שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 54

אבל בקריעת שיראין דליכא תיקון של כלום לאו מלאכה היא כלל: סימן קפז. מלאכת תופר. א) כתבו התוס' (דף ע"ג.) צריך עיון מאי שנא בכל הני בתופר ואורג וכותב וכו' דתני שיעורא טפי מאינך. ובספר מגן אבות תירץ דבר נחמד דאשמעינן בהני דפחות משיעור אינו מלאכה כלל. ועיין רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דחצי שיעור לא הוי מלאכת מחשבת, ובכל הני דמתניתין לא הוה מלאכה כלל. ונפקא מינה דבכל חצי שיעור אסור מן התורה כמו שכתב רש"י (דף ע"ד) ובהני דבפחות אינו מלאכה אפילו איסור ליכא: ב) אמנם נראה דהתוס' לא הי' יכולין לתרץ כן לפי שיטתם בשבועות (דף כ"ח.) בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל ראשונה שנשבע עלי' במזיד ואחר כך את התנאי בשוגג חייב קרבן. ואם כן הכותב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים דפטרי רבנן בסוף פרק הבונה משום דיש ידיעה לחצי שיעור. הא אפילו הי' לו ידיעה בשעה שכתב אות ראשון חייב מחמת שגגה דאות שני לבד. דמחמת אות שני נעשה מלאכה למפרע. וכתיבת אות ראשון היתר גמור הי' אם לא יכתוב השני ודומה לשגג בתנאי: ג) ואין לומר דבשעה שנודע לו שכתב אות ראשון הי' דעתו לכתוב גם אות שני באיסור. דהשתא שפיר חשיב ידיעה. שהרי חושב לכתוב גם אות שני ויהי' אות ראשון מלאכה. ולא דמי להזיד באיסור ושגג בתנאי דגם בשעת האיסור חשיב שוגג כיון שדעתו הי' אז שלא לאכול התנאי והי' סבר שהיתר הוא. אבל הכא נהי דבשעה שכתב אות ראשון שוגג הי'. מכל מקום הידיעה חולק השגגה. דבשעה שנודע לו חישב לכתוב גם אות שני ונסתלק שגגה ראשונה. דאם כן לא הוי שב מידיעתו. וגם מסתמא לא הי' דעתו שיגמור בשעה שנודע לו. דלאו ברשיעי עסקינן. אלא ודאי גם אות אחת הוי מלאכה אלא דהוי חצי שיעור: ד) ואין לומר עוד דכיון דבשעה שכתב אות ראשון חושב לכתוב גם האות שני.

ושגג שלא ידע שהוא שבת. ואחר כך כשנודע לו שהוא שבת, הרי נודע לו מה שהי' שכוח ממנו תחילה. ואף שגם עכשיו לא ידע שהוא איסור. שהרי חישב שלא יכתוב אות שני. מכל מקום כל מה שהי' שכוח תחילה נודע, ודומה לבעיא דר' זירא שבת (דף ע"א) קצר חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר חצי גרוגרת בשגגת מלאכות וזדון שבת חלוקים הם לחטאות ולא מיצטרפו. ופירשו התוס' פרק קמא דשבועות משום דנודע לו מה שהי' שכוח. דהתינח לר' זירא. אבל אביי ורבא דפליגי עלי' התם מאי איכא למימר: ה) מיהו לפי מה שכתב בחידושי הר"ן שבת [המיוחס לריטב"א בטעות] ליישב שיטת רש"י ריש פרק כלל גדול שפירש ומים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. שאי אפשר שלא שמע בנתיים שהיום שבת אלא שלא נזכר בנמלאכות. והקשו בתוס' מהא דקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות לאביי דאין חלוקין לחטאות. ותירץ הר"ן דשאני התם שאילו הי' יודע אז כמו עתה הי' עושה. שאם הי' אז מזיד בשבת ושוגג במלאכה הי' עושה. אבל בזה שיודע עתה השבת ושזה מלאכה ואם הי' יודע כן לא הי' עושה עד כאן דברי הר"ן: ו) והכא נמי כיון דאות אחת אינו מלאכה כלל, אם כן אינו חייב אלא אם כן בשעה שכתב אות ראשון הי' דעתו לכתוב גם השני. כי היכי דלא מחייב בהוצאה אלא אם כן עוקר על מנת להניח. ואם כן כשנודע לו לאחר שכתב אות אחת ששבת הי' נהי שעכשיו אין דעתו לכתוב אות שני. מכל מקום אלו הי' יודע תחילה שהוא שבת לא הי' עושה מה שעשה. ואם פי' כותב לא הי' כותב על מנת לכתוב אות שני. וכלתה שגגה ראשונה שאם הי' יודע מה שיודע עתה לא הי' עושה מה שעשה, ואם הי' כותב שלא על מנת לכתוב אות שני באמת לא הי' איסור כלל אף שכתב אות שני לבסוף.

וכל שכן לשיטת רש"י בשבועות (דף כ"ח.) דשגגה בשעת אכילת איסור בעינן דמעיקרא לא קשה מידי. אך התוס' לפי שיטתם בשבועות ולפי שיטתם ריש פרק כלל גדול שהשיגו על רש"י ולא סבירא להו כסברת הר"ן לא הי' יכולים לתרץ כן אך לשיטת רש"י שפיר נוכל לומר כן דבכל הני אפילו איסור חצי שיעור ליכא: ז) ונראה לי הוכחה לזה מירושלמי סוף פרק הבונה טעמא דרבן גמליאל דאין ידיעה לחצי מלאכה ודכוותה אין זדון לחצי זית אכל חצי זית בזדון וחצי בשגגה מהו שיצטרפו. וקשה למה נדו מכתיבה דאיירי בי' רבן גמליאל לזית. אך להנ"ל דאות אחת לאו מלאכה כלל. ממילא אינו חייב בשתי אותיות אלא אם כן כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני. דומיא דהוצאה דאינו חייב אלא בעוקר על מנת להניח. ואם כן אם כתב אות ראשון על מנת לכתוב אות שני בזדון לאו שב מידיעתו הוא ופשוט דפטור: ח) ועיין בטורי זהב סימן ש"מ שחידש דכתב שתי חצאי אותיות בדף אחד ושתי חצאי אותיות בדף שני וכשיקרב הדפין יהי' שתי אותיות שלימות חשוב כותב שתי אותיות וחייב. ודומה לכתב אות אחת בדף זה ואות שני בדף אחר דחייב משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי יעוין שם. ואי אות אחת מלאכה היא אלא דלא הוי תיקון גמור וכשאר חצי שיעור בשבת. אם כן אינו דומה להתם דהתם מהני מה שיכול לקרבם דהוי תיקון על ידי קירוב. אבל בשני חצאי אותיות הא לאו מלאכה הוא כלל. אלא ודאי גם אות לא הוי מלאכה כלל ואף על פי כן מהני מה שיכול לקרבם. הוא הדין בחצאי אותיות דמהני טעם זה ודו"ק: סימן קפח. א) בש"ס (שם ע"ד:) התופר שתי תפירות והא לא קיימא. בשקשרן. ובשלהי כלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור והשומטה בשבת פטור. עשה שני ראשי' לצד אחד חיבור והשומטה בשבת חייב.

ודעת הר"ש והרא"ש שם דלענין כלאים נמי דוקא בשקשרן והטור בשם הרמב"ם דשני תכיפות חיבור אפי' לא קשרן וכתב הטורי זהב דרמב"ם סובר דוקא שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון דלא קיימא הכי לאו מלאכת מחשבת הוא. אבל כלאים בכל גוונא אסור: ב) ונראה לי דרמב"ם הי' לו הכרח לסברא זו. דהנה הרא"ם בספר יראים הקשה כיון שקשרן תיפוק לי' משום קושר דהוי גם כן אב מלאכה. ותירץ הרא"ם בשלא קשר אלא פעם אחת דבקושר אינו חייב אלא בשני קשרים זה על גב זה. ומסיים בספר יראים אבל במקום שמתקיים בקשר אחד כגון שקושר חבל אחד בראשו ואינו קושר שני ראשין זה לזה נראה דהוי קשר. והנה הרמב"ם בהלכות שבת פרק י' הלכה ט' מפרש שקשרן שקשר ראשי החוט מזה ומזה וכן הוא בירושלמי. משמע שעשה קשר מזה וקשר מזה. ובכהאי גוונא הא מתקיים אפילו בקשר אחד. ומכל מקום לא תקשי יתחייב משום קושר. דאף שמתקיים בקשר אחד. מכל מקום לאו מעשה אומן הוא, ורמב"ם לטעמי' דמעשה הדיוט בקשירה דשבת פטור: ג) והנה לשיטת ר"ש והרא"ש דשתי תכיפות אינו חיבור לכלאים אלא אם כן קושרן קשה קשר לבד אפילו בתכיפה אחת הוי חיבור כדמוכח מכלאים בציצית. וצריך לומר דקשר לאו הוי חיבור אלא בשני קשרים זה על גב זה. כמו בשבת. וכן תירץ המגן אברהם בהלכות ציצית. והטורי זהב ביורה דעה תירץ דקשר לא הוי חיבור אלא בקשר חוט פשתן בצמר. אבל תחב חוט משי בבגד צמר ובגד פשתן אינו חיבור אל הבגדים: ד) ושני התירוצים לא יתכנו לרמב"ם. דלרמב"ם לא מהני בשקשרן בקשר אחד בשני ראשי החוט יחד כיון דלא קיימא. ולא מהני אלא בקשר ראשי החוט מזה ומזה דמתקיים בקשר אחד. ומכל מקום בשבת לא מחייב משום קושר דלא הוי מעשה אומן. והתינח בשבת. אבל בכלאים דאין נפקא מינה בין מעשה אומן למעשה הדיוט קשה דאפילו בתכיפה אחת חיבור.

ואי קשר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד לא מעלה ולא מוריד. כיון דהקשר מתנתק מאליו ולרא"ם על כורחין צריך לומר דמכל מקום מועיל שיתחייב משום תופר. אך הרמב"ם לא הוצרך לידחק. שהוא פירש שקשר ראשי החוט מזה ומזה דמתקיים. ומכל מקום לא מתחייב משום קושר דהוי מעשה הדיוט כנ"ל. אבל קשירת ראשי החוט יחד בקשר אחד אינו כלום]: ה) גם אין לומר להרמב"ם כתירוץ הטורי זהב דלא הוי חיבור לשני הבגדים. דזה גם כן ליתא לרמב"ם לשיטתו פ"י מהלכות כלאים דחיבור על ידי דבר אחר הוי חיבור. ואם חיבר לבגד משי חוט צמר מצד זה וחוט פשתן מצד זה הוי חיבור כיון דהבגד משי הוי חיבור לחוט פשתן והוי חיבור לחוט צמר. חשובים החוט פשתן וחוט צמר גם כן מחוברים. הכא נמי כיון דהחוט הוי חיבור לבגד צמר והוי חיבור לבגד פשתים ממילא הויין הבגד צמר והבגד פשתן מחוברים. על כורחין הא דכלאים בלא קשירה איירי וכחילוק הטורי זהב: ו) והרמב"ם בחילוק הזה גם כן לטעמי' בהלכות גירושין פרק ד' הלכה א' דכותב על גבי דבר שאינו מתקיים מהני בגט אף דבשבת אינו חייב אלא בכותב על גבי דבר המתקיים. שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הכי נמי בתפירה שאינה מתקיימת דאף דפטור בשבת הוי חיבור לכלאים ודו"ק: סימן קפט. מלאכת צד. בו נבאר מה המה הדברים שחייבים עליהם משום צידה גם נבאר באיזה אופן יקרא נצוד עד שחייב עליו משום צידה והצדו אחר כך פטור. או קרוי נצוד קצת. שיהי' אסור מדרבנן והצדו אחר כך חייב. או אינו קרוי נצוד כלל שאפילו איסור מדרבנן אין בו. ופשיטא שהצדו אחר כך חייב. גם נבאר באיזה אופן חשיב צד בידים שחייב על צידתו. ובאיזה אופן חשיב רק גורם ופטור אבל אסור. ובאיזה אופן מותר לכתחילה: ביאור הדברים שחייבים עליהם משום צידה.

א) הצד דבר שמינו פרה ורבה אף שאין בו גידין ועצמות חייב משום צידה. [והני מילי שמינו ניצוד כמו שיתבאר לפנינו] כן איתא ריש פרק שמונה שרצים ועיין בחידושי הרמב"ן שם. והשורץ מן העפר ואין מינו פרה ורבה תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרמב"ם. דלדעת הרמב"ן פטור ומותר. לכן מותר לצוד הפרעוש ולהורגה. ולהרמב"ם ההורגה חייב. והצדה פטור [אבל אסור] משום שאין במינו ניצוד. דהשורץ מן העפר כמי שבא מזכר ונקבה. ודוקא הנולד מן העיפושים כגון תולעים שבאוכלים מותר להורגם: ב) דגים דעת מהרש"ל ביש"ש פרק אין צדין דאין חייבין על צידתן משום צד. דלא הוה דומיא דמשכן. וחיוב צידתן משום שמבדילו מחיותו והוי קוצר. והקשו עליו מצד חלזון ופוצעו דפרק כלל גדול דאין חייב אפציעה משום דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ואם כן לדעת מהרש"ל אצידה נמי יפטור. דכל שכן דאין קצירה אלא בגידולי קרקע. מיהו הא יש ליישב דאשכחן במשכן צידת חלזון. דלמהרש"ל לא הי' בו מלאכת צידה רק קצירה ואם כן אשכחן קצירה שלא בגידולי קרקע במשכן: ג) אך הרמב"ן והרשב"א כתבו להדיא דאין קצירה שלא בגידולי קרקע. וכן כתב הרמב"ם להדיא דחייב אצידת דגים משום צד. העתקתי דברי היש"ש כמו שהעתיקו המגן אברהם סימן תצ"ז. שוב עיינתי ביש"ש עצמו, וראיתי שלא כתב כלל דאינו חייב משום צד. רק כתב דאפילו צד מביבר קטן חייב משום קוצר. ואין הכי נמי דלמה דקיימא לן אין דישה אלא בגידולי קרקע אינו חייב משום קוצר. ומכל מקום איסור דרבנן יש בו. ואפילו ביום טוב אסור. ולא דמי ליוני הרדסיאות דמותר לצודן ביום טוב הואיל בשבת פטור. דשאני התם דאיסור צידה ביום טוב לצורך אוכל נפש משום דהוי דבר חדש לגמרי שלא בא ברשותו. על כן אסור צידה קצירה לצורך אוכל נפש.

אבל בחשיב ניצוד מן התורה מערב יום טוב ולא הוי דבר חדש לגמרי מותר לצורך אוכל נפש. אבל בשאר מלאכה דרבנן כגון קצירה שלא בגידולי קרקע ודאי אסור ביום טוב ודו"ק: ד) דין דבר שאין במינו ניצוד פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וקיימא לן כר' יהושע דפוטר. פרש"י ריש פרק שמונה שרצים דפטור שאר שקצים ורמשים שלא לצורך משום שאין במינו ניצוד והוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון הוא. ובתוספות הקשו עליו דאין במינו ניצוד אפילו לצורך פטור. ובתוס' רי"ד גם כן דעתו כרש"י דפטור אין במינו ניצוד דוקא שלא לצורך. ובהא דחייב בשמונה שרצים פירשו התוס' דסחמייהו לצורך אבל בצד בפירוש שלא לצורך פטור. והתוס' רי"ד לפי שיטתו דאין במינו ניצוד אין פטורו אלא שלא לצורך. על כן פירש על כרחו דבמינו ניצוד אפילו שלא לצורך חייב ולא חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא אם כן אין צורך לכל העולם. כגון מוציא מת לקוברו אבל הצד דבר שבמינו ניצוד רק הוא אין צריך לו חשיב צריכה לגופה. ולשיטתו צריך לומר דנחש ועקרב חשיבי אין במינם ניצודים. ומכל מקום לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום שאינה צריכה לגופה. שאם חשובים במינם ניצודים אפילו שלא לצורך הי' חייב: ה) אך את זה ראיתי בתוספתא פרק י"ג דשבת ובירושלמי דפרקין הצד זבובים ויתושים ר' יהודה פוטר. ובגמרא מפורש דרבנן דפוטרים ביתושים משום שאין במינו ניצוד. הרי דר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה פוטר באין במינו ניצוד. על כרחך דאין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא וכשיטת התוס'. וכן דעת הרמב"ם דדבר שאין במינו ניצוד פטור אף דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן דעת כל הפוסקים. וכן משמע בביצה (דף ל"ו:) בהא דפורסין מחצלת ובלבד שלא יתכוין לצוד. דמוקי לה כר' יהודה.

ואימא ובלבד שלא יעשנה מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר קמשמע לן. והיינו דנהי דפטור. מכל מקום לכתחילה אסור. ואי טעמא דאין במינו ניצוד משום דאין צריך לגופה. אם כן לר' יהודה פשיטא דחייב. ומה קמשמע לן. אלא ודאי פטור אין במינו ניצוד מילתא אחריתא הוא: ו) וצריך להתבונן בטעמא דמילתא. דאין לומר משום שאין דרך לצודן הוי מלאכה כלאחר יד ופטור. דאם כן פרעושין ויתושין שדרך לצודן כדי שלא יזיקו מאי טעמא יפטור למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מאי שנא מהורג פרעוש דחייב למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אף שאין דרך להורגה לצורך גופה: ז) ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכי סבירא לי' לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. היכי דהמלאכה הוי מלאכה אף בלא הצורך והצורך רק כי היכי דליהוי מלאכת מחשבת. הוי מלאכת מחשבת אף בצורך שאינו מגופה. אבל בצידה דבלא התועלת לא הוי מלאכה כלל אינו מועיל התועלת שלא יזיקו וכנ"ל ודו"ק. אבל בצד נחש שלא ישכנו מבואר בש"ס דלר' יהודה חייב. שהרי הנחש במינו ניצוד דיש בו תועלת בגופו. רק שהוא אינו צדו לגופו.

ומכל מקום הוי מלאכה דחשיב שיש לו דבר מה דאי בעי משתמש בו לגופו או מוכרו למי שצריך לו לגופו על כן חייב לר' יהודה אף שכוונתו שלא ישכנו: ח) והנה הרמב"ם פרק יוד מהלכות שבת הלכה כ"ה זה לשונו רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת. והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עד כאן לשונו: ט) והנה הרמב"ם פסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואף על פי כן פסק הצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. ותמוה. וכתב הרב המגיד שם בהלכה י"ז משום שאינו צד כדרכו. וכמו שכתב הרמב"ם כיצד הוא עושה כופה עליו כלי כו'. והנה מלבד שטעם זה קלוש מאוד. עוד קשה דא"כ מה הוכיח הש"ס סוף פרק האורג דצד נחש שלא ישכנו פטור ומותר. מדתנן כופין קערה על העקרב שלא תשוך. הלא התם הוי כלאחר יד שלא כדרכו. אבל הצד כדרכו אימא שאסור: י) והנה בהא דמבואר בהש"ס הצד נחש שלא ישכנו לר' יהודה חייב. וכן המפיס מורסא להוציא ליחה לר' יהודה חייב. דחה הרמב"ם מהלכתא וכמו שכתב הרב המגיד שם. רק בצד נחש וצריך להבין הסברא: יא) והנראה לי בזה דהנה ריש שמונה שרצים. שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. ובגמרא שלא לצורך פטור מאן תנא ר"ש הוא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וקשה לי דהא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון הוא בצורך שאינו מגופה אי חשיב צורך ומלאכת מחשבת או לא, כגון המוציא מת לר' יהודה כיון דהוי צורך להרחיק טומאה חייב. ועל כן מבואר בש"ס (דף צ"ד:) פלוגתא דר' נחמן ור' ששת עיין שם. ומכל מקום בעינן צורך מה. והכא תני שלא לצורך. ומה שייכות לפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון:

יב) אך התירוץ בזה על פי מה שכתב הר"ן דלהכי לא מפליג בשמונה שרצים בין לצורך לשלא לצורך. דשמונה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך. אבל שאר שקצים לפעמים אדם צודן שלא לצורך כדי שלא יזיקו עד כאן. ומכל מקום מוכח דהאי שלא לצורך היינו שלא לצורך גופן, אבל מכל מקום צריך שלא יזיקו. דאם לא כן לפלוג נמי בשמונה שרצים. ושפיר תלי לה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון: יג) והנה ראוי לבאר המוציא חפץ בשבת שראוי לעשות בו צורך מה. רק שהוא אינו מוציאו לצורך כלל רק כמתעסק בעלמא אם חייב לר' שמעון: יד) ולכאורה יש ראי' ממה שכתבו התוס' (דף ק"ו.) דהמוציא מרא לחפור בו בו מת פטור, ואי אמרת דכיון שהחפץ יש בו צורך אף שהוא אין צריך עכשיו לשום דבר חייב. למה יגרע מה שהוציאו לחפור לקבור מת גם כן. בשלמא מוציא מת אין ראוי לשום דבר. וכן יש להוכיח משאר שקצים במשנה שלא לצורך פטור. אף שביארנו דעל כורחין האי שלא לצורך היינו שלא יזיקו. מכל מקום אי שלא לצורך כלל חייב למה יגרע במה שמתכוין גם כן שלא יזיקו. ועל כורחין שלא לצורך כלל נמי פטור. ואף שבמינן נצודין לצורך גופן מכל מקום כיון שהוא אין צודן לצורך גופן פטור ומוכח ספק הנ"ל: טו) אך לפי מה שכתבו בחידושי הר"ן שבת [הנדפס בשם חי' הריטב"א בטעות] בהא דמחייב ר' אבהו אליבא דר' שמעון מקלקל בחבורה אף דמלאכה שאינה צריכה לגופה אף בחבורה פטור לר' שמעון דכיון שצריך לדבר שאינו מגופו הרי נתבטל המלאכה לאותו צורך ונעשית טפילה לו ופטור עיין שם באריכות. לפי זה שפיר יש לומר דשלא לצורך כלל חייב כיון שראוי החפץ לעשות בו צרכיו מלאכת מחשבת. כשנתכוין לצורך שאינו מגופו מיגרע גרע כדברי הר"ן הנ"ל. ) טז) ואחר כל הנ"ל יתבארו דברי הרמב"ם.