שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שנז, קטע 2

לא קשיא, לפמ"ש רמב"ן ופנ"י בטעמא דמקדש בלא עדים לא הוה קידושין משום שצריך ברור הדברים שיהי' ראוי ליסקל ע"י הקידושין והכא דתיכף אחר קידושין יש עדים [דלא חשוב תחילתו בפסול כעין שכתב ראב"ד תחילתו בע"ד לא חשוב תחילתו בפסול, דבעל דבר לא הוי עד כלל, וכן אשתו כגופו איננו בגדר עד כלל] הוי קידושין: ו) אך קשה דמנלן שאומר אמת שכבר קידשה שמא לא קידשה עדיין ואכתי הו"ל כגופו ואינו נאמן לומר שקידשה, אך ז"א דאף דהוי כגופו מ"מ אין השליח נוגע באדם רק דאדם קרוב אצל עצמו ואף שאומר אמת גזה"כ שלא להאמינו, וכיון שאומר אמת וכבר קידשה ולא הוי כגופו וכשר הוא וליכא גזה"כ, ודומה לחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דאחרים מעידים על חתימת ידו ולא חיישינן שמא אח"כ חתם והקדים הזמן דאין קרובים חשודים לשקר, וכיון שלא שיקר ולא הקדים הזמן ולא העיד קרוב כלל, דקודם שנעשה חתנו חתם ליכא גזה"כ וכשר וה"נ בנ"ד כנ"ל: ז) והשתא שפיר קאמר דשוב בגירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ולא קידשה וכגופו הוא ולא האמינתו תורה, רק מסברא לא משקר, ובזה ליכא סברא דניחוש שמא עיניו נתן בה, וכמו שפירשנו דברי רמב"ן ור"ן הנ"ל דבמקום שלא האמינתו תורה רק מסברא לא ניחוש ששיקר ועשה פסלנות בזה ניחוש שעיניו נתן בה וע"כ שיקר ועשה פסלנות, ואי אשמעינן בגירושין משום דאתתא לבי תרי לא חזיא ואף אם אחד עיניו נתן בה נשאר אחד ואף אחד אינו משקר כדברי תשו' הרמב"ן סי' צ"ד הנ"ל, וכיון שאינו משקר וקדשוה ושוב אינם כגופו שכבר עשו שליחותם וכשרים הם ותורה האמינתם ואין לחוש לעיניו נתן בה:

ח) ובהא דחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ואח"כ נעשה גזלן פסול דחיישינן שמא הקדימוהו ואף שיש ע"א כשר, ותאמר דוודאי אומר אמת, לק"מ דאפשר חתמו זה שלא בפני זה העד כשר חתם בזמנו והגזלן חתם אח"כ, ועוד דכיון דחתימת אחר כשירה בלתי חתימת זה שנעשה גזלן, וחתימת זה שנעשה גזלן לא מהני בלתי חתימת האחר חשוב נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדי: סימן שסג א) (דף כ"ט ע"ב) בגמ' אמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחים ולכאורה אינו מובן מה קמל"ן בזה ומאי רבותא דא"י מחו"ל: ב) ונראה לדעת הרמב"ם דשליחות הולכה א"צ עדים א"כ הוה אמינא דחיישינן לזיוף, דהא הטעם דלא בעי קיום מן התורה כתבו התוס' בפרק מי שהי' נשוי (צ"ב:) דלא חציף לזייף פן יתוודע הדבר לב"ד והדבר יהי' גלוי, והכא כל אחד יתלה הקלקול בשליח האחר ולא יתוודע מי המזייף.

בשלמא בחו"ל שצריך למוסרו לשליח האחר בב"ד הרי יתוודע ע"י ב"ד אם מסר לו הראשון המזייף ואם לא מסר שני המזייף, משא"כ בא"י ומסר לו בינו לבין עצמו והיינו רבותא דכמה שלוחים, דהשתא יותר יוכל לתלות הקלקול באחרים וק"ל, ועיין בתשו' נוב"י מהדורא קמא סי' כ"ז דעד מפי עד לא חשוב מילתא דעבידא לאגלויי בעדות אשה סימן שסד א) (שם) בגמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, נלפענ"ד בטעמא דמילתא דשליח שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח עפימ"ש המרדכי פרק התקבל וז"ל וממורי הכהן קבלתי דכל היכי שאין הדבר נגמר על פיו חשוב מילי וע"כ שליח כתיבה חשוב מילי ולא מצי משוי שליח, עד כאן, וע"כ שליח שלא ניתן לגירושין רק למוסרו לשליח אחר חשוב מילי, ולדעת שאר פוסקים דבכתיבה חשוב מילי משום דאין שום חפץ בידו י"ל דה"נ כיון דשלוחו צריך לעשות רק אבא בר מניומי שליח, דאילו לתת הגט ביד אבא בר מניומי אפי' ע"י נכרי מהני, ולענין לעשות אבא בר מניומי שליח א"צ שום חפץ הוא הגט, וכיון שלמה שנתמנה שליח א"צ חפץ בידו ואין שייכות החפץ לשליחות חשוב מילי גרידא, ולא דמי לשליח שניתן לגירושין דכיון שנתמנה שליח לגרש ואי אפשר לו לגרש בלא גט ע"כ לא חשוב מילי, משא"כ הכא שנתמנה רק לעשות שליח ויוכל לעשות שליח בלא הגט חשוב מילי:

ב) ואין להקשות דאם הטעם משום מילי א"כ היכי אמרינן בסוף פרק המביא גבי אשה עצמה מביאה גיטה דאמר לה והוי שליח הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך ועיי"ש בתוס' שחילקו בין הך דשמעתין משום דהתם הבעל צוה לעשות שליח, ואם הטעם משום מילי הא קי"ל דאפי' אומר אמרו לא מהני, ואפשר לומר משום דאצל שליח שני נעשה מעשה, ולא דמי לשליח כתיבה דלא מצי משוי שליח דהוי מילי גם אצל שני וכן בשמעתין דהאחר נתמנה ג"כ למוסרו לאבא בר מניומי ועוד יתבאר בעז"ה]: ג) ואכתי צריך ביאור נהי דשליח שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח, מ"מ הא הבעל גופי' מינהו לאבא בר מניומי שליח ולמסור הגט לאבא בר מניומי הוא מעשה קוף בעלמא ואפי' נכרי כשר וכנ"ל, וכיוצא בזה כתבו הראשונים סוף פרק התקבל דאף דאומר אמרו לא מהני מ"מ באומר אמרו לפלוני מהני, שהרי הוא עצמו עשאו שליח, ואפי' הרמב"ן לא פליג אלא משום דעל כתיבה לא מהני שליחות שלא בפניו, אבל אשה שמינתה שליח לקבלה ואמרה לו אמור לפלוני שיקבל גט עבורי פשיטא דמהני וכמ"ש הר"ן שם, וא"כ ה"נ: ד) ואפשר דשאני התם שודאי דעתה באופן המועיל, וכיון דמילי לא מימסרן לשליח ע"כ דעתה שיתמנה שליח עפ"י דיבורה ודעתה למנותו בעצמה, משא"כ הכא שבאמת יכול השליח למנותו וכנ"ל בשמעתא דהאשה מביאה גיטה מה"ת שנאמר שהיא בעצמו מינתו: