שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שנז

סימן שנז א (דף כ' ע"א) בגמ' דילמא אקדים ויהיב לי' זוזא אספרא כו' יש לעיין הא בעי כתיבה לשם ס"ת ואיך יכתוב לשם גירושין, ואם יכתוב לשם שניהם יחשב לשמו ושלא לשמו כמ"ש התוס' מנחות (מ"ב:) גבי תכלת דטעימה פסולה משום שנצבע גם לשם טעימה הו"ל לשמה ושלא לשמה: ב) וי"ל משום דלאו בר מינה לא מחריב בה, וגט לגבי ס"ת לאו בר מינה, זה קודש וזה חול, וגם הגט כשר דלא חשיב בר מינה גבי גט רק אם יכתוב לשם אחרת וע"כ כללו של דבר הס"ת דל גט מיני' והו"ל לשם ס"ת לחוד והגט כשר דל ס"ת מיני' הו"ל לשם גירושין לחוד: ג) אך יש לעיין דלא, אמרינן דלאו בר מינה לא מחריב בה אלא כשלא חל שאינה מינה כמו חטאת ששחטה לשם חולין דלא חל שם חולין על קדשים, משא"כ הכא שנאמר שחל עלי' שם גט ושם ס"ת יחדיו, ע"כ הו"ל לשמו ושלא לשמו, ומשמעתין אין ראי' דבלא"ה על כרחין לומר שהס"ת שלו, דהא בעינן שיהא הגט שלו כדאמרינן לעיל הא בעינן וכתב כו' וכן גבי אשה לא ידעה לאקנוי וכמבואר בפוסקים, וא"כ מה להסופר בזה אם יפסול ס"ת שלו ד) מיהו לשון אקדים זוזא לספרא משמע שאינו שלו אלא שהקדים לו זוז שיקנה לו פרשה זו ועל כרחין לומר כדכתיבנא, דגם בהא אמרינן דלאו מינה לא מחריב בה, דאל"כ מהיכי תיתי נוציא הסופר מחזקת כשרות שיכתוב ס"ת בפסול: סימן שנח אא) (דף כ' ע"ב) בגמ' בעא מיני' רבא מר"נ כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך מהו אמר לי' נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה, וכתב הרשב"א תמיהא לי איך אפשר לומר כן, דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הו"ל פורח באויר, ונ"ל דכיון דאומר לה הכי והיא קיבלתו הוה כאומר התקבלי גיטך ותמחול כתובתיך עכ"ל וכתב הב"ש סי' קכ"ד ס"ק כ' דאיירי כשמגרשה מדעתה, והיינו דבע"כ אין שום ראי' שנתרצתה למחול וזה פשוט:

ב) וק"ל דא"כ מה מקשה הש"ס מהתקבלי גיטך והשאר לכתובתיך נתקבלה גיטה והשאר לכתובתה טעמא דאיכא שאר הא ליכא שאר לא, אימא דבשאר אפי' בע"כ דליכא טעמא דמחילה שפיר דמי. אבל בליכא שאר בע"כ לא: ג) וצ"ל דבלא מחילה אפי' בשאר לא מהני שכולו גט הוא, וכשנותן השאר לכתובתה חשוב שלא נתן לה כל הגט, ואף דמבעיא דבין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה, מוכח דמשייר הגליון לעצמו שפיר דמי, היינו טעמא משום דמשייר הגליון לעצמו וגוף הגט שלה, הרי הגליון עומד לקצוץ וכקצוץ דמי (וע"כ מקשה הש"ס ותיפוק לי' דהוה שנים ושלשה ספרים, ופירש הר"ן כלומר דכיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי] וחשוב שנותן לה כל הגט אבל בנותן לה לכתובתה שהכל שלה ולאו לקציצה קאי גרע משייר לעצמו. ולא חשוב נותן לה כל הגט, והשאר לכתובתה ג"כ מדעתה דווקא ומשום מחילה, רק דס"ד דווקא דאיכא שאר הוא דאמדינן דעתה שנתרצתה במחילה, דהא אי בעי בעל גייז לשאר קודם גירושין ונותן לה לכתובה, אבל אי ליכא שאר לא, ומ"מ גם באיכא שאר לא מהני רק בקיבלה מדעתה ומשום מחילה: סימן סימן שנט א) עוד שם ברשב"א (כ"א) במשנה דעל קרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד, פירוש ונותן לה בפירוש כולה פרה וכל העבד הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא העבד והפרה משויירין לו דלא בטיל לגבי גט: ב) ואינו מובן גבי עבד מה בכך שגוף העבד משייר לו.

מ"מ היד שכתוב עליו הגט שלה, ובפרה ניחא, שהרי התוס' הוכיחו דדבר מועט לא מקרי מחוסר קציצה מהא דבין שיטה לשיטה מהו, ובספר התרומה סוף סי' ק"י ביאר ראייתם דהא פריך עלה ותיפוק לי' דהוה שנים ושלשה ספרים אלמא חשוב כי נגזז ונחתך הנייר בין השיטין בשעת נתינה לאחר כתיבה ולא פסיל לי' משום מחוסר קציצה עכ"ל, וכן פירש הר"ן קושיית הש"ס משנים ושלשה ספרים משום דשייר לעצמו ועומד לקצוץ כקצוץ דמי, וא"כ בקרן נמי כיון שמשייר הפרה לעצמו הרי עומד לקצוץ וכקצוץ קרן הפרה ופסול, אך בעבד דאי אפשר לומר כקצוץ יד דעבד כמפורש בש"ס דיד עבד אי אפשר למקציי' וא"כ למה יפסול, אך להנ"ל [בסימן הקדום] ניחא דהיא הנותנת דכיון שאינו עומד לקצוץ הרי כל העבד מכלל הגט ובשייר לעצמו הא אינו נותן לה כל הגט: ג) ולפי האמור ניחא להבין בהא דקוצץ קרן הפרה פסול משום מחוסר קציצה, אף שהי' יכול ליתן לה כל הפרה בלא קציצה, והיינו דכמו שהוא נותן לה עכשיו הקרן לבד ואם הי' נותן כך בלא קצצה לא הוה חשוב נותן לה כל הגט רק על ידי שעומד לקצוץ וכקצוץ דמי, וא"כ צריך אל הקציצה וע"י הקציצה מתכשר, ודומה כמה שפירשו תוס' חולין (פ"ד.) קושיית הש"ס ולפרקינהו ולכסינהו דאפי' קודם פדיי' יתחייב בכיסוי משום דעומד לפדות כפדוי דמי, ואעי"כ משני ישפך וכסה כו' יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכיסוי, ואף דמחוייב בכיסוי קודם פדיי', מ"מ כיון שחיובו משום שעומד לפדות חשיב לי' מחוסר פדיי', ה"נ כיון שכל הכשר הגט שיחשב שנותן לה כל הגט על ידי שעומד לקצוץ חשוב מחוסר קציצה, וע"כ אף שהי' בידו ליתן לה כל הפרה, מ"מ עכשיו שאינו נותן לה רק הקרן לא מתכשר רק ע"י קציצה חשוב מחוסר קציצה ופסול:

ד) ומה שכשר בחותך דבר מועט מן הגט אף שאם הי' נותן לה כל הגט ושייר דבר מועט לעצמו לא הי' כשר רק משום דעומד לקצוץ דאי לאו דעומד ליקצץ לא הי' נחשב נותן לה כל הגט, היינו משום דקציצת דבר מועט לא נחשב מעשה כולי האי: ה) ותדע דהא לרבינו שמואל אף קוצץ מן המחובר לא מיפסל רק משום דעוקר דבר מגידולו כמו שיתבאר דבלא הקציצה לא הי' יכול ליתן לה הגט, מ"מ אי לאו דעוקר דבר מגידולו הי' כשר, ע"כ משום דלא חשיב מעשה כולי האי, ור"ת לא פליג רק בחותך מקלף גדול דנחשב שינוי בגט שתחילה הי' קלף גדול יותר משהוא עכשיו, אבל קציצת דבר מועט לא מקרי מעשה: ו) מ"ש שרבינו שמואל סובר שגם במחובר לקרקע לא מיפסל רק משום שעוקר דבר מגידולו, כן לשון התוס' שלפנינו דווקא בבע"ח או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו, סמכו האי שעוקר דבר מגידולו למחובר לקרקע לומר שגם במחובר לקרקע לא מיפסל רק משום שעוקר דבר מגידולו, ומפורש יותר בספר התרומה וז"ל פירש ר"ש כו' ולא מחוסר קציצה אלא בדבר בע"ח כגון קרן פרה או מחובר לקרקע כגון שכתבו על אילן וקצצו דהני ינקו כו' הנה מפורש שגם באילן צריך לטעמא דינקו, והיינו דכי קצץ לי' עוקר דבר מגידולו, וכן ברשב"א פירש ר"ש דלא שייך מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב כו', מיהו מרשב"א אין ראי' שאף שבלא הקציצה לא הי' יכול ליתן לה הגט הי' כשר, שהרי הרשב"א מסיים כעלה של עציץ נקוב ועציץ נקוב הי' יכול ליתן לה כולו, ע"כ צריך לטעמא דעוקר דבר מגידולו אך לשון הס' התרומה שכתבו על אילן לא משמע דעל עציץ נקוב קאי:

ז) ועוד ראי' ברורה ממ"ש תוס' שר"י הביא ראי' לר"ת מעפר עיר הנידחת דקאמר בגמ' מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר הקלף חלק אל חלק מעפר עיי"ש, והרי עפר אי אפשר לקבוץ בלא תלישה, אלא ודאי דלר"ש אפי' אי אפשר ליתנו בלא הקציצה אינו פסול רק משום שעוקר דבר מגידולו, והטעם משום דכשאינו עוקר לא נחשב מעשה האי, ור"ת מודה לר"ש בקציצת דבר מועט דלא חשוב מעשה: ח) וע"כ לא הוזכר בתוס' ורשב"א שיטת רבינו האי נאון לחלק בין הי' דעתו בשעת כתיבה לקוצצו קודם נתינה כיון שההכשר משום שקציצת הקלף לא נחשב מעשה: ט) אבל הר"ן ז"ל הביא שיטת רבינו שמואל בשם אחרים דלא מיפסל מחובר רק במחובר לקרקע או קרן של פרה מחובר בבע"ח שעוקר דבר מגידולו.

אך שינה את טעמו שכתב וז"ל אבל בתלוש לא דכיון דתלוש הוא לא הוי מחוסר קציצה שיכול ליתנה לה כמות שהוא וכיון שכן כי גאיז מינה מידי לא מיפסל אבל מחובר מפני שאי אפשר ליתנו לה אלא בקציצה מיקרי מחוסר קציצה ובע"ח נמי מפני שדמי למחובר, עכ"ל, ולכאורה האי מפני שדומה למחובר אינו מובן, דמה בכך, מ"מ יכול ליתנו כמות שהוא, וכן קשה בעציץ נקוב דשקיל ויהיב לה ניהלה, מ"מ אם קטם פסול וגזרינן בי' נמי שמא יקטום, ולא משמע כלל שאין פסולו רק מדרבנן, ועוד למה "נגזור" עוד שמא יקטום, וצ"ל טעם הר"ן משום דבקרן של פרה נעשה בי' שינוי גדול שמתחילה הי' בע"ח ועכשיו קרן, וכן בעציץ נקוב תחילה הי' נחשב מחובר ובטל לקרקע, ועל כן אינו מטמא טומאת אוכליןף י) וכן פירש הרשב"ם ב"ב (ס"ו) בדבש שבכוורת לר"א דחשוב לי' כמחובר ואינו מקבל טומאה וכתב רשב"ם משום דבטיל לגבי כוורת עיי"ש, הנה דענין מחובר שאינו מקבל טומאה דבטל לגבי קרקע והרי הוא כקרקע, ובמק"א באגלי טל מלאכת קוצר סקכ"ב אות ט] ביארתי דמה דמחובר פסול לסכך משום דבטיל לקרקע, וקרקע עצמו פסול לסכך דאינו גדל בקרקע כמ"ש הר"ן בסוכה והובא ברמ"א, ועל כן הגט שנותן לה עכשיו העלה מחוסר קציצה שמתחילה הי' נחשב קרקע וגט זה שנותן עכשיו הוא העלה מחוסר קציצה, דבלא קציצה הי' גט אחר שהי' קרקע, וגט זה מחוסר קציצה, וכן קרן פרה תחיה הי' בטל אל גוף הבהמה והי' נחשב בהמה ועכשיו קרן וגט קרן זה מחוסר קציצה.

יא) ור"ת פליג בחתך מקלף גדול שהנשאר גדול יותר מגוף הגט, שאחר הקציצה נשאר מיעוטו ואין שמו הראשון עליו נחשב גט אחר וגט זה מחוסר קציצה, ומודה לו בקלף קטן, ורב האי גאון דעתו דבהי' דעתו תחילה לקצוץ אחר כתיבה חשוב מחוסר לפי דעתו, ועל כן לא הוזכר בר"ן ראיית ר"י מעפר עיר הנידחת דהתם אי אפשר בלא תלישה: יב) קיצור מחלוקת תוס' ורשב"א עם הר"ן, דלתוס' בין קצץ מן המחובר בין קצץ מן התלוש חשוב מחוסר קציצה, ופרשנו הטעם משום דלפי מה שנותן לה עכשיו גט הנקצץ לבד אין הגט חל רק ע"י קציצה, שאם הי' נותן תחילה זה לבד ולא הי' השאר עומד ליקצץ לא הי' גט, ומחלוקת ר"ש עם ר"ת, דלר"ש לא חשוב מעשה רבה דומיא דכתיבה אלא אם כן עוקר דבר מגידולו, ולר"ת גם חותך מקלף גדול נקרא מעשה רבה ובחותך מקלף קטן גם ר"ת מודה דלא נחשב מעשה רבה, ואף דמ"מ חשוב מחוסר קציצה שאם הי' נותן תחילה גט זה הנקצץ לבד ולא הי' עומד לקצוץ לא הי' גט מ"מ כיון שאינו מחוסר מעשה רבה כשר, זה שיטת תוס' ורשב"א: יג) אך שיטת הר"ן דכל שמחוסר קציצה לעולם מיפסל אך דחותך מתלוש לרשב"ם לא חשוב מחוסר כלל כיון שיכול ליתנו כמות שהוא [ובתלוש מעציץ נקוב וחותך קרן של פרה בארנו למעלה הטעם] ולר"ת גם חותך מקלף גדול נקרא מחוסר, אבל מקלף קטן כיון שלא נחשב מחוסר כשר, אבל אם מחוסר שלא יכול ליתנו בלא הקציצה לעולם מיפסל:

יד) והנה הר"ן לפי שיטתו הוקשה לו הא דאשה כותבת גיטה ומקנה לבעל הגט וחוזר ומוסרו לה הא מחוסר הקנאה, ובכהאי גוונא שאי אפשר לגרשה בגט בלתי מעשה הא אין כאן מי שיכשיר, שאף אחרים דמקילים הוא דווקא בחותך בתלוש משום דאפשר ליתנו לה כמות שהוא בלא קציצה, אבל גט זה אי אפשר בלא הקנאה, אך לשיטת תוס' ורשב"א הא בקלף קטן מודה ר"ת לרשב"ם כיון שאינו מעשה רבה כשר, ואף שנחשב מחוסר כשר כל שכן זה שמחוסר הקנאה לבד ואינו מעשה בגופו של גט, והר"ן לפי שיטתו הוצרך לחדש דהקנאה גריעה מקציצה ואף מחוסר כשר, אך לתוס' ורשב"א קושיא מעיקרא ליתא, ואף את"ל דהקנאה כמו קציצה כשר אף שמחוסר כמו לרשב"ם בחותך מתלוש ולר"ת בחותך מקלף קטן: טו) והנה הר"ן תירץ משום דהקנאה אינו מעשה בגופו של גט ואינו דומיא דכתיבה, ואינו מובן דמ"מ הוא מעשה דומה לנתינה, האמנם כי לתוס' טעם רשב"ם בחותך מתלוש ומודה לו ר"ת בקלף קטן דאינו מעשה רבה צ"ל ג"כ משום שאינו דומה לכתיבה, וקשה ג"כ, מ"מ דומה לנתינה. יש לומר נתינה נמי נחשב מעשה רבה שהאשה ניתרת בה לעלמא, אך להר"ן שאינו תלוי במעשה רבה או מעשה זוטא רק במעשה בגופו של גט נתינה נמי אינו בגופו של גט:

טז) עוד נראה ליישב לשיטת תוס' דמוכח מקרא דמעשה שאינו בגופו של גט לא איכפת לן, והיינו דיליף מקרא בריש האיש מקדש דשליח גירושין עושה שליח, וקי"ל מילי לא מימסרן לשליח פירש"י (כ"ט) ד"ה רבא אמר וז"ל אין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים אבל גט דאית בי' ממשא חוזר ונמסר, וא"כ אי אפשר לשליח ראשון למנות שליח שני רק ע"י מסירת הגט לידו וא"כ הוי מעשה בין כתיבה לנתינת הגט מיד שליח שני ליד האשה, שאלמלא מעשה זאת לא הי' נתינת שליח שני מועיל כלום, וכהאי גוונא חשוב מחוסר לשיטת תוס' כמו חותך מתלוש דחשוב מחוסר לתוס' משום דעכשיו שאינו נותן לה הכל רק גט הנכתב, ואם הי' נותן כך בלא קציצה הי' חשוב שיור בגט [רק משום דעומד ליקצץ] וחשוב מחוסר, ה"נ עכשיו שאינו נותן לה הבעל ולא שליח ראשון רק השליח שני וכפי נתינה של עכשיו הא מחוסר מעשה מסירת הגט משליח ראשון לשליח שני והוא מעשה דומה לנתינה ואף שמסירה זו אין בה הקנאה הא משכחת נתינת גט ליד אשה שאין בה הקנאה כגון שכתבו על איסורי הנאה שאין קנין לאיסורי הנאה] על כרחין שמעשה דומה לנתינה לא איכפת לן: יז) וכל זה לשיטת תוס' שגם חותך מתלוש חשוב מחוסר אך להר"ן דלא חשוב מחוסר משום שיכול ליתנו לה כמות שהוא אף שלפי נתינה של עכשיו צריך אל מעשה קציצה לא חשוב מחוסר, ה"נ הואיל והי' יכול ליתן לה הבעל בעצמו או שליח ראשון לא חשוב מחוסר, ואזדא הוכחה זו וקושיא הנ"ל חוזר וניעור מה בכך שאינו דומה לכתיבה מ"מ דומה לנתינה:

יח) ע"כ נראה לי שיטת תוס' ורשב"א יותר עיקר משיטת הר"ן, וכבר כתבנו דלשיטת תוס' כל ההיתר בחותך מקלף קטן משום דלא הוה מעשה רבה מטעם זה אפי' הי' דעתו לחותכו בשעת כתיבה בשר, ודלא כרב האי, ובאמת דעת רב האי נשמטה בש"ע לגמרי, וע"כ נ"ל אף שכתב התורת גיטין להחמיר כדעת רב האי, וכתב כן גם בשם ספר גט פשוט, במקום עיגון נראה לי להקל: סימן שס א) בענין חילוק שבין חותך מקלף גדול או' קטן מבואר בספר התרומה וברמ"א כל שאינו חותך הרבה יותר מכתיבת הגט חשוב קטן, והבין בגט פשוט דכשחתך מעט יותר מכתיבת הגט כשר, והאי הרבה יותר דיבור אחד הוא: ב) ולפענ"ד אינו כן והכי קאמר כל שאינו חותך הרבה, והדר מפרש יותר מכדי כתיבת, ר"ל דהאי הרבה היינו יותר מכתיבת הגט, וראי' לזה שהב"י כתב ג"כ לשון זה שאינו חותך הרבה יותר מכדי כתיבת הגט ואח"כ כתב כל שאינו חותך יותר מכדי כתיבת הגט לית לן בה, מבואר שאף אם יש בו מעט יותר פסול, ועל כרחין הפירוש כדכתיבנא: סימן שסא א) בכתבו על עציץ נקוב דכשר דשקלי' ויהיב לה לכולי עציץ. הקשה הר"ן דעל כרחין יהיב לה בפסיקת היניקה דכל זמן שלא נפסק היניקה לא קנאתו, וע"כ דיהיב לה בפסיקת היניקה, וא"כ הו"ל מחוסר תלישה דבשבת כה"ג מחייב משום תולש, ותירץ הר"ן משום דבנתינה לבד במקום שפוסקת היניקה מתלוש בלי שום מעשה אחריתא לא חשוב מחוסר: ב) וק"ל דהא הר"ן נמי הוכיח מהא דבין שיטה לשיטה מהו דחותך פורתא כשר ואף שאינו חותך כלום מבואר הראי' בספר התרומה משום דמה ששייר עומד ליקצץ וכקצוץ דמי עיי"ש, והרי בנתינה לבד (ושיור ודאי לא הוי מעשה של כלום] נעשה כקצוץ, ולמה יחשב מחוסר, ועל כרחין בכל גווני חשוב מחוסר ויקשה גבי עלה של עציץ נקוב:

ג) ויותר הי' נראה לשיטת תוס' דלא מיפסל רק במעשה רבה דומיא דכתיבה ועציץ נקוב שבקל בנטילה לבד תולשו ובקל כשחוזר ומניחו מתחבר חשיב מעשה רבה, וקושיית הר"ן זו ג"כ לשיטתו לבד דבלא הי' יכול לגרש בלא המעשה בכל ענין פסול אך לשיטת התוס' לא קשה: ד) ובעיקר מה שהסכימו כל הראשונים דכל זמן שלא פסקה היניקה לא קנאתו, וראייתם מהא דמכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ולולי דמסתפינא הוה אמינא דווקא במכירה שמחוסר נתינת המעות דאי נתן מעות קרקע נקנה בכסף] אבל במתנה כשר שנקנה במשיכה אף לר' יוחנן דמעות קונות ולא דריש או קנה מיד עמיתך לקנין משיכה מ"מ במתנה קונה, וע"כ מסברא כשנוטלו בידו לא מחוסר דבר נגמר הקנין אף בעציץ נקוב שדינו כקרקע נקנה, ודווקא במכירה שלא נתן עדיין המעות ולא נגמר עסק המכירה בזה אינו קונה אלא בקנינים הכתובים: סימן שסב פרק כל הגט א) (דף כ"ד ע"ב) בגמ' הא גדולה מצי מגרש אמר רבה זאת אומרת שני יב"ש הדרין בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים פירש"י מדלא חיישינן לנפילה, ובתוס' יבמות (קט"ז.) מדלא חיישינן שמא מסרה לה לצור עפ"י צלוחיתו, והנה מדלא פירשו שנחוש לקנוניא שמסרה לה כדי להפקיעה מתחת יד בעלה, והרי ע"א וכ"ש אשה אין להם נאמנות בדבר שבערוה וחוששים להם למשקרים בב"ד וכ"ש שהי' לנו לחוש למסרה לה הגט, אך בתשו' לרמב"ן סי' צ"ד דע"א אינו חשוד למשקר. אך שהתורה פסלתו, ובסי' קכ"ח דאשה ועבד ושפחה אין חשודים למשקרים רק גזה"כ, וזה כשבאים להעיד. אבל כשאין מעידים ולית בהו גזה"כ לא נחוש שמסרה לה הגט להפקיע מבעלה:

ב) והנה בהא דמקשה מסיפא דמצאו בן עירו כו' הא איהו מצי מגרש והא תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שט"ח פירש"י דניחוש שמא השליכו מדעת, דנהי דלנפילה לא חישינן מ"מ ניחוש שמא השליכו מדעת, אבל רמב"ן ור"ן פירשו בזה דניחוש שמא עיניו נתן בה, ולכאורה קשה להנ"ל דכל פסולים שלא מחמת עבירה ואף אחד אינו חשוד לשקר, והרי הא דעיניו נתן בה אינו נגיעה לפסול בכשרים דא"כ לא משכחת עידי גירושין, די"ל אחד עיניו נתן בה ולא נשאר רק ע"א מדאורייתא דמותר העד לנושאה] וע"כ דזה לא חשוב נגיעה גמורה לפסול הכשרים, וה"ה דלא נחוש למשקר או שיתן גט לאשת חבירו בע"א: ג) וצ"ל כעין שחילק הרמב"ן במלחמות בסוגיא דע"א במלחמה דבשנים לא חיישינן לבדדמי שהתורה האמינתם, ה"נ לענין עיניו נתן בה דלא חיישינן בעדים אך בהקרובים דלא האמינתם תורה, רק דמסברא לא ניחוש למשקר חיישינן שמא עיניו נתן בה וליכא סברא: ד) ובזה נראה ליישב סוגיא דשליח נעשה עד הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וצריכא דאי איתמר בקידושין משום דלמיסרא אתי אבל גירושין ניחוש שמא עיני נתן בה ואי אשמעינן גירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא כו' וקשה טובא הא חשש שמא עיניו נתן בה יש בכל עדים וכבר תמה בזה ריטב"א, ועוד מה הא דאמר ואתתא לבי תרי לא חזיא הא י"ל אחד עיניו נתן בה ונשאר רק ע"א: ה) ולפמ"ש י"ל דהנה דבי רב שילא אמרי אין שליח נעשה עד כיון דשלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופו, וי"ל טעמא דרב דלאחר שעשה שליחותו שוב לא הוי כמותו ולא הוי כגופו בשעת הגדה, וא"ל א"כ יחשב מקדש בלא עדים דבשעת קידושין הי' כגופו.