שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שעב

סימן שעב א) (דף מ"ב ע"ב) גמ' איבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא ת"ש כהנת שנתערב וולדה כו' ובתוס' דהך איבעיא אתיא אף אליבא דר"ל דסבר מעוכב גט שיחרור אוכל היינו במפקיר אבל הכא חצי עבד וחצי בן חורין, ובפנ"י תמה דהא חלק משוחרר פוסל כדאיתא דחלק זר פוסל ומזה העלה דלא כתוס', ולדידי קשה ג"כ דבת"כ פ' אמור מבואר להדיא דחצי עבד וחצי ב"ח אינו אוכל, עוד קשה מה מייתי ראי' מדרב משרשיא ולא הביאו ממתני' דיבמות כמו שתמה ר"י פיק ז"ל, גם מה תירץ הש"ס דאם יבא אלי' ויאמר דעבד הוא קנין כספו הוא הא נתייאשו זה מזה וקי"ל דנתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות וכמ"ש התה"ד סי' ש"י בטעמא דקם דינא בספק ויבם עיי"ש: ב) ונראה דהנה במעוכב גט שחרור לא נשאר לרב רק קנין איסור והיינו מה שאסרו בב"ח כמ"ש הרשב"א וא"כ בחצי עבד הרי אסור לישא בת חורין מצד עבדות שיש בו ולכך הוי כולו קנין כספו, אלא שיש לדון בזה שהצד חירות אין בו איסור אלא שהצד עבדות מעכב בו, אך אם נאמר שחצי עבד שקידש אין קידושיו קידושין א"כ גם הצד חירות אגוד גבו, אבל אם יש לזר שותפות בו א"כ בלא חלקו של כהן אסור בבת חורין ואין קידושיו קידושין, קי"ל בזה יכול וזה יכול לענין שבת ולענין מושב ומשכב דלא הוי כעושה מעשה וה"נ לא מקרי הכהן האוסר: ג) והנה סתם ספרא ר' יהודא דאמר בסנהדרין (פ"ה:) דגונב חצי עבד חייב, והנה עבד נתמעט ממאחיו יצא זה שאין לו אחוה ופירשו התוס' שבניו אין להם אחוה, והיינו משום שאין זרעו מיוחס אחריו, ועל כורחין דר' יהודא סובר דחצי עבד שקידש קידושיו קידושין דאל"כ אין זרעו מיוחס אחריו כמ"ש התוס' פרק השולח (מ"ג) וכיון דקידושיו קידושין ע"כ אינו אוכל בתרומה, אבל לדידן דקי"ל חצי עבד שקידש הוי ספק קידושין שפיר בעי אם אוכל בתרומה:

ד) והנה הר"ן בתשו' נשאל בהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול אם יכול לישאל בבין השמשות והשיב דאי ספיקא לקולא מקרי לא חל הנדר וכמו כן אם הוא לחומרא הוא להיפוך, ולפי זה לדעת הרמב"ם כל אחד מותר בב"ח ואין לו בו שום איסור ואמאי אוכל בתרומה דאפילו אם עבד הוא לית בו לא קנין ממון ולא איסור, אך לפמ"ש המל"מ בפ"ח מהלכות גירושין וז"ל דבשלמא ההוא דהר"ן אליבא דחד מיהו חל הנדר וכיון דמשום ספק אסור חל הנדר מקרי אבל הכא כפי כל הצדדים הוה כריתות עייש"ה וה"נ כיון דממנ"פ הוי כהן או עבד כהן מותר לאכול: ה) אך נראה דלפי ההו"א דלא אמרינן אם יבא אלי' ואף דממנ"פ אית בי' צד ממון או שהוא כהן ה"ה נמי לענין איסור, וצ"ל כיון דמ"מ לענין קידושין אית בי' זכות שאם יקדש ב"ח לא יהי' אלא ספק קידושין קנין מקרי וה"ה בחצי עבד כנ"ל, וע"כ לא מביא ממתני', דהא סתם מתני' ר"מ ושמעינן לי' בפרק ספק אכל (י"ח.) דס"ל כר"א דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות וממילא ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ הביא מדר' משרשיא, ובזה ניחא דאם יבא אלי' כו' ואף שנתייאש מ"מ לצד איסור לא מהני יאוש, ואף שמותר לישא ב"ח מ"מ אם יבא אלי' יהי' אסור לישא ב"ח ודו"ק: סימן שעג א) (דף מ"ג ע"א) בגמ' איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש כו' והרמב"ם ז"ל פסק דהוי ספק קידושין ובחצי עבד וחצי בן חורין שבא על אשת איש פסק דהוי ממזר ודאי וסתרי הדדי:

ונראה דהנה המל"מ בפרק ב' מהלכות ק"פ הי"ג דאם קידש חצי' שפחה וחצי' בת חורין תפסי בה קידושין, והנה הרמב"ם כתב בהלכות אישות פרק ג' ה"ט דאם קידש אשה לו ולפלוני דלא הוי קידושין, ולכאורה קשה מהא דאמרינן בגיטין (מ"ב) דשיחרר חציו ומכר חציו לא הוי שיור ואפילו נתן חצי נכסים לעבד אחד וחצי שני לעבד השני לא חשוב שיור אף שאם לא יחול קנין אחד יהי' השני שיור אמרינן שחלין שניהם, וה"נ נימא שיחולו שניהם ולא יהי' שיור לגבי כל אחד, וצ"ל דשאני שיחרור שהוא מצד הרב ולא חשיב שיור כיון שיוצא ממנו כולו, אבל בקידושין שהוא מצד האיש ולגבי' הוי שיור, ולפי זה אם יקדש חצי עבד וחצי בן חורין חצי אשה תהי' מקודשת כמו אם קידש חצי' שפחה וחצי' בן חורין, ואין לומר דהא שייר בקניינו, ז"א כיון דהקידושין הוא מצד האיש ולגבי' ליכא שיור: ב) ועוד דיוכל לקדשה לו ולחבירו ולא הוי שיור לא לגבי' דהא אינו יכול לקדשה יותר ולדידה נמי לא דהא מתקדשת כולה, ואף דאינה מקודשת כולה לאיש אחד לית לן בה וכמו שחרר חציו ומכר חציו דמהני דהא נפק מינה כולה, וזה אם ידעינן אי קידושיו קידושין לגמרי ואינה מקודשת אלא חצי', אבל לדידן דמספקא לן אי מקודשת כולו ואינו יכול לקדשה חצי' דהוי שיור או אינו יכול לקדשה רק חצי' ולא הוי שיור דמי למ"ש במק"א בתירוץ הש"ך בסוגיא דתנאי וחזרה עיי"ש:

ג) עוד נראה דהנה צריך להבין לשיטת המל"מ הנ"ל א"כ משכחת בי' תפיסת קידושין ואית לי' יורשין וחייס ומה הביא הש"ס ראי' דחצי עבד וחצי ב"ח שקידש קודושין קידושין, ונראה דלמשנה ראשונה מותר חצי עבד וחצי ב"ח לישא חצי' שפחה וחצי' ב"ח משום דאתי עשה דפו"ר ודחי ל"ת דלא יהי' קדש, אבל אם יקדשנה יהי' אסור בה דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א והוה קידושין שאין מסורין לביאה ואין קידושין תופסין בה, וזה למשנה ראשונה דברייתא דנגחו שור אליבא דמשנה ראשונה קאי, דלמשנה אחרונה אין לו קנס אבל למשנה אחרונה שפיר משכחת קידושין בחצי' שפחה וחצי' ב"ח: סימן שעד א) (דף מ"ז ע"א) ברש"י ד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה וצריך לעשר מיני' ובי' כו' וקשה הלוא יכול ליקח ממקום אחר נגד טבל שבתוכה, ובחולין (קל"ה:) כתב רש"י ז"ל עצמו תקנה ו, גם פסקי הרמב"ם ז"ל תמוהין שפסק דטבל וחולין מעורבין זה בזה ואפי' בשמרחן גוי חייב מדבריהם והני מילי בא"י אבל בסוריא אמרינן יש ברירה, והוא תמוה דא"כ אף בא"י כשמרחן גוי לימא יש ברירה: ב) ונראה דהנה הר"ן ז"ל בנדרים פרק השותפין (מ"ה:) כתב דכל שותף יש לו קנין הגוף בחלקו וקנין פירות בחלק חבירו, ולפי זה קשה למ"ד יש ברירה אמאי של ישראל חייב ושל נכרי פטור הא יכול להיות שגדל בחלק נכרי, ומ"מ הפירות לישראל כיון שיש קנין פירות בחלק שותפו וכן להיפוך, ולענין חיוב תרומה אזלינן בתר קנין הגוף כמ"ש רש"י (סוף דף מ"ג:) עיי"ש:

ג) אך הדבר ניחא דהא שדה יש בה דין חלוקה, אבל למ"ד אין ברירה נראה דאסור לחלוק עמו דהא מסלקו לנכרי ומפקיע מתרומה וממעשר וחלק נכרי לא נתחייב במעשר דהוי כיבוש יחיד כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות, וכן דעת ר"ח והרמב"ן והרשב"א בפירוש המשנה, דהמוכר שדהו לנכרי שחזר ולקח השדה מן הנכרי, דלמ"ד יש קנין כו' אינו חייב בביכורים רק מדרבנן, וכיון דאסור לחלוק עמו ממילא הוי חצר שאין בו דין חלוקה. ושוב לא שייך בו דין ברירה אף אם מרחן הגוי, משא"כ בסוריא דלא שייך שמפקיע חלקו מתרומות וחלק הנכרי אינו מכניס משום כיבוש יחיד, דהא כל סוריא לא הוי אלא כיבוש יחיד, גם איסור החלוקה בסוריא ג"כ דרבנן ושוב נאמר יש ברירה: ד) מעתה מתורץ דברי רש"י דהא התבואה שגדלה בחלק עכו"ם פטור מן התורה, גם התבואה שגדלה ברשות ישראל יש לגוי חלק בה וכשחולק ישראל עמו הוי לקוח ופטור מן המעשר מה"ת, ונמצא שהרוב הוא חולין מן התורה ובטל ברוב מה"ת ואין יכול לעשר מטבל גמור עליו דהוי מן החיוב על הפטור וזה למה דס"ד דמיירי בא"י, אבל למאי דמסיק דמיירי בסוריא שוב הוי חצר שיש בו דין חלוקה, וחלק שגדל ברשות ישראל כולו לישראל: ה) ובתוס' הקשו על רש"י מהא דאמר ר' יוסף אי לאו כו' לא משכחת דמייתי ביכורים ולדברי רש"י הרי יכול לקרות על חלק שיש לו בוודאי, והנה יש לתמוה על התוס' דהא לחד טעמא בב"ב (פ"א:) דבספק אינו קורא משום דילמא אתי לאפקועי מתרומות ומעשרות, וא"כ מה בכך שיש לו בוודאי חלק שמחוייב בביכורים מ"מ הא אתי לאפקועי מתרומות ומעשרות:

ו) ונראה דהנה לכאורה צריך להבין גזירה זו דכיון דמקדיש להו הוי מירוח הקדש ופוטר ואף דבפירות אילן לא שייך מירוח, הא יכול להקדישן קודם שנתלשו, ונראה דהנה יש לחקור אימת מקדיש להו על תנאי אם ראויים להיות ביכורים יהיו ואם לאו יהיו הקדש או לאחר שקרא עליהם שם ביכורים מקדיש להו, והנה לפמ"ש מהרי"ט סי' קכ"ד דהקדש ע"י שליח לא מהני וממילא אינו מועיל תנאי בהקדש כדאמרינן בפרק המדיר (ע"ד.) דתנאי שאי אפשר להתקיים ע"י שליח לא הוי תנאי, וע"כ דמקדיש להו לאחר שקרא עליהם שם ביכורים, וקשה הא הוי דבר שאינו ברשותו, דהא אסורים בהנאה עד שיביאם למקדש ואז יטלנו הכהן, אך זה אינו דהא אינם ביכורים רק מספק והוי ישראל מוחזק ואין הכהן יכול להוציא מידו אך עדיין קשה הא אינו יכול להביאם למקדש עד שיקדיש אותם ואז אינם שלו: ז)ונראה בזה דהנה בתמורה (כ"ז:) דהא דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אינו אלא בבעלים עצמן אבל אחר צריך עשרה אנשים וכהן וא"כ יש לבעלים זכות בו שיוכל לפדותו בפחות משויו, ודמי להא דאמרינן בבכורות (י"א) דהמקדש בפטר חמור דאסור בהנאה ומ"מ מקודשת משום דיכול לפדות בפטרטא בת דנכא ויקדש.

במה דביני וביני ואף שעתה אסור בהנאה חשוב שלו, ה"נ אף שעתה יהי' הקדש חשוב שלו, ואף שלכתחילה אסור לפדות בפחות משויו מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן וכיון שאינו הקדש רק מספק הוי ספיקא דרבנן ולקולא, וממילא מתורץ קושיא הנ"ל דלא חשיב הקדש, דעדיין יש לבעלים זכות בו וכנ"ל, וא"כ שפיר הקשו התוס' דהכא לא שייך גזירה דילמא מפקע להו כיון דחצי הוי ודאי ביכורים ויצטרך ליתנם לכהן וממילא יתפוס הכהן גם חלק המסופק, ולכהנים לא חשוב שלו משום שיכולים לפדותו, דהא אינו יכול לפדות רק הבעלים וכדברי התוס' הנ"ל, אך לפי זה מתורץ שיטת רש"י דכיון דלא חשוב דבעלים שוב אינו יכול להקדיש דהוי אינו ברשותו וכנ"ל: ח) עוד הקשו התוס' על רש"י מהא דמוקי בבכורות פלוגתא דר"מ ור' יהודה בחמש ולא חצי חמש וכגון דליכא אלא חמש סלעים ודכ"ע אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות', ולשיטת רש"י הוה מצי למימר דכ"ע אית להו לקוחות הן, ולפענ"ד דאדרבא משם ראי' לשיטת רש"י דהנה בגמ' שם ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל, ולשיטת התוס' שם דמחצה יורשין דמשום ספק עשאוהו חכמים כאילו חציו כך וחציו כך, וא"כ אפי' איכא נכסי טובא נמי איכא ספק אם יש ברירה וחייב ליתן לו כל החמש או אין ברירה ואינו חייב כלום ומספק לא יתחייב ליתן רק שני סלעים וחצי ושוב הוי חצי חמש, ומוכרח מזה כשיטת רש"י דעל החצי הוי ודאי יורשין:

ט) והא דלא מוקי פלוגתייהו למ"ד אין ברירה נראה דהנה הרמב"ם פסק בפי"א מהלכות ביכורים דאפי' בדבר שאין דרכו להתייקר יכול לומר לדידי שוה לי, ומה שהקשה עליו הר"ן בפ"א דקידושין מדאמרינן בגמ' ולא שנו אלא כגון רב אשי דמיבעי' לי' סודרא ארישי' נ"ל דאי לאו רב אשי הוה ככהן המחזיר בבית הגרנות וכמו מתנה על מנת להחזירו כדומה, משא"כ אם צריך הכהן להחפץ ושוה לו באמת דומה לאמר לו הכהן בתוך ל' יום לדקה ונ' לגסה תנהו לי שאקריבנו או בזמה"ז אם הי' בעל מום מותר, משא"כ בהקדש מועיל אפי' אם אין דרכו להתייקר, וא"כ אם אין כאן רק חצי חמש יורשין יכול הכהן לומר לדידי שוה חמש, ואין לומר דהא קודם שאמר הכהן לדידי שוה לי נפקע כשיעבוד, דזה אינו דמשום חמש ולא חצי חמש לא נפקע השיעבוד, רק שכיון שהתורה אמרה חמש ולא מקיים המצוה בפחות ואינו יכול לפדות, וא"כ כשאמר הכהן לדידי שוה לי שוב יכול לפדות, לזה תירץ הגמ' למ"ד מחצה יורשין ומחצה לקוחות חל החצי שבוודאי יש לו דכ"ע שקיל, דהא יכול לומר לדידי שוה לי רק על החצי המסופק פליגי דמר סבר חמש ואפילו חצי חמש ומר סבר חמש ואפי' חצי חמש אם יאמר לדידי שוה לי שוב לא יצטרכו ליתנו רק חצי מהחצי וחוזר חלילה כיון שהוא משום ספק וכנ"ל ודו"ק: סימן שעה א) (דף מ"ח ע"ב) בגמ' א"ר יוסף אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כו' והנה הרמב"ם פסק דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובזמן שהיובל נוהג לוקח מביא ואינו קורא והקשה השאגת ארי' דא"כ איך מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד:

ב) ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שמטה ויובל פסק דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לעולם המוכר והלוקח עוברין בלאו וחוזר ביובל וכתב הרמב"ן בספר המצוות הטעם משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והנה לכאורה הא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והוא משום ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא קשה הא הוי ספק ספיקא דאפי' אי אין ברירה הוה ספק שמא הגיע לו חלקו ומצאתי בשאגת ארי' שעמד בזה ותירץ דהוי ס"ס משם אחד: ג) והנה בתה"ד בפסקים וכתבים סי' ק"ל בשתי בהמות אחת ביכרה ואחת ספק אם ביכרה ונמצא שם שני טלאים דחשוב ספק ספיקא אין לומר דהוי ספק שמא אמו ביכרה כיון דספק אחד מתיר יותר מחבירו דאם שניהם ביכרו שני טלאים פשוטים ואם האחת לא ביכרה אף שהוא בא מהבהמה שביכרה מ"מ השני בכור, וה"נ מותרין לחלוק לחלוטין משום ספק ספיקא, דהא אם יש ברירה כל חלק שנוטל מותר ואם אין ברירה לא יהי' מותר לו ליטול רק חלק שלו. ואף שאחר החלוקה שוב לא הוי ספק ספיקא מ"מ תו לית בי' משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ושוב מועיל החלוקה, והא דכתב הרמב"ם דמחזירין זה לזה ביובל היינו במוכר סתם, אבל במפרש שתהי' החלוקה לעולם אין מחזירין כנ"ל וא"כ משכחת דמייתי ביכורים כנ"ל ודו"ק: סימן שעו פרק האומר התקבל א) (דף ס"ד ע"ב) במתני' נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה ובטור אהע"ז סי' קל"ב הביא בשם בעה"ע בארוסה ספק נערה ספק בוגרת שצריך ליתן הגט לאבי' ואח"כ נותן לה ותמה עליו הה"מ והב"י דהא נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין גיטה:

ב) ונראה דהנה בקידושין (מ"ד:) בעי רבא אם היא כיד אבי' או כחצירו ומסקינן דכיד אבי' היא וא"כ צריך האב לקנות הגט ואע"ג דכתבו על איסורי הנאה מגורשת מ"מ היכי שהיא שוה מה צריך האשה או האב לקנות, דהא מבואר בפוסקים שצריך הסופר להקנות לבעל הגט, והכא לא יוכל האב להוציא ממנה דהיא מוחזקת והוי דומיא דמצא בגל דכתבו התוס' דאין חצירו קונה לו דהוי דבר שאינו עשוי להמצא וה"נ להאב הוי דבר שאינו עשוי להמצא. שאין עשוי להוציא ממנה ודו"ק: סימן שעז א) (שם) במתני' נערה מאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה, פירש"י נערה קטנה, והנה הרמב"ן פירש טעמא דמילתא משום דמסקנת הסוגיא דאינה עושה שליח דלא אלימא כיד אבי' ואינה אלא כשליח שמינתה תורה לפי שירדה תורה לסוף דעתו של אב שניחא לי' בגירושין שנכנסה לרשותו וקטנה דלאו בת שליחות לא מהני קבלתה: ב) ומהרי"ט חלק אהע"ז סי' ואו הקשה דאף בקטנה כיון דבשליחות וברשות אבי' יכולה לקבל גיטה כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאוהו הב"י סי' קמ"א, וכן דעת הרמב"ן בפ"ק, הביאוהו הר"ן, דאף בקידושי שטר מהני צאי וקבלי קידושין, ממילא הוא הדין לענין גט דמאי שנא, ממילא כשם שבגדולה כיון שיכולה ליעשות שליח, התורה עשאה הבת שליח האב, כמו כן בקטנה כיון שיכולה לקבל ברשות אבי' והתורה ירדה לסוף דעת אב שנותן רשות התורה נתנה לבת רשות: ג) ונ"ל ליישב, לשיטת הרמב"ן שם בטעם צאי וקבלי קידושיך דמה שנותן בצוואת האב כאילו נתן ליד האב, ובגט לא מהני משום יד אלא היכי דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה כדאיתא פרק ב' דגיטין (כ"א) לאביי, ואף רבא אפשר דלא פליג אלא בחצר דלא גרעה משליחות, ועוד דדווקא שתיעשה הבת שליח ממילא הוא סברא כיון שהבת קנוי' לו וידה כידו.

וגם זה מהזכותים שנתנה לו תורה בבת, וכשרוצה היא שלוחו ממילא במידי דניחא לי', אבל אי אפשר שיחשב ממילא כאילו נתן לה בצוואת האב: ד) ולשיטת הרשב"א בפ"ק בטעם צאי וקבלי קידושיך משום דנתרוקן רשות האב לבתו, גם זה אי אפשר שיהי' ממילא, דא"כ לא יוכל האב לקבל הגט כיון דנתרוקן רשותו, ודווקא בגדולה משום שליחות ניחא דבזה לא נתרוקן רשות אב אלא דיד שליח כידו, ומ"מ הוא יכול ג"כ לקבל, משא"כ אם יהי' מטעם ריקון רשות, מה ירויח האב שתוכל לקבל, הרי נגד זה יפסיד שהוא בעצמו לא יוכל לקבל: סימן שעח א) כתב הד"מ סי' קמ"א בשם מהר"ם דאפי' למ"ש הרמב"ן והר"ן דבגט הניתן ליד האב צריך לכתוב בתך, מ"מ אם נותן לקטנה ברשות אב כותב הרי את, אך בר"ן פ"ק דקידושין כפי גירסת הד"ת ופי' מהרי"ט בתשו' הנ"ל חולק על זה דאפי' נותן לקטנה כיון דמחמת אבי' הוא צריך לכתוב בתך: ב) ולפענ"ד נראה דהא מילתא יש לדמות למחלוקת הראשונים אם קטנה שמתקדשת על ידי שאמר לה אבי' צאי וקבלי קידושיך יכול אבי' אח"כ למכרה ולא חשוב לשפחות אחר אישות, דמדברי התוס' קידושין (מ"ה.) דשדכו חשוב לשפחות אחר אישות משום דמהני מכח ריצוי אב, הרי דחשיב שאבי' קידש אותה, ה"נ חשוב אבי' מקבל גיטה, אך הרשב"א שחולק שם על זה, דזה דומה לצאי וקבלי קידושיך וצאי וקבלי נלמד מדר' יוסי בר יהודא וכשם שיעוד לר"י בר"י לא חשוב לשפחות אחר אישות ה"נ צאי וקבלי קידושיך. הרי דס"ל שהמתקדשת ברשות אב חשוב היא מקדשת עצמה, וה"נ בגט צריך לכתוב הרי את ודו"ק:

ג) ובעיקר דין גט הניתן ליד אב אם צריך לכתוב בתך, שהתה"ד בכתבים כתב לכתוב הרי את ואינו דומה לשטר קידושין, דבגט יד אבי' לדידה זכה רחמנא כדאיתא בגיטין (ס"ד:) יד יתירה זכי לה רחמנא והאב כאפטרופוס אל הבת עיי"ש, ואני מצאתי מפורש כדברי התה"ד בפ"ב דגיטין (כ"א.) שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה, הרי דקבלת אב הגט מדין שליחות הבת ופשיטא דצריך לכתוב הרי את, וזה ברור מאד: ד) ולפי דברי ש"ס הנ"ל נ"ל ליישב שיטת רש"י קידושין (מ"ג:) גיטין (ס"ד:) דכל שאינה יכולה לשמור גיטה אפי' ע"י אבי' אינה יכולה להתגרש, ובתוס' יבמות (קי"ג:) קידושין וגיטין שם הקשו על זה דלר' ינאי יבמות שם דמפיק מונתן בידה פשיטא דע"י אבי' יכולה להתגרש ולא משמע שיהי' פלוגתא בין למ"ד מונתן בידה בין למאן דמפיק מושלחה מי שמשולחת ואינה חוזרת, ואחרונים הקשו עוד על רש"י דידי' אדידי', דבפרק שנים אוחזין כתב הא דקטנה יש לה יד לקבל גיטה נלמד מדלא מיעט קרא אלא משלחת וחוזרת, ולמ"ש רש"י כאן אין ראי' דהמיעוט אתי דאפי' ע"י אבי' אין יכולה להתגרש ולעולם ע"י עצמה אין יד לקטנה: