שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן שמה

סימן שמה פרק מי שהי' נשוי א) (דף צ') תוד"ה ש"מ תימה כו' נ"ל ליישב עפ"י דברי רש"י (פסחים ל':) דמש"ה בע"ח גובה מלוקח דהלוה אינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו, והנה הרשב"א הוכיח בב"ק (פ"ט) דשטרות לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו מהא דאמרינן בהחובל תזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני משום דשמואל, והשתא יגבו ב"ד הכתובה דגוביינא דבי דינא דאורייתא עיי"ש, והנה מה שאינו יכול למכור השטרות כתבו התוס' בב"ב (ע"ז.) משום דהוי דבר שאינו ברשותי, ומוכח מזה דגביית ב"ד יכול להיות אף על דבר שאינו ברשותו, ע"כ מה שגבה גבה ודו"ק, ונראה דמ"ד מה שגבה גבה סבר שעבודא דאורייתא וא"צ לשיעבוד הלוה, ומ"ד לא גבה סובר שעבודא לאו דאורייתא וצריך לשעבוד הלוה והלוה אינו יכול לשעבד לו משום דאינו ברשותו: ב) ובזה יתיישב קושיית התוס' לשמואל דאמר בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני מ"ש משטרי הלואה דחולקין, ולהנ"ל ניחא די"ל טעמא דשמואל משום דאין החלוקה יכולה להיות אמת ע"כ שודא עדיפא, אבל בשטרי הלואה אם נאמר דחולקין שוב באמת חל השיעבוד על חצי כיון דלהמלוה הוי ברשותו [ועי' שטמ"ק מ"ב גבי סילוק] ולאחר שגבה יהי' שלו מן הדין: