שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שמט

סימן שמט פרק שני דייני גזירות א) (דף ק"ז ע"ב) בשמעתא דמי שהלך למדה"י ועמד אחד ופירנס את אשתו הרי"ף הביא ירושלמי רבה בר ממל הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר ר' יוסי טעמא דבני כה"ג התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מצי למימר מפייס הוינא לי' ומחיל לי אע"ג דהוה גבי' משכון עכ"ל: ב) ונראה מדבריו דאף גמ' דידן שפיר אית לי' טעמא דמפייס הוינא לי' ומחיל לי, אף דבגמ' אמר דהא דהמודר הנאה מחבירו פורע לו חובו חנן הוא, היינו משום דלהתיר לכתחילה לא מהני טעמא דמפייס דאין ברור שיתפייס, רק שאינו מחוייב לשלם שמא הי' מתפייס, ואף דבירושלמי הביאו ראי' לבע"ח דוחק משוקל את שקלו דהוא בע"ח דוחק דהגזבר ימשכננו ולא ימחול, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהביא הא דמפייס כו': ג) איברא דצריך להבין למה הוצרכו הרי"ף ורמב"ם טעם לזה למה דקי"ל כחנן, והירושלמי לא הוצרך לטעם זה רק לבני כה"ג: ונראה דהוצרכו לזה למלוה שיש עלי' משכון דבזה הי' חנן מודה אי לאו טעמא דמפייס כדבעינן למימר לקמן, וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה ולוה שכתב תחילה דין הי' עליו משכון ואח"כ כתב טעם דמפייס משמע דעלי' קאי ועל משכון הוצרך טעם זה: ד) איברא דהר"ן הביא ראי' מירושלמי דחנן אפי' במשכון וע"כ גם לגמ' דידן דלית לי' טעמא דמפייס (זה שיטת הר"ן, וכבר כתבנו דשיטת רי"ף ורמב"ם אינו כן, אלא דגם גמ' דידן שפיר אית לי' טעמא דמפייס] מ"מ הא קי"ל כחנן אפילו במשכון, ביאור דבריו דהירושלמי קאמר אהא דאפילו לבני כה"ג דמפייס הוינא, הגע עצמך שהי' בידו משכון ומשני דאמר מפייס הוינא ומהדר לי משכוני] משמע דקושייתו דבהי' בידו משכון שוב יהי' פלוגתא דחנן ובני כה"ג, וא"כ מוכח דמילתא דחנן אפילו במשבון:

ה) וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם נראה דלשיטתייהו אזלו כמו שיבואר ולא קשיא למילתייהו מירושלמי דירושלמי לשיטתי' כמו שנבאר בעז"ה: דהנה בטעמא דפורע חוב לחנן מפורש בריש אין בין המודר משום דמבריח ארי בעלמא היא, וכן הוא בתוס' בשמעתין דלא דמי ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דנותן לו מה שהוציא דהתם השבח בעין, אבל הכא לא השביח לו שום שבח ולאו מיירי יהיב לי' כו' והנה הא דכתבו התוס' דמה שנמחל לו החוב לא חשוב יהיב לי' מידי נשמע מהא דקי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת דלאו מידי יהיב לה ואף דפורע חוב מדעתו של חבירו לכ"ע חייב, והאומר מחול חובך לפלוני ואתחייב לך חייב לשלם כמ"ש התוס' ב"מ (קי"ב), ובקידושי אשה אף דמדעתה מחול לה אינה מקודשת, הרי בקידושין נמי במקדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת, רק המקדש במלוה סתם דעתו לקדשה בגוף החוב, ולענין להתחייב אין חילוק במה התחייב עצמו דממילא נתחייב כיון שעשה מדעתו, וכיוצא בזה כתב במל"מ פרק ה' מהלכות מלוה ולוה הי"ד לענין רבית במחל חוב ברבית דכיון כשאמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת ממילא לענין רבית הוי רבית דאורייתא] והנה המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי ב"ר יהודה הרי דחשיב יהיב לה מה שנפדה משכונה, וה"נ חשוב מהנה, ודומה ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דחייב מה שהנהו דכל החילוק כתבו התוס' דלאו מידי יהיב לה, ובמשכון הא חשיב יהיב לי' כדמוכח מקידושין:

ו) אך נראה דהנה בערכין (ל"א) בתי ערי חומה רבית גמורה והתורה התירתה, ואף דכל זמן שלא פדהו הוי מכר כדכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מביא וקורא אף דבידו לפדותו לאחר שתי שנים מ"מ כשחוזר ופודהו אגלאי מילתא למפרע דבטלה מכירה, ופירש"י שם דלתנא דמתני' לית לי' האי סברא ולאו רבית היא דמכר היא עד הפדיון, וכן דעת בעה"ת שער נ', מ"מ הרי הלכה רווחת באיזהו נשך (ס"ה:) במוכר שדהו ומתנה לכשיהי' לי מעות החזירם לי כשפדה הוי רבית למפרע, ועל כרחינו לחלק דווקא בע"ח דאינו לוה וגואל ע"כ לאו חיובא דממונא לחוד אית לי', דא"כ מה נ"מ אליו מאיזה מקום נותן לו מעות, אבל בשכך התנאי שיהי' בידו לפדותו כשפדה נתבטל תורת מכר, וכ"כ התוס' סוף השוכר את הפועל דאפילו למ"ד בענין טבילת כלים משכנתא כזביני, מ"מ אם משכן כלי לגוי וחזר ופדהו אינו חייב טבילה, והיינו כשיפדה בטלה זביני למפרע, ולא כט"ז ופר"ח שם משום דישראל מכותי קונה ולא נכרי מישראל, וליתא דקי"ל בש"ע או"ח סי' תמ"א גם ישראל מנכרי אינו קונה משכון, ועל כרחין הא דמשכנתא כזביני משום דיכול מלוה להשתמש בו עד שיפדנו, וע"כ טעם חזר ופודהו משום דכשפדה אגלי מילתא למפרע דלאו זביני הוה, ולפי זה במשכון נמי אף דבע"ח קונה משכון, מ"מ כשפודהו אגלאי מילתא דלא הי' של מלוה לעולם:

ז) והרי כתב הרמב"ן פ"ק דקידושין ובפסחים במלחמות ה' דבמשכון כשנחלט למפרע הוא גובה, ולהיפוך כשפדה לא הי' מעולם שלו כמו בע"ח [ואף דבע"ח גופי' כשפדה מ"מ אינו מחוייב לשלם שכר דירה דנשאר למפרע הקנין עד הפדיון והוא קנין לזמן דהוא רק קנין פירות [והוי רבית דע"כ מה שמשלם לו אח"כ אינו עבור הבית, דעל אחר הפדיון לא הי' שלו מעולם רק דמי הלואתו הוא מחזיר, וע"כ מה שנשאר הבית שלו עד הזמן הוא שכר הלואתו] ובמשכון נמי ע"כ נשאר למלוה כשפדה למפרע במשכון קנין לזמן, דאל"כ בטלה צדקה שלו למפרע וחלילה לומר כן דמקרא מלא דיבר הכתוב ולך תהי' צדקה בין פדה המשכון בין לא פדה, אלא ודאי נשאר לו למפרע עכ"פ קנין משכון תשמיש עד הזמן, וע"כ כשמחזיר ללוה להשתמש הוי צדקה, וכמו לאביי למפרע הוא גובה מ"מ הפירות שעד הגבי' של לוה מ"מ לא חשוב יהיב לי' מידי, דמה שהוא עכשיו של לוה הי' שלו מתחילה, דלמפרע הוא פודה, ועל קודם הפדיון מה דהוה הוה ולא יהיב לי' מידי ודו"ק] וע"כ כשפורע חובו לא יהיב לי' מידי דאגלאי מילתא דתחילה אף קודם הפרעון של לוה הי' המשכון:

ח) והטעם בזה כיון שבידו לפדותו בע"כ של מלוה כשפודה למפרע הוא פודה כמו לאביי דאמר למפרע הוא גובה, דרבא לא פליג אלא משום דיכול לסלקו בזוזי בע"כ של מלוה ע"כ מכאן ולהבא הוא גובה אבל בפדיון משכון נהי דבע"ח קונה משכון כשפדאו כיון דבידו בע"כ של מלוה לכ"ע למפרע הוא פודה, וכ"כ בחי' הרי"ם פרק איזהו נשך, דזה טעם בע"ח רבית גמורה] אבל המקדש במלוה שיש עלי' משכון דלא פרע לבסוף רק מלוה שבעצמו מחל לו עד המחילה שלו הי', ואף שבידו הי' לפדותו, מ"מ לא בא ליד הלוה ע"י פדיון, ועיין רמב"ן כתובות (נ"ט) מה שתירץ על קושיית התוס' שבידה לומר איני ניזונית ואיני עושה, דלא דמי לבידו לתלוש שבסוף נתלשו באמת, אבל באשה לא אמרה אלא שנתגרשה, וזה אינו בידה, וה"נ דווקא שפרע לבסוף ואף שפרע אחר דומה לאומר פירות ערוגה זו יהי' תרומה לכשיתלשו ונתלשו דמשמע אפי' תלשן אחר מדלא אמר ותלשו רק נתלשו משמע אף ע"י אחר מ"מ נעשה מה שבידו, משא"כ נתגרשה דזה לאו בידה ואמירתה איני ניזונית מילתא אחרינא, וה"נ הרי לא נפדה ומחילה מילתא אחריתא ודו"ק: ט) אך הנה יש לעיין במה נפקע החוב והשיעבוד מהמשכון כשפרע אחר, והנה בירושלמי פ"ק דקידושין הילך מנה ותצא שדה פלוני לחירות מהני מדין עבד כנעני יעיי"ש, וכן משמע בש"ס דידן דהילך מנה והתקדשי לפלוני מהני, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם, והוא מדין זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הר"ן בשמם פ"ק דקידושין, ושאר פוסקים ס"ל דמדר"מ נשמע לרבנן, דהא ר"מ ס"ל חוב הוא לעבד ואעפי"כ ס"ל דמהני כסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו הוא הדין לרבנן אפי' העבד עומד וצוח מהני דבהא לא פליגי רבנן על ר"מ, וצריך להבין טעם הרי"ף והרמב"ם:

י) ונראה דהוקשה להם דברי רבא דיליף הילך מנה והתקדשי לפלוני מעבד כנעני ואם הטעם משום קבלת רבו גרמה לו אין ראי' מעבד כנעני, שהרי בשטר מתנה אין לי עסק בך לא מהני ואלו בעבד כנעני הוא לשון שיחרור וכתב הר"ן פרק המגרש הטעם דכיון דרבו אין לו עסק בו זכה העבד בעצמו וקטן נמי זכה בו שמים, וה"נ בכסף ע"י אחרים בקבלת רבו נסתלק רבו ושוב זכה וכו' ומה זה ראי' לקידושין דיזכה פלוני בקבלת האשה הרי בעבד כנעני א"צ זכיית העבד רק סילוק רבו מזה הכריחו הרי"ף והרמב"ם דלרבנן לא אמרינן קבלת רבו גרמה לו רק משום זכי' ושליחות וזה שייך בקידושין ג"כ ושלא נימא דצריך דווקא כסף שלו וכסף של שליח לא חשוב נתינה למשלח יליף מדין עבד כנעני דאף כסף של אחר חשוב נתינה לעבד דע"כ כתב דחשוב נתינה דקבלת רבו גרמה לו לית להו לרבנן:

יא) והנה בירושלמי דיליף הילך מנה ותצא שדך לחירות מהני מדין עבד כנעני נראה דירושלמי ס"ל הילך מנה והקנה שדך לאחר לא מהני, ודווקא שתצא שדך לחירות דומיא דעבד שיוצא לחירות, נראה דס"ל קבלת רבו גרמה לו, וע"כ אין ראי' לקנין שדה כנ"ל, ודווקא שתצא שדך לחירות דבקבלתו הכסף נסתלק משיעבוד וממילא השדה לגמרי ללוה דומה למשכונו של ישראל ביד גר דמשמת הגר פקע שיעבודי', וממילא הוא ללוה ולא מהני זכיית האחר, אבל בקנין לא מהני עד שיתן הוא, וכן משמע בירושלמי בהא דמכרו וקידש בדמיהן מקודשת ר' זעירא אמר בשאין דמיהן ופירשו הראשונים דלא חשיב דמים רק מתנה או גזל בידו ואל"כ הי' אסור למחליף עצמו ולא היתה מקודשת, וקשה בתרתי חדא דמה בכך דלו אסור הא לדידה מותר וקבלת האשה גרמה, ועוד דלמה לא יחשב דמים אם מכר האיסורי הנאה לגוי הלוא לגוי מותר בהנאה, אך ירושלמי לטעמי' דבקידושין לא אמרינן קבלת האשה גרמה, והוא הדין שאינו מתחייב הגוי בדמים למוכר כיון שלמוכר איסור הנאה הוא ולא נתן לו המוכר לא כלום וקבלתו גרמה לו להתחייב הא לית לי': יב) העולה מהנ"ל דלהרי"ף והרמב"ם בבלי וירושלמי פליגי דלדידן דקי"ל כבבלי לא אמרינן קבלת רבו גרמה לו בעבד כנעני וה"ה דלא נפקע חוב ושיעבוד משכון בקבלת המלוה, והא דמהני פרעו אחר הוא מדין זכי' או משום דמלוה בעצמו מוחל לו כשמקבל הכסף. אך לירושלמי מהני מדין קבלת בע"ח גרמה וא"צ לזכי':

יג) והנה שלהי ב"ב פירש"י דחיוב ערב משום דשליחותא דערב עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה וטעמא דבהאי הנאה דמהימנינין לי' צריך כי היכי דלא ליהוי כאסמכתא, ואף דבאומר תן לפלוני חייב אף שלא אמר ואתחייב אני לך כמ"ש הר"ן בחי' ב"מ, מ"מ זה שאמר הלוה ופלוני הרי פלוני הלוה ולא הוא, וצריך לומר כוונתו שאם לא יפרע יהי' הוא הלוה וזה אסמכתא ונשאר הלוה לוה ע"כ צריך טעם זה ודו"ק] ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד ס"ב ובחו"מ סוף ס"ק ע"ז דאם אמר לאחד צא גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב בו עכ"ל, הרי דס"ל חיוב ערב מדין שליחות ממש, ובחי' הרשב"א קידושין (ח') ירושלמי שהביא יעיי"ש, והמעיין בירושלמי וברשב"א יראה איך שס"ל לרשב"א דחיוב ערב מדין שליחות ממש:

יד) נחזור לנ"ד דפורע חובו של חבירו שיש עליו משכון ממנ"פ אם יחול הפרעון מדין זכי' הרי זכי' מדין שליחות וכיון ששלוחו של לוה הוא הרי הלוה מחוייב לשלם לו כמו תן לפלוני אף שלא אמר שיתחייב אני לך חייב מדין ערב כמ"ש בחי' הר"ן פרק השואל ולא מבעיא לדעת הרשב"א הנ"ל דתלוי באם יש לו דין שליח דאף דאמר לו היכי דאין לו דין שליח פטור ה"ה להיפוך בזכי' אף שלא אמר לו כיון שיש לו דין שליח חייב, אך אפי' אם נאמר דלא כרשב"א אלא דאפי' בכה"ג חייב מ"מ הרי בנדרים (ל"ה:) אמרינן דכהן שליח דידן הוא אסור להקריב לו, הרי דהיכי דיש לו דין שליח אסור כאילו צוהו, ה"נ בזכי' כיון דמדין שליחות הוא נתחייב כאילו צוהו, וע"כ תאמר דלא ניחא ללוה שיהי' שלוחו כדי שלא יתחייב, א"כ איך יחול הפרעון, וע"כ משום דמלוה בעצמו מוחל לו, ובזה שפיר חשוב נתינה כמו המקדש במלוה שיש עלי' משכון, וכיון שמלוה מוחל ללוה עבור ממונו של זה הרי המלוה שלוחו של הפורע כדאיתא ריש המדיר בהא דיעמוד פרנס ופרנס לאו שליחותו עביד, הרי דבעל הנותן מעות לאחר שיפרנסנה הרי הפרנס שלוחו של בעל וה"נ המוכר שלוחו של הפורע וכאלו הפורע נתן לה וחייב: ע"כ הוצרכו הרי"ף והרמב"ם לטעמא דמפייס הוינא לי' ולעולם הפורע לאו שלוחו של לוה דאינו רוצה לוה שיהא שלוחו שלא יתחייב ונפטר ממלוה כי המלוה בעצמו מוחל לו, ומ"מ פטור מלשלם משום טעמא דמפייס כו' וכל זה לגמ' דידן לפסק הרי"ף והרמב"ם דלא אמרינן קבלת רבו גרמה לו אבל הירושלמי לשיטתו דקבלת רבו גרמה לו א"כ אף בלא שליחות הוה פרעון שפיר אמרינן דלא ניחא ללוה שיהי' שלוחו ואעפי"כ הוי פרעון דקבלת מלוה גרמה לו ואגלאי למפרע דלא הי' משכון שלו לעולם ולאו נתינה ומבריח ארי הוה ודו"ק:

חידושים מס גיטין סימן שנ פרק המביא גט א) (דף ב' ע"א) במתני' ברש"י ד"ה צריך ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה ומשמע מדבריו דשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ ובפנ"ח וכן הוא בר"ן וכתב טעם לזה משום דכשהבעל בעצמו מגרשה בנתינתו תו לא אתי ומערער, וצ"ל דאפי' לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מ"מ כל דליכא חשש שיבוא ויערער א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כמו אם הבעל עצמו מביאו ועיין לקמן ע"ב בתוד"ה לפי: ב) מיהו ק"ל מדאמרינן לקמן (ט') דשוו גיטי נשים ושיחרורי עבדים למוליך ומביא, וכיון דקי"ל שיחרור זכות הוא ואינו יכול לחזור ומשום דהאומר תנו כאומר זכו ומבואר בתוס' לקמן (י"ב) דה"ה הולך בעבד כזכי דמי וא"כ הוה שליח לקבלה ואמאי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ: ולדעת הרי"ף דכי אמרינן זכות הוא היינו לענין דלא מצי למיהדר בי' אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידי' ניחא, ואפשר שמכאן יצא להרי"ף דין זה: ג) ולהבין סברת הרי"ף נראה עפ"י דעת הר"י מיגאש תלמידו דעבד יכול ליעשות שליח להולכה ודווקא שליח לקבלה דתיכף משהגיע גט לידו מתגרשת לא מהני בעבד עיי"ש, ולכאורה קשה לדבריו הא דמבעיא להש"ס לקמן ריש האומר התקבל איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשיט ממתני' דאיש נעשה שליח לקבלה והדר מבעיא דילמא דווקא איש נעשה שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה אבל אשה להולכה מאי ולבסוף מסיק דאפי' אשה נעשית שליח להולכה, ומשמע דווקא אשה נעשה שליח להולכה משום דאיתי' בקבלה עכ"פ כי היכי דהוה בעי למימר דאיש נעשה שליח לקבלה בלאו טעמא דאב מקבל גט לבתו קטנה, אבל עבד אינו נעשה שליח להולכה. דאי אפילו עבד נעשה שליח להולכה מאי מבעיא לי' באשה:

ד) ולדעת הר"י מיגאש ז"ל צ"ל דבאמת לפי המסקנא היינו טעמא דאשה נעשית שליח להולכה משום דלהולכה כיון שאינה מתגרשת עד שיגיע לידה, ובאמת מטעם זה אפי' עבד נעשה שליח, והא דאיש נעשה שליח לקבלה היינו משום דאב מקבל גט לבתו קטנה, ולמדנו מדברי הר"י מגאש ז"ל דאי לאו דאב מקבל גט לא הוי איש נעשה שליח לקבלה דאם נאמר דאיש נעשה שליח לקבלה משום דאיתי' בהולכה א"כ שפיר מוכח מהאיבעיא דאשה להולכה דאף להולכה בעי תורת גיטין וקידושין, ובמסקנא לא נשמע דהדר מזה, והא דאשה נעשה שליח להולכה משום דאיתי' בקבלה, אלא ודאי ס"ל להר"י מיגאש דזה אינו סברא, ע"כ מוכח ממסקנא דבהולכה לא בעי תורת גיטין [קידושין] וע"כ י"ל דאין ישראל בן חורין נעשה שליח לקבל גט שיחרור כיון דאינו בתורת קבלת גט שיחרור, וע"כ לא מהני שליחותו שיהא משוחרר תיכף רק לענין דלא מצי למיהדר בי', דלענין זה מהני כמו באשה להולכה כיון דאינו משוחרר תיכף, ולא ניחא לי' למימר דבשליח עבד מיירי. דא"כ מה זה דאמר באשה חוזר משום דאין חבין כו' תיפוק לי' דעבד אין נעשה שליח לקבל גט אשה: ה) ובזה מיושב ההוא דשחררך רבך דמייתי הר"ן דיוכל להיות ששחררו ע"י עבד, וכן ההוא דהמזכה גט, וההוא דבשטר ע"י אחרים, דבאמת לענין קנין ממון שיש לרב בעבד מהני קבלת אחרים, דלשון שטר הרי את לעצמך מהני לענין מתנה ולענין זה יוכל לעשות שליח, רק אם אינו נותנו ליד העבד כיון שבטל לענין איסור שטר שבטל מקצתו בטל כולו כמ"ש הר"ן בקידושין (כ"ו) משא"כ כשבא ליד עבד אח"כ שפיר זוכה בקנין ממון משעת קבלת הזוכה, ושוב יכול לקבל הגט בעצמו דשוב אין ידו כיד רבו, וכ"ש אם נאמר ע"י אחרים ע"י עבד אחר דלק"מ לפמ"ש ודו"ק: