שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן של

סימן של (שם ע"ב) בגמ' נדרה שלא להניק את בנה ב"ש אומרים שומטת דד מפיו ובה"א כופה ומניקתו, אין לפרש באסרה על עצמה, דהא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו [ואין לפרש שתשכור מינקת, דזה חידשו התוס' רק למסקנא] ואין לפרש שאסרה הנאת הנקה על בעלה, דא"כ מה טעמא דב"ש דאמרי שומטת דד מפיו, שהרי המדיר הנאתו על חבירו זן בניו אפי' קטנים, ואין לפרש שמותרת לשמוט דד מפיו דאף בלא נדר לב"ש תוכל לשמוט דד דאינה מחוייבת, וע"כ לפרש שנדרה הנקתה על בנה ואף שקטן הוא אין מאכילין אותו איסור בידים, ושמעינן מהא שחל נדר על הקטן לענין שלא להאכילו בידים, ועיין ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז ועיין יבמות (ל"ג) בענין הביא שתי שערות בשבת דחשוב איסור בבת אחת: סימן שלא (שם) בתוס' ד"ה קונמות קאמרת וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבע"ח ע"י קונם, ונראה דהנה מה שקונם מפקיע מידי שיעבוד היינו משום דאין לו פדיון ומה שאין לו פדיון כתב הר"ן דלא אלים למיתפס פדיונה, ומזה נראה דאם אח"כ נעשה קונם כללי דשוב הבע"ח יוכל לגבות ונפקע אז הקונם פרטי, וא"כ יש עצה להמלוה שיאסור הנאתו על הלוה ויהי' הלוה מחוייב לשלם ההנאה: סימן שלב א) (דף ס ע"א) בגמ' יכול יהא חלב כו' ולא אוציא את הדם כו', שיטת הרמב"ם דווקא חלב ודם מותרין אבל בשר אדם בעשה, והרמב"ן ז"ל סובר דמותר לגמרי רק מת אסור בהנאה אבל בשר מן החי ואבר מן החי מותרין ואין בהם רק מצוות פריש, ויש לעיין בשערות אדם לסת"מ מהו:

ב) ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דבעשה, אסור משום למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ולכאורה יש לצדד להתיר, דדווקא בהמה טמאה דהיוצא ממנה טמא ע"כ גם השערות לא חשובים מותר בפיך שאילו הי' אוכלין הי' אסורין באכילה, משא"כ באדם דהותר היוצא ממנו חלב וכן דם דחשוב יוצא ממנו כמ"ש הר"ן ז"ל, ע"כ גם השערות דיוצאין מן האדם אף אם הי' אוכלין הי' מותרין וחשוב מותר בפיך: ג) אך נראה דזה אינו שהרי בשבת (כ"ח:) מקשה אדר' יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד, דבעי למימר דלתפילין מקשה דמלמען תהי' תורת ה' בפיך נפקא, ומשני לא צריכא אלא לעורן כלומר דלא כתיב בי' מידי ומקשה הא נמי הלמ"מ דהא אמר אביי שין של תפילין הלמ"מ ומשני לא צריכא אלא לשערן, ומקשה הא נמי הלמ"מ שיהי' נכרכות בשערן ופירש"י מן הקלף כלומר בשל טהורה, הרי דאף דבשערות לית בהו אותיות ולא נתמעטו מקרא דלמען תהי' תורת וגו' מ"מ כיון דקלף בהמה טמאה פסול השערות נמי פסולין, ה"נ בשערות אדם כיון דעור אדם פסול דעור לאו יוצא מן האדם רק גוף האדם, השערות נמי פסולין: ד) אך לדעת הרמב"ן דבשר אדם מותר מה"ת יש לומר דשערות אדם כשרין, ואף דבריש מס' סופרים הלמ"מ שיהיו נכתבין על בהמה טהורה ועל גבי חי' טהורה וכורכן בשערן, אין לומר דווקא בהמה וחי', שהרי עוף עורו כשר אלמא דבהמה ותי' לאו דווקא, ובירושלמי דמגילה פרק א' הלכה ט' הלמ"מ שיהי' כותבין בעורות ונכרכין בשיער, א"כ כל עורות ושערות כשרין לבד הטמא שנתמעט מן המותר בפיך:

ה) אך גם בזה יש לפקפק כיון שסוף אדם למיתה ומת אסור בהנאה לא חשוב מותר בפיך, ודווקא בהמה שסוף בהמה לשחיטה חשוב מותר בפיך, ואף נבילות חשוב מן מותר בפיך כיון שסתמו לשחיטה, וכן אדם דסתמו למיתה ואסור, אף אי מתרמי שהופשט עורו מחיים חשוב מן האיסור כיון שסתמו למיתה: סימן שלג פרק המדיר א) (דף ע') בגמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' קשה לי דהא המודר הנאה מחבירו בסתמא מודר הנאה מנכסיו כמ"ש הר"ן ריש נדרים במודר אני ממך, וכן משמע בנדרים בכמה מקומות, וכיון דמטלטלין לאו בני שיעבודא נינהו אלא דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' משום דהוא מחוייב לשלם, אבל על המטלטלין גופי' אין לו שום שיעבוד ושפיר יכול לאוסרן [ועוד קשה לפי זה אזיל קושיית הש"ס ע"כ ג"כ דפריך לאו שליחותי' קעביד, ולהנ"ל ניחא כיון דהנאת גופו לא נאסר דגופו משועבד לפרוע אלא שנכסיו היינו מטלטלים נאסרים, וכשאחר זנה מנכסי האחר אפי' היא בשליחותו אין איסור דאפי' הוא עצמו הי' יכול לזונה מנכסים אחרים כיון דהנאת גופו אינו נאסר כנ"ל]:

כ) ואין לומר דמ"מ יכול לזונה מנכסים שלא באו לעולם, חדא דא"כ תקשי להפוסקים דבהקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל ביחד דחל על שניהם, וה"נ כיון דנאסרין מטלטלין שבאו לעולם, ועוד דהא בסוף משני במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דאמרה לי' השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך, וא"כ קשה מה צריך לשנויי באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, תיפוק לי' דנהי דאין חל הנדר לדברים גדולים שהי' מחוייב עד עתה ג"כ, מ"מ כיון דחל לגבי דברים קטנים והיא לא מצי מגלגל בהדי' כיון דאדרה ע"כ יוציא, וצ"ל כיון דאינו חל לגבי דברים גדולים שהיתה רגילה בו עד עתה לא חשוב אדרה כלל, אבל השתא דחל עכ"פ לענין שלא יוכל לזונה ממטלטלין שיש לו עתה שפיר חשוב אדרה: ג) אולם לדעת הרשב"א בתשו' דגר שמת והניח מטלטלין בע"ח גובה מהם ואפי' זכה בהם אחר אח"כ דשיעבודו דגר קודם, מוכח דעכ"פ מחיים חל השיעבוד, דאל"כ מאין יחול לאחר מיתה, וכ"כ בהדיא שלהי קידושין דמחיים אף המטלטלין משועבדים אלא דכשנפל להיתומים פקע שיעבודו: ד) וראיתי להקצה"ח כתב בשם הרשב"א שלהי קידושין דמה"ת אף מטלטלי דיתמי משועבדים, ותמיהני דא"כ הא דקאמר בהמקבל (קט"ו.) וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו) מוכח דאף מה"ת לא משתעבדי, דאל"כ קשה אקרא, ובאמת המעיין ברשב"א יראה שלא כתב כן אלא דלא נימא דמטלטלי בעצמותן לאו בני שיעבוד נינהו ע"ז קאמר דזה אינו תורה. רק משום דלאו אסמכתיהו עלייהו, וע"כ בשיעבדו בפירוש אף מיתמי גובה: