שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 53

ומחשבה הוי גרמא כאלו עשאה אחר. מכל מקום מעשה שאחר כך אסור דגמר המלאכה בעצמו, שבמחשבה לבד לא נגמר המלאכה. דמכל מקום לא הותר ממש. אלא שנעשה קשר שאינו של קיימא. וגמר המלאכה עשה בידיו ודו"ק: סימן קפב: תולדות קושר א) כתב הרמב"ם פרק יו"ד הלכה ח' הפותל חבלים וכו' הרי זה תולדות קושר והמפריד את הפתיל הרי זה תולדות מתיר. ובירושלמי שלפנינו ההן דעביד חבלים חייב משום טוה, ואם כן במתיר אין בו מלאכה, וכן משמע ביצה (דף ל"א:) פותחת שבכלים מתיר ומפקיע. פרש"י דיבור המתחיל אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו. והא כשמפקיע חייב משום מתיר. בשלמא מתיר ניחא דלאו קשר של קיימא הוא כמו שפרש"י. אבל מפקיע קשה. אלא ודאי כדעת הירושלמי דפותל רק משום טוה וכשמפריד הפתיל אין בו איסור של כלום. שוב מצאתי הקושיא על הרמב"ם מהא דביצה בספר מגן אבות [הג"ה. אך מצאתי בפי' הר"ח שנדפס מחדש שלא פי' מפקיע כפרש"י רק מפקיע החותמות עצמן. ובודאי הרמב"ם מפרש כפי' הר"ח ולק"מ. המגיה] מיהו אם אין פותל תולדה לקושר לא מצינו תולדה לקושר. ובירושלמי למה לא תני מושיט עמהון. שלכל המלאכות יש להן תולדה לזו אין לה תולדה. ואם אין תולדה לקושר למה נשנה באבות מלאכות וצריך עיון: ב) בשלהי שבת שקושרין קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה ומפרש לה בטור באין עשוי להתירו תוך שבעה ימים דלדבר רשות פטור אבל אסור. והמגן אברהם מפרש לה לשיטת הרי"ף והרמב"ם במעשה אומן. ואינו מובן לי מה נשתנה שבות זה משאר שבותים שדוחה אפילו תקיעת שופר.

כהא דתנן שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל וכו' ולפירוש הטור יש ליישב קצת דהנה ביום הכיפורים הותרו כל העינוים חוץ מאכילה ושתי'] לצורך שאר דברים ומשום שאין עיקר כוונתם לתענוג, הרי דאף דשאר עינוים ביום הכיפורים כשבות דמלאכה ונפקא לי' משבתון שבות. ופסיק רישי' הוא ההנאה. מכל מקום כיון דאין עיקר כוונתו לכך הוא שבות קל מאד והותרו להקביל פני רבו ואפי' שומרי פירות עוברין במים עד צווארן. הכי נמי הקושר כדי למדוד ואין צריך לקשר רק לשעה זו. ואינו רוצה כלל שיתבטל לשבעה ימים. חשיב שאין עיקר כוונתו את השבות והותר לצורך מצוה. אך לדעת רמב"ם דמעשה אומן אפי' אינו של קיימא כלל אסור. צריך עיון למה הותר לצורך מצוה טפי משאר שבותים: סימן קפג. לר' צבי יהודה נ"י. א) דבר מה שכתבתי במלאכת אופה בסק"ט אות י' בהא דחייב במתיך ובמסס וכו' אף שחוזר לקדמותו ובדבר שאינו מתקיים הא פטור בשבת כמו שכתב הרמב"ם והרב המגיד פרק ט'. ואמרתי ליישב משום דמצינו במשכן היתוך מתכת שאינו מתקיים. ועל זה הקשה ממה שראה כתביי ביד תלמידים בקושר דאינו חייב אלא בקשר של קיימא אין הטעם משום דלא חשיב חיבור דמאי שנא מתפילין וכלאים דחשיב חיבור אף שאינו של קייחא רק הטעם משום שאינו מתקיים [וכן ראה בספר לשון הזהב] ואף דהי' במשכן קשר שאינו של קיימא ביתידות אוהלים. לא ישיבני מכתבים כאלה ואולי נשתבשו או דקטנותא הם [עיין גיטין כ"ט: הא דאבא דקטנותא הוא] ובודאי הטעם משום דלא מבטיל לי'. לא חשוב קשר כהאי גוונא: ב) ומתפילין אדרבה יש ראי' דהא כתב בהגהות מרדכי פרק קמא דחולין בהא דסבירא לי' לר' אלי' דצריך לקשור בכל יום ורבינו תם חולק מדאסר לקשור בשבת ואי צריך לקשור בכל יום הא לא הוי של קיימא.

וכתב במרדכי שאין זה ראי' דאף דלאו של קיימא רחמנא קרי' קשר [וכהא דסוכה פרק ב' דאף דאהל שאינו עשוי ביד אדם אינו אהל. גבי השור חשיב אהל דרחמנא קרי' אהל כדכתיב ועצמות וגידין תסוככני]. והיינו מדכתיב וקשרתם. והלכה למשה מסיני קשר של תפילין. ולר' אלי' דצריך בכל יום ולא הוי של קיימא ואף על פי כן נקרא קשר גלי קרא דהא חשוב קשר אף שאינו של קיימא ואסור בשבת. אך מזה מוכח דטעם ההיתר בשבת משום דלא חשיב קשר כשאינו של קיימא ובתפילין גלי קרא דחשיב קשר. אבל אם הטעם משום שאינו מתקיים מה בכך דבתפילין הוי קשר. מכל מקום מותר בשבת משום שאינו מתקיים. ובכלאים גם כן לא ראיתי מפורש דאסור אפילו אינו של קיימא. אך אם תמצא לומר כן יש לומר דילפינן מיחדיו דכלאי בהמה דכתב הרא"ש דאין איסור אלא אם קשרן יחד. והא אינו קשרן באופן שיהי' קשורים זה בזה לעולם: ג) ועיקר טעם דבר שאינו מתקיים באינו של קיימא פריכא הוא דדבר שאינו מתקיים בשבת פטור אבל אסור והא באינו של קיימא כלל מותר. ולדעת רי"ף ורמב"ם דאין חיוב אף בשל קיימא רק במעשה אומן יש ליישב דבאינו מעשה אומן דאין איסור אלא מדרבנן התירו באינו של קיימא לגמרי כיון דהוי תרתי לריעותא אך לשאר פוסקים דבשל קיימא אפילו אינו מעשה אומן חייב ומכל מקום באינו של קיימא כלל מותר לכתחילה אין טעם שאינו מתקיים מספיק. ועל כרחך דלא חשיב קשר כהאי גוונא: ד) עוד ראי' ממה שכתב הרב המגיד פרק י' דאף דחבל הוי דבר קל ונפסק ממילא חשיב של קיימא. ואינו תלוי של קיימא אלא באיכות קשר וצורך קשר עיין שם. והיינו שאם עושה הקשר רפוי ניכר שדעתו להתירו ולא מבטל לי'. וכן אם צריך להתירו ואם הי' הטעם משום שאינו מתקיים. כל שכן שאם ניתק מאליו דאינו מתקיים. ואם כי רש"י שלהי שבת כתב דגם מינתק מאליו חשיב אינו של קיימא.

אינו מוכח מדבריו דהטעם משום שאינו מתקיים אלא שגם כהאי גוונא לא חשיב קשר וחיבור. ועוד דעיקר הדין שלמד הרב המגיד מלשון המשנה מלאכתו מתקיימת בשבת אינו עולה לפרש"י והר"ן, ומאי טעמא פטור לדידהו קשר שאינו של קיימא ע"כ דלא חשיב קשר וחיבור כהאי גוונא: ה) ראיתי להזכיר כאן מה שלמדתי מהגהות מרדכי דחולין דלדידן דלא קיימא לן כר' אלי' אינו יוצא בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא. דלדידן אין לומר דרחמנא קרי' קשר אף אינו של קיימא דמנא לן הא דלדידן סתם קשרי תפילין של קיימא הם. והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם. נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו. ומצוה לפרסם הדבר: סימן קפד. שנית להנ"ל. א) על מה שכתבתי בסימן הקדום דמוכח מהגהת מרדכי דבתפילין בעינן קשר של קיימא כתבת דבתוס' עירובין (דף צ"ז) משמע דלא בעינן. בהא דאוסר שם ר' יהודה להכניס תפילין חדשות. וכן הוא במשנה וקאמר שם דחדשות היינו שאין מקושרות ומשום דאסור לקשור בשבת. ומקשה וליענבינהו מיענב. אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין, אביי אמר ר' יהודה לטעמי' דאמר עניבה קשורה מעלייתא הוא. ובתוס' דיבור המתחיל אמר רב חסדא תימה וכי לא ידע רב חסדא דלר' יהודה עניבה קשירה מעלייתא כדאמר אביי [ומה זאת אומרת כו' דמשמע דמוכח מהא דעניבה פסולה בתפילין. הא לאו ראי' הוא כדאמר אביי]. ויש לומר דניחא לי' למוקמי מתניתין דאוסרת בחדשות כרבנן דר' יהודה. אי נמי דקסבר אפילו לר' יהודה שריא עניבה דסתמא דעתו להתיר ולעשות קשר גמור בחול עד כאן לשונם. ואי בתפילין בעינן קשר של קיימא מאי מקשה וליענבינהו מיענב.

וכי היכי דשרי לקשור כיון שדעתו כו' ולא הוי של קיימא מהאי טעמא יפסול לתפילין עד כאן דבריך: ב) אמת אמרת לפי דברי המקשן. אך לר' חסדא דמשני עניבה פסולה בתפילין אפילו לר' יהודה אף דסבירא לי' עניבה קשירה מעלייתא הוא. ומה טעם יפסול לתפילין. ואין לומר דעניבה תולדה דקשירה ובשבת אתרבי תולדות אבל לתפילין דאין רבוי לתולדות עניבה לאו קשירה כעין דברי תוס' בכורות (דף כ"ה.). ליתא דתוס' כתבו שם בתולש לאו היינו גוזז לענין בכור מכל מקום לענין שבת יהי' תולדה לגוזז. אבל הכא לשון הש"ס עניבה קשירה מעלייתא ודאי היינו קושר ממש ואף לתפילין יוכשר. ולתי' ראשון דהקו' אליבא דרבנן ניחא תי' רב חסדא דכי היכי דבשבת עניבה לאו קשירה הכי נמי בתפילין פסול. אך לתי' הב' קשה. וצריך לומר דרב חסדא דאמר עניבה פסולה בתפילין נמי מהאי טעמא דמותר בשבת משום שדעתו להתיר ולא הוי של קיימא הכי נמי בתפילין פסול מהאי טעמא. והמקשן הוה סבירא לי' דוקא בשבת בעינן של קיימא דבעינן מלאכת מחשבת אזלינן בתר דעתו להתיר. ורב חסדא חידש שגם בתפילין בעינן של קיימא. ואביי דמשמע מדבריו דעניבה כשרה לתפילין. הא סבירא לי' דמתניתין כר' יהודה ולר' יהודה בשבת אסור דחשיב של קיימא. על כן כשר לתפילין: ג) ודע דלתי' הב' בתוס' נראה דקושיית הש"ס לא הי' לתנא דמתניתין דמסתמא אתיא כרבנן. ולרבנן דעניבה לאו קשירה לא הוי קשר לתפילין. וכל הקושיא הי' לר' יהודה דסבירא לי' עניבה קשירה מעליא רק בשבת מותר משום שאינו של קיימא כנ"ל. ומשני רב חסדא דבתפילין נמי בעינן קשר של קיימא.

ויש הוכחה לזה מתוס' דיבור המתחיל אביי זה לשונם וקצת נראה דהלכה כר' יהודה דעניבה קשירה היא מדמסיק אביי ר' יהודה לטעמי' ואתי מתניתין כר' יהודה, מיהו מדפריך סתמא דש"ס בפשטות וליענבי' מיענב משמע דאין הלכה כר' יהודה עד כאן לשונם. וקשה התינח לתי' ראשון בתוס' דיבור המתחיל אמר רב חסדא. אך לתי' הב' דאפילו לר' יהודה מקשה דשריא עניבה משום דלא הוי של קיימא. ואין ראי' מדמקשה וליענבי' מיענב דאין הלכה כר' יהודה שוב ישאר ההוכחה קצת דהלכה כר' יהודה מדאביי בלי סתירה. אך לפי מה שכתבתי. לתירוץ הב' אין ראי' כלל מדאביי דהלכה כר"י מדמוקי מתניתין כר' יהודה. דלעולם לא מוקי מתניתין כר' יהודה וכרבנן אתיא. אך דלרבנן לא קשיא כלל וליענבי' מיענב כיון דסברי עניבה לאו קשירה ודאי פסול לתפילין וכל הקושיא מדר' יהודה. וכל הוכחת התוס' דהלכה כר' יהודה מדאביי לפי תי' ראשון דלרבנן מקשה. הנה המקשן סבירא לי' דאף דלשבת לאו קשר לתפילין הוי קשר. ואביי לא סתר סברא זו רק משני ר' יהודה היא. אם כן מוכח דהלכה כר' יהודה ועל זה שפיר השיבו התוס' דיש ראי' מדסתמא דגמרא מקשה וליענבינהו דאין הלכה כר' יהודה: סימן קפה. עוד להנ"ל. א) אשר הוקשה לך במה שכתבתי דקשר שאינו של קיימא פסול לתפילין כשם שאינו חשיב קשר לשבת והוכחתי כן מדברי המרדכי. והוקשה לך דבריש המוציא תפילין לאביי עניבה כשרה לתפילין ולתי' ראשון של התוס' קאי לרבנן דעניבה לאו קשירה בשבת. הנה שאין מדמין תפילין לשבת. הדבר פשוט דלא קשה מידי. שהרי לרבנן דאמרי עניבה לאו קשירה קשה קשירה במשכן היכי הוה דאפשר בעניבה [כהאי גוונא פרש"י אהא דשוחט משום מה מחייב דבעורות אלים אפשר בחניקה] וצריך לומר דודאי הי' קושרים שיהי' חזק יותר. ועוד לפי מה שכתבו ז"ל דעניבה לאו מלאכת אומן.

אפי' תוחב תחיבה אחת כדרכו ועליו עונב הגם שחשיב קשר מכל מקום מעשה אומן לא הוה כל שכן עניבה גמורה. ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת פרש"י פרק קמא דביצה מלאכת אומנות אם כן הי' קושרין דוקא. ועל כן סבירא להו לחכמים להתיר עניבה. הגם דבתולדות שאר מלאכות לא בעינן שיהי' במשכן. מכל מקום אין זה כלל גמור. וסבירא להו לחכמים עניבה רחוק מאוד מקשירה ואפילו תולדה לא הוי. ועוד דכיון דאינו מעשה אומן כנ"ל ולא חשיב מלאכת מחשבת [כנ"ל רש"י פ"ק דביצה] על כן פטור וסבירא להו לחכמים להתיר גם לכתחילה כיון דלא משכחת בזה מלאכת מחשבת. אבל בתפילין שאין ענין למשכן. עניבה כשרה. אבל קשר שאינו של קיימא דהוה במשכן ביתידות אוהלים עיין שבת (דף ע"ד:) ואף על פי כן פטור. שפיר מוכיח המרדכי שגם לתפילין פסול: ג) שוב ראיתי שבעצמך כן כתבת מחמת היש"ש. אך הוקשה לך דברי הרמב"ן במלחמות שיישב דברי הרי"ף שפירש הטעם שאסור בחדשות משום דחיישינן דלמא קמיע נינהו. ולא פירש משום שאינו יכול לקשור. דמצי מיענב להו. ואפילו תימא עניבה פסולה לתפילין יכול לקשור קשר שאינו של קיימא. הנה מפורש דקשר שאינו של קיימא כשר לתפילין עד כאן דבריך: ג) הנה קיימא לן שבת לאו זמן תפילין וכל היתר הלבישה בשבת משום דהוה דרך מלבוש כמפורש בסוגיא. רק עניבה אי פסולה לתפילין לאו מלבוש היא כיון שגם בחול אינו לובש כך ומחוסר מעשה. אבל קשר שאינו של קיימא הואיל אי מבטל לי' כך מלבוש הוא גם מעכשיו חשיב מלבוש. כהאי גוונא כתבו תוס' לענין טלטול דבמה שאינו מחוסר רק מחשבה חשיב כלי לטלטול. וכן בזבחים (דף צ"ג:) דבגד לחיוב כיבוס במחוסר רק מחשבה חשיב מעכשיו בגד לחיוב כיבוס. והכא נמי חשיב מעכשיו דרך מלבוש דהרי בחול לובשן כך למצוה ובשבת הא לא מכוין למצוה.

וכהאי גוונא גם בחול לאו אורחי' על כרחך דלענין דרך מלבוש לא אזלינן בתר מחשבתו: ד) ומה דסיים רמב"ן דלר' יהודה לא מצי לקשור באינו של קיימא דלר' יהודה לא בעי של קיימא גמור. בדין שהי' יכול לומר דלר' יהודה דסבירא י' זמן תפילין כמפורש בסוגיא. אין היתר משום דרך מלבוש רק משום דמצוותו בכך ובאינו של קיימא דפסול לתפילין אסור. אך למה לן לעשות מחלוקת בחנם לומר דלר' יהודה אין היתר משום דרך מלבוש. ואין לומר נהי דחשיב מלבוש כיון שיהי' ראוי על ידי מחשבה מכל מקום הוא שלובשן בלא מחשבה לא חשיב דרך מלבוש ליתא כו': סימן קפו. מלאכת מתיר. א) כתב הרא"ש דאינו חייב אלא במתיר על מנת לקשור כמו שהי' במשכן. ואינו חייב אלא במתיר קשר של קיימא על מנת לקשור קשר של קיימא. ויראה דאזיל בשיטת התוס' במכילתין (דף ע"ג:) בדיבור המתחיל וצריך לעצים דלא מקרי קוצר בעצים אלא בענין זה מידי דהוי אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב עד כאן לשונם. היינו דאם אינו על מנת לתפור לא מקרי מלאכה כלל ולאו משום מקלקל לבד אנו פוטרים אותו. וכן מטין דברי התוספות גיטין (דף י"ט.) בדיבור המתחיל מוחק הוא שכתבו [בסקרא על גבי דיו] וחשיב לי' מוחק על מנת לכתוב. דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הוי כו' עד כאן לשונם. משמע דהא דכתבו תחילה וחשיב לי' על מנת לכתוב. לאו לאפוקי ממקלקל כתבו כן. ועל כורחין דכשאינו על מנת לכתוב לא חשיב מלאכה כלל כי היכי דקורע כשאינו על מנת לתפור אינו מלאכה. והוא הדין במתיר שלא על מנת לקשור או על מנת לקשור קשר שאינו של קיימא כיון דלא הוי דומיא דמשכן פטור: ב) אך לדעת רש"י (דף ל"א:) דהא דבעינן סותר על מנת לבנות. קורע על מנת לתפור. מוחק על מנת לכתוב. משום דאם לא כן מקלקל הוא יעוין שם היטב.

אף דבמשכן הי' רק על מנת לבנות, מכל מקום אף בלא על מנת לבנות הוי מלאכה ופטור רק משום מקלקל. הכי נמי במתיר היכי דלאו מקלקל הוא או שמתיר על מנת לקשור קשר שאינו של קיימא דבהא ודאי לאו מקלקל הוא חייב: ג) והנה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתוספות חדשים על משניות הקשה על התוס' מקורע על מתו דחייב לר' יהודה. או קורע בחמתו למרמי אימתא דחייב לר' יהודה. דאף דאינו על מנת לתפור. אך אנהרינהו לעיינין בלבוש סימן ש"מ הביאו הטורי זהב שם דאותיות הכתובים בצד דפי הספרים או על גביהן. כשפותח יש חשש חטאת דמוחק האותיות והוא על מנת לכתוב דעומד לחזור ולסגור. הרי דאף דאין הפתיחה כדי לכתוב רק כדי ללמוד כיון שעומד לכתוב חשיב על מנת לכתוב. ואף שאין הכתיבה שני' טובה יותר מבתחילה [ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כתבו התוס' (דף צ"ד.) דצריך שיהי' על מנת לתקן יותר מאשר הי' בתחילה] חייב למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואם כן לא קשה מידי מקורע על מתו ובחמתו. דמסתמא עומד לחזור ולתפור. וכן מטין דברי התוס' גיטין הנ"ל דלא בעי מוחק כדי לכתוב שכתבו דמסתמא עומד לכתוב. ולא כתבו דמסתמא כתב בסקרא כדי לכתוב עליו בדיו ולא קשה מידי: ד) ויש לעיין ברש"י ביצה (דף ל"ד) בהא דפוצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע וזה לשונו ואפילו נקרעת לא איכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור. וקשה מהא דאיתא בשבת (דף קמ"ט) בהא דמונה את אורחיו בפיו ולא מן הכתב גזירה שמא ימחוק. הא אינו על מנת לכתוב. ולשיטת התוספות יש לומר דמכל מקום איסור דרבנן איכא. וכמו שכתב הבית יוסף בקורע שלא על מנת לתפור דמכל מקום אסור מדרבנן. והא דביצה דאין חוששין שמא תקרע הטעם משום דבר שאין מתכוין.

אך לרש"י שכתב הטעם משום דאין זה על מנת לתפור דמספק אין חוששין כיון דאינו על מנת כן. אם כן למה נגזור בזה. אך רש"י לטעמי' דפטור שלא על מנת כו' משום מקלקל והתם צריך למחיקה ומתקן הוא: ה) אך יש להבין שיטת רש"י הנ"ל דפטור שלא על מנת לתפור הוא רק משום מקלקל. ולשיטת רש"י בבא קמא סוף פרק המניח דמקלקל בשבת פוטר מממון משום קים לי' בדרבה מיני' כמו חייבי מיתות שוגגין. כיון דאם הי' צריך הי' חייב השתא נמי פוטר. וכן הוא בירושלמי פרק ב' הלכה ה' הביאו הרמב"ן שבת (דף ק"ו.) אם כן הא דכתובות (דף ל"א.) דזרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה הוא. תיפוק לי'. דקריעת שיראין בעצמן הוא מלאכה. ואף דמקלקל הוא. מכל מקום יפטור כמו חייבי מיתות שוגגין: ו) ונראה ליישב דדומה להא דשבת (דף ע"ג) האי מאן דשדא פיסתא לדיקלא ואתר תמרי פטור דאין דרך תלישה בכך ופרש"י אלא ביד או בכלי ולא על ידי זריקה. הכי נמי אין דרך קריעה על ידי זריקת חץ וכלאחר יד הוא ולא מיפטר משום קים לי' בדרבה מיני'. אף דפטור כלאחר יד גם כן משום דלא הוי מלאכת מחשבת כמו שכתבו החלקת מחוקק ובית שמואל ופר"ח באבן העזר סימן קכ"ד. מכל מקום כיון דאין הפטור משום הכוונה לא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' ולא דמי למקלקל דשייך לומר הואיל אי הוה צריך הי' מחייב. וכן מוכח בכתובות שם (עמוד ב') דקאמר סלקא דעתא אין דרך הוצאה בכך יעוין שם. הרי דהיכי דהוא כלאחר יד לא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' ולא קשה מידי: ז) ועוד דבלאו הכי לא קשה מידי דדוקא בהדליק גדיש דעלה קאי רש"י וירושלמי] דמתקן אצל האפר ומלאכה הוא. רק שהוא אין צריך לאפר ומיפטר משום מלאכת מחשבת. אמרינן בי' קים לי' בדרבה מיני' כיון דהפטור רק משום מחשבתו דומה לחייבי מיתות שוגגין.