלוגתא דב"ש וב"ה לענין קיבלה קידושין מאחר, דמדידי' פשיטא דצריכה גט דשמא שוה פרוטה במדי, ולפמ"ש ניחא דהנה על כרחין שמואל דחייש לשמא שוה פרוטה במדי כרבה ס"ל דלא בעי מידי דקיץ, דאל"כ נהי דבאמת שוה במדי ואף הכא הוי כסף כיון שיכולה להוליכו לשם, מ"מ לא הוי מידי דקיץ, כיון שאינו ידוע כאן ששוה במדי ואף שיכולה להוליכה שם ואז יהי' מידי דקיץ הא בכל שראי יכולה לשומו ואז יהי' קיץ), והנה רב יוסף יליף (ח'.) מהאי מכסף מקנתו ולא בתבואה וכלים דבעי שומא ורבה דחי דממעט חליפין או מידי דמקרבא הנאתה, ולב"ש לשיטתי' דאף מיעוט קנינים ילפינן מהקישא, א"צ למעט חליפין, דילפינן מאשה כקושיית התוס', וכן א"צ למעט מידי דמקרבא הנייתה, דאפילו תימא דהוה אמינא מידי דמקרבא הנייתה חשוב כמו דינר דלב"ש יליף עברי מעברי' דבעיא דינר כדי שתהא ראוי' ליעוד ונמכר לנכרי מנמכר לישראל כיון דלדידי' ילפינן מיעוט קנינים מהקישא] מ"מ אינו ראוי לגרעון כיון דנפדה בשוה כסף וא"צ ליתן לו אותו דבר גופי' וכ"ש דיכול ליתן לו מעות, ושוב לא הוי גרעון פרוטה, וכיון דבעינן שני פרוטות אפי' במידי דמקרבה הנייתה ממילא בקידושי אשה ילפינן דאפילו במידי דמקרבא הנייתה בעינן דינר, וה"ה בנמכר לנכרי מהקישא, וע"כ לב"ש בא קרא למעט מידי דלא קיץ ושוב לא חיישינן שמא שוה במדי כיון דלא קיץ ודו"ק., סימן שצא א) (דף ג' ע"ב) גמ' ואימא לדידה, נראה לפרש הקושיא שהיא עצמה תקבל קידושי' ג"כ, וראי' לזה ממה שדחו התוס' (ד') פירוש הר"ת דיציאה היינו בימי נערות והקשו התוס' דאכתי קשה ואימא לדידה, וכן דחו רש"י ותוס' פירוש זה בכתובות פרק נערה, ואם הפירוש דאבי' מקבל הקידושין רק הכסף לדידה, הרי למסקנא מאן דמקבל קידושין שקיל כספא כדאמר השתא אבי' מקבל קידושין איהי תשקול כספא:

ב) ואף שזה פשוט כתבתיו מפני שראיתי באבני מילואים סי' כ"ז שיישב קושיית התוס' דהא דמקדשה בכסף ילפינן מכי יקח, ותירץ דלמאי דס"ד דאבוה מקדשה הוי לגבי הבת דהכסף לדידה נתינה בעל כרחה ובשוה כסף לא מהני לדעת מהרי"ט. ועל כן אצטריך קרא דויצאה חנם לרבות שוה כסף דומיא דפדיית אמה העברי' דמהני בשוה כסף עי"ש: ג) ודבריו תמוהים דהפירוש ואימא לדידה שהיא תקבל הקידושין, ואם יאמר מחבר הנ"ל שבאמת זה פירוש ר"ח, וע"כ פירש יציאה דכוותה ימי נערות, ואין להקשות ואימא לדידה, דממנ"פ אם היא תקבל הקידושין כבר משדה עפרון ואם אבי' יקבל שוב השתא אבי' מקבל קידושי' והיא תשקול כספא, א"כ למה צריך הש"ס להוכיח דאבי' מקבל קידושי' מאת בתי נתתי תיפוק לי' דאל"כ למה לי ויצאה חנם תיפוק לי' משדה עפרון, וביותר קשה מאי פריך ואימא הנ"מ קטנה כו' הא על כרחין קרא דויצאה חנם לנערה, דקטנה כבר שמענו מאת בתי נתתי דאבי' מקבל קידושי' וממילא הוא שקיל כספא ג"כ כתירוץ הש"ס וגוף קידושי כסף משדה עפרון למדנו וע"כ קרא דויצאה חנם לנערה, אלא ודאי האי פירושא ליתא: ד) ולפענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' קצת על דרך המחבר הנ"ל, דהנה בהא דהשתא דאבי' מקבל קידושי' היא תשקול כספא רבו הפירושים ועיין ברש"י ובריטב"א ולפענ"ד נראה עפ"י מה דמבואר בפרק מי שאחזו (ע"ז:) בנתינה בע"כ בפניו פליגי תרי לישני, ובנתינה בע"כ שלא בפניו לכ"ע לא הוי נתינה עיי"ש, ועל כן אם נאמר דאבי' מקבל קידושי' בעל כרחה של בת והכסף לדידה הוי לגבי דידה נתינה בע"כ שלא בפני' דלכולי עלמא לא הוי נתינה:

ה) והנה בהא דבעי למילף לקמן מבושת ופגם תמהו התוס' דהא בושת ופגם גופי' לא ידעינן רק משום דכסף קידושין של אב ולפענ"ד רש"י ז"ל יישב זה בפרק נערה דפירש דאי בעי מסרה למנוול ומוכה שחין לקידושי ביאה, והוא דהנה התוס' הקשו אהא דאמר בש"ס (כתובות מ"ו:) דקידושין מהפרת נדרים לא יליף דממונא מאיסורא לא ילפינן דקידושין הוי ג"כ איסורא, ותירצו דהוי איסורא דאית בי' ממונא, וזה בקידושי כסף ושטר דהכסף ושטר להאב אבל קידושי ביאה שפיר לילף מהפרת נדרים, ועל כן אף למאי דס"ד דנערה איהי מקבלת קידושי', מ"מ ביד האב למוסרה לקידושי ביאה, וזה כוונת רש"י ז"ל בפרק נערה: ו) ואין להקשות א"כ נילף כסף ושטר מביאה מדאיתקשי הויית להדדי כדיליף בפרק נערה שטר וביאה מכסף לפי האמת, דליתא, דקידושי ביאה הקנין עושה היא גופה רק שהוא מדעת אבי', ואיך נלמוד מזה כסף ושטר שאבי' יקבל הכסף ושטר, אך עכ"פ נוכל ללמוד שהיא תקבל הכסף ושטר מדעת אבי', ובזה לא נוכל להקשות השתא מדעת אבי' ואיהי תשקול כספא, דלפי פירושי הנ"ל משום נתינה בע"כ שלא בפניו, אבל אם היא בעצמה מקבלת כסף קידושי' נהי דהוא בעל כרחה ומדעתה של אב הוה לי' נתינה בע"כ בפניו:

ז) וממילא מיושב קושיית התוס' דלמה לי ויצאה חנם תיפוק לי' משדה עפרון, דמשם לא נוכל ללמוד רק דומיא דשדה עפרון דהוה מדעתו, אבל הכא דזאת ילפינן מהפרת נדרים ומהיקש הויית להדדי דהוא מדעתו של אב ולגבי דידה הו"ל נתינה בע"כ דלחד לישנא לא הוי נתינה ואיך נלמוד משדה עפרון, ואפי' ללישנא קמא דהוה נתינה עכ"פ אינו דומה לשדה עפרון, וכיוצא בזה כתב רש"י במקדש במלוה אינה מקודשת משום דאינו דומיא דשדה עפרון, על כן ילפינן מויצאה חנם אין כסף לאדון זה דשם יוצא העבד בעל כרחו של רבו וילפינן מינה דנתינה בע"כ דכוותה מהני בקידושין: ח) ודע דכל מה שכתבתי בענין זה נתינה בע"כ אף דפשוט דבקידושין לא מהני נתינה בע"כ היינו משום דאי אפשר לו לקדשה אלא מרצונה, וזה כוונת הרשב"א שהביא הב"ש סי' כ"ז (דלא כמו שהבין הב"ש דבריו וכבר השיגו האחרונים עליו] אבל הכא דלענין הקידושין מהני דעת אבי' רק לענין שיחשב נתינה אצלה אם נאמר דהכסף לדידה ובזה תלוי בנתינה בע"כ סימן שצב א) (דף ד' ע"א) גמ' תושב זה קנוי קנין עולם כו' קשה לי מאי שנא קנוי קנין שנים או קנוי קנין עולם הא אינו קנוי אלא עד היובל ומה לי קנוי לזמן מרובה או לזמן מועט, ובהדיא אמרינן בהשולח (מ"ח.) דלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג חשוב רק קנין פירות וי"ל לדעת התוס' רי"ד נרצע אינו יוצא בגרעון כסף ע"כ חמור מקנוי קנין שנים: ב) עוי"ל דהנה בפרק השולח דביובל ראשון חשוב קנין הגוף, וא"כ הוה אמינא דאוכל בתרומה ביובל ראשון ע"כ אצטריך קרא דאינו אוכל, והא דאינו אוכל באמת משום דאין לו בו קנין איסור ועיין בתוס' ריש פרק הערל:

ומכאן ק"ל לדעת הריטב"א דס"ל דיש לו בו קנין איסור מה שמותר בשפחה כנענית וביובל ראשון דחשוב קנין עולם מאי טעמא באמת אינו אוכל, שו"ר באבני מלואים בתשו' שעמד בזה, ותירץ משום דהוא לזמן והוא רק קנין פירות ולא נזכר מזה דביובל ראשון חשוב קנין הגוף: ג) עוד נראה לפענ"ד דהכא בנרצע אף ביובל שני חשוב קנין הגוף, דהנה בפ"ק דר"ה איפסקא הלכתא שלשתן מעכבות בו, וא"כ לכאורה קשה מאי טעמא יחשב קנין לזמן שהרי אם יעשו השלשה דברים יהי שלו לעולם. רק בבא יובל ותקעו ב"ד בשופר היובל מפקיע, ונ"ל דכיון דסמכא דעתי' דמוכר שתחזיר אליו ביובל לא גמר והקנה רק עד אותו זמן, ואפילו מתרמי שלא יעשו השלשה דברים תהי' השדה למוכר כיון דסמכא דעתי' דמוכר שעשו ב"ד השלשה דברים ותחזור אליו השדה לא גמר והקנה, וע"כ ביובל ראשון דלא סמכא דעתי' דמוכר שתחזור אליו השדה וגמר והקנה שאם לא יעשו השלשה דברים תהי' השדה להלוקח, ע"כ חשוב באמת קנין הגוף, וזה במוכר שדה, אבל בנרצע שאמר אהבתי את אדוני ואינו מוכר עצמו בדמים גמר והקנה עצמו לעולם ועוד דכיון דנקנה ברציעה והוא קנין בגופו ואי אפשר ע"י שליח לא מהני תנאי שלו שיהי' רק לזמן וצ"ע בזה] וע"כ אם לא יעשו ב"ד השלשה דברים לא יצאחתפשי, וחשוב קנין הגוף:

ד) שו"ר בס' ברוך טעם שפירש החילוק בין יובל ראשון ליובל שני קצת כמ"ש, דאומדנא דמוכח שאילו הי' יודע שלא יעשו ב"ד היובל הי' מתנה שאינו מוכר רק עד אותו זמן כיון שסמכה דעת שניהם שלוקח רק עד אותו זמן, וגם הלוקח הי' מתרצה בזה, כיון שאף מתחילה נתרצה לקנות רק עד היובל, שהרי לא עלה על דעתו שלא יעשו ב"ד היובל, וכיון דמטעם אומדנא אתינן עלה א"כ בנרצע דצריך להיות נרצע בעצמו לא מהני אומדנא כמו תנאי, וכן בחליצה דאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה לא מהני ואלו אמרו לו עקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין מהני אע"ג דחליצת טעות הוא, ועל כרחין כמו דתנאי לא מהני לבטל המעשה כמו כן לא מהני טעות. וה"ה הכא דטעה שיצא ביובל, ועל כן שפיר חשוב קנין הגוף, וזה ברור: סימן שצג א) (דף ד' ע"ב) בגמ' ואצטריך למכתב ויצאה חנם ואצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא כי יקח וכו' ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הו"א היכי דיהבה איהי לדידי' וקידשתו הוה קידושי וכו' ובתוס' הקשו לפירש"י [שפירש דאמרה לי' התקדש לי] ופירשו דנתן הוא ואמרה היא, וקשה לי דא"כ היכי מסקינן לקמן נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא דהא מוכח מקרא דלא הוי קידושין, ובאמת לשון הש"ס וחיישינן מדרבנן, וקשה דאי ספק הוא באשם תלוי קאי, ואף שהר"ן תירץ דמה"ת אזלינן בתר חזקה אפי' בספיקא דדינא אכתי קשה דא"כ בכל תיקו יאמר הש"ס כן ומאי איריא בספק זה: ב) ולפענ"ד נראה דהנה הר"ן ז"ל בשמעתא דתן מנה לפלוני ואקדש אני לך כתב דהא דמספקא לן באמרה היא בשאמרה כן בשעת נתינה דאלו אמרה כן לאחר נתינה לא שני שתיקה דידי' משתיקה דידה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוא וכ"ש הוא דיהיב לה בסתמא ומדינא הרי הם שלה במתנה דפשיטא דאמירה דידה ושתיקה דידי' אח"כ לאו כלום הוא עייש"ה:

ג) ולפענ"ד יש לדון בדבריו, דהנה בחו"מ סי' קפ"ג בשליח שקנה לעצמו במעות המשלח י"א שקנה המשלח, והטעם מבואר שם דס"ל דעת המוכר להקנות לבעל המעות [ועיי"ש דאף החולקים לא פליגי אלא דדעת המוכר להקנות גם לשליח] ומבואר דאף דהשליח לא נתן הכסף על דעת שיקנה למשלח וגם המשלח לא נתנו על דעת כן מ"מ כיון שקבלת המוכר הי' על דעת כן קונה הכסף למשלח דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לקנות כדברי הראב"ד והרשב"א ואף דהיכי דלא ניתן הכסף על דעת קנין לא חשוב כסף כלל, מ"מ הכא אזלינן בתר דעת מקבל מעות שקיבלם להקנות לבעל המעות, וא"כ נהי שהוא נתנם על דעת מתנה כיון שתיכף אחר הנתינה אמרה שאינה רוצית במתנה רק בתורת קידושין, א"כ אי לאו מיעוטא דכי יקח ולא כי תקח הוה אמינא דמקודשת באמירתה לבד דכיון דהיא קבלתן לשם קידושין ואיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כוונתו ולא בעינן כוונת הבעל רק כדי להקנות הכסף והרי כיון לכך רק שרצה במתנה ולא כוון לקדשה עבור המעות, ולענין הקידושין יועיל כוונתה לבד כנ"ל, ואף דאם הי' אומר בפירוש דלא ניחא לי' אין מזכין לאדם בע"כ, מ"מ בשתיקה הו"א שפיר דמקודשת כיון דלא בעינן כוונתו כלל, וע"כ איצטריך קרא דכי יקח ולא כי תקח דדעתה דידה לבד לא מהני ולא דמי למכר: ד) והנה לפי זה יש לומר דדווקא בכהאי גוונא אינה מקודשת, דאמרה לאחר הנתינה, דאין שתיקתו מורה הסכמתו, אבל בשאמרה בשעת נתינה או קודם לכן שתיקתו כדיבורו (וקרינן בי' כי יקח] ומקודשת:

ה) איברא דאיכא למשדי נרגא בהא מילתא, דהנה בפרק מי שאחזו (ע"ד:) פליגי תרי לישני בנתינה בע"כ אי שמה נתינה ועיי"ש ברשב"א דהא פשיטא שלא קנה המעות בע"כ, אך מבעיא אי הוה נתינה לנותן ובהא פליגי תרי לישני, והנה צ"ל דחשוב כאלו נקנה למקבל המעות אי שמה נתינה, שהרי בגט דלכולי עלמא שמה נתינה כמ"ש הרשב"א שם עיי"ש, ואלו הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, ואפי' בנתן לה הגט לפרעון כתובה מבואר שם ברשב"א דלא מהני [אלא משום דהוי כאלו אמר לה הילך גיטך ומחלי כתובתך] וע"כ דחשוב כאלו נקנה לה: ו) והטעם נראה לי כיון שהדבר תלוי בדעתה אם תרצה לקנותו, וכן במאמר דבע"כ לרבי דמהני בכסף אף שלא קנתה הכסף, וע"כ לומר כיון שבדידה הדבר תלוי חשוב שניתן לה הכסף, ועיין בהר"ן סוף פ"ק דע"ז, אלא דבאשה דעלמא אינה מקודשת שאינה יכול לקדשה בעל כרחה: ז) וא"כ כיון שהוא נתנו לה בתורת מתנה אף שהיא לא רצתה לקבלו חשוב נתינה אף בלא הקידושין ונמצא שלא ניתן לה הכסף מכח הקידושין שהרי אף בלא הקידושין ניתן לה הכסף ובמאי תתקדש כיון דאף בלא הקידושין הכסף כאלו ברשותה למ"ד שמה נתינה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דכי יקח, וע"כ לומר שאמרה כן בשעת נתינה ששתיקתו מורה הסכמתו ואעפי"כ אינה מקודשת כיון שלא אמר כלום רק שהסכים לדברי', אך למ"ד לאו שמה נתינה א"כ כיון שהיא אינה רוצית במתנה, אם לא תתקדש לא יחשב שניתן לה הכסף ושפיר תוכל להתקדש אי לאו קרא דכי יקח אף באומרת אחר הנתינה, אבל באומרת בשעת נתינה יש לומר דמקודשת כנ"ל:

ח) ובזה י"ל דהיינו ספיקא דמספקא לתנא דברייתא אי שמה נתינה, וע"כ דאתא קרא למעט אפי' אומרת בשעת נתינה, או דילמא דלאו שמה נחינה, ובאמת באומרת בשעת נתינה מקודשת וברייתא באומרת בשעת נתינה מיירי דומיא דנתן הוא ואמר הוא דמיירי באומר בשעת נתינה, דאי נתן בשתיקה הם לה במתנה ושתיקתה שלאח"כ אין ראי' שמקבלתם לקידושין] וע"כ מסיח וחיישינן מדרבנן שהרי הרמב"ם פסק כן בנתינה בע"כ דאם נשאת לא תצא ופירשו הר"ן והה"מ דבריו דמעיקר הדין הלכה כלישנא בתרא, רק דלחומר ערוה חיישינן לכתחילה ללישנא קמא, והוא חשש דרבנן, וצ"ע בכל זה: סימן שצד דיני חופה א) (דף ה' ע"א) בגמ' אמר רב הונא חופה קונה מקו"ח כו' הרי"ף לא הביא דין זה וכתב הרמב"ן דרפוי' מרפיא בידי' ע"כ הוי ספק קידושין, וק"ל דהא בעינן חופה הראוי' לביאה וכיון דמספקא לן אי חופה קונה שוב אסור לבוא עלי' דהוי ספק פנוי' דאסורה מדאורייתא: ב) ונ"ל דהוי חופה הראוי' לביאה דהא יכול לבוא עלי' לשם קידושין ממ"נ, ומזה נראה דאם האב מסרה לחופה אף ספק קידושין אינו דאינו יכול לקדשה בביאה שלא מדעת אבי': סימן שצה א) בתוס' הקשו לדידן דחופה אינו קונה יגמור כסף מקו"ח, ותירצו דאין ללמוד שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמא דהאי כסף מהאי כסף, ומהרש"א הקשה דא"כ לר"ה דחופה קונה וחופה אחרת גומרת ומאי אולמא דהאי חופה מהאי חופה, ותירוץ מהרש"א דחופה קונה וגומר, נסתר מתוך דברי התוס' בפרק הבא על יבמתו (נ"ז:) דחופה קונה לא הויא אלא ארוסה, אולם התירוץ הנכון מה שתירץ בתוספי הרא"ש דאם קדשה בחופה יעשה הגמר בביאה:

ב) איברא דק"ל לדעת הרי"ף דביאה גומר, וכתב הר"ן הטעם משום דחופה אינו קונה אלא משום קירוב ביאה כ"ש ביאה עצמה, והרי קי"ל ביאה אירוסין עושה, וא"כ במאי יגמור דלא עדיף האי ביאה מהאי ביאה, וכ"ש חופה דרק צורך ביאה דלא יגמור, וע"כ הרי"ף לית לי' סברת התוס' דמאי אולמא וקושיית התוס' קמה וגם נצבה: ג) ונ"ל ליישב קושיית התוס' דהנה התוס' שבועות (ל"א:) בד"ה מהאי דאי יליף מושבע מפי אחרים בשבועת הפקדון משבועת העדות בקו"ח לא מחייב אלא בב"ד דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה אלא בגז"ש ולא בקו"ח יעיי"ש, והנה נ"ל ברור דחופה אחר הקידושין לא בעי עדים, ולא דמי לקידושין דאפי' שניהם מודים לא מהני, דחופה לא הוי דבר שבערוה מצד מה שנאסרת להעולם דכבר נאסרת משעת אירוסין, ומצד מה שניתרת לבעלה לא הוי חב לאחרים, ומה שנעשית אשתו ליורשה ולטמא לה לא הוי דבר שבערוה, ותדע דלא משתמיט אחד מהפוסקים לומר דחופה צריך עדים, וכן מעשים בכל יום שאין מייחדין עדים לחופת אלמנה דהיינו יחוד, עוד יש חילוק בין קידושין לחופה שלאחר הקידושין, דבקידושין בעינן כי יקח ולא כי תלקח ובחופה לא איכפת לן, וראי' מדברי רש"י כתובות (מ"ח:) ד"ה סתמי סתמי קתני (ודבר זה יתבאר בארוכה בעז"ה] והנה אם נאמר דכסף אחר קידושין גומר לפי דברי התוס' הנ"ל לא יגמור אלא בעדים ובנתן הוא ואמר הוא דווקא דנאמר דיו אסוף דינא מה כסף שקונה אינו אלא בעדים ובכי יקח אף אינו גומר אלא בעדים ובכי יקח, וא"כ איכא פירכא מה לחופה שכן גומר שלא בעדים ובכי חלקת תאמר בכסף דאפי' אחר שלמדנו בקו"ח שגומר אינו גומר אלא בעדים ובכי יקח, ובכהאי גוונא חשוב פירכא וכמ"ש תוס' יבמות (נ"ז:) בד"ה רב אמר בשם הר' יו"ט מיוני: