שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שפג

סימן שפג פרק המגרש א) (דף פ"ח ע"ב) גט מעושה כו' לשון ריא"ז עשוהו כותים לתת גט לאשתו אעפ"י שכדין עשו אותו ואעפ"י שאמר רוצה אני הרי זה גט בטל מה"ת הואיל דאין מצוה לשמוע דבריהם אין רצונו רצון גמור [ולא חשוב תלוהו וזבין משום שמחוייב שכדין עשוהו דכיון שגוים לאו בני עישוי נינהו חשוב שלא כדין, כ"כ התוס' בב"ב (מ"ח.)] וגבי ישראל מומר שאעפ"י שאין חוששין על התורה ועל המצוות ואין להם מצוה לשמוע דברי חכמים, הואיל וגט מעושה כדין ודינו נעשה כתורה עפ"י דייני ישראל ואומר בפיו רוצה אני אעפ"י שאינו מתרצה בלבו ראוי לומר בזה דברים שבלב אינם דברים כו': ב) ויש לעיין לפי סברת הריטב"א הובא לעיל שו"ת אהע"ז סי' אות דטעם שלא כדין לא הוי דברים שבלב משום דאנן סהדי דאנוס והוי דברים שבלב דמוכחין, ודווקא משום דמחוייב מן הדין אפשר שתתרצה ומומר שאינו חושש לדיני תורה שוב אנן סהדי דאנוס כמו בשלא כדין: ג) אשר ע"כ נראה דס"ל לריא"ז אפי' שלא כדין הוי דברים שבלב ואף דהוי דשב"ל דמוכחין כיון שאומר בפירוש להיפוך לא מהני וכמ"ש הריטב"א שם בעצמו בד"ה ודילמא וז"ל ושמעינן מהכא דדברים שבלב ובלב כל אדם דהוה דברים אם הוא עיקר:. ומה שהתנה עליו בפירוש לא מהני לי' דברים שבלבו ותנאו קיים:

חידושים מס' קידושין סימן שפד פרק האשה נקנית א) (דף ב' ע"א) במשנה בפרוטה פירש"י של נחושת, נראה מדבריו דכסף דקרא לאו כסף ממש אלא מטבע, וכסף הוא שם מושאל למטבע, משום דסתם מטבע הוא כסף וכ"ש לפי ההלכה דכספא טיבעא לגבי דהבא וכ"ש לנחושת, וכן מוכח מדבריו (דף י"א.) ד"ה ושל דבריהם וז"ל הלכך פרוטה לא מצית למימר לפי שהיא של נחושת ובצורי מטבע של נחושת ליכא ובקידושין כסף כתיב, עכ"ל, מבואר דאי הוה בצורי מטבע של נחושת היינו יכולין לומר דכסף דקרא של נחושת, וכן לדידן דכסף דקרא לאו של צורי כסף דקרא של נחושת דפרוטה של כסף ליכא כדאמרינן בכתובות (ק"י:) ועיין בתוס' מנחות (ק"ז) ד"ה ודילמא: ב) והא דשיעור פרוטה הוא כמשקל חצי שעורה של כסף אף דכסף דקרא של נחושת, משום דכספא טיבעא ונחושת הוא דאייקר וזיל כדאיתא בריש פרק הזהב, על כן משערינן במידי דקיץ, וכהאי גוונא מצינו ריש הזהב למ"ד דהבא טיבעא אם הוזל כספא צריך להוסיף על שיעור חמש סלעים של פדיון הבן, אף דבקרא חמשת סלעים כתיב, ועיי"ש בשטמ"ק בשם הריטב"א שהקשה דהאיך אפשר שיפחות משיעור המפורש בתורה אי אייקר כספא לגבי דהבא, ותירץ דכיון דכספא פירא לגבי דהבא א"כ אם לעולם יתן חמש סלעים ישתנה שיעור פדיון לפי הזמן ואי אפשר, ועל כרחין דשיעור חמש סלעים לפי שעמדו הסלעים אז בימי משה ואם הוקרו יפחות עכת"ד, וכן הוא בקידושי אשה אף דכסף דקרא פרוטה של נחושת, מ"מ על כרחין השיעור תלוי כפי יוקרא וזולא של נחושת לגבי הכסף, ולעולם צריך שיהי' שוה כמשקל חצי שעורה של כסף, דאל"כ ישתנה שיעור קידושי אשה אם יוזל הנחושת או ייקר:

ג) הארכתי בדבר פשטות לפי שראיתי באבני מילואים ריש סי' כ"ז שהאריך ללא צורך וכל דבריו שם תמוהים, ראשית מה שהקשה כיון דכסף דקרא צריך שיצא בהוצאה [מ"ש זה בשם הרשב"א ללא צורך, דמפורש ברש"י ותוס' דף י"א] ופרוטה בימי משה לא הי' רק מעה או דינר כמ"ש התוס' (י"א:) ועל כרחין כסף דקרא היינו ממון ומנ"ל שיעור חצי שעורה כסף, ולק"מ דבתוס' לא נזכר רק במטבע פחות שבצורי, ומ"מ אמת דפרוטה של כסף ליכא, אלא דכסף דקרא פירושו מטבע אף אם היא של נחושת, ומ"מ השיעור על כרחין במשקל כסף כנ"ל דברי השטמ"ק בפדיון הבן, ועל כן מה שהכריח דלדעת הרי"ף והרמב"ם כסף דקרא לאו היינו כסף היוצא, ליתא, גם מה שהניח לבסוף בצ"ע בפחות מחצי שעורה כסף שהוקר ליתי' עיי"ש: סימן שפה א) בתוס' ד"ה בדינר, במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ואע"ג דאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הו"ל ב"ש לחומרא, מיהו לאו להכי מיתשיל, הקשה הפנ"י דעל כרחין להכי מיתשיל דמהאי דקידשה בפחות משוה דינר פשיטא דצריכה גט דחיישינן שמא שוה דינר במדי: ב) ולפענ"ד נראה ליישב, דהנה הר"ן פירש הא דמהני שוה פרוטה במדי ואף דאין לכסף אלא מקומו ושעתו, מ"מ כיון שקבלתן הוי כאומרת לדידי שוה לי, אלא דפחות משוה פרוטה כיון דאינו כסף כלל לא מהני לדידי שוה לי, אבל אם הוא ממון במקום אחר שוב מהני לדידי שוה לי עיי"ש, ועיין ב"ש דלדידן דקי"ל כרמב"ם אפי' אין דרכו להתייקר ועיין באבני מילואים:

ג) והנה לכאורה תמוה לשיטת הר"ן הנ"ל דסתמא כאילו אומרת לדידי שוה לי א"כ לב"ש פחות משוה דינר תהי' מקודשת כיון דהוי ממון והוא כפחות מחמש סלעים בפדיון הבן, ובשלמא לר' זירא דקידשה בליליא או ע"י שליח דלא שייך לדידי שוה לי ניחא, ובהכי ניחא דלא קאמר בלשון הכא במאי עסקינן דקידשה בליליא אלא כי קאמינא אנא, ולשיטת הר"ן ניחא כיון דעל כרחין בשוה דינר בהכי מיירי, ממילא דבדינר דרישא נמי דומיא דסיפא, אך למסקנא דמשמע דאפי' בפשטה ידה וקיבלה, ועוד דסיפא דומיא דרישא בדינר דלא שייך לדידי שוה לי ואפי' פשטה ידה וקיבלה וקשה לר"ן הנ"ל אפי' פחות משוה דינר תהי' מקודשת בוודאי ד) אמנם נראה דעד כאן לא אמרינן דסתמא כמאן דאמרה לדידי שוה לי אלא בפחות משוה פרוטה כיון דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה מסתמא מדקידשה נפשה שוה אצלה פרוטה, אבל בפחות משוה דינר לב"ש כיון דבאמת למסקנא אינה מקפדת על עצמה ומקדשה נפשה בפחות, אלא דגזירת הכתוב דאינה מתקדשת בפחות מדינר, אי משום דסתמא כסף צורי אי משום דילפינן מאמה העברי', א"כ מהיכי תיתי שנאמר דהוי כאלו אמרה לדידי שוה לי דינר, וממילא אפי' שוה דינר במדי לא מהני, שורש הדברים כיון דשיטת הר"ן לא מהני שוה במדי אלא לשוויי' ממון ופחות מדינר כיון דבלאו הכי הוי ממון אין נ"מ אם שוה דינר במדי או לא, אך למאי דס"ד דהטעם משום דאשה מקפדת על עצמה שוב אף בסתמא כאלו אומרת לדידי שוה לי, ומוכרח דקדשה בליליא, ושוב רישא דומיא דסיפא כנ"ל, וע"כ לא קאמר הבמ"ע:

ה) עוד נראה ליישב לר' זירא דמשני דקידשה בליליא וכתבו התוס' שם דשוב לא קשיא מבנתי' דר' ינאי דיודעות שלא יתנו להן אלא כמו לשאר נשים, וע"כ לדעת הרמב"ם דלא חיישינן שמא שוה במדי אלא ביש לה דרך לשם, ממילא בקידשה בלילה אפי' שוה במדי לא מהני כיון דהיא סבורה שיתנו לה דבר שהיא שוה דינר במקומה כמו לשאר נשים שאין להם דרך למדי, ועוד דוודאי אינה חושבת שהבעל יודע ששוה במדי ובודאי יתן לה דבר שוה דינר במקומה: סימן שפו א) כתב מהרי"ט דלדעת הר"ן דבקידושין שוה כסף ככסף משום דמתרצית, יש להסתפק בהא דקי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה ואם אמר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתנם לה בע"כ מקודשת, יש להסתפק אם נתנה לו שוה כסף בע"כ אם מהני, וכן בבתי ערי חומה דמהני נתינה בע"כ, אם יכול לסלקו בשוה כסף בע"כ, ובגט דלצעורה קמכוין ודאי לא מהני כמו גבי אצטלית אע"ג דבעלמא מהני דמים במקום אצטלא בגט לא מהני אבל בקידושין ובבתי ערי חומה תבעי עכ"ד: ב) והנה מדבריו נראה דמהא דמהני בקידושין דמים במקום אצטלא אין להביא ראי' דמהני שוה כסף במקום כסף, דיש לומר מעות עדיפי, וכעין שכתב הרא"ש בב"ק (י"א:) בהא דאין שמין לגנב ולגזלן דגנב וגזלן אין יכולין ליתן שוה כסף דבגנב כתיב חיים ישלם ובגזלן כתיב אשר גזל כעין שגזל, ומיהו מעות יוכל לשלם לו דמה לי הן מה לי דמיהן דיכול לקנות בהם כעין שגזל, אבל לא חפצים שצריך לטרוח ולמוכרן וליקח בעדם כעין שגזל, וה"נ דווקא מעות מהני דיכול לקנות בעדם אצטלא אבל לא שוה כסף במקום כסף:

ג) ובהכי ניחא ליישב קושיית הר"ן בפרק השוכר את הפועל (מ"ג.) בהא דפריך וכי אמר לה בטלה זה הא מיחסר משיכה, והקשה הר"ן הא שכירות פועל א"צ קנין וצריך ליתן לו מה שהתנה עמו והשוכר את הפועל ואמר לו טול עציך ואבניך בשכרך אין שומעין לו וצריך ליתן לו מעות דווקא וה"נ יצטרך ליתן לה הטלה דווקא, ותירץ הר"ן דשאני התם כיון דסתם שכירות פועל במעות, אבל הכא דרק מחמת התנאי בעי קנין, אמנם מדברי רש"י ב"מ (קי"ח.) ד"ה אין שומעין לו, שכתב אע"ג דבעלמא שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדי' משמע, משמע דאף התנאי צריך לקיים, ואם כן יתחייב ליתן לה הטלה: ד) אך להנ"ל דנהי דחפץ במקום מעות אינו יכול ליתן מ"מ יכול ליתן מעות במקום טלה וכמו באצטלא דאף אי נימא דשוה כסף במקום כסף לא מהני בע"כ, מ"מ דמים במקום אצטלא מהני וכדברי הרא"ש הנ"ל דאף דכתוב אשר גזל כעין שגזל מ"מ דמים חשוב כעין שגזל, ועל כן לא קנתה הטלה: ה) מיהו לפי זה נראה דאם יתנה בפירוש שלא יוכל ליתן לה מעות דיתחייב ליתן לה הטלה דווקא כיון דמחוייב ליתן כמו שהתנה רק דבסתמא אמרינן במעות נמי מקיים תנאי כמו באצטלא דמקיים התנאי במעות אבל אם מתנה בפירוש לא שייך זה, ומיושב הא דאם אמר לו מארנקי חדשה לא מצי יהיב לי' מישנה דאמר ליישנן קבעי לי' וק"ל [ועיין עוד לקמן אות יוד]: ו) וראיתי באבני מלואים שהביא בשם הרא"ש בתשו' בטעמא דמהני דמים במקום אצטלא משום דשוה כסף ככסף, והשיג על זה בספר הנ"ל דהא מבואר שם דדווקא היכי דאבד אצטלא מהני דמים אבל לא היכי דאיתי' בעיני' ואי משום דשוה כסף ככסף הא בנזקין אפי' אית לי' כסף יכול לסלקו בשוה כסף ועיי"ש שהוכיח מזה כדברי תה"ד:

ז) ולפענ"ד לק"מ על הרא"ש דוודאי במתנה על מנת שתתן לי אצטלתי כוונתו שלא ישאר אצטלתו בידה, וע"כ לא מהני דמים רק כשנאבד האצטלא דאין אצטלתו בידה מהני דמים במקום אצטלא משום דשוה כסף ככסף, וע"כ לא מצינו זה בש"ס רק בעל מנת שתתני לי אצטלתי או בעל מנת שתחזירי הנייר, דבכל הני איכא טעמא משום דחפצו בידה: ח) וראי' לזה מהא דמדמי הש"ס גיטין (ע"ד:) פלוגתא דרשב"ג ורבנן לפלוגתא דרבה ורב יוסף בההוא דאמר לאריסי' כולי עלמא דלו תלתא ושקלי רבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מטרא רבה אמר הא לא אצטריך ר' יוסף אמר הא לא דלה רבה כרשב"ג, ופירש"י כי היכי דדמים במקום אצטלא ה"נ מטר במקום השקאה, ואינו מובן דהתם היא הנותנת הדמים, משא"כ הכא שהמטר בא מאליו, ומה ענין להתם דהטעם משום דשוה כלי ככלי, אמנם להנ"ל יובן בטוב טעם כיון דתנאי הי' שלא ישאר האצטלא בידה וע"כ לא מהני דמים כשלא נאבד רק משום שנאבד ואין אצטלתו בידה, ונמצא שמקצת תנאי נעשה מאליו ולא ע"י ידי', היא אבידת האצטלא, וע"כ דומה שפיר לבא המטר מאליו: ט) ובהכי ניחא דברי מהר"י בירב המובא בתשו' מוהראנ"ח סי' קל"ד דלרבנן דקי"ל כוותייהו באצטלית מ"מ אם התנה שתתן מעות יכולה ליתן לו דברים אחרים, ולכאורה יציבא בארעא כו' דהשתא אם התנה באצטלא לא מהני מעות דעדיפי כדברי הרא"ש ומהרי"ט הנ"ל, כ"ש אם התנה במעות ונתן חפץ, אך להנ"ל ניחא דעיקר הטעם דבגט דלצעורה קמכוין לא מהני קיום התנאי מאליו הוא אבידת האצטלא, אבל אם התנה במעות לא בחפץ מיוחד שפיר י"ל דמהני חפצים כיון דשוה כסף ככסף כדברי הרא"ש בתשו', וראי' ברורה לזה מדברי הרמ"א בחו"מ סי' רמ"א סעיף ז' דהמתנה עם חבירו ליתן לו חפץ פלוני יכול ליתן לו דמיו משמע אפי' לא נאבד החפץ:

י) מ"ש לעיל [אות ה'] דמיושב הא דאי אמר לי' מארנקי חדשה לא מצי יהיב לי' מארנקי ישנה משום דהתנה בפירוש, אין נראה, דוודאי מדברי רש"י הנ"ל פרק הבית והעלי' שפירש דבשכיר דכתיב שכרו מאי דאתני משמע, נראה דבחוב אפי' התנה בפירוש יכול ליתן לו דבר אחר משום דשוה כסף ככסף. וצריך לחלק כמו שחלקו המחנה אפרים והקצוה"ח בין ההוא דתבעלי לי בטלה זה דיכול ליתן לה מעות דשכירות הוי כמו מעות ואינו קונה, אבל עבור חפץ יכול לחייב עצמו מה שירצה, אבל בחוב אפי' יתנה בפירוש במזומנים אינו מחוייב ליתן לו מעות דווקא כיון דשוה כסף ככסף: יא) והריטב"א שכתב בכתובות דהיכי שהתנה במזומנים צריך למכור הקרקע וליתן מעות, לטעמי' שפירש דטעמא דפועל משום דאדעתא דהכי נחית כי אליו הוא נושא את נפשו ולא יצטרך למכור החפצים למזונותיו, וע"כ היכי שהתנה אין הבדל בין חוב לשכיר, הן אמת דאף לפי זה יש לדון לפי דעת הר"ן הנ"ל בפרק השוכר את הפועל דהא דפועל צריך ליתן לו מעות דווקא משום דסתמא הכי הוא, אבל בטלה שרק מחמת התנאי לא מהני בלא משיכה, וא"כ בחוב דסתמא יכול ליתן לו חפצים איך יועיל תנאי שיתחייב ליתן מעות דווקא:

יב) ובזה נראה ליישב הא דמבואר בחו"מ סי' ק"א י"א המוכר סחורה לחבירו אינו מורידו לכשומא, והטו"ז והאו"ת השיגו דאיך יתכן זה דבהלווהו מעות נמי אדעתא דזוזי נחית ואעפי"כ יכול ליתן לו שוה כסף וא"כ במוכר סחורה נמי ולפמ"ש מוכח מדברי רש"י דבחוב אף דהתנה יכול ליתן לו דבר אחר משום דשוה כסף ככסף, ובהא דאי אמר לי' מארנקי חדשה לא מצי יהיב לי' מארנקי ישנה צ"ל משום דעבור חפץ יכול לחייב עצמו מה שרוצה, וע"כ ניחא במוכר סחורה דאינו מורידו לשומא, כיון דעבור סחורה יכול לחייב עצמו מה שירצה, משא"כ בחוב דעלמא דאף דאדעתא דזוזי נחית, מ"מ במה נתחייב דלא עדיף מאלו התנה בפירוש דלא מהני כיון דמצד עצם הלואה יכול ליתן לו מה שירצה דשוה כסף ככסף, וההוא דפועל דאינו יכול ליתן לו רק מעות הוא גזה"כ מדכתיב שכרו,, אבל בעלמא לא עדיף מה דנחית אדעתא דזוזי מאלו התנה בפירוש, ואף דהר"ן חילק ביניהם, הלוא ראייתו מהא דהתבעלי בטלה זה וכבר דחינו זה דהתם כיון שנותן מעות הוי כאלו נותן לה טלה ממש וכההיא דאצטלא דמהני בקידושין מעות אף לדעת מהרי"ט דשוה כסף במקום כסף וכנ"ל: יג) שוב ראיתי דאף לדעת רש"י אף במוכר סחורתו יכול להורידו לשומא, דאף שנתחייב מעות דבעד חפצים יכול לחייב עצמו מה שירצה, מ"מ יכול לסלקו בשאר דברים כיון דשוה כסף ככסף, דאי טעם רש"י משום דלא נתחייב כלל כסף בעלמא רק בשכיר לא הי' צריך לומר דאף דבעלמא שוה כסף ככסף כו' תיפוק לי' דבעלמא לא נתחייב כלל כסף, אלא ודאי ס"ל לרש"י דבאמת נתחייב לו כסף ומ"מ יכול לסלקו בשאר דברים דשוה כסף ככסף, והא דלא מצי יהיב לי' מארנקי ישנה היינו ביש לו ארנקי חדשה, דבזה אפי' בחוב צריך ליתן לו מעות ולא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע אלא בלית לי' זוזי כמבואר בכמה דוכתי:

יד) נשוב לדברי הרא"ש בתשו' שכתב בטעמא דאצטלא שיכול לסלקו בדמים משום דשוה כסף ככסף, ה"נ שוה כלי ככלי, וכבר כתבנו לעיל [אות ואו] קושיית האבני מלואים דא"כ בלא נאבד האצטלא נמי וע"כ כמ"ש התה"ד דבאמת על החפץ התנה ולא על דמיו ואפי"ה היכי שאין החפץ בעין אמדינן לדעתו שאינו רוצה שיתבטל הדבר כשנותן לו דמיו עכ"ד: טו) אמנם לאחר העיון נראה דהרא"ש והתה"ד לאחדים המה, והנה מ"ש האבני מלואים דבתנאי אינו תלוי בדינא דאורייתא רק בלשון בני אדם ובלשון בנ"א דווקא קאמר עיי"ש לפענ"ד דליתא, וראי' לזה מהא דאמרינן בפרק שבועות שתים (כ"א:) באומר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהו חכמים פוטרים, ומבואר שם ברש"י דאף דבלשון בנ"א אכילה בכל שהוא מ"מ דעתי' אסתם אכילות שבתורה, והיינו דמסתמא דעתו לאסור עצמו כמו כל איסורין שבתורה ובודאי האומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו אינו חייב עד שיאכל מהשני כזית ובהא נמי אמרינן דדעתו אסתם אכילות שבתורה אף דאינו אלא תנאי] וה"נ דעתו כמו כל חיובים שאדם מחייב עצמו, דביש לו מעות צריך ליתן לו מעות ובאין לו יוצא בשוה כסף וא"צ לבקש מעות וכן בזה מחמת התנאי אם יאבד האצטלא יוצא בדמים, והיינו דברי הרא"ש כיון דשוה כסף ככסף בכל התורה אמדינן לדעתי' כו', כדברי התה"ד, וזה ברור: טז) ואין להקשות כיון דמעות עדיפי וכדברי הרא"ש הנ"ל באין שמין לגנב ולגזלן ואפי' אית לי' חפץ כזה יכול ליתן מעות, א"כ ה"נ אפי' לא נאבד האצטלא תוכל ליתן מעות.

יש לומר דדווקא בגזילה וגניבה דצריך ליתן רק חפץ כזה אמרינן דבמעות יוכל לקנות כמותו, משא"כ במתנה על חפץ ידוע דאינו יכול לקנות בדמים אותו חפץ ע"כ צריכין לדון משום דשוה כסף ככסף, וה"נ שוה כלי ככלי, דטעם שוה כסף לאו משום דיכול להשיג בעדו כסף, דהא אף האומר לדידי שוה לי מהני אף דלא יתנו לו בעדו כמו ששוה אצלו, וה"נ שוה כלי ככלי אף דאינו יכול לקנות בעד המעות כלי זה, וע"כ ניחא מה שהקשה הר"ן בפרק השוכר את הפועל מהאי דטול מה שעשית בשכרך אף דהתם מתנה על חפץ וירצה ליתן דמים, מ"מ כיון שמתנה על חפץ ידוע, שוב דומה לשוה כסף דעלמא וברא"ש פ"ק דקידושין סי' ז' משמע דאפי' בחפץ ידוע מהני כיון דיכול לקנות בדמים חפץ כמותו]: יז) ואמנם לדעת מהרי"ט הנ"ל דשוה כסף בע"כ לא מהני ע"כ צ"ל דמעות עדיפי אף במתנה על חפץ ידוע א"כ קשה אפי' איתי' בעיני' נמי, וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דרוצה שלא ישאר חפצו בידה: יח) ולפי מה שביארנו בנידון מהר"י בירב [לעיל אות ט'] במתנה ליתן מעות ונתנה חפצים לדעת מהרי"ט אף בקידושין לא מהני, לדעת הרא"ש ביש לו מעות אף בקידושין לא מהני ובאין לו מעות מהני בקידושין כיון דדעתו כמו כל חיובים שבתורה שא"צ לבקש מעות, ובגירושין לא מהני דלדידי' א"צ לחלק דבגירושין באצטלותו אינו רוצה שיהי' חפצו בידה, ומ"מ קצת יש להסתפק בזה כי מחמת חילוק הנ"ל יבוא ברווחא דמיון הש"ס מחלוקת רבנן ורשב"ג לפלוגתא דרבה ורב יוסף: ויען שמכלל דברינו נסתרו איזו דברים שכתב בספר אבני מלואים סי' כ"ז סק"ד אבוא לפורטם אחת אחת: יט) מה שכתב שם דבבתי ערי חומה כיון דלא כתיב כסף אין נ"מ בין שוה כסף לכסף, לפענ"ד ליתא דהא צריך להשיב כסף שנטל ממנו: